בבא קמא קט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קט - ב

ומקשינן לרבא, ממה שהעמיד את המשניות דווקא כרבי עקיבא, ולא פירש כרב ששת דאמר שאפשר לחלק גם אליבא דרבי יוסי בין מוחל לאחרים למוחל לעצמו, משמע מכלל דבריו דרבי יוסי הגלילי סבר אפילו לנפשיה נמי מצי מחיל, ואפילו אם לא זקף עליו אביו או הגר הנגזל את החוב במלווה יכול למחול לעצמו, אלא גזל הגר דקאמר רחמנא שיש על הקרן והחומש דין נתינה לכהנים, היכי משכחת לה, לעולם יזכה הגזלן לאחר מיתת הגר בממון הגר וימחול לעצמו ושוב אינו צריך להוציא את הגזילה מתחת ידו.

אמר רבא: הכא במאי עסקינן, כגון שגזל את הגר ונשבע לו שלא גזלו, ואחר כך מת הגר, והודה לאחר מיתה, דבעידנא דאודי, בזמן שהודה, מיד ^[15] קנאו השם ונתנו לכהנים, ושוב אין הגזלן יכול לזכות בממון משום שכבר זכו בו הכהנים.

אבל אם הודה בחיי הגר נעשה הגזל בידו כהלוואה ובשעת מיתת הגר זכה הגזלן בממון ואינו צריך לתתו לכהנים. ^[16]

בעי רבינא: גזל הגיורת ונשבע לה שלא גזלה ואחר כך מתה והודה מהו ^[17],

מי אמרינן כיוון דכתיב ואם אין לאיש גואל וגו' דרשינן איש אמר רחמנא שעל הגוזלו לשלם לכהנים, ולא אשה שגזלוה, או דלמא אורחיה דקרא הוא ואף הגוזל אשה גיורת ונשבע לשקר ומתה ישלם קרן וחומש לכהנים.

אמר ליה רב אהרן לרבינא, תא שמע: דתניא ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, האשם המושב לה' לכהן וגו' נאמר בפסוק איש, אין לי אלא הגוזל איש, גזל אשה ונשבע לה לשקר ומתה, מנין שעליו לשלם קרן וחומש לכהנים,

כשהוא אומר להשיב אליו, האשם המושב לה' לכהן, דרשינן מדכתיב פעמיים לשון השבה דקתני להשיב המושב ^[18], שמעינן הרי כאן שנים, שני השבות אחד לאיש ואחד לאשה, מכאן שאף גזל הגיורת צריך להשיב לכהן.

אם כן מה תלמוד לומר איש אם אין ממעטים אשה מדין נתינה לכהן, איש אתה צריך לחזור אחריו לפני שאתה נותן את הקרן והחומש לכהן אם יש לו גואלים - בנים אם לאו, אבל קטן אי אתה צריך לחזור אחריו, בידוע שאין לו גואלין, משום שאינו מוליד.

תנו רבנן: נאמר האשם המושב לה' לכהן, פירשו חכמים: קנאו השם את הקרן והחומש, ונתנו לכהן שמשרת באותו זמן במשמר בבית המקדש.

אתה אומר שנותן הגזלן את הקרן והחומש לכהן שבאותו משמר, או שמא אינו כן, אלא יכול הגזלן לתתו לכל כהן שירצה אפילו בזמן שאינו עומד ומשרת,

כשהוא אומר בסיום הפסוק מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו, הרי משמע שיש לתת את הכסף יחד עם הקרבת האשם ועל כרחך שצריך לתת את הכסף לכהן שבאותו משמר, שבו הכתוב מדבר.

תנו רבנן: הרי שהיה הגוזל מהגר כהן, ונשבע לו שלא גזלו, ואחר שמת הגר הגיע זמן משמרתו של הכהן הגזלן בבית המקדש, והודה על כך שגזל את הגר ונשבע על שקר,

מנין שלא יאמר אותו כהן, הואיל והקרן והחומש יוצא לכהנים, והרי הוא עכשיו תחת ידי, אשאירנו ברשותי ויהא שלי,

ודין הוא שיהא כדבריו, שהרי אי בשל אחרים שגזלו ונשבעו לשקר והביאו את הקרן וחומש שלהם לאותו משמר שכהן זה עובד בו, הוא זוכה בכספם יחד עם שאר בני המשמר, אם כן בשל עצמו לא כל שכן שהוא זוכה לעצמו.

רבי נתן אומר בלשון אחר, טעם לכך שמן הדין כהן הגוזל את הגר והודה כשהגיע זמן משמרו זכה בכל הגזילה ואינו צריך לתת קרן וחומש לאחיו הכהנים,

ומה דבר שאין לו לאותו כהן חלק בו, כגון אם כהן אחר שלא מהמשמר העובד באותה שעה הביא את קרבנו לבית המקדש, אין לכהני המשמר של אותו זמן שום חלק בקרבן זה, עד שיכנס ברשותו - שיתן הכהן המקריב מרצונו את הקרבן לאנשי המשמר, ומזמן שמסר הכהן המקריב את קרבנו לאנשי המשמר, הרי הקרבן שלהם, וכל כהן כשיכנס לרשותו חלק מאותו קרבן שוב אינו יכול כהן אחר להוציאו מידו משום שכבר זכה בו,

דבר שיש לו חלק בו אפילו עד שלא יכנס ברשותו, כגון ישראל המביא גזל הגר לכהנים הרי הממון נחשב כממון כהנים גם לפני שהגיע לרשותם, ואם כן הכהן הגזלן זוכה בממון אחרים יחד עם שאר כהני המשמר גם קודם שבא הכסף לידו, אם כן משנכנס הכסף ברשותו, כגון שהוא עצמו גזל מהגר ומת הגר, וכי אינו דין דאין כהן אחר יכול להוציאו מידו וזכה בו מיד כשהודה,

ודחינן: לא, אין לכהן זכות ליטול את גזל הגר לעצמו, אם אמרת - אמנם מצינו בדבר שאין לו חלק בו, שלאחר שהגיע לידי הכהן הוא זוכה בו לגמרי ואין מוציאים מידו, כגון בכהן שמסר את קרבנו לאנשי המשמר, שזכו בו הכהנים ואין מוציאים מידם,

אי אפשר ללמוד מכך שכהן גזלן זוכה בגזל הגר שבידו, משום שהטעם לכך שהכהן הזוכה בקרבן כהן אין מוציאים מידו הוא, דכיוון שקודם שנמסר הקרבן לבני המשמר, כשם שאין לו לכהן הזוכה בו לבסוף שום חלק בו קודם שהגיע לידו, כך אין לאחרים חלק בו, ולכך אין אחר יכול להוציא מיד הכהן הזוכה בו שהרי אין אף אחד שהוא מוחזק יותר באותו קרבן,

תאמר בכהן שגזל את הגר, שכשם שיש לו לכהן הגזלן חלק בו - בקרן וחומש, כך יש לאחרים שאר בני המשמר חלק בו עוד קודם שהגיע הכסף לידם, וממילא אין לו היתר להחזיק את הממון אצלו, אלא גזילו יוצא מתחת ידו ומתחלק לכל אחיו הכהנים. ^[19]

ופריך: והכתיב [במדבר ה - י] ואיש את קדשיו לו יהיו ודרשינן לקמן שכהן מקריב את קרבנותיו בכל עת שירצה ובשרה ועורה שלו, וכשמקריב הכהן שגזל מהגר את קרבן אשמו הרי הוא זוכה בכל בשר הקרבן, וקיימא לן למי שניתן הקרבן לו ניתן הקרן וחומש ואם כן יזכה הכהן הגזלן בכל הגזילה שברשותו ולא יתננה לאחיו הכהנים.

ומשנינן: הא דאמרינן בברייתא שאין הכהן זוכה בקרן ובחומש, הכא במאי עסקינן בכהן טמא, דכיוון שאינו זוכה בקרבן אף אינו זוכה בקרן וחומש, אבל כהן טהור זוכה בכל הגזילה ואינו חולק עם אחיו הכהנים.

ודחינן, אי הברייתא עוסקת בכהן טמא, הכיצד אמר רב נתן קל וחומר מדבר שאין לו חלק בו לדבר שיש לו חלק בו, ומי אית ליה לכהן טמא חלק בקרן וחומש הרי גזל הגר הוא ממון של קדשי המקדש,

ומסקינן, אלא המקור לכך שכהן הגוזל את הגר, אינו זוכה בקרן וחומש, אתיא גזירה שווה לכהן לכהן משדה אחוזה,

נאמר במקדיש שדה אחוזה, שנפלה לו בירושה, אם לא יגאל את השדה וגו' והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו. [ויקרא כז - כא] ובשדה החרם נאמר כל חרם בישראל לך יהיה [במדבר יח - יד] מכאן ששדה אחוזה שהקדישוה ולא נגאלה כשהגיע היובל זכו בה הכהנים העובדים באותו משמר המשמש ביום הכיפורים שחל בו היובל.

דתניא, נאמר לכהן תהיה אחוזתו,

מה תלמוד לומר, ומדוע לא נאמר לכהן תהיה,

מנין לשדה אחוזה שהקדישוה היוצאה לכהנים ביובל, וקודם היובל גאלה אחד מן הכהנים שזמן משמרו הוא ביום הכיפורים שחל בו היובל, מנין שלא יאמר הואיל ושדה אחוזה שלא גאלוה בעליה יוצאה לכהנים ביובל, והרי היא אותה שדה שגאלתי נמצאת תחת ידי, אשאירנה ברשותי ותהא שלי, ודין הוא שאכן היא קנויה לי, שהרי בשדה אחוזה של אחרים שלא נגאלה עד היובל אני זוכה יחד עם כל המשמר, אם כן בשדה של עצמי לא כל שכן שזכיתי בה ולא אחלוק בה עם שאר הכהנים ביובל,

תלמוד לומר, כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו, ודרשינן שדה אחוזה של הכהן עצמו כגון שירש אותה מאביו, היא שלו, ואין זו - שדה אחוזה של ישראל שקנאה הכהן מן ההקדש שלו,

הא כיצד, הרי אותה שדה יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים,

והוקש כהן הגוזל את הגר לכהן הקונה שדה אחוזה מה בשדה אחוזה דרשינן "לכהן" תהיה אחוזתו לומר שאינו זוכה בשדה שגאלה לעצמו, אף בגזל הגר שנאמר בו האשם המושב לה' "לכהן", הדין הוא שאין הכהן זוכה בגזילתו.

תנו רבנן: מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה, תלמוד לומר ובא בכל אות נפשו ושרת [דברים יח]. ומנין ששכר עבודתה בשרה ^[20] ועורה שלו, תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיו,

מכאן דרשו חכמים המביא קרבן וראוי הוא להקריבו בעצמו יכול למנות כהן אחר שיקריב עבורו בשליחותו והוא עצמו נוטל את הבשר והעור, וכן אם אינו ראוי להקרבה אלא רק לאכילה יקריבוהו בני המשמר והבשר והעור שלו,

הא כיצד, אם היה הכהן בעל הקרבן בעל מום, נותנה לכהן שבאותו משמר שיקריב עבורו, אבל אינו יכול לתת לכל כהן שירצה לפי שהוא עצמו אינו ראוי להקריב לכך אינו יכול לעשות שליח להקרבה, אלא בני המשמר יקריבוהו,

ועבודתה בשרה ועורה שלו, של הכהן בעל הקרבן, הואיל והוא ראוי לאכילה,

הערות

^[15] בדעת רבי יוסי מבואר שקנאו השם כבר בשעת הודאה, אבל לרבי עקיבא ששייך גזל הגר גם בהודה קודם מיתה לפי שאינו יכול למחול לעצמו, הסתפק בדבר אברהם [חלק ב, יא-ו] מתי קנאו השם האם בשעת המיתה או לאחר מיכן כשנותן לכהן עיין שם. וברמב"ם נקט דהא דאמרינן גזל הגר היכי משכחת לה וכו' קאי גם לרבי עקיבא עיין מגיד משנה [גזילה ח-ה]

^[16] כך פירש רש"י, אבל הראב"ד בשיטה ביאר, דאם לא הודה בחיי הגר אינו לא ממון הגר לפי שגזלו ואינו של הגזלן שהרי גזלה ולפיכך קנה השם את הממון ונתנו לכהנים, אבל אם הודה חזר הממול להיות של הגר וזכה הגזלן לעצמו מן הגר.

^[17] הרא"ש ביאר דאף על פי שבכל מקום ממעטינן אשה כשנאמר איש, כאן לא מיסתבר לחלק בין גר לגיורת, עוד איתא באחרונים שמצווה שנאמר בה איש אשה פטורה אבל מעשים שנעשו בה כגון שגזלוה שמא אינה ממועטת, לכך מיבעיא לן אם נתמעטה או לא.

^[18] הרשב"א פירש שהיתור הוא מהכתוב להשיב האשם אליו האשם המושב וגו' דלא איצטריך לכתוב פעמיים אשם.

^[19] במהרש"א ביאר שלהוא אמינא הכהן זוכה בגזל ומכל מקום עליו להוציאו מתחת ידו, ואם ירצה יוכל ללוות ובעלי חוב באים ונפרעים, אבל למסקנא ממון הגזילה שייך לכהנים ואין זו מצווה גרידא להוציא מתחת ידו. ויש לדון האם יש לו לכל הפחות כנגד חלקו או לא, ועיין פני יהושע.

^[20] ברש"י מבואר שהאכילה היא שכר העבודה, והקשה בשיטה, דבהמשך הגמרא מבואר שבעל מום נותן להקריב לאנשי משמר ועבודתה שלו ומה שייך שיקבל שכר עבודה כשאינו עובד, וביאר הרשב"א דעצם אכילת הכהנים הוי עבודה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים נמצא שהאכילה עצמה היא העבודה.

על הסבר זה של רבא תמהים: מכלל הדברים אתה למד כי ר' יוסי הגלילי סבר [סובר] שאפילו לנפשיה נמי מצי מחיל [לעצמו גם כן יכול למחול]? אלא אם כן גזל הגר דקאמר רחמנא [שאמרה התורה] שדינו נתינה לכהנים היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? שהרי בכל מקרה שבו מת הגר יכול הגזלן למחול לעצמו!

אמר רבא בתשובה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כשגזל את הגר ונשבע לו שלא גזלו, ומת הגר, והודה לאחר מיתה שאכן גזלו, דבעידנא דאודי [שבזמן שהודה על כך] קנאו השם את תשלום הקרן והחומש ונתנו לכהנים, ואז זוכים בו הכהנים ואינו יכול למחול. אבל אם הודה לפני מיתת הגר, הרי הגזלן מוחל לעצמו לאחר שזכה בדבר.

א בעי [שאל] רבינא: גזל הגיורת, מהו דינו לענין נתינה לכהנים את תשלום גזילתה? וצדדי השאלה: האם "איש" אמר רחמנא [אמרה התורה] כנאמר "ואם אין לאיש גואל" (במדבר ה, ח), וללמדנו: איש דווקא ולא אשה, ואם מתה אין הכהנים זוכים בו, או דלמא אורחיה דקרא [שמא דרכו של הכתוב] הוא לומר בלשון זכר ואינו דווקא?

אמר ליה [לו] רב אהרן לרבינא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעייתך, ממה דתניא [ששנינו בברייתא] בענין זה: "איש" שנאמר בכתוב — אין לי מלשון זה אלא איש, אשה מנין שדינה שווה לענין זה? כשהוא אומר: "המושב" (במדבר ה, ח) — הרי כאן שנים, בין איש בין אישה,

אם כן מה תלמוד לומר "איש"? לומר כך: איש — אתה צריך לחזור אחריו אם יש לו גואלים (שהרי יתכן שהוליד בנים היורשים אותו) אם לאו [לא], אבל אם היה גר קטן — אי (אין) אתה צריך לחזור אחריו, שהרי בידוע שאין לו גואלין, שכן ככל גר אין לו קרובים מצד הוריו, ובודאי אין לו בנים שהרי קטן הוא.

ב ובענין זה של גזל הגר הניתן לכהנים תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "האשם המושב לה' לכהן" (במדבר ה, ח) בא לומר: קנאו השם, ונתנו לכהן שבאותו משמר של כהנים שהיה משרת באותה שעה. ויש לברר: אתה אומר שנותנו לכהן שבאותו משמר, או אינו אלא שנותנו לכל כהן שירצה? — כשהוא אומר "מלבד איל הכפרים אשר יכפר בו עליו" (במדבר ה, ח), הרי לכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר, כי שכשם שאיל האשם שמביא הגזלן ניתן לכהן המשרת במשמר זה ולא לכל כהן, שהרי הוא המקריב אותו, אף הגזילה עצמה כן דינה.

ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: הרי שהיה זה שהיה גוזל את הגר שמת, כהן, מנין שלא יאמר: הואיל וגזל הגר יוצא לכהנים והרי הוא עתה תחת ידי, יהא שלי? ולכאורה דין (קל וחומר) הוא בדבריו: אי [אם] בשל אחרים שגזלו את הגר הוא זוכה, בשל עצמו, בגזילת הגר שבידיו, לא כל שכן?!

ר' נתן אומר קל וחומר זה בלשון אחר: ומה דבר שאין לו לכהן חלק בו עד שיכנס ברשותו (כגון תרומה), כשיכנס לרשותו, כהן אחר אינו יכול להוציאו מידו, גזילת הגר שהיא דבר שיש לו לכהן הגוזל חלק בו, ככל אנשי משמרו, עד שלא יכנס ברשותו, משנכנס לרשותו, כלומר, במקרה בו הגזילה כבר בידיו, אינו דין שאין אחר יכול להוציאו מידו?

ואת הקל וחומר הזה יש לדחות: לא, אם אמרת בדבר כגון תרומות ומעשרות שאין לו חלק בו, שאין יכולים להוציא מידו, משום שכשם שאין לו לכהן זה חלק בו כך אין לאחרים חלק בו, תאמר בגזל הגר שמת — שכשם שיש לו לכהן הגוזל חלק בו ככהן, כך יש לכהנים אחרים חלק בו? אלא הכהן הגוזל את הגר גזילו יוצא מתחת ידו ומתחלק לכל אחיו הכהנים.

ומקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "ואיש את קדשיו לו יהיו" (שם י), משמע שכהן אינו צריך לתת לאחרים את קודשיו, שהוא עצמו מביא, ואם כן, כשם שהוא זוכה בבשר קרבן האשם שמביא על גזל הגר מדוע לא יזכה גם בגזל הגר עצמו? ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בכהן טמא שאינו ראוי להקריב את קרבן איל האשם, ולכן אף אינו זוכה בבשרו לעצמו, וממילא גם לא בגזילה.

ושואלים: אי [אם] בכהן טמא מדובר בברייתא זו, איך אפשר לומר על גזילת הגר שהיא דבר שיש לו חלק בו? מי אית ליה [האם יש לו חלק בו]?! אלא לא בכהן טמא מדובר בה, ומכל מקום אינו זוכה בגזילה משום טעם אחר, שכן אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה "לכהן" "לכהן" משדה אחוזה. שהוא שדה אחוזה של אדם מישראל אשר הקדישו לה', ואם קנה ("גאל") אותו אדם אחר, הרי בשנת היובל אין השדה חוזר לבעלים הראשונים אלא ניתן לכהנים.

ובענין זה נאמרה הלכה ממנה למדנו לענייננו, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר: "והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה', כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" (ויקרא כז, כא), "אחזתו" מה תלמוד לומר? שדי היה לומר: "כשדה החרם לכהן תהיה"! בא הדבר ללמד: מנין לשדה היוצאה לכהנים ביובל וגאלה (קנאה) אחד מן הכהנים לפי היובל, מנין שלא יאמר אותו כהן ביובל: הואיל ויוצאה השדה לכהנים ביובל והרי היא עתה תחת ידי ברשותי שהרי הוא קנה את השדה תהא שלי? ולכאורה

דין (קל וחומר) הוא; אם בשל אחרים אני זוכה, בשל עצמי לא כל שכן?!

— תלמוד לומר: "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו" (במדבר ה, ח), לומר אחוזה שלו, של הכהן, שירש מאביו היא זו שתהיה לו, ואין זו שקנה שלו, הא כיצד? — יוצאה (יוצאת) מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים.

אגב הדברים הללו מביאים עוד בענין זכות הכהן בקרבנותיו: תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין לכהן שהוא בא ומקריב קרבנותיו שלו בכל עת ובכל שעה שירצה, ואינו צריך לחכות עד שיגיע משמרו? — תלמוד לומר: "ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה', ושרת" וגו' (דברים יח, ו–ז),

ומניין שעבודתה, כלומר, אכילת בשרה של אותה בהמה ועורה שלו הם? — תלמוד לומר: "ואיש את קדשיו לו יהיו" (במדבר ה, י), הא [זה] כיצד? — אם היה כהן זה בעל מום — נותנה לכהן אחר שבאותו משמר להקריבה, ואולם עבודתה ועורה שלו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara questions Rava’s explanation: By inference does it follow that Rabbi Yosei HaGelili holds that he can forgive the return of the stolen item even to himself? But if so, payment for robbery of a convert who dies without heirs, about which the Merciful One says that it requires giving repayment to the priests, how can you find these circumstances if in every case where one robs a convert and the convert dies the robber can forgive the return of the item to himself?

Rava said: With what are we dealing here? With a case where one robbed the convert and took an oath to him that he did not rob him, and then the convert died, and the robber admitted his false oath after the convert’s death, such that at the time that he admitted to it, the Name, i.e., God, acquired the principal and the additional one-fifth payment and gave it to the priests. Once the right to the payment is transferred to the priests the robber can no longer forgive it. By contrast, if he admitted his false oath while the convert was still alive and then the convert dies, the convert can forgive the obligation to himself, since he already took ownership of it.

§ Ravina raises a dilemma: With regard to payment for robbery of a female convert, what is the halakha? The Merciful One states in the Torah: “But if the man has no kinsman” (Numbers 5:8), indicating that the halakha applies to a male convert, but not to a woman, i.e., a female convert; if she dies after being robbed, payment is not given to the priests. Or perhaps it is the manner of the verse to employ masculine wording, but the halakha applies in the case of a female convert as well?

Rav Aharon said to Ravina: Come and hear a solution to your dilemma, as it is taught in a baraita that the verse states in its entirety: “But if the man has no kinsman to whom restitution may be made for the guilt, the restitution for guilt that is made shall be the Lord’s, even the priest’s; besides the ram of the atonement, whereby atonement shall be made for him.” I have derived only that it is referring to a man; from where is it derived that this applies equally to a woman? When it states: “The restitution for guilt that is made,” there are two instances of the phrase “that is made” here, as the verse mentions making restitution twice, to include a female convert in this halakha.

The baraita continues: If so, what is the meaning when the verse states specifically “man”? The baraita explains: To pay a convert who is a man, you need to investigate concerning him to determine if he has a kinsman or not, but to pay a convert who is a minor you do not need to investigate concerning him. It is known that he has no kinsman, since as a convert he has no kin among his birth family, and as a minor he does not have children.

§ With regard to the payment to priests in the case of one who robbed a convert who then died without heirs, the Sages taught: The verse states: “Restitution for guilt that is made shall be the Lord’s, even the priest’s” (Numbers 5:8), teaching that the Name, i.e., God, acquired it and gave it to the priest who is in that priestly watch. Do you say that it is given only to the priest who is on that priestly watch? Or perhaps that is not the case, and rather he may give it to any priest that he wishes? When it says in that verse: “Besides the ram of the atonement, whereby atonement shall be made for him,” this teaches that the verse speaks of giving it to the priest who is on that priestly watch. Just as the ram that the robber brings is given only to the priest on duty who sacrifices it, so too, the money is also given only to the priest on duty.

Concerning this payment, the Sages taught: In a case where the one who robs the convert was a priest, from where is it derived that he shall not say: Since the payment usually is removed from the robber and given to the priests and it is now in my possession, it should be mine. And there is a logical derivation to support this reasoning, as follows: If a priest has the right to acquire the payment belonging to others who stole from a convert, then with regard to payment belonging to himself, which is already in his possession, is it not all the more so that he should keep it?

The baraita continues: Rabbi Natan states this logical inference with different wording: And just as with regard to a matter in which a priest has no portion until it enters his possession, e.g., teruma, which can be given to any priest, once it enters his possession another priest cannot remove it from his possession; so too, with regard to a matter in which a priest has a portion even before it enters his possession, e.g., an item stolen from a convert, in which he has a portion as one of the priests on the priestly watch, isn’t it logical that another priest cannot remove it from his possession once it is in his possession?

The baraita continues, countering that this logical inference is not correct: No, if you said this concerning a matter in which a priest has no portion, where the reason why once it enters his possession another priest cannot remove it from his possession is that just as he has no portion in it, so too, others have no portion in it; would you say the same concerning an item robbed from a convert? As there it could be said that just as the priest who robbed him has a portion in it as one of the priests on the priestly watch, so too, other priests on that watch have a portion in it. Rather, the halakha is that the item he stole is removed from his possession and is distributed to all of his brethren, the priests.

The Gemara raises an objection: But isn’t it written: “And every man’s hallowed things shall be his; whatsoever any man gives to the priest, it shall be his” (Numbers 5:10), indicating that a priest is not required to give to the other priests the offerings he sacrifices? Therefore, just as he has the right to the flesh of the guilt-offering that he brings to atone for robbing the convert, shouldn’t he also have the right to the payment? The Gemara answers: With what are we dealing here, in this case? We are dealing with a ritually impure priest, who is unfit to sacrifice the guilt-offering and therefore does not have rights to the flesh of the offering. In this case, he will not be able to keep the payment for himself.

The Gemara asks: If the baraita states its ruling specifically with regard to an impure priest, how can it describe the payment as a matter in which the priest has a portion? Does he have a portion in it? Therefore, the baraita must not be referring to an impure priest. Rather, there is another reason why he has no right to the payment. This halakha is derived through a verbal analogy between the phrase “even the priest’s [lakohen]” (Numbers 5:8) written in this context, and the phrase “to the priest [lakohen]” (Leviticus 27:21) from the verse stated concerning an ancestral field, which, if consecrated and then redeemed by another does not revert to its original owner in the Jubilee Year, but is given to the priests, as the baraita will now explain.

As it is taught in a baraita that the verse states: “But the field, when it goes out in the Jubilee, shall be holy unto the Lord, as a field dedicated; the possession thereof shall be to the priest” (Leviticus 27:21). The baraita asks: What is the meaning when the verse states the term: “The possession thereof”? From where is it derived that with regard to a field that goes out to the priests in the Jubilee Year and one of the priests redeemed it before the Jubilee Year, from where is it derived that a priest shall not say: Since a field that is redeemed by another goes out to the priests in the Jubilee Year, and the field that I redeemed is now in my possession, it should be mine, and not be given to the priests in general?

The baraita continues: And there is a logical derivation to support this reasoning, as follows: If I acquire the field belonging to others, who consecrated it and it was then redeemed, then with regard to a field belonging to me, which is already in my possession, is it not all the more so that I should keep it?

The baraita continues, countering that this logical inference is not correct. The verse states: “As a field dedicated; the possession thereof shall be to the priest” (Leviticus 27:21), indicating that a field of which the priest has possession from his ancestors is his, but this field that he redeemed is not his. How so? It is removed from his possession and is distributed to all of his brethren, the priests.

§ The Gemara records another baraita concerning the rights of a priest to offerings he sacrifices. The Sages taught (Tosefta, Menaḥot 13:17): From where is it derived that a priest may come and sacrifice his offerings at any time and at any hour that he wishes and does not have to wait for his priestly watch to serve in the Temple? The verse states: “And if a Levite comes from any of your gates out of all Israel, where he sojourns, and comes with all the desire of his soul unto the place that the Lord shall choose; then he shall minister in the name of the Lord his God” (Deuteronomy 18:6–7).

The baraita continues: And from where is it derived that the performance of the offering’s service, i.e., eating the meat of the animal he sacrifices, and the offering’s hide, belong to him? The verse states: “And every man’s hallowed things shall be his” (Numbers 5:10). How so? If this priest was blemished, he gives his offering to another priest that is on the same priestly watch as him to sacrifice it, but the performance of its service and its hide belong to him.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כשהוא אומר המושב הרי כאן שנים. יש לפרש דלאו ממלת המושב דוקא דריש אלא מדחזר וכתב האשם המושב (דוקא) [ותרי אשם כתיבי להשיב האשם והאשם המושב אי נמי מן המושב דייק _ ש"מ] דתרתי השבות כתיבי להשיב האשם והאשם המושב חד להשבת גזל דגר והשני להשבת גזל גיורת.

קטן אי אתה צריך לחזור עליו. לומר שקטן בודאי אינו מוליד משוין ליה. ואם תאמר גר קטן מאין לו נכסים דבר תורה שהוצרכה תורה להתירן, דמציאתו אינו אלא מדרבנן ומשום דרכי שלום (גיטין נט, ב), מקחו וממכרו אינן אלא מדרבנן. י"ל כגון שהיתה הורתו ולידתו בקדושה וירש את אביו גר. ואי נמי י"ל דיש לו זכייה דאורייתא בשיש דעת אחרת מקנה וכדמוכח בגיטין פרק התקבל (גיטין סה, א) גבי (אפשר) [מעשר] שזוכין לקטן דבר תורה.

הרי בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר. פירוש בשהפריש אשמו לפי שצריך להקדים גזלו לאשמו וכדאיתא לקמן (בבא קמא קי, א) ואחר שהפריש אשמו אינו רשאי לשהות כפרתו והלכך צריך להביא אשמו באותו משמר וכיון שכן אף הוא חייב להקדים גזלו ואשמו באותו משמר ולפיכך למקום שהאיל הולך לשם גזלו הולך ומה ששנינו במשנתינו (שם) נתן את הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא היינו בשהקדים הכסף עד שלא הפריש אשמו. כן כתב הראב"ד ז"ל.

מה דבר שאין לו חלק בו עד שנכנס לרשותו. כגון קרבנות שהן באין במשמר (אחד) [אחר _ ש"מ] שאין לו חלק בהן ויהיה עבודת אכילתן לאותו משמר [והוא שבמשמר אחר _ ש"מ] ואין לו חלק בו. ואף על פי כן כשנכנס לרשותו דהיינו קרבן עצמו אף על פי שהוא בזמן משמר אחר אין אחר כלומר אחר מאותו משמר אין יכול להוציאו מידו אלא הוא מקריב באיזה משמר שיהיה ועבודתה [ועורה] שלו וכדתניא בסמוך מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה תלמוד לומר ובא בכל אות נפשו ושרת ומנין שעבודתה ועורה שלו תלמוד לומר ואיש את קדשיו לו יהיה.

דבר שיש לו חלק בו עד שלא יכנס (למשמרתו) [לרשותו]. כגון גזל הגר שבא באותו משמר [ואשמו] מתחלק לכל המשמר באיזה בית אב שיהיה אינו דין כשהוא תחת ידו שיהיה שלו ולא יוציאנו אחר כלומר בני המשמר מתחת ידו.

אמרו לו לא אם אמרת בדבר שאין לו חלק בו. דהיינו קרבן של משמר אחר שכשם שאין לו חלק בו אין לכל המשמרה חלק בו.<b> תאמר בגזל הגר שבא במשמרתו.<b> שכשם שיש לו חלק בו כך יש חלק בולכל בני המשמרה כמוהו והילכך אפילו במה שבידו לא זכה אלא שיוציא מתחת ידו. כך פירש הראב"ד ז"ל.

עבודתה ועורה. פירוש עבודתה אכילת בשרה, שהוא שכר עבודתה. כן פירש רש"י ז"ל. ואינו מחוור בעיני, שהרי חולה או זקן נותן להקריב לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר וכהן בעל מום נותן להקריב לאנשי משמר ועבודתה ועורה שלו. ור"ח ז"ל פירש עבודתה מתנותיה שנאמר (במדבר יח, ז) עבדת מתנה. ונ"ל משום דכתיב ואכלו אותו אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים (פסחים נט, ב) נמצא שהאכילה היא העבודה.

והא כתיב ואיש את קדשיו לו יהיו. וכיון שהוא יכול להקריב את אילו אפילו במשמר אחד אם כן אף גזילה אינו יוצא מתחת ידו שהרי צריך להקדים גזלה לאשמו ובמקום שהאיל הולך לשם הכסף הולך אם כן היאך מוציאין גזלו מתחת ידו. ומשני בכהן טהור קאמינא וכי קאמרינן בכהן טמא שאינו יכול לא להקריב ולא לאכול והילכך הוא אינו מקריב ועל כן יתן לאנשי משמר.

גזל הגיורת שאין לה יורשים דינה כגזל הגר אם כן מה תלמוד לומר באותו ענין בפרשת נשא איש לא נאמר איש אלא למעט את הקטן ר"ל שאם הוא גדול אתה צריך לחקור עליו אם יש לו יורש אם לאו שמא נולד לו בן משנתגייר אבל קטן אי אתה צריך לחקור עליו שהרי אינו מוליד ואם היו לו אחים שנתגיירו הרי אין גר יורש הגר:

גזל הגר אינו נותנו לכל כהן שירצה אלא לכהן שבאותו משמר שנאמר מלבד איל הכפורים ר"ל איל האשם למי שזה ניתן זה ניתן ואיל האשם אינו קרב אלא על ידי כהן שבאותו משמר שנאמר לבד ממכריו על האבות כמו שיתבאר במקומו:

כהן שגזל מן הגר שאין לו יורשים וכפר ונשבע ומת הגר והודה כדי לעכבה תחת ידו מן הדין לא זכה אלא יוצאת מתחת ידו ומתחלק לשאר כהנים שבמשמרתו ואע"פ שכהן זה טהור וראוי להקריב ומאחר שכן הוא מקריב את אשמו שכהן מקריב קרבנותיו כל עת שירצה אפילו שלא במשמרתו והיה לנו לומר שמאחר שזכה באשמו זכה בגזלו שהרי הזוכה באשם הוא הזוכה בגזל כמו שכתבנו למעלה אעפ"כ בכיוצא בזה לא זכה בגזלו ואפילו הודה בשעת משמרתו:

המקדיש שדה אחזה ולא גאלה והגיע היובל מתחלקת לכהנים שבאותו משמר ונותנין דמיה לבדק הבית ואם מכרה גזבר לאחר שאינו לא מקדיש ולא בנו ולא גאלוה הבעלים מיד זה הגואל והגיע היובל יוצאה ביובל מידו של גואל זה ומתחלקת לכהנים שבאותו משמר בלא כלום שכבר נפדה מיד ההקדש גאלה כהן מיד הגזבר והגיע היובל והוא תחת יד כהן לא נאמר הואיל והיא תחת יד כהן הרי היא שלו ואפילו היה מבני משמרה זו אלא יוצאת מתחת ידו ומתחלקת לכהנים שבאותו משמר שהיובל פוגע בו כמו שיתבאר במקומו:

כהן שיש לו קרבן להביא מקריבה בכל יום שירצה אע"פ שאינו במשמרה שלו שנאמר ובא בכל אות נפשו ושרת ואפילו היה חטאת או אשם ושכר עבודתו ר"ל בשר הקרבן שלו וכן העור שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיה ואם רצה ליתנו לאיזה כהן להקריבו נותן הואיל והוא יכול להקריב יכול למנות שליח אע"פ שאינו מבני משמרה ועורו ובשרו לאותו כהן שהקריב ושוב אינו יכול להוציאה מידו שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה:

היה כהן זה בעל מום שהוא רשאי לאכול אבל אינו רשאי להקריב הואיל ואינו יכול להקריב נותנה לכהנים שבאותו משמר והם מקריבים והעור שלהם ואכילת בשרו מחלוקת בין המפרשים אם הוא אוכל עמהם אם לאו:

מכלל דלריה"ג אפי' לנפשי' נמי מצי מחיל. פי' בתר דאסיק פירוש' דמתני' דשאני לי' בין מחיל' דאחרים למחילה דנפשי' הדר לפרוכי' בפרוקי' דר' יוחנן דאמר הא ריה"ג והא ר"ע ולר' יוסי ה"ה דאפי' לא זקפן עליו במלו' כו' מכלל דלר' יוסי אפי' לנפשי' נמי מצי מחיל ואע"ג דלא זקפן א"כ גזל הגר דזכי רחמנא לכהני' ה"ד ופריק רבא כגון שהודה לאחר מיתת הגר. ודוקא בגר יש לחלק בין הוד' בחייו בין הודה לאחר מיתה מפני שאין לו יורשי' וקנאו השם אבל בגזל את אביו אין לחלק בין הודה בחייו להודה לאחר מותו דמ"ד לנפשי' לא מצי מחיל. אפי' הודה בחייו ומ"ד לנפשי' נמי מצי מחיל אפי' אחר מותו שהרי יש לו יורש ולא דמי לגר שאין לו יורש וקנאו השם:

לכהן שבאותו משמר פי' כשרוצ' להתכפר וליתן הכסף והאש'. לכהני'. יתנם לכהן שבאותו משמר. וקשיא לי כיון דהמשמר הי' חלוק לששה בתי אבות. וכל בית אב מקריב ביומו וזוכה באכילת הקדשי' מיומו כדתני' בסיפר' גבי מנחות כדכתבית במהדור' רביעא' קמאי וכדאמרי' נמי בחילוק העורות בפ' מקום שנהגו. ת"ר בראשונה הי' מניחין עורות קדשים בלשכת בית הפרו' ולערב היו מחלקין אותן לאנשי בית אב כו' א"כ יהיו לכהני' שבאותו בית אב ולמה יזכו בו כל כהני' שבמשמר. וי"ל דוקא אכילת הקדשי' והעורות חילקו לבתי אבות מפני שהווין בכל יום אבל גזל הגר ושדה אחוזה שהן מקרה בעלמא לא חילקו לבתי אבות אלא הן לכל בני המשמרה:

ומה דבר שאין לו חלק בו עד שלא יכנס לרשותו כו' פי' כגון תרומה וחלה וראשית הגז ושאר מתנות כהונ' שלא היו ניתנים לכהני' שבמשמר אלא לכל כהן שירצה שלא היו חלוקין למשמרות אלא קדשי מזבח ושדה אחוזה. והשתא קא יליף משאר מתנות. ומה שאר מתנות שאין לך חלק בו כ"ז שהן ביד ישראל שאין שום כהן רשאי להוציאם מידו. ולומר תנה לי משנכנס לרשותו אין אחר יכול להוציאו מידו שכיון שנתנם ישראל לכהן אחר זכה בהן ואין שאר הכהני' יכולין לומר לו נחלק עמך ואע"פ שהן כהני המשמר דכתיב ואיש אשר יתן לכהן לו יהי'. גזל הגר שיש לו חלק בו עד שלא יכנס לרשותו שמשניתן לכהני המשמר זכו בו כל הכהני'. ואע"פ שניתן לכהן אחר עכשיו שהוא ת"י אינו דין שיהא הכל שלו. כך נראה לי פתרונו ודברי המורה לא נראין לי:

יליף (אתיא לכהן כהן) משדה אחוזה נראה לי דדוקא גבי כסף דגזילה אמרי' דיוצא מידו שניתן קרן וחומש לכהנים אבל האשם הוא מקריבו ועבודתו ועורו שלו דכיון דלכפר חטאי' קאתי מ"ש מכל קרבנותיו וכהן נמי לא כתיב אלא גבי קרן וחומש האשם המושב לה' לכהן:

ת"ל (כשדה החרם) לכהן תהיה אחוזתו פי' להכי מצרכי' קרא ולא פרכי' הכא כדפרכי' לעיל גבי גזל הגר שכן יש לאחרים חלק בו משום דהתם איכא איל אשם שהכהנים זוכין בו והכסף נמשך אחר האשם אבל הכא בשדה אחוזה נימא שיהא תחת ידו ולא יזכו בו בני המשמרה להכי איצטריך קרא:

אם הי' כהן טמא בקרבנות הציבור כו' נ"ל לפרש כגון שזכ' בו ע"י פיוס דמה זכות יש לו בקרבנות הציבור כ"א ע"י פייס ואע"ג שזכה בפייס לזרוק דמו אין כל העבודה והעור שלו אלא כל בית אב חולקין עמו ואין לו חלקו המגיע כדכת' גבי מתנה להכהן המקריב אותה לו תהיה ותניא בסיפרא יכול לו לבדו ת"ל לכל בני אהרן תהי' אי לכל בני אהרן תהי' יכול לכל ת"ל לכהן המקריב אותה הא כיצד לזה בית אב המקריבין אותה אלמא אע"פ שאחד הקריבה כל בני בית אב חולקין אותה ולא מיירינן הכא בעבודתה ועורה אלא בחלקו המגיעו שם ולא יותר:

מכלל דרבי יוסי הגלילי סבר אפילו לנפשיה נמי מצי מחיל ואפילו לא זקפן עליו במלוה דמדקאמר מוקמת לתרווייהו כרבי עקיבא ולא כרבי יוסי הגלילי שמע מינה דרבי יוסי הגלילי אפילו בלא זקפן נמי אמר דאי לא אמאי לא מוקמת להו כרבי יוסי הגלילי וזקפן במלוה שאני ואם כן גזל הגר דאמר רחמנא דליהוי לכהנים היכי משכחת לה ניהליה לנפשיה. והוא הדין דמצי מקשה ליה לרבי יוחנן אלא דאקשי עליה קושיא אחריתי דקשיא ליה מהא. הראב"ד ז"ל.

הכא במאי עסקינן כשגזל את הגר ונשבע לו ולא הודה עד לאחר מיתת הגר דקנאו השם ונתנו לכהנים. ויש מפרשים כי ההודאה שהיא בחיי הגר נעשית עליו כמלוה ויכול למחול אבל כשלא הודה בחייו גזל הוא ואינו יכול למחול וישמענו לדקדק על זה והא לא בעינן שתהא מלוה ואי לא נשבע הכל מודים שהוא זוכה בגזלה שתחת ידו בין הודה בין לא הודה. והטעם המדוקדק בזה כי עד שלא הודה לו בחייו מת הגר אינו לא ממונו של גר ולא שלו שהרי גזלה ושבועת שקר בידו וחזר הממון למי שהכל בידו ונתנו לכהנים אבל כשהודה בחיי הגר כבר הוא ממונו של גר וזוכה הוא לעצמו מן הגר. הראב"ד ז"ל.

גזל גיורת מהו. אף על גב דבכל דוכתא ממעטינן אשה מאיש רבינא מיבעיא ליה אם יש שום פסוק לרבות גיורת דלא מסתבר ליה לחלק בין ממון גר לגיורת. הרא"ש ז"ל.

קטן אי אתה צריך לחזור עליו וכו'. משמע שאם גזל גר קטן ונשבע לו והודה נותן קרן וחומש לכהנים ואין צריך לחזר אחריו אם יש לו גואלים. וקשה כיון שאין נשבעין על טענת קטן אמאי משלם חומש הא אמרינן לעיל גבי גזל אביו כשנשבע הבן אין משלם חומש משום שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות משמע לפי שאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אין משלם חומש על אותה שבועה הכא נמי כיון דאין נשבעין על טענת קטן אמאי משלם חומש על אותה שבועה. וי"ל מה שאין משלם חומש על כפירת שעבוד קרקעות לאו משום דאין בית דין מחייבין אותו שבועה דאפילו נשבע מעצמו משלם חומש דתנן השביע עליו אפילו חמש פעמים חייב על כל אחד ואחד והאי דמפטר מחומש בכפירת שעבוד קרקעות משום דלקמן בפרק הגוזל בתרא ממעטינן קרקעות מדין חומש ואשם מכלל ופרט אבל קטן לא אימעטי התם ואם נפשך למעוטי נמי קטן מדכתיב ואם אין לאיש איכא לאוקמי בגוזל מעוברת שנתגיירה ונשבע לה והודה וילדתו ומתה ואחר כך מת הוא בקטנותו בידוע שאין לו גואלים ובדורות הראשונים היו מולידים בני שמונה שנים כדאיתא בפרק בן סורר ומורה והיה להם סימן גדלות קודם לכן אף על גב דשתי שערות קודם הפרק הם שומא שמא היה להם שערות גדולות וזקן קודם שמונה שנים וכן האשה היו לה דדים גדולים ושער הרבה. אי נמי היינו דקאמר הכא קטן אי אתה צריך לחזר אחריו דמילתא דלא שכיח הוא ולא חיישינן להכי. הרא"ש ז"ל.

ואם תאמר גזל גר קטן היכי משכחת לה וכו'. כמו שכתוב בתוספות. וי"ל כגון שהיתה הורתו ולידתו בקדושה וירש את אביו גר. ועוד יש לומר דדוקא וכו' כמו שתירצו בתוספות. הרשב"א ז"ל.

כשהוא אומר המושב הרי כאן שנים. יש לפרש דלאו ממלת המושב דוקא קא דריש אלא מדחזר וכתב האשם המושב ותרי אשם כתיב להשיב האשם והאשם המושב. אי נמי מן המושב דייק דתרתי השבות כתיבי להשיב האשם והאשם המושב חד להשבת גזל הגר והשני להשבת גזל הגיורת. הרשב"א ז"ל. איש אתה צריך לחזר עליו אם יש לו גואלים שמא נולדו לו בנים לאחר שנתגייר והיתה הורתם ולידתם בקדושה והיינו דכתיב ואם אין לאיש גואל עיין עליו קטן גר אי אתה צריך לחזר עליו בידוע שאין לו גואלים ומסתמא דכהנים הוי. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

לה' לכהן קנאו ה' ונתנו לכהן. תימה לר"י למאי קאמר דקנאו אי למימר דהוי ממון גביה ולא מצי מקדש בו את האשה תיפוק ליה מדקרייה רחמנא אשם כדאמרינן לקמן דאין חולקין אשם כנגד אשם. מ"ר. תוספות שאנ"ץ.

הוי בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר. פירוש כשהפריש אשמו לפי שצריך להקדים גזלו לאשמו וכדאיתא לקמן ואחר שהפריש אשמו אינו רשאי לשהות כפרתו והלכך צריך להביא אשמו באותו משמר וכיון שכן אף הוא חייב להקדים גזלו לאשמו והלכך למקום שהאיל הולך לשם גזלו הולך. ומה ששנינו במשנתינו ונתן את הכסף ליהויריב ואשם לידעיה היינו כשהקדים הכסף עד שלא הפריש אשמו. כן כתבו הראב"ד והרשב"א ז"ל.

רבי נתן אומר בלשון אחר ומה דבר שאין לו חלק בו עד שלא יכנס לרשותו כגון קרבנות שהן באין במשמר אחר שאין לו חלק בהם ויהיה עבודת אכילתה לאותו משמר והוא שבמשמר אחר לא יהיה לו חלק בו ואף על פי כן כשנכנס לרשות דהיינו קרבן עצמו אף על פי שהוא בזמן משמר אחר אין אחר כלומר אחר מאותו משמר אין יכול להוציאו מידו אלא הוא מקריב באי זה משמר שיהיה ועבודתה ועורה שלו וכדתניא לקמן בסמוך מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת וכו'. דבר שיש לו חלק בו וכו' כגון גזל הגר שבא באותו משמר ואשמו מתחלק לכל המשמר באי זה בית אב שיהיה אינו דין כשהוא תחת ידו שיהא שלו ולא יוציאנו. אמרו לו לא אם אמרת בדבר שאין לו חלק בו דהיינו קרבן של משמר אחר שכשם שאין לו חלק בו כך אין לכל המשמרת שלו חלק בו תאמר בגזל הגר שבא במשמרתו שכשם שיש לו חלק בו מכח משמרתו כן יש חלק בו לכל בני המשמרת כמוהו הלכך אפילו במה שבידו לא זכה אלא יוציא מתחת ידו ולא שנא הגזל ולא שנא האשם הכל מוציא מידו. הראב"ד ז"ל.
והא כתיב ואיש את קדשיו לו יהיה וכיון שהוא יכול להקריב את אילו אפילו במשמר אחר אם כן אף גזלו אינו יוצא מתחת ידו שהרי צריך להקדים גזלו לאשמו ובמקום שהאיל הולך לשם הכסף הולך אם כן היאך מוציאין גזלו מתחת ידו. ומשני אי בכהן טהור הכי נמי כי קאמרי בכהן טמא שאינו יכול להקריב ולא לאכול והלכך הוא אינו מקריב ועל כן יתן לאנשי משמר. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל והא כתיב ואיש את קדשיו לו יהיה ואפילו במשמר אחר עבודתה ועורה שלו וכיון דאשם שלו גזל נמי שלו דהא כתיב מלבד איל הכפורים למקום שהולך האיל שם הגזל הולך דהא נפקא מהכא לכהן שבאותו משמר ונהי שיכול ליתן הגזל למשמר אחד והאשם למשמר אחר של אחריו אם לא הפרישו בשעה שהפריש את הגזל אבל אם הפרישו למשמר הראשון צריך ליתנו לאותו משמר ואינו רשאי לשהות כפרתו וגם צריך להקדים גזלו הנה הוא קודם לכל בני משמרתו כמו שהמשמר הראשון קודם למשמר של אחריו במופרש. ושני ליה בכהן טמא הא דאמרינן שיוצא מתחת ידו בכהן טמא שאינו זוכה בקרבן עצמו ונותנו לאנשי משמר וכן הגזל יהיה לאנשי משמר ואי בכהן טמא דבר שיש לו חלק בו עד שלא יכנס לרשותו דהיינו גזל ואשם שיש לו חלק בו עם אנשי משמרתו ואם טמא הוא הרי אין לו חלק בקרבן ואם לא יזכה בקרבן אלא שהוא לאנשי משמר ואינו יכול ליתנו לאחר גם הגזל יהיה כמותו דהא כתיב מלבד איל הכפורים. ע"כ.

אחוזתו שלו ואין זו שלו. תניא בתורת כהנים והיה השדה בצאתו ביובל מגיד שהשדה קרוי בלשון זכר. תימה מאי קמשמע לן בכמה מקומות מצינו שהשדה נקרא בלשון זכר. ויש לומר משום דרישא דהכא אתא לאשמועינן דלא תיטעי לפרושי לכהן תהיה זו שדה שגאל אחוזתו ותהא שלו קמשמע לן והיה השדה בצאתו ביובל מגיד שהשדה קרוי בלשון זכר ואם כן הוי ליה למכתב לכהן יהיה אחוזתו אבל אי לא כתיב בצאתו אף על גב דבכל המקרא שדה בלשון זכר הוה מצי למימר דתהיה אשדה קאי כדמשמע פשטיה דקרא כי הרבה שמות במקרא שקרוין במקום אחד זכר ובמקום אחר בלשון נקבה. הרא"ש ז"ל.

ומנין שעבודה ועורה שלו וכו'. פירש רש"י ז"ל עבודה אכילת בשרה שהוא שכר עבודה. ואינו מחוור בעיני שהרי כהן חולה או זקן נותן להקריב לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר וכהן בעל מום נותן להקריב לאנשי משמר ועבודתה ועורה שלו. ורבי חננאל ז"ל פירש עבודת מתנותיו שנאמר עבודת מתנה. ונראה לי משום דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים נמצא שהאכילה היא העבודה. הרשב"א ז"ל.

הא כיצד אם היה כהן בעל מום וכו'. דאי לא תימא הכי למאי אצטריך ואיש את קדשיו לו יהיה דכיון דכתיב ושרת לומר שיש לו רשות להקריב קרבנותיו בכל עת שירצה ממילא ידעינן דעבודתה ועורה שלו כדכתיב לכהן המקריב לו תהיה אלא למדרש דאי הוה בעל מום אף על גב דלא קרינן ביה ושרת עבודתה ועורה שלו דקרינן ביה ואיש את קדשיו לו יהיה. הרא"ש ז"ל.

בגמ' אמר רבא משכחת לה כו' ומת הגר והודה לאחר מיתה כו' ואין להקשות אמאי לא מוקים ליה רבא מתניתין נמי כר"י הגלילי ובהודה לאחר מיתת אביו די"ל דהכא ודאי איכא טעמא לר"י הגלילי בהודה לאחר מיתה כדקאמר קנאו השם כו' אבל בגזל אביו ליכא לפלוגי ובהודה לאחר מיתה נמי מצי מחיל לנפשיה ולהכי לא אתיא מתניתין כר"י הגלילי וכבר כתבנו מה שכתוב בפירש"י שלפנינו דמתני' מיירי בהודה לאחר מיתת אביו דדוקא טעות הוא ודו"ק:

שם אי בשל אחרים הוא זוכה בשל עצמו לא כ"ש כו' האי דינא איכא נמי במתניתין גבי גזילת אביו אם אין יורש אלא הוא א"נ על חלקו והתם ליכא למפרך דיו כדפרכינן הכא אלא דקושטא הוא דשלו הוא שהרי ב"ח באים ונפרעים ממנו ואינו נותן לאחיו אלא כדי לקיים מצות השבה וה"נ הכא בגוזל כהן ודאי בעי למיעבד מצות השבה אלא דבעי למיעבד ק"ו שיהיה שלו ובאים ב"ח ונפרעים ממנו ולא יוציא מתחת ידו להתחלק לכל אחיו הכהנים וק"ל:

גמ' יש לו גואלים ואם לאו כו' כצ"ל:

שם ומנין שעבודתה ועורה שלו נ"ב פי' אפילו לא הקריב הוא בעצמו והיינו כמו שמפרש כיצד אבל לפי גירסא אחרת של רש"י עבודה ועורה לאנשי משמר לא מתיישב לשון כיצד ואולי לא גרסי' ליה:

תוס' בד"ה ומה דבר כו' אלא מתנות נ"ב נ"ל שאר מתנות דהא תרומה נמי בכלל כ"ד מתנות כהונה ודו"ק:

גמרא מכלל דר"י הגלילי סבר וכו' א"כ גזל הגר היכי משכחת ליה. ולפמ"ש לעיל לשיטת הרמב"ם ה"ה דהוי מצי למיפרך הכי אליבא דר"ע לענין חומש ואשם דלא משכחת אלא כשהודה לאחר מיתת הגר אלא משום דלא איירי מזה בהדיא לר"ע להכי פריך מר"י וכעין זה כתב הרב המגיד שם אבל למסקנא דמסקינן דלר"י הגלילי עיקר קרא דגזל הגר בהודה לאחר מיתה איירי א"כ מדר"י נשמע לר"ע לענין חומש ואשם דהא לא פליגי בהא והא דמחייב ר"ע בקרן בהודה מחיים היינו מקרא דוהשיב:

בפרש"י בד"ה מכלל דלר"י וכו' ואפילו לא זקפו לרבא פרכינן עכ"ל. מ"ש לרבא פרכינן כ"ש לר"י ולאפוקי מדר"ש אלא דיש לדקדק מנ"ל באמת אליבא דרבא דר"י אפילו בלא זקפו קאמר דלמא דוקא בזקפו קאמר וקרא דגזל הגר היינו בלא זקפו ואי משום דמוקי רבא כר"ע דוקא ולא מוקי נמי אפי' לר"י היינו דמתניתין דמחיל לא מיתוקמא כר"י דא"כ לישמעינן בזקפו וכ"ש במחל לגמרי ויש ליישב:

שם בגמרא אמר רבא הב"ע כשגזל את הגר וכו' והודה לאחר מיתה. ואין להקשות למאי דפרישית בפרש"י דמשנה דמתני' איירי כשהודה לאחר מיתת האב א"כ אמאי לא מוקי רבא אפילו כר"י הגלילי דהא בלאחר מיתה מודה די"ל דוקא בגזל הגר מודה לאחר מיתה משום דקנאו השם ונתנו לכהנים אבל בגזל האב לא שייך לחלק בין הודה מחיים להודה לאחר מיתה אלא לענין החומש דוקא ולא לענין הקרן וכמ"ש לעיל באריכות ודו"ק:

שם והכתיב ואיש את קדשיו וכו' אלא אתיא לכהן לכהן. קשה דמ"מ אברייתא דלעיל תקשה ממ"נ אי ידע מג"ש דלכהן א"כ היאך בעי למילף מדינא ואי לא ידע א"כ אמאי לא קשיא ליה בפשיטות מקרא דואיש את קדשיו ונראה ליישב דהא דמקשה והכתיב ואיש את קדשיו נמי אדינא דלעיל סמיך דבלא"ה לק"מ דהא בלא"ה קשה מאי איריא שיש לכהן זכות מקרא דואיש את קדשיו ותיפוק ליה שיש לו זכות בכולו מחמת שזכה בירושת הגר מדין הפקר וכן בגזלן ישראל נמי יש לו זכות בתורת הפקר ואפ"ה הפקיעה התורה זכותו כי היכי דליהוי ליה כפרה שיוציא הגזילה מתחת ידו ואם כן כמו כן יש להפקיע ג"כ זכותו שיש לו מצד ההקרבה מה"ט גופא שיוציא הגזילה מתחת ידו ומוקמינן קרא דואיש את קדשיו בשאר קרבנות ולהכי לא קשיא ליה לתנא דברייתא מהאי קרא אלא קשיא ליה שיש לו לזכות מדין הק"ו דכהונה דא"כ לא דמי כלל לזכות שיש לו מצד הפקר דעיקר מה שקדם וזכה בה היינו באיסור גזל אתי לידיה ומש"ה מפקעינן זכותיה בזה ולא שייך לומר בשל אחרים אני זוכה וכן אינו יכול לומר שיש לו חלק עד שלא באת לרשותו משא"כ בזכות שיש לו מצד הכהונה שאפילו בשל אחרים הוא זוכה וכן בדין אחר עד שלא באת לרשותו וא"כ ע"כ משלחן גבוה קא זכי בזה ולפיכך יש לנו ללמוד ק"ו שזכה בכל בזכות הכהונה כיון שכבר נכנס לרשותו והיינו ג"כ משלחן גבוה וע"ז מסיק דק"ו פריכא הוא כיון שיש לאחרים חלק בו וכן הק"ו הראשון נמי פריכא הוא מטעם דיו כמ"ש התוספות נמצא דמ"מ זכינו לדין דבחלקו מיהא זכה מדין הק"ו ולא חיישינן שיוציא דוקא כל הגזל מתחת ידו כדאמרינן במתני' בגזל אביו והיינו ע"כ משום דשאני הכא דמשלחן גבוה קא זכי וא"כ ע"ז מקשה שפיר בגמרא דמ"מ יש לו לזכות בכל הגזל משלחן גבוה מצד ההקרבה מקרא דואיש את קדשיו ולא נחוש לקרא דוהשיב כדלא חיישינן לענין שזכה בחלקו ומה לי כולו או מקצתו כיון דמשלחן גבוה זכי ודוק היטב שנ"ל נכון:

(קט ב רש"י) ד"ה משנכנס וכו' של אותו משמר וכו'.—מסתברא דאף אם נתן לכהן שבמשמר אחר, שאין יכול להוציא מידו, אלא שתפס "אותו משמר" משום רישא.

(שם תוספות) ד"ה מנין וכו' תימה דנקיט האי לישנא וכו'.—מסתבר דנקיט האי לישנא משום דסמיך עלה דמסקינן דלמדין לה מג"ש משדה אחוזה.

מכלל דרבי יוסי הגלילי סבר מצי מחיל לנפשיה. אפי' לא זקפו לרבא פרכינן: קנאו השם. הקב''ה כדכתיב המושב לה' לכהן: קנאו השם ונתנו לכהנים. אבל הודה בחיי הגר נעשה אצלו כמלוה וכי מיית גר מחיל לנפשיה: גזל הגיורת. שגזל אותה ונשבע והודה לאחר מיתה: מהו. מי נפיק לכהנים או זכה בה איהו: איש אמר רחמנא. אם אין לאיש גואל: הרי כאן שנים. תרי השבות כתיב להשיב המושב. לישנא אחרינא תרי אשמות כתיבי להשיב האשם האשם המושב: צריכין לחזור אחריו. ולשאול אם יש לו בנים קודם שתתנהו לכהן: קטן. שאין איש בידוע שאין לו בנים יתנהו לכהנים ומהכא נפקא לן דקטן לאו בר אולודי הוא בסנהדרין בבן סורר ומורה (דף סט.): לכהן שבאותו משמר. שהוא בא להתכפר בו: כשהוא אומר מלבד איל הכפורים. משמע למי שזה ניתן זה ניתן ואיל הכפורים אין יכול להקריב אלא כהן שבאותו משמר כדכתיב (דברים יח) לבד ממכריו על האבות אני בשבתי ואתה בשבתך: הרי שהיה כהן גוזל. את הגר וכשהגיע משמר שלו בא והודה לאחר מיתת הגר: בשל אחרים. אם היה ישראל מביא גזל הגר במשמר זה הריני נוטל חלקי עם אחיי הכהנים בני המשמר: בשל עצמי לא כ''ש. שאטול את הכל: מה דבר שאין לו חלק בו. כגון כהן שהתנדב קרבן דאמרינן לקמן בשמעתין כהן בא ומקריב קרבנותיו בכל שעה שירצה ובשרה ועורה שלו דכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו נמצא שאין לבני משמר חלק בו: משנכנס לרשותו אין אחר יכול כו'. שאם נתנה לכהן אחר של אותו משמר שוב אין יכול להוציאו מידו שנאמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה: דבר שיש לו חלק בו עד שלא נכנס ברשותו. שכיון שבא ישראל והביא גזל הגר למשמר זה אע''פ שנתנו לאחד מאחיו יש לו חלק בו: ל''א. מה דבר (שלא נכנס ברשותו) כגון תרומות ומעשרות מפי עוקר הרים: כך אין לאחרים חלק בו. לפיכך משנתנו לך מי יעכב עליך: תאמר בגזל. הגר שהוא לכל בני משמר וכולם תובעין: והכתיב ואיש את קדשיו [וגו']. ונפקא לן לקמן מיניה שכהן מקריב קרבנותיו בכל עת שירצה ובשרה ועורה שלו והכא נמי האי איל אשם קרבנות דכהן הוא וזכי ביה וכיון דמקריב ליה וזכי ביה גזל נמי דידיה הוא כדאמרינן מלבד איל הכפורים למי שזה ניתן זה ניתן: בכהן טמא. דאין ראוי להקריב איל האשם: אי [בכהן] טמא. היכי מצי למימר דבר שיש לו חלק בו והא קיימא לן בזבחים (דף צח:) דאין טמא חולק בקדשי המקדש ואפילו בעורות וגזל הגר נמי קדשי המקדש הוא: אלא. לעולם בכהן טהור והאי דמוציאין מידו משום דילפינן ג''ש כהן כהן משדה אחוזה ואיש את קדשיו במילי אחריני מתוקמא: אחוזתו. לכהן תהיה היה לו למימר ודיו ומה ת''ל אחוזתו: לשדה היוצאה לכהנים. מקדיש שדה אחוזה ולא גאלה מן ההקדש ומכרה גזבר לאחרים כשהיא יוצאה מיד הלוקח ביובל מתחלקת לכהנים משמר שנכנס בו יובל שנאמר ואם לא יגאל את השדה בעלים ואם מכר את השדה גזבר לא יגאל עוד בעלים אלא והיה השדה וגו' והכי תניא בת''כ ובערכין: וגאלה אחד מן הכהנים. כלומר והלוקח מן הגזבר כהן היה ומבני המשמר של יובל היה: שבא ומקריב. אם נדר קרבן או שהיה מוטל עליו חטאת ואשם חובה מקריב אף במשמר שאינו שלו: שעבודתה. שכר עבודתה דהיינו בשרה: אם היה בעל מום. ראוי לאכול ואין ראוי להקריב אין יכול לעשות שליח להקרבה מי שירצה אלא נותנה לבני המשמר והואיל והוא ראוי לאכילה קרינן ביה ואיש את קדשיו לפיכך עבודה ועורה שלו. לשון אחר גרסינן עבודה ועורה לאנשי משמר כיון דהם הקריבוהו:

אלא גזל הגר דקאמר היכי משכחת לה. ה''ה דה''מ למפרך בתחילת סוגיא כי קאמר ר' יוסי הגלילי לא שנא לנפשיה ולא שנא לאחריני מצי מחיל אלא משום דהוו ליה פירכי אחריני לא חש למפרך: קטן אי אתה צריך לחזור עליו. וא''ת גזל גר קטן היכי משכחת לה והא אין זכיה לקטן כדאמרינן בפ''ק דב''מ (דף יב.) דגזל קטן מדבריהם ולא מדאורייתא ובירושה ליכא למימר דגר אין יורש אביו דבר תורה וי''ל דדוקא מציאה דאין דעת אחרת מקנה אותו לא הוה אלא מדבריהם אבל כשדעת אחרת מקנה אותו קני מדאורייתא ובקטן שנתגייר עם אביו מיירי דלכ''ע מטבילין אותו אבל בלא אביו פלוגתא היא בפרק קמא דכתובות (דף יא.) אם מטבילים אותו על דעת בית דין: [ועי' תוס' סנהדרין סח: ד''ה קטן] לכהן שבאותו משמר. אין נראה לפרש דבשעת הודאה כשמתחייב אלא למשמר שהיה בשעת הבאה שהרי בכל הקרבנות חטאות ואשמות נדרים ונדבות אין אנו הולכים אחר שעת החיוב ליתנו לאותו משמר שהיה באותה שעה שנדר או נדב או חטא שהוא מתחייב בה אלא אחר הבאה אנו הולכים וכמו כן בכאן: מנין שלא יאמר. תימה דנקיט האי לישנא כיון דלא מקרא מייתי לה אלא מדינא: ומה דבר שאין לו חלק בו עד שיכנס לרשותו. כגון תרומה וחלה וראשית הגז שטובת הנאה לבעלים ליתן לאיזה כהן שירצה משנכנס לרשותו אין אחר יכול להוציא מידו שיתחלק לבני משמר דאין מתחלק לאנשי משמר אלא מתנות: לא אם אמרת בדבר שאין כו'. ללשון ראשון נמי דקאמר ודין הוא בשל אחרים אני זוכה יכול להקשות דיו לבא מן הדין להיות כנדון שלא יזכה בשל עצמו אלא כפי חלקו כמו בשל אחרים: אחוזתו מה ת''ל. תימה להרשב''א למ''ל אחוזתו לומר שיוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים דהיכי הוה אמינא בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לא כ''ש הא הכא שייך נמי למפרך כמו לעיל דיו לבא כו' ויש לומר דאיצטריך אחוזתו משום דה''א כיון שהיא תחת ידו תהא שלו דהוה ילפינן כהן כהן מגזל הגר ובגזל הגר ה''א דהוי שלו כדקאמר ואיש את.. קדשיו לו יהיו משום הכי איצטריך אחוזתו: מנין ליוצאה לכהנים כו'. ברייתא היא בערכין בפרק אין מקדישין (דף כה:):

דף קט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד