בבא קמא קיג ע"א

דף קיג - א

אבל איתיה במתא, אם הוא נמצא בעיר, לא. אין מנדין אותו אם לא בא לבית דין, על סמך שליחותם בלבד, כיון דאמרינן: אימר לא אמרו ליה. שמא לא העבירו לו את ההזמנה, דאמרי: אשכחינהו שליחא דבית דין ואמר ליה. שסבורים הם שאין צורך להעביר לו את ההזמנה, כי השליח בית דין ודאי פגש אותו לאחר מכן והעביר לו בעצמו את ההזמנה.

ולא אמרן אפילו אם הוא לא נמצא בעיר, אין סומכין עליהם אלא דלא חליף אבבא דבי דינא, שבדרך חזרתו לביתו אינו עובר דרך בית הדין. אבל חליף אבבא דבי דינא אם הוא עובר דרך הבית דין בחזרתו לא סומכין עליהם שיודיעו לו את ההזמנה, כי הם אמרי: אשכחוה בי דינא ואמרי ליה. ודאי בעוברו דרך הבית דין הודיעו לו הבית דין בעצמם את ההזמנה.

ולא אמרן שסומכים עליהם אלא דאתי ביומיה, שחזר באותו יום לביתו. אבל לא אתי ביומיה, אם הוא לא חזר באותו יום לביתו, לא. אין סומכים עליהם שהודיעו לו את ההזמנה, כי אימא: אישתלויי אישתלי. שמא שכחו עד למחר את דבר שליחותם.

אמר רבא: האי מאן דכתיב עליה פתיחא על דלא אתי לדינא, מי שכתבו עליו שטר נידוי על שלא הופיע לבית דין, עד דאתי לדינא, לא מקרעינן ליה. אין קורעין את השטר עד שלא יגיע לבית דין, ואין מסתפקין בכך שהוא מבטיח לבא.

וכן אם שטר הנידוי היה על דלא ציית לדינא, שבית דין פסקו שישלם לחבירו והוא מסרב לקיים את הפסק דין, הרי עד דציית, לא מקרעינן ליה. עד שלא ישלם, לא קורעים את השטר, ולא די בכך שיבטיח לשלם.

ודוחה הגמרא: ולא היא! אלא כיון דאמר צייתנא כיון שהוא מבטיח לקיים את הפסק דין קרעינן ליה מיד, כי שמא אין לו עכשיו כסף והוא אכן מתכוין להשתדל ולהשיג כסף כדי לשלם. אבל להגיע לדין אין לו קושי, וכל עוד שאינו מגיע יש בכך חציפות כלפי הבית דין, ולכן אין קורעין את השטר נידוי עד שיגיע לבית דין.

אמר רב חסדא: קובעים זמן, שני וחמישי ושני. זמנא, וזמנא בתר זמנא. כלומר אין קובעים לו שלשה זמנים בבת אחת, אלא בתחילה קובעים לו ליום שני בשבוע. ואם לא הגיע, קובעים לו ליום חמישי. ואם לא הגיע קובעים לו ליום שני.

וממתינים לו ביום שני האחרון, כל היום, ולמחר, אם לא הגיע כתבינן עליו שטר נידוי.

רב אסי איקלע בי רב כהנא. חזא ההיא איתתא דאזמנה לדינא בפניא, ראה רב אסי שרב כהנא הזמין אשה לדין בערב, ובצפרא, למחרת בבקר מיד, כשנוכח שהיא לא הגיעה, כתיב עלה פתיחא. כתב עליה שטר נידוי על שלא הגיעה לדין.

אמר ליה רב אסי לרב כהנא: וכי לא סבר לה מר להא דאמר רב חסדא: קובעין זמן שני וחמישי ושני!? ומדוע נידית אותה כבר בפעם הראשונה?

אמר ליה רב כהנא: הני מילי, גברא. רק באיש ממתינים לו שלש פעמים, כיון דאניס וליתיה במתא, כי יתכן שמחמת אונס אינו מגיע, היות והוא לא נמצא בעיר. אבל איתתא, כיון דאיתה במתא, ולא אתיא, אשה שנמצאת בדרך כלל בעיר, ואם היא אינה מגיעה אפילו לאחר הזמנה אחת בלבד, מורדת היא!

אמר רב יהודה: לא יהיבנא זימנא אין מזמנים אדם לדין לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי. כי בימי ניסן אנשים עסוקים בקציר ובימי תשרי עסוקים בבציר, ואין להם זמן לבא לבית דין. ^[40]

לא במעלי יומא טבא ולא במעלי שבתא וגם לא מזמנים בערבי יום טוב ובערבי שבתות, כי האנשים טרודים אז בהכנות ליום טוב ושבת.

אבל מניסן לבתר יומי ניסן, וביומי תשרי לבתר תשרי קבעינן. קובעים בניסן ותשרי זמן לאדם שיבא לאחר ניסן ותשרי.

אבל ממעלי שבתא לבתר מעלי שבתא לא קבעינן. בערב שבת לא קובעים זמן אפילו לאחרי שבת.

מאי טעמא? בעבידתיה דשבתא טריד. בגלל הטירדא בהכנות לשבת הוא עלול לשכוח מההזמנה לדין. ^[41]

אמר רב נחמן: לא יהבינן זמנא לא לבני כלה בכלה, אנשים הבאים לשמוע הדרשה בשבת לא מזמנים אותם שיבאו ביום שני לדין, ולא לבני ריגלא בריגלא, הבאים לשמוע הלכות הרגל בשלשים יום שקודם הרגל, אין מזמנים אותם לדין. שמא על ידי כן ימנעו מלבא לדרשה.

כי הוו אתו לקמיה דרב נחמן, כשהיו באים התובעים, בימי כלה, לבקש מרב נחמן שיזמין אנשים מהמשתתפים בדרשה, לדין, אמר להו: וכי לדידכו כנופייכו? וכי לצורך דינכם הקהלתי את האנשים הללו?!

ומסקינן: והאידנא דאיכא רמאי בזמנינו שישנם אנשים רמאים שמשתמטים מלבא לדין ומנצלים את העובדא שלא מזמנים בימי כלה חיישינן מזמנים אותם אף בימי כלה.

שנינו במשנה: אם היה דבר שיש בו אחריות חייב לשלם.

מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה, רבי שנה וביאר את המשנה לבנו רבי שמעון: לא דבר שיש בו אחריות ממש, שלא רק אם הגזילה שהשאיר להם אביהם היתה קרקע, אלא אפילו אם היתה פרה וחורש בה, חמור ומחמר אחריו, חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן. שכולם רואים שהם משתמשים בדבר שנגזל על ידי אביהם.

בעי מיניה רב כהנא מרב: אם השאיר להם אביהם מטה ומיסב עליה, או שולחן ואוכל עליו, מהו? האם גם את זה הם צריכים להחזיר או לא. כי יש צד לומר, כיון שהאנשים בחוץ אינם רואים את המטה והשלחן שבבית אין זה דומה לפרה וחמור, שמשתמשים בהם בחוץ, לכן אין בהם משום זלזול בכבוד אביהם. או שמא בכל זאת יש כאן זלזול בכבוד אביהם, כיון שהאנשים נכנסים לבית ורואים אותם משתמשים במטה ושלחן הגזולים?

אמר לו רב: [משלי ט ט] "תן לחכם ויחכם עוד". כלומר כדין הפרה והחמור כך דין המטה והשלחן.

מתניתין:

אין פורטין סלעים לפרוטות, לא מתיבת המוכסין, מקופת גובי המכס שגובים עבור סחורות הנכנסים למדינה. ולא מכיס של גבאין, מהארנק של גובי המס שמטילין על אנשי המדינה כל אחד לפי ממונו. לפי שהכסף שהם גובים הוא שלא כדין והוא גזל בידם. [הגמרא תבאר שמדובר באופן שאין למסים הללו תוקף של "דינא דמלכותא"]. ^[42]

ואין נוטלין מהם צדקה, מן הטעם האמור.

אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק. מותר לפרוט וליטול צדקה מהכסף שיש למוכס או לגבאי בביתו, או מהכסף שיש לו אתו בשוק, שהוא כסף שלו ואינו מהקופה של המכס.

גמרא:

תנא: אבל נותן לו דינר, ונותן לו את השאר. אם היה חייב למוכס פרוטות בשווי חצי דינר, ואין לו רק דינר שלם, מותר לו לתת למוכס את הדינר ולקבל ממנו עודף אפילו מהקופה של המכס, מפני שהוא כמציל מיד המכס את הכסף שלו.

והוינן בה: ומוכסין, מדוע אומרת המשנה שהמכס שהם גובים הוא גזל?

והאמר שמואל: דינא דמלכותא, דינא! ומאחר שהמכס הוא חק המלכות [והמוכס קונה את המכס מהמלך למשך שנה בסכום מסויים], אם כן מן הדין חייבים לשלמו, ומדוע נחשב המוכס לגזלן?

ומתרצינן: אמר רב חנינא בר כהנא אמר שמואל: המשנה מדברת במוכס שאין לו קצבה שאין לו שום אמת מדה בגביית המכס אלא נוטל כרצונו. ולכן אין לכך תוקף של דינא דמלכותא.

דבי רבי ינאי אמרי: המדובר במוכס העומד מאליו שלא מטעם המלכות, שאפילו אם יש לו קצבה הוי גזל.

איכא דמתני לה את מחלוקת האמוראים כיצד ליישב את משנתנו אהא על המשנה במסכת כלאים.

דתנן: לא ילבש אדם כלאים בגד שמעורב בו צמר ופשתים אפילו על גבי עשרה בגדים אף על פי שהוא אינו נהנה מהבגד של כלאים.

ואפילו אינו לובשו אלא להבריח בו את המכס [שלא היו נוטלין מכס מבגדים שהאדם לובש ^[43]], מכל מקום אסור, ואף על פי שאין כוונתו בלבישה זו לשם הנאה אלא רק כדי להבריח את המכס.

ואמרינן: מתניתין, האוסרת ללבוש כלאים אפילו להבריח את המכס, היא דלא כרבי עקיבא.

דתניא: אסור להבריח את המכס בבגד כלאים.

רבי שמעון אומר משום רבי עקיבא: מותר להבריח את המכס בבגד כלאים.

והוינן בה: בשלמא לענין כלאים, בהא קמיפלגי התנאים אם מותר להבריח את המכס בבגד כלאים, דמר רבי עקיבא סבר: דבר שאין מתכוין מותר. ולכן מותר ללבוש את הכלאים בשעה שהוא מבריח את המכס כי הוא אינו מתכוין בלבישה זו לשם הנאת לבישה. ^[44] ומר התנא קמא סבר: דבר שאין מתכוין אסור. ולכן הוא אוסר להבריח את המכס בבגד כלאים למרות שהוא אינו מתכוין להנאת לבישה.

אלא להבריח בו את המכס מי שרי? איך מתיר רבי עקיבא להבריח את המכס?

והאמר שמואל: דינא דמלכותא דינא, ונמצא שהמבריח את המכס גוזל את המוכס היהודי שקנה את המכס מיד המלך בהיתר?

ומתרצינן: אמר רב חנינא בר כהנא אמר שמואל: המדובר במוכס שאין לו קצבה שאינו רשאי ליטול מכס כרצונו, ולכן מותר להבריח ממנו את המכס.

דבי רבי ינאי אמרי: במוכס העומד מאליו שאין לו שום זכות לגבות מכס מעצמו.

ואיכא דמתני לה את מחלוקת האמוראים אהא על המשנה במסכת נדרים

דתנן: נודרין להרגין מותר לאדם לעשות נדר, כאשר באים עליו רוצחים [ישראלים] המבקשים להורגו וליטול את ממונו. ולחרמין או לגזלנים הבאים להחרים את נכסיו בלי להורגו. ולמוכסין או שבאים ליטול ממנו מכס.

שאם באים אנשים אלו לגזול ממנו תבואה, מותר לו לשקר אותם ולומר שתבואה זו היא של תרומה, וכדי לשכנעם בכך, הוא נודר ואוסר על עצמו בפניהם את כל הפירות שבעולם אם תבואה זו אינה תרומה. ^[45]

וכן מותר לו לנדור להם שתבואה זו היא של בית המלך.

שעל ידי נדרים אלו הוא נפטר מהם, כי הם אינם לוקחים תרומה או נכסי המלך.

אף על פי שהתבואה אינה של תרומה, ^[46] ואף על פי שהיא אינה של מלך.

כי הנדרים הללו אינם חלים כלל, מאחר שהם נעשו מתוך אונס. ודינם כ"נדרי אונסין", שמבואר במסכת נדרים שהם מותרים מאליהם ללא צורך להזדקק להתרת נדרים.

והוינן בה: ולמוכסין כיצד מותר לו להתחמק מתשלום המכס?

והאמר שמואל: דינא דמלכותא דינא? ומתרצינן: אמר רב חנינא בר כהנא אמר שמואל: במוכס שאין לו קצבה.

דבי רבי ינאי אמרי: במוכס העומד מאליו.

רב אשי אמר: במוכס גוי. ^[47] שהמוכס אשר קנה את המכס מהמלך, הוא גוי, ואין חשש לגוזלו, כי גזל עכו"ם מותר במקום שאין לחשוש לחילול השם, כגון בעניננו, שמבריח את המכס והמוכס אינו יודע מכך. ^[48]

דתניא שגזל עכו"ם מותר: ישראל וגוי שבאו לדין תורה. אם אתה יכול לזכותו את הישראל בדיני ישראל, שלפי דין התורה הוא זכאי, זכהו. ואמור לו לגוי: כך דינינו!

ואם אתה יכול לזכות את הישראל בדיני אומות העולם, שרק לפי דיני הגויים הוא זכאי, זכהו, ואמור לו לגוי: כך דינכם!

ואם לאו, שהישראל אינו זכאי לא לפי דיני ישראל ולא לפי דיני הגויים, באין עליו על הגוי בעקיפין, בחכמה, עד שפוטרים את הישראל, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: אין באין עליו בעקיפין מפני קידוש השם! כדי שלא יגרם חילול השם.

הרי שבמקום שאין חילול השם, לכולי עלמא מותר לגזול מן הגוי.

והוינן בה: ורבי עקיבא, טעמא דאיכא קידוש השם, רק אז אין באין עליו בעקיפין. הא ליכא קידוש השם, באופן שאין לחשוש לחילול השם, גם הוא מודה שבאין עליו בעקיפין?

וגזל הגוי מי שרי? האם רבי עקיבא מתיר מעיקר הדין גזל כנעני?

והתניא: אמר רבי שמעון: דבר זה דרש רבי עקיבא כשבא מזפירין [שם מקום]: מנין לגזל גוי שהוא אסור?

תלמוד לומר בעבד עברי שנמכר לגוי [ויקרא כה מח] "אחרי נמכר גאולה תהיה לו".

ולא היא כיון דאמר צייתינא קרעינן לה לפתיחא. ודוקא למאן דאמר לא צייתנא אבל למאן דאמר לא אתינא אף על גב דאמר אתינא לא קרעינן עד דאתיא וטעמא דמילתא משום דלפריעה כאנוס הוא דלמא לית ליה הלכך כיון דאמר פרענא קרעינן ליה לפתיחה דמעתה לאו מורד הוא אבל באומר אתינא הא אי לאו מורד הא מצי למייתי והלכך עד דאתא לא נפיק מכלל מורד.

אמר רב חסדא קובעין זמן שני וחמישי ושני זמנא וזמנא ובתר זמנא. כלומר לא שניתן לו כל אותן ג' ימים יחד אלא כל אחד ואחד זמן בפני עצמו ומתרינן בו כל זמן וזמן קודם שנכתבה לו עליו פתיחא, והוא הדין לשמתא דעל פי שליח בית דין אין משמתין עד שמתרין בו שני וחמישי ושני.

והני מילי לגברא דלא שכיח במתא אבל איתתא דשכיחא במתא ולא אתיא מעיקרא מורדת היא. ולא משהינן לה אלא לאורתא כתבינן עליה פתיחא וכעובדא דרב כהנא דאזמנה לההיא איתתא בצפרא ולאורתא כתב עליה פתיחא, והוא הדין לכל אינש דהוא כיוצא בה דשכיח במתא. וכן כתב ר"ח ז"ל. ובתוך שני וחמישי ושני אין כותבין פתיחא ואפילו שמותי לא משמתין דגרסינן במועד קטן בפרק שלישי (מז, א) אמר ר' יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב מנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים יום ומחרימין לאחר ס' רב הונא בר חיננא אמר רב חסדא שני וחמישי ושני. וכתב הרי"ף ז"ל בהלכות כלומר אין מנדין אותו לאלתר אלא עד דמתרין בו שני וחמישי ושני, והני מילי לממונא אבל לאפקרותא מנדין לאלתר בלא התראה. עד כאן.

בעיא מיניה רב כהנא מרב מטה ומיסב עליה שלחן ואוכל עליו מהו. כלומר, מי אמר רבי דוקא בפרה וחמור וכיוצא באלו שבני אדם רואין אותן בחוץ אבל מטה ושלחן שבבית לא, או דילמא גם הני דברים מסויימין הן ומי שנכנס בביתו רואה וחייב להחזיר מפני כבוד אביהם, ואמר לו תן לחכם ויחכם עוד, כלומר שאף אלו חייב להחזיר מפני כבוד אביו, ובשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת (עיין לעיל בבא קמא לד, ב). ואף על גב דלא קיימא לן כרבי בגזילה קיימת דטעמא דרבי או משום דסבירא ליה יאוש כדי קני או משום דסבירא ליה רשות יורש כרשות לוקח דמי ולית הלכתא כחד מהני, מכל מקום נפקא לן מינה שאם הניח להן אביהן דבר מסויים שלקח ברבית דאינן חייבין להחזיר דבר תורה וכדאמר לעיל (בבא קמא קיב, א) דלדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר ואפילו הכי אם הניח להן אביהן דבר מסויים חייבין להחזיר משום כבוד אביהן וכדתניא בברייתא בפרק איזהו נשך (ב"מ סב, א) ושעשה תשובה שמעינן מהא דרב דלאו דוקא טלית או פרה וחמור אלא הוא הדין למטה ושלחן.

מתני': אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס הגבאין. פירש רש"י ז"ל הגבאין שגובין כסף גולגלתא וארנונא. ותימה לי דגמרא משמע דמכיס הגבאין פשיטא להו דגזל נינהו מדאקשו בגמרא מוכס והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא. מוכס הוא דקשיא להו הא גבאין פשיטא להו. ותמה על עצמך דכסף גולגלתא דינא דמלכותא הוא וגרסינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב נה, א) הני זיהרורי דזבני ארעא לטסקא זבינייהו זבינא והני מילי לטסקא אבל לכרגא לא מאי טעמא כרגא אקרקפתא דגברי מנח ורב הונא בריה דרב יהושע [אמר] אפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא, כלומר ואף לכרגא דבינייהו זבינא אלמא לאו גזל הוא. וי"ל שאף הרב ז"ל לא נתכוין אלא (כמ"ש) [לארנונא שהמלך מטיל כרצונו ושלא מן הדין _ ש"מ]. והראב"ד ז"ל פירש הגבאין שגובין מס המלך יותר מחק מפני שהן גזלנין ואינן קונין ביאוש שהמסים כאלו אינן דין כי דינא דמלכותא אמרו (וזולתי _ ש"מ) דינא דמלכא לא אמרו עד כאן. אני תמה במה שכתב הרב ז"ל דגבאין גזלנין הן ואינן קונין ביאוש והלא כיון דמצות המלך היא מתייאשים מהן כעין גייס [בש"מ _ גניבה] (לקמן בבא קמא קיב, א). ועוד שאפילו הן גזלנין למה אסור לפרוט מהן והלא פרוטות כל איש ואיש אינן נכרות איזה של ראובן שיחזירנה לראובן ואיזה של שמעון שיחזירנה לשמעון דלאו דבר מסויים הוא ואילו בא המוכס או הגבאי לעשות תשובה ולהחזיר לראובן מה שנטל ממנו אין ראובן אסור במה שיחזור לו מתוך הכיס והתיבה ככלים שנתחלפו בבית האבל ובבית המשתה שאסור להשתמש בהן (ב"ב לו, א) לפי שהבעלים מתייאשין מאותן פרוטות ואף על פי שאין מתייאשין מן התשלומין והרי הן ככלים שנתחלפו בבית האומן (שם), ואם כן למה לא נתייאשו הבעלים מאותן פרוטות. ועוד שהרי שנינו בבבא שלאחר מתניתין זו (קיב, א) נטלו מוכסין חמורו נתנו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן, ולכאורה משמע דמוכס דבבא דרישא לא מפני שאין הבעלים מתייאשין מהן.

ולפיכך נ"ל דברישא נמי לא מפני שלא נתייאשו הבעלים [היא אלא דלכתחלה אסור דבעלמא בדבר המסוים בדכותיה לא הי' הקנין גומר _ ש"מ] עד שיבואו ליד זה הפורט מהן דיאוש כדי לא קני וכי אתו לידיה עדיין לא היה קנוי ביד הגזלן דבידא דידיה הוי שנוי רשות הלכך להרחקה בעלמא ולגדור שלא לקנותה מן המוכסין והגזלנין אסרו לכתחלה והיינו בבא דרישא דקתני אין פורטין דמשמע לכתחלה ולהרחקה, אבל בבא מציעתא קתני דינא אם נטלו חמורו ונתנו לו חמור אחר מן הדין הרי זה שלו לפי שאף על פי שהוא דבר מסויים מתייאש הוא ממנו ובדיעבד קנאו דהוה ליה יאוש ביד מוכס ושינוי רשות בידא דידיה ואפשר שבזה שהוא מציל מידם אפילו לכתחלה נוטל חמור אחרא וטלית אחרת ואינו חושש כיון שנתייאשו הבעלים עד שלא יבא לידו. ובבא דסיפא דהיינו המציל מן הגייס ומן הליסטים (קיב, א) בגייס ולסטים אינו יהודים דאין הבעלים מתייאשין מן הסתם מהן דכיון דדייני בגיותי לא נתייאשו שעוד יצעקו אל המלך או אל השופט ויחזירו את אשר לו אבל מציעתא בישראל דאמרי מי יימר ואפילו מן הסתם מתייאשין מהן.

גמרא: תנא אבל נותן לו דינר ומחזיר לו את השאר. פירש הראב"ד ז"ל המוכס [נותן] דינר לגבאי צדקה ואם אינו רוצה ליתן אלא חצי דינר או שליש הדינר מחזיר לו גבאי צדקה המותר מכיס הצדקה והטעם לפי שאין המוכס נוטל אלא פרוטות. ולא נהירא, דמנא ליה דלא שקיל אלא פרוטות, והלא המוכסין אין נוטלין אלא לפי מה שהיא הסחורה ופעמים נוטל כמה דינרין לפי החבילות. ועוד, אם בא לומר שאין אסור ליטול ממנו אלא פרוטות ודינרין מותרין ליתני אבל נותן לו דינר. ולמה ליה למימר ומחזיר לו. ועוד, דלא הוה ליה למימר אבל נותן אלא אבל נוטל ממנו דינר לפי מה דקתני במשנתינו אין פורטין. וספרים יש שגורסים אבל מקבלין ממנו דינר ומחזיר לו את השאר. לפי גירסא זו אפשר לפירושו של הרב ז"ל, אלא שעדיין קשה מה בין דינר לפרוטות ולמה ליה לומר ומחזיר לו את השאר. ורש"י ז"ל פירש נותן לו זה שנותן את המכס נתן למוכס דינר כסף ומקבל מן המוכר פרוטות בשוה חציו מפני שהוא כמציל מידן. וזה עיקר.

במוכס אינו יהודי עסקינן. כלומר שקנה המכס מן המלך. כתב הראב"ד ורב אשי קאי אהנך תרתי דהיינו הך דכלאים והך דנודרין להרגין אבל מתניתין דהכא ודאי בישראל מיירי. וקשיא לי טובא, דאי במוכס של בית המלך ובמוכס שיש לו קצבה האיך התירו לידור ולהוציא בשפתיו יאסרו פירות שבעולם עליו ולבטל בלבו ולומר היום שהרי אמרו שם (נדרים כח, א) דברים שבלב אינן דברים אלא שבמקום אונס התירו לו דגמר יפה בלבו ומבטל אלמא דוקא במקום אונס ולהציל את שלו התירו הא לגנוב את המכס בעקיפין וליטול מה שאינו שלו לא התירו. ותדע דהתם גבי מתניתין דנודרין להורגין הקשו ולהבריח את המכס שרי והאמר שמואל וכו' ופרקו במוכס העומד מאליו ובמוכס שאין לו קצבה ולא הביאו האי פירוקא דרב אשי, אלא נראה ודאי דהא דרב אשי לא קאי אלא אההיא דכלאים. וספרים מוגהין יש שהביאו ההיא דכלאים באחרונה ועלה קאי רב אשי, והוא הנכון.

רשאין בית הדין להזמין הדין ולקבוע יום על פי אשה ההולכת על פי דרכה או על פי שכן אע"פ שאינו שליח קבוע לבית דין וסומכין עליהם עד שאם לא בא ליום שקבעו לו כותבין עליו פתיחא לערב ודוקא כשאינו בעיר ואמרו בית דין לאשה זו ולשכן כשישוב פלוני הודיעוהו זמן שקבענו לו אבל אם הוא בעיר חוששין שמא התרשלו אשה ושכן זה מצד שחשבו שאי אפשר שלא יראה אותו שליח בית דין ויודיעהו ומתוך כך כל שהוא בעיר אין קובעין לו זמן אלא על פי שליח בית דין ואם אינו בעיר אלא בשדות או בכפרים ודרכו לבא באותו היום אומרין בית דין או שלוחם לאחד משכניו אפילו לאשה כשיבא פלוני היום הודיעוהו שיבא למחר ואם לא בא למחר מנדין אותו לערב היה במקום שאין דרכו לבוא בו ביום אפילו אמרו כן לשכן ולאשה אין סומכין עליהם ששוכחים הם מן היום למחרתו ואם היה דרך מהלכו של זה בפני פתח בית דין אפילו היה דרכו לבא היום אין סומכין על אשה ושכן שמא מתוך שהם יודעים שדרכו על פתח בית דין סבורים הם כבר השליח ראהו בבאו ויזמינהו לדין ליומו:

כל ששלחו לו ולא רצה לבא שאם יש שני עדים ביארנו שכותבין עליו פתיחא ר"ל שטר שמתא אין זה שמתא עד שיפרע החוב אלא שמתא על שלא רצה לבא וכשבא לדין קורעין פתיחא זו ופורע שכר פתיחא וכל שלא בא אע"פ שאומר שיבא אין קורעין:

חייבוהו מן הדין ולא קבלו אלא שאומר שלא ישמע להם אף זה כותבין עליו פתיחא ומ"מ כל שיאמר הריני מקבל את הדין קורעין את הפתיחא מיד אע"פ שלא פרע וקובעין לו זמן לפרעון וכשהגיע זמנו מתרין בו שני וחמישי ושני ואח"כ מנדין אותו עד שיתן ואם עמד שלשים בנדויו מחרימין אותו כמו שבארנו במועד קטן:

מי שהוא בעיר והזמינוהו לדין ולא בא ביום הזמנתו כותבין עליו פתיחא לערב ורשאין בית דין ליתן לו זמן אף מבקר לערב אבל מי שאינו בעיר ונתנו לו זמן ליום שני ולא בא נותנין לו חמישי ואם לא בא לחמישי נותנין לו עוד שני ואם לא בא בשני זה שהוא שלישי להזמונותיו אין כותבין עליו פתיחא עד למחר:

אין קובעין זמן לא בימי ניסן ולא בימי תשרי מפני תקנת המועדות וכן לא בערבי שבתות ולא בערב יום טוב של עצרת אבל שולחין לו בניסן להודיעו שקבעו לו זמן לאחר ניסן וכן מתשרי לאחר תשרי אבל בערב שבת אין מזמינין אותו אף לבא לאחר השבת שכלם טרודים בערב שבת וישכחו וכן בערבי ימים טובים:

בני אדם הבאים בעיר בערבי שבתות וקובעים שבתם לשם כדי לשמוע דרשא של שבת או הלכות הרגלים ובא אחד וקבל על אחד מהם אין מזמינין אותו לדין באותו מקום שלוחי מצוה אין נזוקין ואם נראה לבית דין שזהו זיוף ומיחסים ביאתם לכך כדי להשמט מבעלי חובותיהם חוששין לכך ועושין כפי מה שיראה להם:

יתבאר בראשון של סנהדרין ח' א' ששליח בית דין שהזמין בשם אחד מן הדיינין ולא בא אין כותבין עליו פתיחא עד שיאמר משום שלשתן ודוקא ביום שאינו קבוע לדין אבל ביום הידוע שהוא קבוע לדין הרי הוא כאלו בא בשם שלשתן:

מי שאי אפשר לו לבא למקום שבית דין זה לשם ומאחר שאינו יכול לבא אף הם אין יכולין לשמתו על שלא בא הרי בית דין יורדין לנכסיו ופורעין כמו שאמרו בכתבות פ"ח א' שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך למדינת הים ומ"מ יראה מתלמוד המערב שמודיעין אותו שלשה פעמים ולשון הירושלמי בזה משלחין בתריה תלת זמנין אין אתא טיבות אי לא מחלטין נכסיה הגע עצמך דהוה באתר רחיק משלחין ליה תלת אגרין חדא גו תלתין וחדא גו תלתין וחדא גו תלתין אי אתא טבות ואי לא מחלטין נכסיה ופרשו גאוני ספרד שאפילו היו נאמנות בשטר אין נזקקין אלא בהודעה שמא יש בידו שובר ואם לא נודע היכן הוא איני יודע היאך נדון בה מצד שגאוני ספרד פסקו בפרק הכותב שבבעל חוב אין מגבין לו שלא בפניו ומתוך כך אני מנהיג את הסופרים לכתוב בשטר שיקבל הלוה עליו להפרע המלוה כל זמן ששטר זה יוצא מתחת ידו ואפילו שלא בפניו ומ"מ נראין הדברים להגבותו מטעם שלא יהא כל אחד כו' וכן כתבנוה בפרק הכותב ואף לענין כתבה בנפרעת שלא בפניו כתבו גדולי המחברים שכל שיש טורח בהודעתו תשבע בלא הודעה ותטול וחכמי פרובינשאה כתבו שכמו שמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין כך גומרין את דינו שלא בפניו ואף לדעת האומר שאין גומרין דינו של שור אלא בפניו דוקא משום דכתוב וגם בעליו וכו' כמיתת בעלים וכו' אבל בממון גומרין ואם יבא ויטעון סותר את הדין:

יש דברים אחרים בסדר גביית החוב שלא נתבארו כאן והוא שיש אדרכתא עשויה על בני חורין ויש שעשויה על משועבדין כשהיא עשויה על בני חורין כותבין שמחמת סבה זו הורידוהו על שדה זו או על נכסי פלוני בכל מקום שהם ואחר כך שמין לו שלשה מאותו שדה כנגד חובו ומכריזין עליה ובמסכת ערכין כ"א ב' התבאר ביתומים שהכרזת נכסיהם שלשים יום אבל בבעל חוב לא נתפרש ומתוך כך נראה שכתבו גדולי המחברים ששיעורה עד שיפסקו המוסיפים בערכה לפי ראות עיניהם ובעלי שומא קורעין שטר החוב ומורידין אותו באותה שדה לא היו לו בני חרי כותבין באדרכתא ולא מצאו לו בני חרי ושהדריכוהו על כל מה שמכר או על קרקע זה שמכר ושקרעו שטר חובו והעמידוהו על שטר אדרכתא זו ותובע במקום שאותן הנכסים לשם באותה אדרכתא וכותבין לו שזכה מכח בית דין פלני לטרוף קרקע זה ושקרעו האדרכתא והרשוהו לטרוף ומורידין שלשה בקיאין ושמין לו כשיעור חובו ומכריזין עליה שלשים יום כדין נכסי יתומים ותקנת גאונים להשביע את הלוה שאין לו כלום ואת הטורף שאין בחוב זה שום שקרות וכותבין לו שאחר ששמו והכריזו והשביעו הורידוהו בחלק זה משדה זה כשלו שכל אדרכתא שלא נזכר בה שקרעו שטר החוב אינה אדרכתא וכן כל טירפא שלא הוזכר בה שקרעו האדרכתא אינה טירפא וכן כל שומא שלא הוזכר בה שקרעו הטירפא אינה שומא כמו שיתבאר במקומו:

אף באדרכתא של בני חורין יש אומרים שצריך לכתוב באדרכתא שקרעו השטר קרע בית דין ושהעמידו אותה על שטר מעשה בית דין זה לגבות מאותה שדה מנכסי פלוני כך וכך הנזכרים וכן כתבוה רוב מחברים ודברים אלו ונסח שטרותיהם ותכונת עניניהם יתבארו במקומם בע"ה:

המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני על איזה צד אסור ליהנות בנכסי אותם המוחזקים בגזלתם מחשש שמא אותם הנכסים שיהנה בהם הם מן הגזל ועל איזה צד מותר ליהנות מצד שאין לומר שהוא מן הגזל ועל איזה צד מותר אף במה שנודע שהוא מן הגזל ואמר על זה אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס של גבאין ואין נוטלין מהם לצדקה אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק נטלו מוכסין חמורו ונתנו חמור אחר נטלו ליסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחר הרי היא שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהם אמר הר"ם ואם היה המוכס גוי או מוכס ישראל אלא שאין לו קצבה אלא שלקח רשות מן המלך שיוכל להוסיף על המכס אי זה שיעור שירצה על הקצבה שקצב לו המלך אותו שהוא גזלן בכל זה אין ראוי לפרוט דינר ממה שיש לפניו מן המעות לפי שהוא בחזקת גזלן ואותן המעות כלן גזלה וכמו כן לא יקחו צדקה מאותו המוכס מן המעות שלפניו אבל אם פרט מהמעות שיש לו בביתו או נטלו ממנו צדקה כשהוא בשוק ואין תיבה לפניו זהו מותר וזהו טעם מה שאמר מתוך ביתו או מן השוק וכמו כן אין פורטין ממה שלפני גבאי צדקה משום חשד שלא יחשדו אותו שהוא פורע מנכסי צדקה למי שיש עליו חוב כשיראה אותו שיתן מעות מי שלא ראה שלקח הדינר ועוד נתבאר לך מדבריו כי כשיהיה מוכס ישראל ואינו מוסיף על מה שחקק לו המלך ולא יגרע אינו גזלן כי מן העקרים שלנו דינא דמלכותא דינא:

אמר המאירי אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס הגבאין פירשו בגמרא מוכס העומד מאליו שלא מחמת המלך או שהוא מחמת המלך אלא שאין למכס שלו קצבה אלא ברצונו של מוכס ואי אפשר שלא להכביד על רצון המלך ומפני זה נקרא גזלן והגבאין הוא גבאי של כסף גולגלתא וארנונא ולפעמים בכבידין ביתר על הראוי ואמר שמי שיש בידו סלע והוא צריך להוציא הוצאות דקות ומחזר לפרטו בפרוטות אינו פורט מתיבת המוכסים והיא תיבה מיוחדת להם להצניע בתוכה מעות המכס וכן כיס מיוחד לגבאים להצניע שם מה שגבו מן המסים והארנוניות מפני שאין לו להשתמש לכתחלה במעות של איסור ואע"פ שנתיאשו הבעלים מ"מ מה לו לפרוט עמהם באיסור ילך ויפרוט עם אחרים בהתר וכן אין נוטלין מהם צדקה שזהו כחזוק ידי עוברי עברה וכמעט שהם סבורים שתהא צדקתם תיבת גזלתם ואין מזקיקין עצמן לחשבון אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק שלא הוציאם מתיבת המיוחדת למעות המכס ואין לחוש בהם שהם מן הגזל שאין דרכם ליתנם אלא בתיבה המיוחדת לכך:

נטלו מוכסין את חמורו ומצד חמלתם החזירו לו חמור אחר פחות הימנו וכן נטלו לסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחר אע"פ שהוא מכיר שחמור גזול וכסות גזולה נתנו לו הרי אלו שלו שחזקת הבעלים שנתיאשו ונשתנה רשות הגזלה בידם והרי אין לומר שלכתחלה מה לו לעשות כן שהרי מוכרחים הם בכך ומ"מ בגמרא יתחדשו בענין זה דברים כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא אלא שלא נשלם פסק שלה מכל וכל ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

אע"פ שאין פורטין מתיבת המוכס או הגבאי אם היה הוא חייב במכס שיעור מכסו מגיע לחצי סלע או כמו שהוא ויש בידו סלע שלם אינו צריך לפרטו במקום אחר אלא נותן לו סלע והוא מחזיר לו השאר מפרוטות שבתיבתו מפני שאין זה אלא כמציל מידם:

כבר בארנו במשנה שלא נאמר שלא לפרוט עם המוכס אלא במוכס העומד מאליו או שהעמידו המלך אלא שאין לו קצבה הא אם העמידו המלך ונתן לו קצבה כך וכך למשאוי של חטים כך וכך משוי של שעורים וכן בכל דבר כל שהמוכס אדם נאמן ומוחזק שלא לשנות מותר ואין אומרים שהמכס מעיקרו גזל הוא אלא דינא דמלכותא דינא ר"ל שכל חוק שחקקו המלך לכל ולא חדשו לאדם אחד בפרט על אי זה מעשה דין גמור הוא ואסור לגזלו ולא סוף דבר במלכי ישראל אלא אף במלכי האמות הא אם היה המוכס מוחזק להוסיף כגון ישראל חשוד או שהוא משאר עממין הקדומים שבעובדי האלילים שאינן נזהרים מן הגזל אסור:

הולכי דרכים שמביאין בידם ממון או תבואה ופגעו בהרגין ר"ל רוצחין או בחרמין ר"ל בעלי תגר ומריבה וגוזלי ממון והם רוצים לגזול מידם מאותה תבואה או מאותו ממון הרי הם נודרים שאותה תבואה של תרומה אם אותם הרגים וחרמים ישראלים או נודרים להם שהיא של בית המלך כדי להבריחם מהם אע"פ שאין הדבר כן ונדר זה פרשוהו במקומו בשיאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינו כן ואומר בלבו היום ומקיים את נדרו היום או שמכוין בלבו על פירות של טבל וכיוצא בזה ומקיים נדרו כמה שכיון בלבו בדעת הלב ואע"פ שדברים שבלב אינם דברים מפני האונס הקלו בזו וכן נודרין למוכס העומד מאליו או שאין לו קצבה שהרי הוא כאחד מהם על הדרך שבארנו וכן הדין בשבועה כמו שיתבאר במקומו:

לא ילבש אדם כלאים אפילו דרך עראי ואפילו על עשרה בגדים שאין הנאת חמום מגעת לו הואיל ומ"מ דרך חמום בכך ואפילו לא כיון אלא להבריח בו את המכס שיחזיקהו בגוי אסור ולוקה עליהם ומ"מ הברחת המכס שמצד עצמה מותרת דוקא במוכס העומד מאליו ושאין לו קצבה על הדרך שבארנו:

היה המוכס מעובדי האלילים הקדומים שאינם גדורים בדרכי הדתות והבריח ממנו את המכס הואיל ואין כאן גזל גמור ולא חלול השם אין מקפידין על כך וכן אחד מאלו שבא עם ישראל לדין בערכאות של דייני ישראל אם הדיין יכול לזכותו בדיני ישראל מוטב ואם לאו יחזור לזכותו מצד נימוסיהם ומנהגותיהם והרי רשאי לומר אף אתם כך דינכם ואם לאו הואיל ואינו מוצא לפטרו בצד טענה יחייבהו ויכריחהו לשלם שלא יאמרו נושאים הם פנים לעצמם ומ"מ באותם הגדורים בדרכי הדתות לא נאמר כן אלא אם באו לפנינו לדין אין מעבירין להם את הדרך כמלא מחט אלא יקוב הדין את ההר אם לו אם לשכנגדו:

פיסקא אם היה דבר כו' בעי מני' רב כהנא מרב שולחן ואוכל עליו מטה ומסיב עליו מהו אמר ליה תן לחכם ויחכם עוד פי' רב כהנא ורב כרמי בר חמא סבירא להו דאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי כי דוקא מטה ושלחן שהם ניכרים ומפני כבוד אביו הא מידי אחרינא לא:

ומ"ס דבר שאינו מתכוין מותר פ' ואין זה פסיק רשי' ולא ימות דהאי דאמר מותר בכי האי גוונא קאמר כגון על עשרה בגדים שאינו מתחמם בו כלל וגם אנו צריכים לפרש שלא היה מתכבד בכלאים כגון שהתחתון היה מכובד מן הראשון ואינו מתכבד במלבו' כלאים שאם היה דבר המתכבד בו אע"פ שאינו נהנה בחימומו אסור שהלבישה נעשית או לחמם או לכבד הילכך יש לפרש שלא היה שם לא הנאת חימום ולא הנאת כבוד עיין בתשובות זו:

קובעין זמן שני וכו'. זמנא וזמנא בתר זימנא כלומר לא שניתן לו כל אותן שלשה ימים יחד אלא כל אחד ואחד זמן בפני עצמו ומתרין בו כל זמן וזמן קודם שנכתוב עליו פתיחא והוא הדין לשמתא דעל פי שליח בית דין אין משמתין עד שמתרין בו שני וחמישי ושני ואיתתא דשכיחא במתא ולא אתיא וכו' והוא הדין לכל איניש דהוא כיוצא בה דשכיח במתא. וכן כתב רבינו חננאל ז"ל. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו אמר רב חסדא נותנין זמן דייתי לבי דינא שני וחמישי ושני זימנא וזימנא בתר זימנא שבתחילה כותבין לו זמן ליום שני בשבת ואם לא בא ביום שני קובעין לו זמן ליום חמישי ואם לא בא ביום חמישי קובעין לו עוד זמן אחר ליום שני וזהו זימנא וזימנא בתר זימנא אחרינא ואם לא בא ביום שני שהוא זמן אחרון ממתינין לו כל היום ואין כותבין עליו פתיחא עד למחר. והתם בפרק אלו מגלחין אמרינן ומנא לן דקבעינן זימנא דכתיב אתה והם ואהרן מחר וזימנא דבתר זימנא דכתיב קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד ולפום הך סוגיא דהתם לא משמע אלא תרי זימני דהא מקרא דמחר חד זימנא הוא דילפינן ומקרא דהעביר המועד דילפינן מינה דאורחא דמילתא הוא דאף על גב דלא אתי בזימנא קמא דקבעו ליה זימנין דאתי בזימנא תניינא לא משמע אלא זימנא תניינא דהוו להו תרי זימני. ולפום הדין סברא הכי מפרשא שמעתיה דרב חסדא קבעינן זימנא ביום שני דליתי לדינא ביום חמישי ואי לא אתי ביום חמישי קבעינן ליה זימנא תניינא דייתי ביום שני דהוא זימנא תניינא ועד למחר דהוא יום שלישי בשבת לא כתבינן עליה פתיחא. מיהו כולהו רבוותא ז"ל סבירי להו דתלתא זימני קבעינן ליה כדפרשינן מעיקרא. ואפשר דטעמייהו דכי איצטריך למילף מדפרעה דהעברת המועד לא הויא חזקה דלא אתי וכי היכי דהעברת מועד בחד זימנא לא הויא חזקה בתרי יומי נמי לא הויא חזקה עד תלתא זימני דכל מידי דבעינן חזקה לסרבנותא לא הויא חזקה בבציר מתלתא זימני דומיא דשור המועד. ואסקה רב אשי הני מילי גברא דלא שכיח במתא אבל איתתא דשכיחא במתא אי אקבעוה זימנא בצפרא ולא אתיא מעיקרא מורדת היא ולאורתא כתבינן פתיחא עילויה. וכן כל מי שהוא כיוצא בה אלא מיהו מעשה דהוה באיתתא הוה והוא הדין לגברא. ע"כ.

אמר רב יהודה לא יהבינן זימנא לא ביומי ניסן ולא וכו'. ונראה לומר דהשתא לדידן דניסן לאו זמן קציר הוא אלא סיון הוא זמן קציר אי אמר נתבע בסיון לא אזילנא השתא לדינא בהדך דהא טרידנא באסיפת תבואה דינא קאמר ליה. הר"מ ז"ל מסרקסטה.

לא ביומי ניסן וכו'. לפי שהם יומי קציר ובציר ואינם יכולים לבוא איש מעירו לבית דין ולא במעלי שבתא ולא במעלי יומי טבי כגון ערב עצרת וערב ראש השנה משום דטרידי בשבתא וביומא טבא ולא יכלי למיתי אבל למקבע ליה זימנא בניסן למיתי לבי דינא בתר ניסן וכן מתשרי לבתר תשרי מקבעינן דכיון דזמן ארוך הוא אי נמי משתלי חד יומא מדכר ליומא אחרינא אבל ממעלי שבתא לבתר שבתא לא מקבעי מאי טעמא בשבתא טריד ולא מדכר לחד בשבא. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.
וכן פירש ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשונו מניסן לבתר ניסן קבעינן דכיון דזמן ארוך הוא אי לא מדכר האי יומא מדכר ליומא אחריתי אבל ממעלי שבתא לאפוקי שבתא דזמנו בהול דליכא אלא יום אחד אפשר ששכח ולא נזכר מה שאמרו לו בית דין ומשום הכי לא בא ביום שני לדין ולא נתכוון לזילותא דבי דינא. ע"כ.
עוד כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וז"ל ומסתברא דהני מילי לאקבועי זימנא למיתי ממתא למתא אבל למאן דאיתיה במתא מקבעינן ליה בניסן ובתשרי ודיינינן ליה אפילו בחולו של מועד דגרסינן בפרק אלו מגלחין דנין דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות במועד. ע"כ.

אמר רבא לא קבעינן זימנא לא לבני כלה בכלה וכו'. לבני כלה בני אדם שבאין מעירן בערב שבת לשמוע את הדרשא ביום שבת אין מזמנין אותן ליום שני לדין דממנעי ולא אתו לכלה ולא לבני רגלי ברגלי בני אדם שבאין מעיירותיהן לשמוע הלכות הרגל קודם לרגל שלושים יום. כי הוו אתו תובעין לקמיה דרב נחמן ביומי דכלה ורגלא ואמרי ליה לזמנינהו מר לדינא בהדין אמר להו לדידכו כניפא להו וכי לצרכיכם קבלנום. ואסיקנא והאידנא דאיכא רמאי חיישינן והן רמאים שבאין מעירם בעבור עסקן ולא לשמוע תורה ונכנסין לבית המדרש כדי להבריח עצמן מן הדין צריך הדיין לחוש ולחקור על הדבר ואין נמנעין מלקבוע זמן אלא לאדם שידוע שאין עיקר ביאתו אלא לשמוע תורה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל בני אדם הבאין בעיר בערבי שבתות וקובעין שבתן לשם כדי לשמוע דרשא של שבת או הלכות הרגלים ובא אחר וקבל על אחד מהם אין מזמינין אותו לדין באותו מקום שלוחי מצוה אין נזוקין. ואם נראה לבית דין שזהו זיוף ומיחסין ביאתן לכך כדי להשמט מבעלי חובותיהן חוששין לכך ועושין כפי מה שיראה להם. ע"כ.

בעא מיניה רב כהנא מרב מטה ומיסב וכו'. אף על גב דלא קיימא לן כרבי בגזלה קיימת וכו' מכל מקום נפקא לן מינה למי שהניח להם אביהם דבר מסוים שלקח ברבית כשעשה תשובה דחייבין להחזיר שמעינן מהא דרבי דלאו דוקא טלית או פרה וחמור אלא הוא הדין למטה ושלחן. הרשב"א ז"ל.

אין פורטין לא מתיבת וכו'. ולא מכיס הגבאין וכו'. פירש רש"י ז"ל הגבאין גבאי המלך שגובין כסף גולגולת וארנונא. ותמיהא לי דבגמרא משמע דכיס הגבאי פשיטא להו דגזל נינהו מדאקשו בגמרא מוכסים והאמר שמואל וכו' אמוכסים הוא דקא קשיא להו הא גבאין פשיטא להו ותימה דכסף גולגולתא דינא דמלכותא הוא דגרסינן בפרק חזקת הבתים הני הוה דזבני ארעא לטסקא וכו' אלמא לאו גזל הוא. וי"ל שאף הרב לא נתכוון אלא לארנונא שהמלך מטיל כרצונו ושלא מן הדין. והראב"ד ז"ל פירש הגבאין שגובין מס המלך מפני שהם גזלנים ואינם קונין ביאוש על כרחך שהמסים אינם דין ודינא דמלכותא אמרו ודינא דמלכא לא אמרו. ומכל מקום אני תמה במה שפירש הרב ז"ל הגבאין גזלנים הם ואינן קונים ביאוש והלא כיון דמצות המלך היא מתיאשים מהם כעין גנבה. ועוד דאפילו הם גזלנים למה אסור לפרוט מהם והלא פרוטות כל איש ואיש נכרות איזו של ראובן שיחזירנה לראובן ואיזו של שמעון שיחזירנה לשמעון דלאו דבר מסוים הוא אלו בא המוכס או הגבאי לעשות תשובה ולהחזיר לראובן מה שנטל ממנו אין ראובן אסור במה שהחזיר מתוך הכיס והתיבה ככלים שנתחלפו בבית האבל או בבית המשתה שאסור להשתמש בהם לפי שהבעלים מתייאשים מאותן פרוטות ואף על פי שאין מתייאשים מן התשלומין והרי הם ככלים שנתחלפו בבית האומן ואם כן מפני מה אסור ואיך אפשר לומר שלא נתייאשו הבעלים מאותן פרוטות. ועוד שהרי שנינו בבבא של אחר משנה זו נטלו מוכסין חמורו וכו'. ולפיכך נראה לי דברישא נמי לא מפני שלא נתייאשו היא אלא שלכתחילה אסור דבעלמא בדבר המסוים בדכוותיה לא היה הקנין גומר עד שיבאו לידי זה הפורט מהם דיאוש כדי לא קני וכי אתי לידו עדיין לא היה קנוי ביד הגזלן דבידא דידיה הוי שנוי רשות הילכך להרחקה בעלמא ולגדור שלא להקנות מן המוכסים והגזלנים אסרו לכתחילה והיינו בבא דרישא דקתני אין פורטין דמשמע לכתחילה ולהרחקה. אבל בבא מציעתא קתני דינא או נטלו חמורו ונתנו לו חמור אחר מן הדין הרי זה שלו לפי שאף על פי שהוא דבר מסוים מתייאש הוא ממנו ובדיעבד קנאו דהוי ליה יאוש ביד מוכס ושנוי רשות ביד דידיה ואפשר שבזה שהוא מציל מידם אפילו לכתחילה נוטל חמור אחר וטלית אחרת ואינו חושש כיון דנתייאשו הבעלים עד שלא יבוא לידו. ובבא דסיפא דהיינו המציל מן הגייס ומן הליסטים בגייס וליסטים גויים דאין הבעלים מתייאשים מהם מן הסתם דכיון דדייני בניתי לא נתייאשו שעוד יצעקו אל המלך או אל השופט ויחזרו את אשר לו אבל מציעתא בליסטים ישראל דאמרי מי יימר ואפילו מן הסתם מתייאש מהן. הרשב"א ז"ל.
ולא מכיס של גבאים שהם גבאי המלך שגובין כסף גולגלתא לפי שהן של גזל דאכתי מרייהו לא איאש מינייהו וכי אתו ליד האי הפורט באיסורא אתא לידיה ואפילו אם רוצים ליתן לגבאי צדקה סלע אחר אין רשאין ליטול מהן לפי שהן של גזל. ועוד שאנו מחזיקין ידי עוברי עבירה אבל נוטל הוא לצדקה או לפרוט סלעים מן המעות שיש לו למוכס בתוך ביתו שהן מעות שלו שאינם מגזל אלא משאר עסקים או מן השוק. אי נמי שיש לו מעות בשוק בכיסו שאינו מוציאן מתיבה המיוחדת למכס וגם לא נטלן בפנינו מן המכס ולאותן מעות אין אנו חוששין שמא מן המכס הן לפי שדרך המוכסין ליתן מיד מעות המכס בתיבת המכס מפני אימת מלכות. וכל אלו מוכסים דאסרינן לפרוט מהם מיירי שהמוכסים הם ישראל והשיירות נמי הם ישראלים אבל אם המוכסים ישראל ורוב השיירות גויים ליכא למיחש מידי. אי נמי מוכסים גויים ושיירות ישראל ליכא למיחש מידי. ובברייתא תני שאף על פי שהמוכסים ישראל ורוב השיירות ישראל שאסרנו לפרוט מהם אבל נותן לו דינר ומחזיר לו את השאר. ה"ר יהונתן ז"ל.

תנא אבל נותן לו דינר ומחזיר לו את השאר. פירש הראב"ד ז"ל המוכר נותן דינר לגבאי צדקה ואם אינו רוצה ליתן לו אלא חצי דינר או שליש הדינר מחזיר לו גבאי צדקה המותר מכיס הצדקה והטעם לפי שאין המוכס נוטל אלא פרוטות. וקשיא לי להאי פירושא חדא דאי אפשר לומר שאין המוכס נוטל אלא פרוטות והלא המוכסים נוטלים לפי מה שהיא הסחורה ופעמים נוטלים כמה דינרים לפי החבילות ועוד אם תאמר שאין אסור ליטול ממנו אלא פרוטות ודינרים מותרים לימא תנא אבל נותן לו דינר ולמה ליה למימר ומחזיר לו וכו' ועוד שלא הוה ליה למימר אבל נותן לו אלא אבל נוטל ממנו דינר לפי שאמרו במשנתנו אין פורטין. וספרים יש שגורסים אבל מקבלין ממנו דינר ומחזיר לו את השאר ולפי גירסא זו אפשר לפירושו של הרב. אלא שעדיין קשה מה בין דינר לפרוטות ומה לו לומר ומחזיר לו את השאר ופירוש רש"י ז"ל עיקר. הרשב"א ז"ל.

מוכס ואמר שמואל דינא דמלכותא דינא. וקא סלקא דעתין מוכס זה ישראל שקנה המכס מן המלך בסך ידוע או שמנה אותו גזבר וכיון דדינא דמלכותא דינא ישראל נמי מוכס לאו גזלן הוא. במוכס שאין לו קצבה שאין הדבר קצוב כמה יתן בחבילה של בגדים וכמה יתן בחבילה של פשתן אבל נוטל הוא כמה שירצה ואין לו קצבה וזה אינו דינא דמלכותא שאינו דינא אלא בדבר הקצוב להם. הראב"ד ז"ל.
וכתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וז"ל ושמע מינה דכי אמר שמואל דינא דמלכותא דינא בדבר שיש לו קצבה אבל מיני מסים וארנונות שהמלך מטיל לצרכו ואין להם קצבה גזלנות גמורה היא ואי זבין ארעא דישראל עלייהו זביניה לאו זביני. ע"כ.

נודרין להורגין. אף על גב דבעלמא אמרינן דברים שבלב אינן דברים הכא להנצל מאנס הגזלן שוינהו רבנן דברים כיון שאינו מוציא מפיו דבר מפורש לעקור מה שבלבו. ואי אמר בפירוש יאסרו כל פירות שבעולם עלי לעולם או עד זמן פלוני אף על גב דאניס בממוניה מחייב לקיומי נדריה אבל אי אנסיה דלישתבע האי לאו שבועה היא כלל כיון דשלא כדין אנסוהו ואי כדין אנסוהו שישבע להן שיעשה מה שהוא מחוייב לעשות בהא ודאי שבועה מעליא היא ומחייב לקיומי כיון דאירצי.

במוכס העומד מאליו בחזקה. והנך מתניתא דנודר להורגין ולחרמין וכו' והך מתניתא דכלאים נמי דאקשינן עלייהו דינא דמלכותא דינא קא סלקא דעתין דאפילו בישראל שקנה המכס מן המלך קאמר שמותר להבריח ואמאי הרי היא גזלת ישראל ושני מאי דשני. ורב אשי אוקים להנך תרתי במוכס עכו"ם ומותר להבריח. רב אשי אומר לעולם במוכס שקנה מן המלך או שנתמנה גזבר ודבר שיש לו קצבה אבל אין זה המוכס ישראל כי אם עכו"ם וכדרבי ישמעאל דאמר שבאין עליו בעקיפין הילכך הברחה מותרת בין שקנה מן המלך או שנתמנה גזבר ממה נפשך גוי הוא המלך והגזבר שלו ואפילו לרבי עקיבא נמי היינו משום דעקיפין חילול ה' איכא אבל על ידי כלאים או על ידי נדר דליכא חילול השם מותר וכן בענין נודרין להורגין וכו' אבל מתניתא דהכא בישראל מיירי. הראב"ד ז"ל.
אבל הרשב"א ז"ל כתב וז"ל במוכס עכו"ם עסקינן כלומר שקנה המכס מן הגוי. כתב הראב"ד ז"ל דרב אשי קאי אהנך תרתי דהיינו הך דכלאים והך דנודרין להורגין אבל מתניתין דהכא ודאי בישראל מיירי. וקשיא לי טובא דאי במוכס של בית המלך ובמוכס שיש לו קצבה האיך התירו לידור ולהוציא בשפתיו ואסרו פירות שבעולם עליו ולבטל בלבו ולומר היום שהרי שם דדברים שבלב אינן דברים אלא שבמקום אונס התירו לו דגמר יפה בלבו ומבטל אלמא דוקא במקום אונס ולהציל את שלו התירו הא לגנוב את המכס בעקיפין וליטול מה שאינו שלו לא התירו. ותדע דהתם גבי מתניתין דהנודרים הקשו ולברוח את המכס מי שרי והאמר שמואל ופריקי במוכס העומד מאליו ובמוכס שאין לו קצבה ולא הביאו שם האי פירוקא דרב אשי. אלא נראה דודאי הא דרב אשי לא קאי אלא אהאי דכלאים. וספרים שמוגהים שהביאו ההיא דכלאים באחרונה ועלה קאי רב אשי והוא הנכון. ע"כ לשונו.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו רב אשי אמר אפילו תימא במכס שיש לו קצבה ועומד במצות המלך והכא במאי עסקינן כגון שהיה בעל המכס עצמו עכו"ם ולפיכך מותר לגזלו ולהבריח ממנו כדתניא ישראל עכו"ם וכו'. אבל אם היה המכס דבר שיש לו קצבה ועומד במצות המלך והיה בעל המכס ישראל אסור להבריח ממנו מפני שהוא גוזלו. ע"כ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו היה המוכס מעובדי האלילים הקדומים שאינם גדורים בדרכי הדתות והבריח ממנו את המכס הואיל ואין כאן גזל גמור ולא חילול השם אין מקפידין על כך. וכן אחד מאלו שבא עם ישראל לדין בערכאות של דייני ישראל אם הדיין יכול לזכותו בדיני ישראל מוטב ואם לאו יחזור לזכותו מצד נימוסו ורשאי לומר אף אתם כך דינכם ואם לאו הואיל ואינו מוצא לפטרו בצד טענה יחייבהו ויכריחהו לשלם שלא יאמרו נושאין הם פנים לעצמן. ומכל מקום באותן הגדורים בדרכי הדתות לא נאמר כן אלא אם באו לפנינו לדין אין מעבירין להם את הדרך במלא מחט אלא יקוב הדין את ההר אם לו אם לשכנגדו. נמצא שאף עובדי האלילים ושאינם גדורים בדרכי הדתות אסור לגזלן ואם נמכר לו ישראל אסור לצאת מידו בלא פדיון וכן אסור להפקיע את הלואתו. ומכל מקום אין אדם חייב לחזר אחר אבדתו כדי להחזירה לו ולא עוד אלא שאף מי שמצא אבדתו אינו חייב להחזירו שמציאה מקצת קנין היא והחזרתה דרך חסידות ואין אנו כפופים לחסידות למי שאין לו דת. וכן טעותו אם טעה מאליו שלא מתחבולותיו ולא מהשתדלותו אין הכרח בהשבתו ומכל מקום אם נודע לו על כל פנים חייב להחזירו וכן אף באבדה כל צד שיהא חילול השם בעיכובה מחזירה הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדתות ועובדי האלהות על איזה צד אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה אלא הרי הן כישראל גמור לדברים אלו אף באבדה ואף בטעות ולכל שאר הדברים בלא שום חילוק. ע"כ.

גמ' אשכחינהו בב"ד ואמרה ליה ולא אמרן אלא דלא כו' גבי עשרה ואפילו כדי להבריח כו' כצ"ל:

גמרא רב אסי איקלע בי ר"כ כו'. בגליון הש"ס החדשים צ"ל רב אשי אבל עי' מהרש"א (בכתובות כג) שכתב דמצינו רב אסי בתראה בתר אביי ורבא וכן מצינו (שם ח) רב אסי איקלע לבי רב אשי:

שם דתניא אסור להבריח בו אה"מ. כצ"ל וכן בדברי ר"ש משום ר"ע צ"ל בו וכ"ה ברא"ש וברי"ף הגי' בהם:

גמ' א"ל תן לחכם וכו'. עירובין סה ע"ב:

שם אסור להבריח. עיין פסחים דף קיב ע"ב:

שם דמ"ס דבר שאין מתכוין מותר. זבחים צא ע"ב תוד"ה הא ר"י:

רש"י בד"ה לא יהבינן זימנא ביומי ניסן וכו' שהן זמן קציר ובציר עכ"ל. ויש עוד טעם אחר מפני טרדת המועדים וכ"כ הרי"ף והרמב"ם אלא דבחג השבועות פליגי כיון שהוא רק יום אחד וכן הוא בש"ע:

תוספות בד"ה אין פורטין וכו' ור"ש נמי דאמר סתם גזילה עכ"ל אבל לא שייך לומר דהכא בדידעינן דלא אייאש דהא סתמא קתני דאין פורטין משמע דאף על גב דלא ידעינן אם גזלו וממי גזלו ועוד דאי איירי בדלא אייאש כגון שהבעלים מרדפין אם כן אפילו נתן לו דינר יהא אסור להחזיר השאר:

גמרא בשלמא לענין כלאים כו' מר סבר דבר שאין מתכוון מותר. משמע דפשיטא ליה לתלמודא דלענין כלאים פליגי ויש ספרים דגרסי אסור להבריח בו את המכס א"כ לענין כלאים פליגי ודע דהא דאמרינן דבר שאין מתכוון מותר לענין כלאים איירי בענין דאינו פסיק רישיה כגון שלבשו ע"ג בגדים הרבה כ"כ התוס' בפ' במה מדליקין:

תוספות בד"ה מ"ס וכו' והא נמי דתניא וכו' התם נמי שרי אף ללבוש עכ"ל. ולולי דבריהם היה נראה דהא דשרי גבי תופרי כסות היינו דוקא על כתיפו כדרכו דבהכי מוכחא מלתא וליכא משום מראית עין אבל ללבוש אסור דנהי דדבר שאין מתכוון הוא מ"מ אסור מדבריהם משום מראית עין דסברי דמכוון והא דשרינן לענין הברחה אפילו ללבוש היינו משום דבמקום פסידא הקילו ולא חיישינן למראית עין כדמקילינן נמי משום האי פסידא גופא לענין נודרין כו' כמ"ש התוספות בסמוך בד"ה נודרין ועין מה שאכתוב בסמוך:

בד"ה נודרין וכו' ואף ע"ג דדברים שבלב וכו' משום אונסא שרי ליה וכו' עכ"ל. ויש לדקדק דהא למאי דמוקי רב אשי בסמוך במוכס עכו"ם וא"כ המוכסן אינו רוצה לגוזלו אלא אדרבא הוא רוצה להפקיע עצמו מדינא דמלכותא וא"כ כה"ג שאינו מפסיד מכיסו אלא שרוצה להרוויח לא הוי אונס לענין נדרים כמ"ש בהגהות רמ"א בהדיא ביו"ד סי רל"ב וצ"ל דבכה"ג כיון שאינו חייב אלא מדינא דמלכותא ויכול להציל ה"ל כאילו מפסיד מכיסו ובזה נתיישב מה שכתבו התוס' זה הדיבור בכאן ולא במסכת נדרים במקומו בעיקר מקומו והיינו משום דמילתא דרב אשי ליתא בסוגיא דהתם ואם כן היא גופא קמשמע לן דאפי' בכה"ג דליכא אונס כל כך אפי' הכי מותר:

בא"ד וכן נוהגין כשהגזלנין משביעין עכ"ל. ויל"ד דבכה"ג אמרינן במסכת יומא גבי ר' יוחנן ומטרוניתא דאסור משום חילול השם משא"כ בהברחה דלא הוי חילול השם דאפשר שישתקע הדבר וצ"ל דתוספות נמי איירי כגון שמגלה לו אח"כ כמו בעובדא דר"י גופא וכן הוא להדיא בש"ע סימן רל"ב וע"ש בש"ך בשם מהרש"ל ולפי דבריו יש ליישב לשון התוספות עפמ"ש בסמוך דכיון דלאוקימתא דרב אשי דלא הוי אונס כל כך אפילו הכי שרי ה"ה לשבועת הגזלנין דהוי אונס גדול דיש להתיר אפילו במקום חילול השם ודו"ק:

לא יהיבנא זמנא לא ביומי ניסן וכו'. הרי"ף כתב ביומי סיון וכתב הרב דרישה ח"מ סימן ה' משם גדול אחד שכתב בגליון הרי"ף שהוא ט"ס וכו' ע"ש וכן מוכח מהרא"ש בפסקיו שכתב ביומי ניסן כנסחא דקמן וכבר נודע דהרא"ש התלמוד שלו הוא הרי"ף ותדיר צדיק עת"ק דברי הרי"ף וכמו שכתב הרב שפתי כהן בספר תקפו כהן. וא"כ מוכח דגירסת הרא"ש בהרי"ף הוא ניסן. ובלאו הכי אי גריס בהרי"ף סיון היל"ל דברי הרי"ף אח"ך. אמנם איכא מרבוואתא דסברי סיון כמו שהבאתי בספרי הקטן ברכי יוסף שם:

אבל איתיה במתא לא. משמתינן ליה דהנהו איתתא ושיבבי לא עבדי שליחותם: דאמרי שליחא דבי דינא אשכחיה ואמר ליה. אלא משדרינן ליה עוד שליחות אחרינא בתריה: ולא אמרן אלא דלא חליף אבבא דבי דינא. כי אתי ההוא פלוני לביתיה לית ליה אורחא לבבא דבי דינא אבל חליף אבבא דבי דינא לא סמכינן אשיבבי דאמרי בי דינא אמרי ליה: אישתלי. שכחו שליחותם קודם ששב אותו פלוני לביתו: עד דאתא לבי דינא לא קרעינא ליה. ואע''ג דאמר אתינא אתינא: על דלא ציית לבי דינא. שאמרו צא תן לו ולא קיים: עד דציית דינא. ויפרע לו: לא מקרעינן ליה. ואע''ג דאמר פרענא: ולא היא כיון דאמר דצייתנא קרענא. לאלתר דדלמא לית ליה זוזי השתא וטרח אבל באתא לדינא כל כמה דלא אתי אפקרותא הוא: קובעין זמן. ליום שני בשבת ואם לא יבא מזמנין אותו ליום חמישי ואם לא יבא מזמנין אותו ליום שני ועד למחר לא כתבינן פתיחא שכל היום ממתינין שמא יבא: לא יהבינן זימנא ביומי ניסן. אין מזמנין אדם לדין בניסן ובתשרי שהן זמן קציר ובציר: אבל לבתר ניסן. שולחים שיבא ביום פלוני באייר: לבני כלה בכלה. באין לשמוע הדרשה בכל שבת אין אומרים לו בא ביום שני לדין דממנע ולא אתי לכלה: בריגלא. באין לשמוע הלכות הרגל קודם הרגל ל' יום: כי אתו. תובעין לקמיה דרב נחמן ביום כלה להזמין בעלי דינין לדין: אמר להו וכי לדידכו כנופייכו. לצורך דינכם הקהלתי אתכם: מטה ושלחן מהו. כיון דמידי דקאי בגו בית' הוא ולא מתחזי לעלמא כי פרה וחמור וליכא זילותא דאבוהון או דלמא כיון דנפקי ועיילי אינשי לביתייהו וחזו להו איכא זילותא: ויחכם עוד. כפרה וחמור כן מטה ושלחן: מתני' אין פורטין. להחליף סלעים בפרוטות מיד מוכסים ליטול הפרוטות מתיבתן שנותנין בה מעות המכס וכן מכיס של גבאי המכס שגובה כסף גולגולת וארנונא לפי שהן של גזל: מתוך ביתו. של מוכס ממעות שלו: או מן השוק. אם יש לו מעות בשוק שאין לוקח מתיבת המכס: גמ' אבל נותן לו דינר. היה חייב לו פרוטות למוכס מן המכס בשוה חצי דינר ואין לו הפרוטות נותן לו דינר כסף ומקבל הימנו פרוטות בשוה חציו מפני שהוא כמציל מידו: דינא דמלכותא דינא. וזה שקיבל את המכס מן המלך בדבר קצוב כך וכך לשנה אין גזלן: שאין לו קצבה. אלא נוטל ככל חפצו: מאליו. שלא מאת המלך אפי' יש לו קצבה: כדי להבריח את המכס. ואע''פ שאין כוונתו להנאת לבישה אלא להבריח בו בלבישת כלאים: דינא דמלכותא דינא. ונמצא שגוזל את המוכס ישראל זה שקיבל את המכס מיד המלך נכרי בהיתר: נודרין. קונם כל פירות עלי אם אין תבואה זו של בית המלך: הורגים. רוצחים: חרמים. בעלי תיגרה ומריבה וגוזלי ממון: במוכס שהוא כנעני אנס. ואין לחוש אם גוזלו היכא דליכא חילול השם שאין מבין שזה מכזב: באין עליו בעקיפין. בחכמה עד שפוטרין את הישראל: אחרי נמכר. בעבד עברי הנמכר לנכרי בשוק משתעי:

ומר סבר דבר שאין מתכוין מותר. ושרי אפי' ללבוש והא נמי דתניא מוכרי כסות מוכרין כדרכן ומוקי בבמה מדליקין (שבת דף כט: ושם) כרבי שמעון דשרי דבר שאין מתכוין התם נמי שרי אף ללבוש ולא שישאם דוקא על כתיפיו: אין פורטין לא מתיבת המוכסין. לרבנן דאמרי סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים א''ש ומ''מ קתני דנותן דינר ויחזיר לו השאר הואיל ואין ידוע בברור שהם של גזל ור''ש נמי דאמר סתם גזילה הוי יאוש בעלים דהשתא ה''ל יאוש ושינוי רשות מ''מ אין פורטין משום דדבר מגונה הוא דתיבה וכיס מיוחדת להצניע שם גזילות שלהם ודרכו כל שעה להניח שם: נודרין להרגים. בנדרים (דף כח.) מפרש דאמר בשפתיו סתם יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינם של תרומה ומחשב בלבו היום דאין נאסר אלא אותו יום בלבד ואע''ג דדברים שבלב אין דברים משום אונסא שרו ליה הכי מפרש התם וה''ה שיכול לחשוב בלבו שעה אחת או רגע וכן נוהגים כשהאנסים מדירים היהודים הדרים תחתיהם שלא יצאו לדור בעיר אחרת יכולין לידור סתם שלא יצאו ובלבם יחשבו היום ואפי' הוא מפרש בשפתיו שלא יצא ממנו כל ימי חייו יכול להערים ולחשוב בלבו שום תנאי ואם מבטל בשפתיו בלחש כ''ש דהוי ביטול גמור :