בבא קמא קיג ע"ב

דף קיג - ב

משמע שלא ימשכנו ויצא, שלא יוציאו אותו בית דין מיד הגוי אלא רק על ידי פדייה, משום שאסור לגזול את הגוי.

יכול הייתי לומר, יגלום עליו, שהעבד עברי יתן לגוי שיתבע ממנו עבור גאולתו מחיר גבוה מעבר למה ששילם עבורו? ^[49] תלמוד לומר "וחשב עם קונהו", משמע שידקדק עם קונהו. שהעבד עברי ידקדק עם אדונו הגוי שלא יפקיע את מחיר גאולתו.

הרי שרבי עקיבא סבר שגזל הגוי אסור מעיקר הדין ולא רק משום חשש חילול השם? ^[50]

ומתרצינן: אמר רב יוסף: לא קשיא: הא בגוי, זה שרבי עקיבא מתיר גזל הגוי, היינו בגוי גמור. הא בגר תושב, זה שהתורה אוסרת לגזול את הגוי, מדובר בגר תושב שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבילות.

אמר ליה אביי לרב יוסף: והא תרוייהו גבי הדדי כתיבי! על שניהם נאמרה הפרשה של גאולת עבד עברי, וגם בנמכר לגוי גמור אסרה התורה לגוזלו ולהוציאו ממנו בלא פדייה?

לפי ששנינו בברייתא במסכת קידושין [כ א], אדם הסוחר בפירות שביעית, עונשו גדול, והוא מתרושש והולך מדחי אל דחי. ודורשת הברייתא מהפרשיות הסמוכות לפרשת השמיטה בפרשת בהר, את סדר העונשין שלו, שבתחילה הוא נאלץ למכור את מטלטליו, ובהמשך הוא מוכר את שדותיו ואת ביתו ואפילו את בתו, ולאחר מכן הוא נאלץ ללוות ברבית, עד שבסוף הוא מוכר את עצמו לעבד, כמו שנאמר שם "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך".

ואומרת שם הברייתא: לא לך, הישראל, בלבד הוא נמכר לעבד, אלא סופו שאפילו לגר הוא נאלץ למכור את עצמו, שנאמר בפרשה הסמוכה "ונמכר לגר".

ולא רק לגר צדק הוא נמכר אלא אפילו לגר תושב, שנאמר שם "ונמכר לגר תושב".

והמשך הפסוק "או לעקר משפחת גר". ודורשת הברייתא תחילה את המלים "משפחת גר" - זה הגוי שסופו שמוכר את עצמו לגוי [שהוא ממשפחתו של הגר קודם שנתגייר].

כשהוא אומר "או לעקר" - זה הנמכר לעבודה זרה עצמה. שבסוף הוא מוכר את עצמו להיות שמש לעבודה זרה לחטוב עצים ולשאוב מים. ^[51]

ומיד לאחר מכן נאמר "אחרי נמכר גאולה תהיה לו", שממנו דורש רבי עקיבא את האיסור לגזול מהגוי. הרי שגם מגוי גמור אסור לגזול. וכיצד אפשר לומר שהפסוק מדבר רק מגר תושב?

ומתרצינן: אלא אמר רבא: לא קשיא: כאן בגזילו. לגזול ממש אכן אוסר רבי עקיבא אפילו מגוי. וכאן בהפקעת הלוואתו, להפקיע ולא לשלם לו עבור הלוואתו, סובר רבי עקיבא שמותר בגוי, שזה אינו גזל ממש, כשאין בכך משום חילול השם. ^[52] ובאופן זה אמר רבי עקיבא שמותר לבא על הגוי בעקיפין. ולהבריח את המכס ממוכס גוי גם כן מותר, שזה כמו להפקיע ממנו את הלוואתו, שאינו משלם לו מה שהוא חייב לו מצד דינא דמלכותא.

אמר ליה אביי לרבא: והלא עבד עברי שמשם דורש רבי עקיבא שאסור לגזול ולהוציאו מאדונו הגוי ללא פדייה הפקעת הלוואתו הוא! שהכסף ששילם הגוי מראש לעבד עבור עבודתו הוא הלואה, וכאשר הוא יוצא ממנו בלי להחזיר לו את הכסף הוא מפקיע ממנו את הלוואתו, ובכל זאת הדבר אסור, וכיצד אתה אומר שמותר להפקיע הלוואת הגוי?

ומתרצינן: רבא לטעמיה. דאמר: עבד עברי גופו קנוי לאדונו במשך שש שנות עבודתו, ונמצא שביציאתו ממנו בעל כורחו הוא גוזלו ממש.

אמר רב ביבי בר גידל אמר רבי שמעון חסידא: גזל הגוי אסור. אבידתו מותרת שאין צריך להחזיר לו אבידתו.

ומבארינן: גזילו אסור: דאמר רב הונא: מנין לגזל הגוי שהוא אסור? ^[53]

שנאמר [דברים ז טז] "ואכלת את כל העמים אשר ה' אלקיך נותן לך". משמע דוקא בזמן שהם מסורים בידך ^[54] אז מותר לך לגוזלם, ולא בזמן שאינם מסורין בידך. ^[55]

אבידתו מותרת: דאמר רב חמא בר גורי' אמר רב: מנין לאבידת הגוי שהיא מותרת?

שנאמר [שם כב ג] "וכן תעשה לכל אבידת אחיך", משמע דוקא לאחיך אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר לגוי.

והוינן בה: ואימא, הני מילי שהמיעוט "אבידת אחיך", הוא רק היכא דלא אתי לידיה, כשמוצא האבידה לא הרימה עדיין, רק אז התורה ממעטת את אבידת הגוי, דלא מחייב לאהדורי בתרה, שהוא אינו חייב לטרוח ולהשיב את האבידה לגוי. אבל היכא דאתי לידיה, אם המוצא כבר הרים את האבידה, אימא ליהדרה, שמא אז הוא חייב להחזירה אפילו לגוי?

ומתרצינן: אמר רבינא: נאמר בהמשך הפסוק "לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה" - דאתאי לידיה משמע. שאפילו מצא את האבידה והוא מחזיקה בידו, גם כן אינו חייב להחזירה רק לאחיך ולא לגוי.

תניא: רבי פנחס בר יאיר אומר: במקום שיש חילול השם אם לא יחזיר האבידה לגוי, אפילו אבידתו אסור, אלא צריך להחזיר לו את אבידתו.

אמר שמואל: טעותו מותרת. אם הגוי היה חייב כסף לישראל וטעה הגוי בחשבון ושילם לו יותר, מותר לישראל לקחת ממנו, שהרי הגוי אינו יודע ואין בכך חילול השם.

כי הא דשמואל, זבן מגוי לקנא דדהבא, שמואל קנה מגוי כלי זהב במר דפרזלא, הגוי טעה וסבר שהוא מנחושת. ועוד טעה הגוי בכך שהוא נקב את מחירו בארבעה זוזי, ואבלע ליה שמואל הבליע לו בתשלום חד זוזא שהטעה אותו בחשבון ושילם לו רק שלשה זוזים, משום שמותר להטעות את הגוי. ^[56] רב כהנא זבן מגוי קנה מגוי מאה ועשרים חביתא חביות במאה זוזים, ואבלע ליה חד זוזא החסיר לו זוז אחד מהמאה.

אמר ליה רב כהנא לגוי: חזי דעלך קא סמיכנא! אני אינני סופר את הכסף אלא סומך עליך שתספור. ואמר לו כן כדי שאם יעמוד הגוי על הטעות לא יחשוד בו שעשה במזיד. [פירוש אחר: הגוי אמר לרב כהנא: אני סומך עליך שספרת את הכסף ואינני סופר שוב. ולכן היה בטוח רב כהנא שהגוי לא יעמוד על הטעות].

רבינא זבן דיקלא הוא וגוי לצלחא רבינא קנה בשותפות עם גוי דקל על מנת לבקע אותו לגזרים.

אמר ליה רבינא לשמעיה לשמשו: קדם ואייתי מעיקרו הקדם וקח את חלקי מהגזירים העבים שנחתכו מעיקרו של הדקל שהוא הצד העבה. משום דגוי, מניינא ידע הגוי יודע רק את מספר הגזירים ואינו שם לב שחלק עבים וחלק דקים. ולכן הרי זה בגדר טעות גוי שמותר. ^[57]

רב אשי הוה קאזיל באורחא, הלך בדרך, חזא שיבשא דגופנא בפרדיסא ראה זמורות גפן בתוך פרדס ותלי בה קיטופי דעינבי ותלויים עליה אשכולות ענבים.

אמר ליה לשמעיה: זיל חזי אי דגוי נינהו, בדוק האם הפרדס שייך לגוי אייתי הבא לי מהענבים. אי דישראל נינהו ואם הוא שייך לישראל לא אייתי לי, אל תביא לי.

שמע ההוא גוי דהוה יתיב בפרדיסא, הגוי שישב בפרדס שמע את דברי רב אשי לשמשו, אמר ליה לרב אשי: דגוי שרי!? וכי מותר לגנוב מגוי?

אמר ליה רב אשי לגוי: לא התכוונתי שאם הוא של גוי יקח בלי לשלם. אלא אם הוא של גוי, שקיל דמי הוא ודאי יסכים למכור את הענבים. ואם הוא של ישראל לא שקיל דמי הישראל לא יסכים למכור את הענבים, ולכן אמרתי לשמש שיקח מהענבים רק אם הוא של גוי מתוך כוונה לשלם עבורם. ^[58]

גופא: אמר שמואל: דינא דמלכותא ^[59] דינא. ^[60]

אמר רבא: תדע שכך הוא הדין דקטלי דיקלי וגשרי גישרי המלכות עוקרת דקלים השייכים לאנשים ועושה מהם גשרים ועברינן עלייהו ואנחנו עוברים על הגשרים הללו ומשתמשים בהם. ואילו לא היה דינא דמלכותא דינא, איך היה מותר להשתמש בגשרים הללו שהם גזולים?

אמר ליה אביי לרבא: מה הראיה ודלמא לכן מותר להשתמש בגשרים הללו משום דאייאש להו מינייהו מרייהו כי הבעלים כבר נתייאשו מהדקלים שלהם, ולא משום דינא דמלכותא דינא?

אמר ליה רבא: אי לא דינא דמלכותא דינא היכי מייאשי שמצד היאוש בלבד לא היה מותר להשתמש בגשרים, כי יאוש לבד אינו קונה רק אם יש בנוסף שינוי רשות או שינוי מעשה וכדומה. וכאן לא היה שינוי רשות כי הגשרים נמצאים ברשות הרבים ולא נכנסו לרשות אחרת, וגם שינוי מעשה אין כאן כי עדיין יש על הגשרים שם דקל. ^[61] והוינן בה: והא לא קא עבדי כדאמר מלכא! הפועלים שעוקרים את הדקלים אינם עושים כמצות המלך, וממילא אין לכך תוקף של דינא דמלכותא דינא, וכיצד מותר להשתמש בגשרים?

שהרי מלכא אמר: זילו וקטלו מכל באגי, המלך ציווה שיעקרו את הדקלים מכל הבקעות בשוה, ואינהו אזלו וקטלו מחד באגא. ואילו הם עוקרים הכל רק מבקעה אחת?

ומתרצינן: שלוחא דמלכא כמלכא. שלוחי המלך דינם כהמלך עצמו, ולא טרח. ויש להם רשות לעקור את כל הדקלים מבקעה אחת כדי לחסוך מעצמם טירחא. ואינהו אפסיד אנפשייהו בני הבקעה שקצצו מהם את כל הדקלים גרמו לעצמם הפסד, בכך דאיבעי להו דאינקוט מכוליה באגי ומשקל דמי. שהיו צריכים לתבוע מיתר הבקעות שישלמו להם עבור הדקלים שקצצו מהם, שהרי החובה הוטלה על כולם בשוה.

אמר רבא: מאן דמשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא, ארבעה שהיו שותפים בגורן, ושלשה מהם הביאו כבר את חלקם לביתם, והרביעי נשאר בגורן, ובאו גבאי המס וגבו ממנו את המס, הרי זה עבור כולם, והם צריכים לשלם לו את חלקם, ואינם יכולים לטעון שהמס היה רק עליו. ורשאים הגבאים לעשות כן ולגבות מאחד עבור כולם, לפי שאינם צריכים לטרוח ולגבות מכל אחד ואחד [כדלעיל]. ואם הגבאי הוא ישראלי שקנה את המס מהמלך, אין לו לחשוש משום גזל, ואם הוא גוי מותר לקנות ממנו את המס שגבה כדין.

והני מילי, שותפא. רק אם הרביעי שנשאר בגורן הוא שותף בשדה. אבל אריסא, אם הוא רק אריס, אריסותיה הוא דקא מפיק. כיון שאין לו חלק בגוף הקרקע לא מוטל עליו לפרוע את המס עבור בעלי השדות, ואם גבו ממנו בשביל האחרים, הרי זה גזל ביד הגבאי, ואסור לקנות ממנו. ^[62]

ואמר רבא: בר מתא אבר מתא מיעבט. הגבאי רשאי למשכן את אחד מבני העיר ולגבות ממנו את המס שחבירו בן העיר הזאת חייב [והוא יגבה ממנו אחר כך], שכך הוא דינא דמלכותא.

והני מילי דברלא ארעא, מה שאמרנו שאפשר למשכן בן עיר אחד על חבירו זה רק במס שמוטל על הקרקע, וכרגא או המס שנגבה לפי גולגולת דהאי שתא של השנה הזאת.

אבל שתא דחליף, המס מהשנה שעברה, הואיל ואפייס מלכא, חליף. מאחר שהגבאי כבר שילם למלך את כל המס מהשנה שעברה, ומעתה המס הוא שלו, אף שהוא רשאי לגבות את המס מכל אחד, מכל מקום אינו רשאי למשכן את האחד על חבירו. ^[63]

ואמר רבא: הני דדיירי דרי גויים שמגדלים בהמות כדי למכור את הזבל שלהם לבעלי השדות לזיבול, אם זה בתוך התחום של העיר אסור ליקח מהן אסור לקנות מהם שום בהמה. ^[64]

מאי טעמא?

משום דמערבא חיותא דמתא בהדייהו כי שמא התערבו ביניהם בהמות של ישראל ובהמה זו שייכת לישראל.

חוץ לתחום מותר ליקח מהם, ששם אין לחשוש שמא התערבו בהמות של ישראל.

אמר רבינא: אם היו בעלים מרדפים אחריהם, אם היו כאן בעלים ישראלים שנאבדה להם בהמתם והם מחפשים אחריה בין הבהמות של הגוי שמחוץ לתחום, אז אפילו חוץ לתחום אסור, שהרי יש כאן ריעותא שאכן נתערבה בהמה של ישראל בין בהמות הגוי.

מכריז רבא ואיתימא רב הונא: דסלקין לעילא, העולים לארץ ישראל, ודנחתין לתתא, היורדים מארץ ישראל לבבל. שמעו!

האי בר ישראל דידע סהדותא דגוי, ישראל היודע להעיד לטובתו של הגוי, ואזל ואסהיד ליה בדיני דגוים על ישראל חבריה, והלך והעיד לגוי בבית דין שלהם נגד ישראלי, משמתינן ליה מנדין אותו.

מאי טעמא?

יכול יגלום. פירש רש"י יכול יניח את האינו יהודי לכפול ולהוסיף על הלואתו ולתבוע מה שלא נתן תלמוד לומר וחשב עם קונהו, ידקדק עם קונהו. ואינו מחוור בעיני, דהא פשיטא ולא צריכא למימר. והרב בעל הערוך פירש יגלום מלשון גולמי כלי עץ (חולין כה, א) כל דבר שאינו נגמר קרוי גולם ולפיכך אמר כאן גאולה תהיה לו שלא ימשכננו ויצא בלי גאולה תלמוד לומר אחרי נמכר גאולה תהיה לו יכול יגלום החשבון ויטעהו תלמוד לומר וחשב עם קונהו. וזה עיקר.

[בש"מ: או לעקר זה הנמכר לע"ז. לעקר לגוי שהוא עקר שהוא כומר לע"ז עצמה].

הא דדחינן: שאני התם דאיאוש מרוותייהו מנייהו. פירש הראב"ד ז"ל ואף על פי שאין היאוש קונה ושינוי גמור נמי אין כאן דמחובר שיוכל לתלוש לא שמיה שינוי הואיל ושמו עליו יאוש עם השינוי הזה מיהא נקנה. ואינו מחוור בעיני, אלא נראה יאוש ושנוי רשותש איכא שהרי המלך מוסר הגשרים לרבים.

אבל אריא אריסותיה מפיק. כלומר האריס מסלק חלק אריסותו. ונראה לי טעמא דמלכא נמי ניחא ליה שלא יהא חלק האריס משועבד דארעא לאריסות קיימא ולולי האריסין לא היה המלך נוטל פירות ואפילו היתה הארץ למלך היה נותנה לאריס ולפיכך אין חלק האריס משועבד לטסקא.

אבל שתא דחליף חליף. כתב הר"א אב"ד [בש"מ _ הראב"ד] ז"ל אם זה הגבאי פייס את המלך משלו ורוצה לגבות מכולן אין לו רשות ליקח הכל מן האחד אלא לפי חלק כל אחד ואחד, דלא אמרינן שליחא דמלכא כמלכא אלא היכא דלא קיבל המלך חלקו. עד כאן.

אסור ליקח מהן. פירש רש"י ז"ל אינו יהודים שיש להם בהמות ומזבלין שדות בשכר אסור ליקח ממנו בהמה שמא נתחברה עם בהמתן של ישראל ושל ישראל בני העיר היא. וזה תימה, דרוב בהמות של אינו יהודי הם והולכים אחר הרוב דאפילו בגזלן מותר ליקח כל זמן שהרוב שלו, ואסיקנא בשלהי פרקין (קס, א) אפילו מועט שלו. והראב"ד ז"ל פירשה בלוקח כל הזבל שבדיר ויש בתוכו זבלי בהמות של ישראל. וכן פירש ר"ח ז"ל.

הא דאמרינן: בבר ישראל דידע סהדותא על ישראל חבריה ואזיל ואסהיד עליה משמתינן ליה. כתב הראב"ד ז"ל נראה לי בעדות שיוכל לטעון עליו בדינינו ובדיניהם מוציאין ממון,[ אבל בעדות שאין לטעון עליו שום טענה כיון שהודה לו בפניו והזמינו לעדות ואמר לו אני רוצה לכפור בו ונחלק ביני ובינך או שתשתוק בעבור אהבתי ואטול זה החוב לעצמי ולא נפרד ממנו כדי שיוכל לומר אחר כן פרעתיו שהעד ברור לו שהכפירה אינה בשום טענה של אמת אומר אני כי זה חלול השם ואסור וכל שכן במקום שמשביעין אותו שיבא לידי שבועת שקר. עד כאן.

ואדם חשוב. בבי דואר בעיא ולא אפשיטא. וכתב הראב"ד ז"ל תיקו דממונא לקולא ואזל ומסהיד ועוד דספיקא הוא לגביה [עיין ש"מ].

משמתינן ליה עד שיקבל כל אונסא דאתא ליה מחמתיה. ועד דמקבל עליה לא מחייב באונסיו דאי מחייב למה ליה דמקבל עליה ולמה ליה לשמותיה כי אתי אונסא נוקמיה בדינא ונחייביה. הראב"ד ז"ל [בש"מ _ תימה ולמה ליה לשמותיה וכו' עד וניחייביה. עד כאן].

נמצא שאף עובדי האלילים ושאינם גדורים בדרכי הדתות אסור לגזלם ואם נמכר לו ישראל אסור לצאת מידו בלא פדיון וכן אסור להפקיע את הלואתו ומ"מ אין אדם חייב לחזר אחר אבדתו כדי להחזירה לו ולא עוד אלא אף מי שמצא אבדתו אינו חייב להחזירה שמציאה מקצת קנין הוא וחזרתו דרך חסידות ואין אנו כפופים לחסידות למי שאין לו דת וכן טעותו אם טעה מאליו שלא מתחבולתו ולא מהשתדלותו אין הכרח בהשבתו ומ"מ אם נודע לו על כל פנים חייב להחזירו וכן אף באבדה כל צד שיהא חלול השם בעכובה מחזירה הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלהות על איזה צד אע"פ שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו אף באבדה ואף בטעות ולכל שאר הדברים בלא שום חלוק:

טעות זו שפטרנו המקבלו מעובדי האלילים כמו שהזכרנו דוקא שלא בא בהשתדלותו כלל כמו שביארנו ולא עוד אלא שלכתחלה צריך שיאמר התבונן בדבר זה שעליך אני סומך ואם יבין ושב אבל אם אמר לו הגוי לישראל עליך אני סומך אין לו דרך עוד לעכבו בשום פנים:

היו דברים התלויים במנין משתפין בין ישראל ואחד מאלו שהזכרנו ובא ישראל וברר לחלקו מן היפות הואיל והדברים תלויים במנין לבד מסתמא אין מדקדקין בברירה ומוחלין זה לזה ואין קפידא בכך:

ראה פירות של אחד מאלו ולא היו בעליה לשם והוא בדרך וצמא להם אם סומך עליו שיקבל דמים אוכל ואינו נמנע ובלבד לרוות צמאו לא דרך השחתה אף אלו לא ברשות הגמור אלא כגון שראה זמורות תלויות חוץ לכרם ובהם עוללות דקים שאין לבם של בעלים סמוך עליהם ובמציעא יתבאר שהפועל שנשכר לגוי בכרמו או בקמתו אינו אוכל אלא אם כן היה מנהגם בכך ואע"פ שבדיני ישראל אוכל שמא לא ידע בדין תורה שלנו ויחשדנו כגזלן הא למדת שאף במקום המותר בשלנו אסור בשלהם:

מאחר שבארנו שדין המלך דין גמור הוא מלך שחקק חק שכל שנשברו הגשרים יהיו בני העיר רשאים לקוץ דקלים או שאר אילנות לעשות מהם גשרים ועשו כן מותרין אנו ליהנות באותם הגשרים ואלו לא היה דינם אצלנו דין גמור היה גזל ואע"פ שנתיאשו הבעלים אין כאן שנוי רשות שהרי ברשות הרבים הם ולא שנוי מעשה שהרי עדין לא עשו מהם כלים ולא שנוי השם שהרי עדין קורא להם גובי דדקלא הא מ"מ כל שצוה ליטול מאדם אחד שלא בחק חקוק ממנו הרי זה גזל ואסורין לקבל הנאה ממנו ואין צריך לומר אם השלוחים הוסיפו על מצות המלך שהוא גזל:

חקים ידועים למלכים לחלוק עם בעלי קרקע בתבואות אם לרביע אם לחומש אם לעשירי הכל כמה שהוא מעתה רבים שהיו שותפים בקרקע וקצרו ודשו ומירחו והכניסו כלם את חלקם ואחד מהם הניח את חלקו בשדה הרי גבאי המלך בא ונפרע מזה כל חלקו אף מתבואות האחרים ויחזור זה ויתבע להם ואם קנה ישראל חלק המלך שבתבואות אין צריך להזהר מזו משום גזל ומ"מ אם זה שהניח את חלקו בשדה אינו אלא אריס הואיל ואין לו חלק בקרקע אין נפרעין מנת בעל השדה מחלקו:

ישראל שקנה מס המלך שבעיר אחת ויש אחד מבני העיר שאינו מוצאו עכשו ואינו יכול לגבות הימנו חלקו הרי זה ממשכן שאר בני העיר על חלקו והם חוזרין ונפרעין ממנו לכשיבא ודוקא במס של קרקע ובכסף גלגולת של אותה שנה אבל אם עבר זמנו אין זה יכול למשכן האחרים עליו:

אלו שמזבלים את השדות בהכנסת צאנם לדיר ורצו בעלים למכור אותו הזבול לאחרים אם בתוך התחום אסור ליקח לכתחלה מפני שהם מערבים בהמות של בני העיר עם בהמותיהם למהר את מלאכתם וסתם בעלי בתים מקפידין בכך חוץ לתחום מותר שסתמם של בעלי בתים אין מקפידין ואם ראינו בעלי בתים מרדפים אחר בהמותיהם להכניסם לדיר שלהם אסור אף בחוץ לתחום:

כל מה שאמרנו בדין המלכות שהוא אצלנו דין גמור הוא בחקים שחקק הן לתועלתו הן לתועלת נכסיו אפילו חקק שיהא כל אדם נותן לו כך וכך בשנה או כך וכך ממשאו ומתנו או כל שיעשה כך יטול המלך ממנו כך וכך או כל שכיוצא בזה אע"פ שהוא כנגד דינין שלנו דין הוא ואסור לגזלו או לעבור על מה שתקן שכך הוא ראוי לו מצד מלכותו על הדרך האמור במלכי ישראל כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו וזהו שאמר דינא דמלכותא ולא אמר דינא דמלכא כלומר דינים הראויים לו מצד המלכות אבל מה שהוא מחדש מחמת אונס או דינים שהאומות מחזיקות בהם מתורת ספריהם ונימוסי חכמיהם הקדומים כנגד דינין שלנו אינן בכלל זה שאם כן כל דיני ישראל בטלים הם מעתה בדורות הראשונים שהיו הגוים מוציאין ממון בעד אחד והיה גוי תובע לישראל ומוציא ישראל בעד אסור לו להעיד אלא אם כן יודע שאחר מצטרף עמו שהרי עכשו הוא גורם להוציא ממון על פי אחד הא אם היה יודע שאחר מצטרף עמו יעיד ותבא עליו ברכה ואם היה בערכאות שאף הם אין מוציאין ממון על פי עד אחד מעיד אף בלא צירוף שני עמו ואם היה אדם חשוב שהערכאות בטוחות על אמונתו ועל דבריו ולא מצד שידונו בעד אחד בסתם בני אדם יעיד על כל פנים וכל שכן אם הוא צריך להשבע על כך ואין בזה טענת אונס שבועה לסמוך על דברים שבלב שהרי מן הדין הם באים בה:

גדולי המפרשים כתבו שזה שאמרנו במקום שמוציאים על פי עד אחד שלא יעיד דוקא בשיש לישראל טענה מדייני ישראל לעכבם כגון שהוא אומר שפרעם שהוא נאמן בדינינו וכיוצא בזה הא כל שאין לו טענה מדיני ישראל יעיד ותבא עליו ברכה וכן הדין והראוי כדי להפריש חברו מן האיסור:

תדע דקטלי דיקלי וגשרי גשור ועברי' עלייהו פי' בלי שום שינוי שאם יש שם שינוי מעשה קונה ואין צריך ייאוש כדאוכחית בפ' מרובה:

אבל חוץ לתחום מותר ליקח מהן פי' דמסתמא מייאש מתרוויהו ואי קשיא והא תנן אין פורטין מתיב' המוכסין ואע"פ דסתם מוכס מייאשי מני' כדתנן גבי חמור שהבעלים מתייאשין מהן והכא נמי יהא אסור דייאוש כדי לא קני. תשובה דודאי מידי דאת' לידי' באיסורא אע"ג דלאחר מיכן נתייאשו הבעלים ייאוש כדי לא קני והכא סתם גללים חוץ לתחום אפקורי מפקר להו וכי אתי לידי' בהיתירא אתי ליד' הילכך מותר ליקח מהן שהרי בלא שיבואו ליד עכו"ם הן הפקר לכל:

וגזל הגוי מי שרי והתניא אמר רבי שמעון וכו'. הקשה רבי מאיר אמאי לא משני רבי שמעון לטעמיה דדריש טעמיה דקרא ולעולם משום קדוש השם ומהאי קרא הוא דיליף אף על גב דמשום רבי עקיבא קאמר לה נימא דרבי שמעון דריש טעמא דקראי בשם רבי עקיבא רבו אמרה כי ההיא דלעיל דאמרינן אליבא דרבי שמעון ולא מייתי לה משמיה דרבי עקיבא. ותירץ דעל כרחיה לאו משום קדוש השם הוא דבסיפא קתני יכול יגלום דמפרש ר"י יכול יטעה הגוי ויעשה אותו כגולם ואף על פי דטעות בעלמא מותר הכא אסור כי הגוי יודע שמטעין אותו אלא שאינו רשאי למחות והשתא ליכא למימר טעמא משום קדוש השם כיון שהגוי אינו מוחה בטעות וגם הוא סובר שהישראל בעצמו הוא שוגג ואינו יודע בטעות ליכא משום קדוש השם. הרא"ש ז"ל.

יכול יגלום עליו. כתוב בתוספות ונראה לר"י דהכי פירושו יכול יגלום עליו שיטעה את הגוי ויעשנו כגולם. הרא"ש ז"ל.

ומה שפירש רש"י ז"ל יכול יניח את הגוי לכפול וכו'. לא נהירא כלל ודבר תימה הוא שהרי למה יש לו ליתן משלו בחנם ועוד תיפוק ליה מלא תחנם. תוספות שאנ"ץ.

והרשב"א ז"ל פירש מלשון גולמי כלי עץ כל דבר שאינו נגמר קרוי גולם ולפיכך אמרו כאן מניין שלא יחסר מגאולתו אלא יחשבו וידקדקו עמו ויתן לו כל מה שהוא חייב לו תלמוד לומר וחשב וכו'. ע"כ.

או לעקר זה הנמכר לעבודה זרה. פירש הרשב"א ז"ל לעקר לגוי שהוא עקר שהוא כומר לעבודה זרה עצמה. ע"כ.

עבד עברי גופו קנוי. הקשה רבי מאיר והא אמרינן בהשולח דגוי לא קני לישראל לגופו אלא למעשה ידיו. ותירץ דהני מילי לענין דלא בעי מיניה גט שחרור דאפילו עבד עברי הנמכר לישראל אין גופו קנוי לו ממש למציאותיו ולולדותיו שילדה לו אשתו הישראלית ולא בעי גט שחרור והא דאמר גופו קנוי לענין דלא חשיב כאלו הוא משכון בידו בשביל מעותיו דלא נבעי שטרא מיניה קודם שש ויובל אלא נימא ליה באפי תרי זיל מיהו לעולם לא קני ליה אלא למעשה ידיו. הרא"ש ז"ל.

שנאמר ואכלת את כל העמים. הקשה רבינו מאיר והיכי פליג על רבי עקיבא דנפקא ליה לעיל מקרא אחרינא. ותירץ דתרווייהו צריכי דאי לא כתיב אלא קרא דלעיל הוה אמינא כיון שהגוי קנה העבד מדעתו והאמין לו שיעבוד עמו עד שנת היובל ולא יברח ולא ישמט ממנו קודם זמנו אם היה נשמט ממנו היה חילול השם גדול בדבר אבל גבי גזל דעלמא אם בא ישראל וחטף מיד הגוי שלא האמינו מעולם שרי קמשמע לן. ואי לא כתיב אלא האי קרא הוה אמינא הני מילי שחטף בהדיא מידו אבל עבד עברי לא מחזי כולי האי גזל אלא בהפקעת מלוה בעלמא קמשמע לן. הרא"ש ז"ל.

והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל הא דתניא את זו דרש רבי עקיבא מניין לגזל הגוי שהוא אסור שנאמר בעבד עברי הנמכר לגוי אחרי נמכר גאולה וכו'. ליתא דקיימא לן כרב אשי דשרי בהפקעת הלואתו דומיא דמוכס ועבד עברי הפקעת הלואתו היא דקיימא לן עבד עברי אין גופו קנוי ורבא דאמר גופו קנוי הא איתותב בפרק קמא דקידושין. ועוד דהא רב ביבי בר גוזלא ורב הונא אמר רב לית להו הא דרבי עקיבא דהא אינהו לא קא אסרי אלא בזמן שאין מסורין בידך. ע"כ.

ואבלע ליה זוזא. נראה לפרש שנתן לגוי אחר יותר וכן משמע לשון הבלעה בחשבון כדתניא בסוף מכלתין ובאיזהו נשך הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא. ונראה לי דמשום דאבלע ליה וניכר שטעה ישראל מותר שאם ידע הגוי שהיא של זהב יחשוב כמו שטעה ישראל בזה טעה בזה ומיהו טעותו מותר משמע בכל ענין. וי"ל לרבותא נקט ואבלע ליה זוזא שאף על פי שיחשוב הגוי שלהטעהו עשה כן מותר. ובערוך פירש ואבלע ליה שנתן לו זוזא יותר כדי שימהר הגוי וילך לו. הרא"ש ז"ל.
וכן פירש רבינו חננאל ז"ל וז"ל שמואל קנה ספל של זהב מגוי בחזקת שהיא פליזא פירוש נחושת מוזהב בארבעה זוזא ואבלע ליה זוזא נתן לו זוזא יתירה כדי שיאמר הגוי בדעתו הטעיתי הקונה בכסף וימהר לילך ולא ידקדק מה מכר. עד כאן. וכן פירש הרמ"ה ז"ל.

דנוי מנינא ידע. כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו היו דברים התלויים במני משתפים בין ישראל ואחד מאלו שהזכרנו ובא ישראל ובורר חלקו מן היפות הואיל והדברים תלויים במניין מסתמא אין מדקדקין בברירה ומוחלין זה לזה ואין קפידא בכך. עד כאן.

רב אשי הוה שקיל ואזיל בארבא חזי שבישתא אגודא דנהרא דתלו לבר מפרדס ותלו וכו'. אמר ליה לשמעיה סליק חזי וכו'. עיקר הא מילתא משום דקיימא לן אבדת גוי מותרת והנהו קיטופי כאבדה הוו דתו שמעיה ההוא גוי מאריה דפרדסא אמר ליה ובגוי שרי אמר ליה הכי קאמינא אי דגוי נינהו אייתי משום דשקיל דמי ואי דישראל נינהו לא תיתי משום דלא שקיל דמי כל כך למה שלא יתחלל שם שמים על ידו וכן כיוצא בזה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.
וכן פירש הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל הנהו שיבשי דגופני דרב אשי דשרי לשמעיה למשקלינהו כיון דבדברא הוה כעין אבדתו הוו חשיבי ולהכי שרינהו ליה מעיקרא. והאי דאמר ליה לההוא גוי אי דישראל הוא לא שקיל דמי ובמתנה לא בעינא למשקל מיניה במילתא הוא דאוקמוה מפני דרכי שלום. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל ראה פירות של אחד מאלו ולא היו בעליה לשם והוא בדרך וצמא להם אם סומך עליו שיקבל דמים אוכל ואינו נמנע ובלבד לרוות צמאו לא דרך השחתה אף אלו לא ברשות הגמור אלא כגון שראה זמורות תלויות חוץ לכרם ובהן עוללות דקים שאין לבם של בעלים סומך עליהם. ובמציעא יתבאר שהפועל שנשכר לגוי בכרמו או בקמתו אינו אוכל אלא אם כן היה מנהגם בכך ואף על פי שבדיני ישראל אוכל שמא לא ידע בדין תורה שלנו ויחשדנו בגזלן הא למדת שאף במקום המותר בשלנו אסור בשלהן. ע"כ.

אמר ליה לשמעיה זיל אייתי אי דגויים הוא וכו'. יש מקשים בפרק הזרוע עלה דההוא דגזל מתנות כהונה ואמר ליה מפקינא לך רבי טבלא מאוניך ובעי לשמותיה ופריך היכי משמת ליה משום ממונא והא אמרינן בפרק אלו מגלחין ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא אתא ההוא גברא אכל תינא רמא ליה קלא ולא אשגח אמר להוי ההוא גברא בשמתא אמר ליה אדרבה להוי ההוא גברא בשמתא אם ממון נתחייבתי לך נדוי מי נתחייבתי לך ומסיק התם דנדוי דריש לקיש לאו נדוי הוה אלמא דאינו יכול לנדות בשביל ממון. ופירש רבינו תם דמנהג דרוב בני אדם דשקלי בלא ידיעה ויהבי דמי והלכך כיון דעומדות לכך לא הוה ליה לשמותיה. ומייתי ראיה מהכא דקאמר אי דגוי נינהו אייתי ושקיל זוזא אלמא סתמא למכר היו עומדות דאי הוה דישראל נמי הוה אמר ליה למשקל אי לאו משום דישראל לא הוה שקיל מיניה זוזי אלא היו רוצים ליתן במתנה. ואין מכאן ראיה דדילמא הכי קאמר למשקל רשות מבעל הפרדס ועוד מצינו למימר דסבירא ליה דגזל הגוי מותר כדאשכחן בפרק ארבע מיתות ובפרק המקבל ואף על גב דהך סוגיא דהכא סבר גזל הגוי אסור מכל מקום איכא למימר דרב אשי עבד כהנהו סוגיות דהתם דגזל עכו"ם מותר והוה אמר דלשקול בלא דמי ובלא רשותא ואזהר ליה דלא לשקול אי הוה דישראל והאי דקאמר ליה לעכו"ם הכי אי דעכו"ם נינהו שקול משום דשקיל דמי לא אמר ליה הכי אלא דלא בעי לגלויי שאנו מתירין גזל העכו"ם ולדיחוייה בעלמא הוא דדחי ליה ולא משום דהוה שרי למשקל בלא רשות גבי ישראל. ונראה לר"י דהאי לאו קושיא כלל דודאי ריש לקיש שלא כדין נדהו שהיה רוצה ליתן דמים ברצון אם שואל לו אבל התם אותו שהיה גוזל מתנות ולא היה רוצה לשלם פשיטא שיש לנדותו דבית דין כתבי פתיחא ומשמתי ליה עד דאתי ומקבל דינא. תוספות שאנ"ץ.

ח"מ שפ"ט ודילמא משום דאיאוש להו מינייהו מרייהו. פירש הראב"ד ז"ל ואף על פי שאין היאוש קונה ושנוי גמור נמי אין כאן דמחובר לתלוש לא שמיה שנוי הואיל ושמו עליו יאוש עם השנוי הזה מיהת יקנה. ואינו מחוור בעיני. אלא נראה לי יאוש ושנוי רשות איכא שהרי המלך מוסר הגשרים לרבים. הרשב"א ז"ל.
ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מאחר שביארנו שדין המלך דין גמור הוא מלך שחקק חוק שכל שנשברו הגשרים יהיו בני העיר רשאין לקוץ דקלים או שאר אילנות לעשות מהם גשרים ועשו כן מותרים אנו ליהנות באותן גשרים ואלו לא היה דינם אצלנו דין גמור היה גזל ואף על פי שנתייאשו הבעלים אין כאן שנוי רשות שהרי ברשות הרבים הן ולא שנוי מעשה שהרי עדיין לא עשו מהם כלום ולא שנוי השם שהרי עדיין קורא להם גובי דדיקלא הא מכל מקום כל שצווה ליטול מאדם אחד שלא בחוק חקוק ממנו הרי זה גזל ואסורים לקבל הנאה ממנו ואין צריך לומר אם השלוחין הוסיפו על מצות המלך שהוא גזל. ע"כ.

ואינהו דאפסידו אנפשייהו דאיבעי ליה לאשתלומי מכוליה באגי. מיהא שמעינן דכל כהאי גוונא היכא דאמר מלכא למשקל מכלהו ושקל שליח מחד מינייהו מצי האיך לאשתלומי מכולהו. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

אבל אריס אריסותיה מסיק כלומר האריס מסלק חלק אריסותיה. ונראה לי דטעמא הוי משום דמלכא נמי ניחא ליה שלא יהא חלק האריס משועבד לטסקא דארעא לאריסות קיימא ולולי האריס לא היה המלך נוטל פירות ואפילו היתה הארץ למלך היה נותנה לאריס ולפיכך אין חלק האריס משועבד לטסקא. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו אמר רב מאן דמשתכח בבי דרי פרע מנתא למלכא ואיהו אזיל ומשתלם מהנך לפום מטו מנתייהו והני מילי בשותפא דאית ליה מנתא בארעא וכיון דמשתעבד למקצת משתעבד נמי לכוליה אבל אריסא אריסותיה בלחוד הוא דמסיק וכיון דלית ליה מנתא בארעא לא משתעבד. והא דרב שייכא בדרבא דאמר לעיל שליחא דמלכא כמלכא ולא מצי טרח הכי נמי לא מצי טרח לאהדורי אכולהו שותפי אלא מיפרע מההוא דמשתכח בבי דרי ואזל האי ותבע להו להנך ומפרע מינייהו. ע"כ.
ואמר רבא בר מתא אבר מתא מיעבט אם ברח אחד מבני העיר ולא פרע מס הקרקע שלו יש רשות ביד גבאי המלך למשכן אחד מבני עירו בעבורו והוא הולך ותובעו ומוציא הימנו. והא נמי שייכא בההיא דלעיל דלא ליטרח שליח דמלכא. והני מילי היכי דעריק חד מינייהו אבל היכא דאיתיה במתא לא מיעבט בר מאתיה עילויה אלא בשותפיה כדאמרינן לעיל. ואפילו היכא דערק נמי דוקא למשכוני לבר מאתיה אבל לאפרועי מיניה לאלתר לא מדנקט לישנא דעביט ולא נקט לישנא דפרעון. והני מילי בבולארא יבול ארעא כלומר מס הקרקע ואכרגא דחהיא שתא והיינו כסף גולגלתא. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

אבל שתא דחליף חליף. פירש רש"י וזה הגבאי כבר פרע למלך כל קצבה שקבל עליו אותה שנה ומעתה המס שלו ואין לו כח למשכן על חברו. ולא נראה לי שאם היה דינא דמלכותא שיגבה המלך בשנה זו מס של שנה שעברה אף שקונה ממנו קנה כל זכותא שהיה למלך בו. ונראה לפרש דרבא אתא לאשמועינן דדינא דמלכותא הוא אם עברה השנה ולא הספיקו עבדי המלך לגבות את המס שפטורין כל אותן שלא פרעו באותה שנה. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו אבל שתא דחליף חליף כלומר אם הגבאי פייס את המלך ונתפייס לו מכל קצבה שקבל עליו משנה שעברה מעתה המס שלו אין בנו כח למשכן את זה על חברו. ע"כ.
וזה לשון רבנו חננאל ז"ל אבל אם עברה השנה ונתפייס המושל והניח לא כלומר אינו ממשכן אחד על חברו. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל אבל שתא דחליף וכו'. כתב הראב"ד אם זה הגבאי פייס את המלך משלו ורוצה לזכות מכולן אין לו רשות ליקח הכל מן האחד אלא לפי חלקו דלא אמרינן שליחא דמלכא כמלכא אלא היכא דלא נתפייס המלך. ע"כ. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"מ ז"ל מסרקסטה בר מתא אבר מתא מעכבא אכרגא דשתא דחזיא למלכא מפירי ארעא וההוא דאיעבט עלייהו יהא רשאי ליפרע מאותם פירות מה שהוציא. חליף שתא מסתמא מתפייס מלכא ואינו רשאי מן הדין למשכן חד מבני מתא על כרגא דההיא שתא דחלפה וישראל הגובה אותו מס נקרא גזלן כיון דחלפה שתא. ע"כ.

ח"מ שנ"ח הנהו דדיירי דרי וכו'. אסור ליקח מהן. פירש רש"י ז"ל גויים שיש להם בהמות וכו' אסור ליקח מהם בהמה וכו'. וזה תימה דרוב בהמות של גויים הם והולכים אחר הרוב דאפילו בגזלן מותר ליקח כל זמן שהרוב שלו. ואסיקנא בשילהי פירקין אפילו מיעוט שלו. והראב"ד ז"ל פירשה בלוקח כל הזבל שבדיר ויש בתוכו זבלי בהמות של ישראל וכן פירש רבנו חננאל ז"ל. הרשב"א ז"ל.
וכן פירש הרב המאירי ז"ל וז"ל אלו שמזבלין השדות בהכנסת צאנם לדיר ורצו בעלים למכור אותו הזבל לאחרים אם בתוך התחום אסור ליקח לכתחילה מפני שהם מערבים בהמות של בני העיר עם בהמותיהן למהר מלאכתם וסתם בעלי בתים מקפידים בכך חוץ לתחום מותר שסתמן של בעלי בתים אין מקפידים ואם ראינו בעלי בתים מרדפים אחר בהמותיהם להכניסם לדיר שלהן אף בחוץ לתחום אסור. ע"כ.
אבל הרמ"ה ז"ל פירש בפרטיו וז"ל אמר רב הני רועין דמדיירו דיירי בשבת בתוך התחום אסור ליקח מהן בהמה שהרי צאן בני העיר מגיעין לשם בשבת וסתם אלו גזלנין הן ולפי שרגילין לגזול צאנם של אחרים בשמתערב עם צאנם ומוליכין את הכל כאחת אבל חוץ לתחום מותר ליקח מהם לפי שאין צאן בני העיר מגיעין לשם דתנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. אמר רבינא ואם היו הבעלים מרדפין אחריהן לקחת צאנם מידם איגלאי מילתא דצאן בני העיר הגיעו לשם ואפילו חוץ לתחום נמי אסור ליקח מהן. ע"כ.
מאי טעמא משום דגויים מפקי ממונא אפומא דחד סהדא והני מילי דאסהיד בהו חד אבל תרי ישראל לא משמתינן להו דלא קא מפסדי ליה ולא מידי דאי נמי הוו מסהדי ביה קמי דידן הוה מפקינן מיניה בסהדותייהו. וחד נמי לא אמרינן דמשמתין ליה אלא בדינא דמגיסתא בדין אנסין שגס ליבן בהוראתם ודנין כפי רצונם וכי הני מפקי ממונא אפומא דחד סהדא אבל אי אסהיד ביה קמי דוואר בית דין חשוב שמתיישבין בדין כל חד סהדא נמי למומתא שדו ליה ולא מחייבי ליה לנתבע אפומיה אלא שבועה בלחוד הלכך לא משמתינן ליה דהא לא אפסדיה ולא מידי. ומסתברא דאפילו בדינא דמגיסתא נמי דוקא לשמותיה אבל לאפוקי מיניה ממונא לא. דייקא נמי דקאמרינן משמתינן ליה ולא קאמרינן דמפקינן מיניה. אי נמי לא מחייב לשלומי ליה מאי טעמא דמצי אמר ליה אין אסהדי וקושטא אסהדי. ואפילו לשמותיה דוקא היכא דהוה ליה לאשתמוטי ליה ואסהיד אבל היכא דלא הוה יכיל לאשתמוטי ליה כגון דמחייבי ליה שבועה דלא ידע ליה סהדותא ואי לא משתבע ליה אניס ליה בגופיה או בממוניה אזיל ומסהיד ולא משמתינן ליה. והא דמיא לההיא דאמרי בפרק קמא דשבת וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חברך. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.
והר"מ ז"ל מסרקרסטה כתב וז"ל האי ישראל דידע סהדותא על ישראל חבריה דאית ליה דינא בהדי גוי ואזיל ומסהיד לחיובי לישראל בדינא דמגיסתא שהוא מערכת דייני הכפרים דמקבלי חד סהדא אפילו לאפוקי ממונא משמתינן ליה ומיקרי מסור. ונראה לומר דחייב לשלומי או משתבע האיך בבי דינא דישראל דשיקרא אסהיד עליה כדין כל בעל דין המכחיש דברי עד אחד משום דכמסור דמי והא קיימא לן דמסור היכא דידיע בסהדי כמה מסר מממוניה דמחייב לשלומי הכא נמי לא שנא. וצריך עיון.
ואי אזל ואסהיד עליה לרמויי עליה שבועה בדייני כרבנן או דקביל עליה ההוא גוי לדון בדיננו לא משמתינן ליה מיהו אין רוח חכמים נוחה הימנו אי לא עבד הכי מפני קדוש השם. ע"כ.
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל כל מה שאמרנו בדין המלכות שהוא אצלנו דין גמור הוא בחוקים שחקק הן לתועלתו הן לתועלת נכסיו אפילו חקק שיהא כל אדם נותן לו כך וכך לשנה או כך וכך ממשאו ומתנו או כל שיעשה כך יטול המלך ממנו כך וכך או כל כיוצא בזה אף על פי שהוא כנגד דינים שלנו דין הוא ואסור לגזלו או לעבור על מה שתקן שכך הוא ראוי לו מצד מלכותו על הדרך האמור במלכי ישראל כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו. וזהו שאמרו דינא דמלכותא ולא אמרו דינא דמלכא כלומר דינים הראויים לו מצד המלכות אבל מה שהוא מחדש מחמת אונס או דינים שהאומות מחזיקים בהן מתורת ספריהן ונימוסי חכמיהן הקדומים כנגד דינים שלנו אינם בכלל זה שאם כן כל דיני ישראל בטלים הם. מעתה בדורות הראשונים שהיו הגויים מוציאין ממון בעד אחד והיה גוי תובע ישראל ומוציא מישראל בעד אחד אסור לו להעיד אלא אם כן יודע שאחר מצטרף עמו שהרי עכשיו הוא גורם להוציא ממון על פי עד אחד הא אם היה יודע שאחר מצטרף עמו יעיד ותבוא עליו ברכה ואם היה בערכאות שאף הן אין מוציאין ממון על פי עד אחד מעיד אפילו בלא צירוף שני עמו. ע"כ.

האי בר ישראל וכו'. דידע סהדותא וכו'. כתב הראב"ד ז"ל בעדות ישראל שיכול לטעון בדיננו ואין מוציאין ובדיניהם מוציאין ממון אבל בעדות שאין לו לטעון עליו שום טענה כיון שהודה לו בפניו והזמינו לעדות דאמר ליה אני רוצה לכפור בו ונחלק ביני ובינך או שתשתוק בעבור אהבתי ואטול זה החוב לעצמי ולא נפרד ממנו כדי שיוכל לומר אחר כך פרעתי ושהעד ברור לו שהכפירה אינה בשום טענה של אמת אומר אני שזה חלול השם ואסור וכל שכן במקום שמשביעין אותו שיבוא לידי שבועת שקר. ע"כ. הרשב"א ז"ל.

ואכלת כל העמים וגו' בזמן שהן מסורין בידך כו' לפי פשוטו בז' אומות קמשתעי קרא וביה איירי כל הענין דבתר הכי אלא משום דכתיב כל העמים משמע ליה דאיירי גם בשאר אומות ועוד בז' אומות לא סגי בואכלת אלא בלא תחיה כל נשמה וק"ל:

גמ' במר דפרזילא נ"ב צ"ל דפזילא וכן תמצא נמי בערוך פלז וכן בתוס' דפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ה) ע"ש:

רש"י ד"ה היכי מייאשי דהשתא נמי גוביא דדיקלא מיקרו. לעיל צו א:

רש"י ד"ה והנ"מ דבורלא אברול ארעא. בנ"י משמע שהיה לפניו הגי' ברש"י אכילה דארעא וע"ש:

גמ' ידקדק עם קונהו. עיין פי' המשניות להרמב"ם פי"ב מ"ז דכלים:

שם עבד עברי גופו קנוי. עיין יבמות דף מו ע"א ובנ"י שם:

שם זיל חד אי דכותי. עיין בב"מ דף מח ע"א תוס' ד"ה נתנה לסיטון:

תוספות בד"ה שלא ימשכננו ויצא והני תנאי דפ' המקבל עכ"ל. אבל מהאי מילתא דר"י דמייתי לעיל בשמעתין לא קשיא להו מידי די"ל דלענין הפקעת הלוואתו איירי ר"י דוקא שבאין עליו בעקיפין וכדפרש"י להדיא באים עליו בעקיפין עד שפוטרים את הישראל משמע דוקא בכה"ג אבל להוציא ממון מיד העכו"ם אסור וכ"מ קצת בפרק המקבל בזו הסוגיא דמייתי התוספ' דאיירי בה נמי תנא דבי ר"י ומשמע דס"ל דגזל העכו"ם גמור אסור דמוקי ריעך ולא גר תושב ולא מייתר ליה לדרוש דגזל גמור מותר ע"ש וק"ל:

רש"י בד"ה יגלום יכול יניח העכו"ם לכפול ולהוסיף עכ"ל. ותמהו עליו התוספ' דמהיכא תיתי יעשה הישראל כן ויש ליישב קצת דקס"ד אמינא דכיון שהעכו"ם תובע יותר וא"א להפקיע את העבד מרשותו אלא לזמן מרובה ולילך עמו בדינא ובדייני א"כ יהא מטומע בין העכו"ם ביני וביני ולכך יתן לעכו"ם כפי תביעתו מיד להכי אשמעינן וחשב עם קונהו דלא איכפת לן בזה אלא ידקדק עם קונהו אף אם ימשך הזמן שצריך לתובעו בתחילה כנ"ל וק"ל אח"ז מצאתי כן בס' קיקיון דיונה:

בד"ה היכי מייאשי כו' ושינוי מעשה נמי ליכא וכו' עכ"ל. ולכאורה אין זה ענין לכאן בזה הדיבור דהא אי הוי שינוי מעשה בלא יאוש נמי קנה אלא אגב גררא דאינך נקטיה ועוד משום דאיכא שינוי מעשה דאינו מועיל בלא יאוש כדאיתא פרק מרובה לכך כתבו דאפי' שינוי גרוע ליכא וק"ל:

גמרא אמר רבינא אם היו בעלים מרדפים אחריהם אפי' חוץ לתחום אסור. נראה דקמ"ל בזה דאף ע"ג שאינו יודע בודאי שאלו המרדפים אומרים אמת אפ"ה אסור:

דאמר רב הונא מנין שגזל הגוי אסור מן התורה שנאמר ואכלת את כל העמים אשר ה"א נותן לך בזמן שמסורים בידך. פירוש דהרי כתיב אשר ה"א נותן לך כשנתנם לך ואכלת את כל העמים אבל בלא"ה אסור וכתב בספר חסידים סימן תרס"א שיהודי אחד הטעה לגוי והוא לא ידע ואחר שמת הגוי מלאכו א"ל שיהודי הטעהו וצעק על זה ונענש היהודי ע"ש ומי שיש לו לב יקח מוסר ויזהר מגזל הגוי והיותר טוב להזהר מאד לא מצד עונש כי אם לקיים המצוה שלא לגזול אפילו לגוי לעשות נ"ר ליוצרו ואכמ"ל:

האי בר ישראל דידע סהדותא לנכרי וכו'. עמ"ש מהריט"ץ בתשובה סימן ק"ב ועמ"ש אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן ח"י סוף אות ג' דף ע"ב ע"א בס"ד: