בבא קמא קב ע"ב

דף קב - ב

תנו רבנן: הנותן מעות לשלוחו כדי  ליקח לו בהם חטין ולאחר שימכרם יתחלקו ברווחים.

ולקח מהם שעורים שלא מדעת המשלח.

או שנתן לו מעות לקנות בהם שעורין, ולקח מהם חטין.

תניא חדא בברייתא אחת שנינו: אם פחתו, השעורים שקנה הוזלו וערכן פחת, פחתו לו הרי ההפסד הוא לשליח, ^[1] ובעל המעות יכול לתבוע את כל מעותיו מהשליח.

ואם הותירו השעורים או החטים שקנה התיקרו, הותירו לו מרויח מכך השליח, ואין בעל המעות שותף בריוח.

ותני חדא, ואילו בברייתא אחרת שנינו: אם פחתו פחתו לו, ההפסד הוא של השליח לבד,

ואם הותירו אם מה שקנה התיקר הותירו לאמצע הרי בעל המעות שותף ברווחים. ^[2]

ונמצא שברייתא זו סותרת לנאמר בברייתא הקודמת שהרוחים הם של השליח לבד? ומשנינן: אמר רבי יוחנן: לא קשיא, הא ברייתא ראשונה כרבי מאיר, והא הברייתא האחרת כרבי יהודה. ^[3]

ומבארינן: הא הברייתא שאמרה שהותירו לשליח, סוברת כרבי מאיר דאמר שינוי קונה ולכן כשקנה במעות דבר שאין בעל המעות מסכים לכך, הרי זה כגזל בידו, וקנאו בשינוי ומה שהתיקר שלו הוא.

והא הברייתא שאמרה הותירו לאמצע, סוברת כשיטת רבי יהודה דאמר שינוי אינו קונה. ומה שקנה שייך לבעל המעות, ולכן אם הותירו הריוח מתחלק ביניהם, כפי שהותנה מלכתחילה, אבל אם פחתו אין בעל המעות שותף בהפסד, משום שיכול הוא לומר לשליח, כיון ששנית מדעתי אין אתה שליחי בזה, וההפסד כולו שלך.

מתקיף לה רבי אלעזר: ממאי מנין לנו הנחה זו שלרבי מאיר שסובר שינוי קונה, הריוח הוא של השליח.

דלמא עד כאן לא קאמר רבי מאיר ששינוי קונה, אלא במידי דחזי ליה לגופיה, שנשלח לקנות חפץ במעות כדי להשתמש בו, שאז נעשה הוא גזלן על המעות, שכן לא ניתנו לו לקנות בהם סחורה ולהרויח בהם, וקנית החפץ הוי שינוי שקונה, ולכך מה שהותירו הוא שלו.

אבל כשקנה חטים או שעורים לסחורה למרות ששינה מדעת הבעלים אין זה גזילה שהרי לא לקחם לעצמו, לא אמר רבי מאיר שיקנה השליח, שכן אין כאן שינוי, ואם כן קשה מדוע אם הותירו הותירו לאמצע.

ותרצינן: אלא אמר רבי אלעזר: הא והא שתי הברייתות הם כשיטת רבי מאיר, ולא קשיא. כאן הברייתא שנאמר בה שאם הותירו, הותירו לו, במקרה שהשליח קנה במעות שעורים לאכילה. וכיון ששינה מדעת בעל המעות, הרי זה גזל, והחפץ שקנה הוא שונה, קנוי לשליח ולכן הריוח הוא שלו.

כאן בבריתא שכתוב בה הותירו לאמצע, מדובר שקנה במעות שעורים לסחורה ואין כאן שינוי בעצם המקח, ולכן אם הותירו הרי הם מתחלקים ברוחים.

מחכו עלה במערבא אמוראים שבארץ ישראל היו מקשים. ^[4] לרבי יוחנן שתירץ את סתירת הברייתות, שנחלקו במחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר, ולדבריו אליבא דרבי יהודה, ששינוי אינו קונה, מה שהותירו מתחלק בין בעל המעות והשליח, קשה וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל המעות ולא לשליח, הרי הוא חשב שהשליח הוא בעל המעות, וכונתו להקנות לו בלבד וכיון שלפי רבי יוחנן אין כאן שליחות, אין לבעל המעות זכות תביעה לשותפות ברוח? ^[5]

מתקיף לה רב שמואל בר ססרטי. אי הכי שזקוקים אנו לכונת בעל החטים להקנות לבעל המעות ובלא כונה כזאת אין בעל המעות קונה. אם כן אפילו שלחו לקנות חטין וקנה חטין נמי לא יועיל הקנין והריוח יהא כולו לשליח, והרי מהבריתא משמע שרק כשקנה חטין במקום שעורין אין השכר לבעל המעות, אבל כשלא שינה בשליחותו, הרי הוא חייב להתחלק עם בעל המעות בריוח?

אמר רבי אבהו: שאני שלחו לקנות חטין וקנה חטין, שדי בכונת המקנה להקנות לשליח, משום דשליחותיה קעביד ולכן השליח כי בעל הבית דמי. מה שאין כן בקנה שעורין, שאינו שליחו של בעל המעות, אין בעל המעות קונה אם אין דעת בעל החטין להקנות לו.

תדע ראיה לכך שכשהמקח נעשה בשליחות הקונה אין צריך כונת מוכר למשלח, דתנן [ערכין כד א] אחד המקדיש את כל נכסיו, וכן אחד המעריך את עצמו [שאמר ערכי עלי] ובא הגזבר למשכנו, שכן כל נכסיו משעבדים לחוב זה, אין לו לגזבר זכות גביה, בכסות אשתו ולא בכסות בניו, שאינם בכלל נכסיו, והוא הדין לגבי מקדיש נכסיו, שאין בגדיו אלו בכלל נכסיו.

ולא בצבע שצבע האומן לשמן של אשתו ובניו, ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן ועדיין לא השתמשו בהם, שאין הצבע ולא הסנדלים בכלל נכסיו לערכיו ולהקדש.

ואמאי אינם בכלל נכסיו?

לימא הכא נמי, מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה. וכיון שלא התכוין לכך אין הצבע של אשתו ובניו, ומדוע לא יחול ההקדש על הצבע?

אלא לאו, בהכרח הוא שהצבע קנוי לאשתו ובניו, משום דאמרינן שהבעל כשנתן המעות שליחותיה קא עביד, וכיד אשתו דמי, והצבע שמכוין להקנות לבעל הריהו כמכוין להקנות לאשה, הכא נמי השליח שקונה חטים עבור בעל המעות, שליחותיה קא עביד וכיד בעל הבית דמי ואין צורך שיתכוין בעל החטים להקנות לבעל המעות, ודי במה שמקנה לשליח.

ודחינן: אמר רבי אבא, לא אין מכאן ראיה, משום שכל המקדיש נכסיו, אין דעתו בשעת ההקדש על כסות אשתו ובניו ואינם בכלל ההקדש כלל, אף על פי שהן בכלל נכסיו, ואפשר שגם בשליחות אין המקח נקנה למשלח אלא כשדעתו של המקנה לכך.

מתקיף לה רבי זירא על יסוד זה שמה שאין דעתו של אדם להכלילו בהקדש, גם כשלא הוציאו בפירוש מכלל ההקדש, אין ההקדש חל עליו.

וכי דעתו של אדם על תפיליו, ודאי שצריך הוא להשתמש בהם ולהניחם.

ותנן [ערכין כג ב'] המקדיש נכסיו מעלין לו תפילין, שמין לו את התפילין בכמה לפדותם, משום שההקדש חל גם עליהם, למרות שאין בדעתו של אדם להקדיש את תפיליו, שהוא צריך להשתמש בהם. ומשמע שאף בדבר שאין בדעתו להקדיש, אם לא הוציאו בפירוש מכלל ההקדש, הריהו חל עליו, ודלא כרבי אבא?

אמר ליה אביי: אין [אמנם כן], דעתו של אדם המקדיש את נכסיו, אף על תפילין, משום שהמקדיש נכסיו סבר, מצוה קא עבידנא. בזה שאני מקדיש את התפילין הרי אני עושה בכך מצוה, לכן חל ההקדש על התפילין.

ואין דעתו של אדם המקדש את נכסיו, על כסות אשתו ובניו למרות שגם בזה הוא יקיים מצוה, משום איבה שיהא להם תרעומת עליו.

מתקיף לה רב אושעיא: והלא חייבי ערכין שנו כאן במשנה זו, שכן נאמר בה "ואחד המעריך", ולפי מה שפירש רבי אבא גם חלות ערכין תלוי בדעתו של המעריך, ותנן [ערכין כא א] חייבי ערכין ממשכנים אותן אם אינם רוצים לשלם. ואם נאמר שהקדש וערכין תלוים בדעתו, תמוה, וכי דעתו של אדם על עצמו בשעת הערך למשכנו? ודאי שאין דעתו כך, ומשמע שאין דעתו קובעת בזה ודלא כרבי אבא? אלא אמר רבי אבא: ^[6] כל המקדיש נכסיו, נעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא, אמדו חכמים דעתו של מקדיש שרצונו להקנות לאשתו ובניו כסותם, וכיון שגמר בדעתו באופן ברור להקנות, מועילה מחשבתו והרי זה קנוי להם אף שלא עשו מעשה קנין, ואין ההקדש חל עליהם. ^[7]

תנו רבנן: הלוקח שדה לעצמו, ואילו למוכר אמר שקונה בשם חבירו, אין כופין אותו למכור. ואם אמר לו למוכר על מנת, כופין אותו למכור.

ומבארת הגמרא: מאי קאמר? אמר רב ששת: הכי קאמר: הלוקח שדה מחבירו לעצמו, וכדי שלא יבואו לערער על המכירה, אמר למוכר שלוקחה עבור ריש גלותא שהוא אדם חשוב ויראים ממנו. וכתב המוכר את השטר בשם ריש גלותא. אין כופין אותו ריש גלותא למכור ולכתוב שטר מכירה שהוא מכרה לקונה. [ולקמן יתבאר למי קנוי השדה].

ואם אמר לוקח למוכר על מנת שיכתוב לו אחר כך ריש גלותא שטר שהוא מוכרה לי, כופין את ריש גלותא למכור, ולכתוב לו שטר על כך.

ומבארינן: אמר מר, הלוקח שדה בשם ריש גלותא, אין כופין אותו ריש גלותא למכור. מכלל מזה שאין כופין את ריש גלותא למכור, משמע דמקנא קניא ליה השדה ללוקח, אלא שאין זה מחייב את הריש גלותא לכתוב על כך שטר.

לימא פליגא האם ניתן להוכיח מכאן שהבריתא חולקת על הסברא דבני מערבא, דאמרי וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל הבית, והוא הדין בזה שבעל השדה נתכוין להקנות לריש גלותא, ולא ידע שהלוקח חשב לקנות לעצמו, אם כן אין הקנין חל לבעל המעות, ומשמע שהבריתא חולקת וסוברת שאף בלא כונת המוכר המקח נקנה לבעל המעות?

ותרצינן: אי משום הא לא קשיא, שאפשר להעמיד את הבריתא כגון דאודעיה הלוקח לבעל שדה שכונתו לקנות לעצמו, ואודעינהו גם לסהדי [לעדי המקח] שהקנין הוא ללוקח, ואין הריש גלותא משמש אלא כיסוי, כדי להטיל אימה על המערערים, אבל אם לא הודיע הלוקח על כונתו למוכר, אמנם אינו קונה, וכסברת בני מערבא. ^[8]

ומקשינן: אלא אימא סיפא, אם אמר הלוקח למוכר על מנת שימכור לי ריש גלותא, כופין אותו ריש גלותא למכור. אמאי כופין אותו, ולימא ריש גלותא, לא יקרייכו בעינא [אין לי חפץ בכבוד שאתם מכבדים אותי], ולא זילותיינו בעינא [וגם לא בזילזול הבא מכך, כאילו סוחר קרקעות נעשיתי], ואיך אמירת על מנת מחייבת את ריש גלותא לכתוב לו שטר מכירה על השדה?

אמר רבי יוחנן לא קשיא הא רבי מאיר הא רבי יהודה. ופחתו דקתני בברייתא בתרייתא אינו כפחתו דברייתא קמייתא דפחתו דברייתא קמייתא כיון דאוקי כרבי מאיר וקני ליה בשינוי אם כן אפילו פחתו באונס פחתו לו דברשותיה איתניס ופחתו דברייתא בתרייתא דאוקי כר"י דלא קני להו בהאי שינוי דלאו שינוי גמור הוא לדידיה אלא כשינוי דצבע אם פחתו באונס לא פחתו לו ואין מטילין עליו אלא פחת דידו על התחתונה להפסיד שכרו דכל המשנה ידו על התחתונה, וכן הדין לאוקמתא דרבי אליעזר דמוקי להו תרווייהו כרבי מאיר דאילו לאכילה הוי שינוי גמור וקני להו אבל לסחורה לא הוי שינוי גמור ולא מפסיד אלא שידו על התחתונה. והא דתני הותירו לאמצע דוקא בשנתן לו בתורת עסק ולאמצע דקאמר למחצה לשליש ולרביע כמנהג המדינה קאמר ואם לא נתנה בתורת עסק אלא דשווייה שליחא בעלמא אם הותירו הותירו כולן לבעל המעות.

הא והא רבי מאיר ולא קשיא כאן לאכילה כאן לסחורה. כלומר, בשנתכווין לו ליקח חטים לאכילה חטים דוקא קאמר ליה ובהקפדה קאמר וכשלקח שעורים שינוי גמור הוא וקנאו בשנוי והילכך בין פיחתו בין הותירו לשליח פחתו והתירו כגזלן גמור שמשלם כשעת הגזילה. אבל לסחורה לא בהקפדה גמורה קאמר לפיכך אם הותירו לאמצע שאין זה שינוי גמור. ומיהו כיון דשנה ממה שאמר לו בעל המעות קנסינן ליה דידו על התחתונה ואם פחתו פחתו לו.

אחיכו במערבא לרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה וכי מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטיו לבעל המעות. דבשלמא לר' אלעזר דאמר דאפילו לרבי מאיר כל לסחורה אינו שינוי גמור דלאו בהפקדה (אמר לו) [איכא למימר] דבכל מידי דאית ביה רוחא ניחא ליה ולא בטל שליחותו לגמרי ושליחותא דבעל הבית קא עביד וקני בעל המעות [בש"מ _ וכטעמא דקא מפרש ר' אבהו בחטים וחטים] אלא לרבי יוחנן דאמר משנה ולא הוי שלוחו ומיהו שינוי לא הוי דליקני ומכל מקום קונהו בעל המעות. ומיהו למסקנא הא אפריקא [קשיא] דבני מערבא דטעמא משום דדעתו של שליח לזכות לבעל המעות כדקני ליה בחטים וחטים וכדאתקפתיה דרב שמואל בר ססרטי ור' אבא נמי דדחה דברי ר' אבהו, ואף על גב דבמערבא מחכי עלה לא שבקינן דרבי יוחנן ורב שמואל בר ססרטי דיהיב ביה טעמא ולא אמרינן מי הודיעו לבעל החטים, ולרבי יהודה דקיימא לן כוותיה בין לסחורה בין לאכילה ואף על פי ששנה לגמרי אם הותירו הותירו לבעל המעות דדעתו של שליח לא אתי לקנות ולזכות לעצמו אלא לבעל המעות ואם פחתו לשליח דקנסא הוא ומשום דשינה בשליחותיה ואם הותירו אם ניתן לו בתורת שותפות הותירו לאמצע ואם לא נתנו בתורת שותפות הכל לבעל המעות ואם פחתו פחתו לשליח.

שמעינן משמעתין תרתי, דכל היכא דנתכוין לגזול ולקנות לעצמו אין חילוק בין רבי יהודה לרבי מאיר, ומיהו דוקא בשיש עדים ששלח בהן יד לעצמו או שאמר שחוזר בו משליחותו וקונה באותן מעות לעצמו הא סתמא אינו נאמן וכדאמר לקמן בפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא קטז, ב) גבי שיירה שהיתה מהלכת במדבר אמר רמי בר חמא בשותפין עסקינן וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר מפליג פליג לא אמר לא פליג רבא אמר הכא בפועלין עסקינן וכדרב יהודה אמר רב דאמר [לפנינו: וכדרב דאמר רב] פועל יכול לחזור ואפילו בחצי היום אמר מהדר הדר ביה לא אמר לא מהדר. ושמעינן נמי משמעתין דכל היכא דמתכוין לזכות לבעל המעות זכה בעל המעות, ואף על פי ששנה בדבר שבעל הבית מקפיד בחטים ושעורים ולאכילה דלרבי יהודה הותירו לבעל המעות אליבא דרבי יוחנן, ומסתברא שהמקבל עסק אם שלח יד במקצת העסק ומתעסק בשאר עסק והרויח סתמא לבעליו ואם פחתו פחתו לו דקם ליה ברשותיה כולה לאונסין משעה ששלח יד במקצתו, ואם הותירו לבעל המעות דמסתמא לדעתו הוא מתעסק ואם שותף הוא הותירו לאמצע כענין שאמרו בפרק בן סורר (סנהדרין מב, א) בבא במחתרת כי אוקמיה רחמנא ברשותיה להתחייב באונסין למיקנא ממש לא מידי דהוה אשואל. ועוד מסתברא לי דאפילו אם החזיר אותו מקצת שנטל במקום שנטל והרויח בו מה שהותיר לבעל המעות אי לאמצע אם הוא שותף, ואין צריך לומר לדעת הפוסקים כרבי ישמעאל (לקמן קיח ב) דאמר בגונב סלע מן הכיס למקום שנטל יחזיר ואין צריך דעת בעלים אלא אפילו לרבי עקיבא דאמר צריך דעת בעלים אני אומר כן לפי שזה מתכוין לזכות לבעל המעות ולא גרע מכסות אשתו ובניו וצבע שצבע לשמן משלו כדעת רבי יוחנן, ואפילו כדעת רבי אבהו דאמר שליחותייהו קא עביד דהכי נמי שליחותייהו דבעל המעות קעביד, ואם נפשך לומר כל שנעשה עליו גזלן במעשיו אף על פי שהוא מתכוין לזכות ולקנות לבעל המעות לא קנה בעל המעות אלא אם הותיר לעצמו, ותדע דהא לרבי מאיר דקני בשינוי גמור כגון (שנתכוין) [שנתן _ ש"מ] לו לאכילה לכולי עלמא חטים ושעורים אם הותירו הותירו לו ואף על פי שאין דעת השליח לקנות בשינויו. י"ל דלמא לרבי מאיר כל ששינה שינוי גמור ועבר על דעת בעל הבית מתכוין הוא לקנות לעצמו ושינוי זה הוא מוכיח על כונתו. ואי נמי י"ל דשאני התם דכיון דבשנוי זה מוציאו מרשות בעלים וקנאו בו אי אפשר למר שבמה שקנאו והוציאו מרשות בעל המעות בו בעצמו יקנה בעל המעות דהיאך אפשר לומר שקנין לעצמו וזכייתו [בש"מ: בכוונתו] לבעל המעות שהן שני הפכים באין לו כאחד הא אי הא לא הא. ואם נפשך לומר עוד אילו שלח יד בעסק לקנות לעצמו היאך עושה סחורה במעותיו של זה והאמר רבא בפרק איזהו נשך (ב"מ עד, א) הני בי תרי תלתא דיהבי זוזא לחד למיזבן להו מידי זבן לחד זבן לכולהו ולא אמרן אלא דלא ציירי וחתימי אינש אינש לחודיה אבל ציירי וחלתימי אינש אינש לחודיה למאן דזבין זבין, אלמא אף על גב דכשמשך זה מקח זה [לא] נתכוון לכולם ולא נתכוין לקנות אלא לחד מינייהון ואפילו הכי אמרינן לאו כל כמיניה לעשות סחורה (לאחד ודלא לזכות לו[) [לאחר לזכות לו _ ש"מ ותשו'] במעות שאינן שלו. י"ל דשאני (אחד) [התם] דבכל כי הא לא אמרינן מי הודיעו לבעל חטים לפי שדעת המוכר אינו אלא למי שקונה ממנו או לבעל המעות אבל לא לזה ולא לזה אלא לאחר דלאו בעל מעות ולא קונה ממנו לא. ואם תאמר והרי שנינו בתוספתא בבבא מציעא פרק ד' (קי, א) הנותן מעות לחבירו ליקח לו פירות למחצית שכר ובאחרונה אמר לו לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ואם יש עדים שלקח ומכר מוציאין מידו בעל כרחו, אלמא אפילו בלוקח (בעצמו) לא קנה שאי אפשר לו לעשות סחורה לעצמו במה שנתן לו בעל המעות לקנות לו (אלמא) [אלא _ ש"מ] כל שידוע [שקנה _ ש"מ] במעות שנתן לו חבירו ליקח לו כל מה שלקח באותן מעות הרי הוא לבעל המעות, י"ל דשאני התם דכיון שקנה סתם ושכירו הוא ידו כידו של בעל המעות דעד שיחזור בו בפירוש מסתמא לבעל המעות הוא קונה וכמו שכתבתי למעלה.

אלא שאין אני רואה כן דעת הרב בעל מתיבות, שהוא ז"ל כתב בהא דאמרינן בקידושין בריש פרק האומר לשלוחו (קט, א) ברבה בר בר חנה דיהיב זוזי לרב דזבן ליה ההיא ארעא אזל וזבניה לנפשיה ואמרינן [דקנאה רב] דהני מילי בשלקחה רב במעות של עצמו אבל אם ידוע שלקחה באותן מעות שנתן לו רבה בר בר חנה קנאה רבה בר בר חנה, והביא ראיה מן התוספתא זו שכתבתי ואף על גב דהתם רב בפירוש קנאה בשם עצמו, וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל (שכתב) בפרק המקבל (ב"מ קד, ב) שהוא ז"ל כתב היכא דשקיל אינש עסקא מחבריה לאיעסוקי ביה ואזיל ליה לדוכתא אחריתי ובע' למיפלגי' ההוא עסקא או לזוזי דעסקא קמי בי דינא אדעתא למישקל איהו פלגא דבתורת מלוה לאיעסוקי ביה לנפשיה כי היכי דלא למיתן רוחא למריה דעסקא שמעינן משמעתא דרבא (שם) דאמר להכי קרי ליה עסקא דאמר ליה לאיעסוקי ביה יהבית לך ולא למשתי בה שכרא דלית ליה למיפלגי' לממונא למישקל פלגא לאיעסוקי ביה לנפשיה דלאו אדעתיה דעביד הכי יהבית ניהליה הלכך אי אתני הדין תנא לפני כל בית דין שבעולם לא מהני תנאי כלום. ועוד אי מהני תנאה בההוא פלגא דבתורת מלוה ואף על גב דלאו אדעתיה הכי יהבינן ניהליה מהני נמי באידך פלגא דבתורת פקדון ומשוינן ליה לכוליה גביה כי מלוה ושקיל לרוחא לחודיה ואם כן מאי אהני לך דעביד עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ומילתא תליא ביה בלוה ואי בעי לאתנויי עליה ולבטולי מצי בטיל, עד כאן. הנה שהרב ז"ל סבר שמה שכתב שאם רצה מקבל העסק להתעסק בו ולהרויח לעצמו אפילו אמר והתנה בפירוש בפני עדים לאו כל כמיניה ועל כן אם עשה כן מוציאין מתחת ידו, וצריך לי עיון שהרי אינו נראה כן מתוך שמועתינו וכמו שכתבתי.

הא דאמר ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה כסות אשתו ובניו מעיקרא. מדקאמר נעשה כמי שהקנה ולא קאמר כל המקדיש נכסיו מקנה כסות אשתו ובניו משמע דלב בית דין מתנה ועל דבר זה קאמר. ולא היא, דאי משום תקנת חכמים במקדיש נכסיו קאמר ולא לגבי שאר מילי אם כן היאך מייתי ראיה בשלהי פרק נערה שנתפתתה (בתובות קב, א) דאלמנה אין שמין מה שעליה מדתנן המקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו דבמקדיש עביד בה רבנן תקנתא ולא בשאר מילי. אלא מהתם שמעינן דדינא קתני משום דאנן סהדי דדעתיה לאקנויי להו כלים שלקח להן ואף על פי שלא הקנה להן בפירוש ומשום דאמדינן ליה לדעתיה אמרו נעשה כמי שהקנה, וכמוהו בריש פרק המפקיד (ב"מ לד, א) נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני פרתי קנויה לך סמוך לגנבתה ואחרים יש (בגיטין) [בש"מ _ בגמרא]. ומכל מקום איכא למידק דלדברי ר' אבא לא הקנה להן בשעת קנייה דנימא דשליחותייהו קא עביד לזכות להן מיד המוכר אלא לאחר שקנאה הקנה אותן להן מדקאמר כל המקדיש. ועוד דר' אבא הוא דנדי מההוא טעמא דר' אבוה דמוקי מתניתין בטעמא דשליחותייהו עביד ואם כן קשיא היאך קנו ומזכה להן. וי"ל דכל שדעתו קרובה להן הרבה גמר בדעתו בהקנאה וזכייה לקנות ואפילו להפקיע מידי הקדש דאורייתא. ודכותה איכא בריש פרק השוכר את הפועל במסכת ע"א (סג, ב) גבי חנוני המקיפו כיון דחנוני המקיפו מקנה ליה דינר בכיסו. כנ"ל. עוד נ"ל לאו משום הקנאה אלא משום דסבירא ליה דאין אדם נותן דעתו על מה שכבר לקח לצורך אשתו, ודכותה בנדרים פרק השותפין (נדרים מו, א) במשנת היה לו מרחץ ובית (הכסא) [הבד _ ש"מ] ביד אחרים, וזה נראה לי עיקר.

מכלל דמיקנא מיהא קני לימא פליגא דבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל חטים וכו'. איכא למידק אפילו לרבי יוחנן דלא בעי שיודיעו היאך קני זה דשאני הכא דקנה בשם ריש גלותא וכיון שכן לריש גלותא הוא מתכוין לקנות ולא לזה. וי"ל דלרבי יוחנן לא שנא הכי ולא שנא הכי לעולם דעת המוכר למכור למי שהמעות שלו או למי שדעת בעל המעות לקנות לו שהרי כל שהלוקח לוקח סתם הרי הוא אצל המוכר כלוקח בפירוש לעצמו ואפילו הכי לדעת רבי יוחנן לבעל המעות וכיון שכן בין לוקח בשמו והמעות לאחר ובין לוקח בשם ריש גלותא והמעות שלו לעולם דעת המוכר למי שהדעת בעל המעות [בש"מ _ למי שהמעות שלו] אבל לבני מערבא דבעו שיודיעו לבעל חטים היאך קנה זה, ופרקינן כגון דאודעיה לדידיה.

ולענין דינא: כיון דקיימא לן כרבי יוחנן דלא בעינן שיודיעו אף הכי נמי קנה ואף על גב דלא אודעיה לדידיה. ונראה שמשום כך השמיט הרי"ף ז"ל לההיא דאמרינן כגון דאודעיה לדידיה. ובתוספות נראה שסבורים דע"כ צריך שיודיעו לעדים שאם לא כן מאין לנו שלא קנה ריש גלותא כיון שקנה בפירוש בשמו ומאי שנא מהאומר לאשה הילך מנה והתקדשי לפלוני שמקודשת לאותו שקבלה המנה על שמו (קדושין ז, א). והראיה שהביאו מקידושין אינה ראיה לפי הנראה בעיני, דהתם על כרחך בדוקא קאמר לה והיא גם היא אין דעתה להתקדש אלא למי שקבלה המנה בשמו ואי אפשר לקדשה בשם אחר ותהא מקודשת לו, ועוד דכל הני טעמי דשייכי במכר משום יקרא דריש גלותא ופנוחי לא שייכא כלל בקדושין. אבל מכל מקום נראה לי שהדין אמת, דנהי שהמוכר דעתו למכור לבעל המעות מכל מקום על כרחנו לא לבעל המעות דוקא אמרינן שאילו היה דעת בעל המעות לקנות למי שקונה בשמו ודאי קונה לכולי עלמא ואין צריך שטר אחר מבעל המעות אלא שאני אומר שדעת המוכר להקנות לבעל המעות עצמו או למי שהוא לוקח לו ובשמו, וההיא דאין לו בכסות אשתו ובניו ההיא לא לקחן מיד המוכר לשמן דאילו כן לא אמרינן מי הודיעו שהרי הודיעו הבעל כיון שלוקח מן המוכר בפירוש בשמן, ולשמן דקתני בכונת לשון קאמרי כלומר לצרכן, וכיון שכן אם קנה בשם חבירו מנלן דלא קנה חבירו ושהוא לא לקח בדוקא לו כיון שקנה בשמו. ומסתברא דכי אמרינן הכא לימא פליגא דבני מערבא הא לרבי יוחנן מדינא קנה בעל המעות ולא ריש גלותא אף על גב דלא אודעי ליה למוכר ולא לעדים היינו דוקא כל שהוא מצד המוכר דלא אמרינן שלא קנה הואיל שקנאו בשם ריש גלותא וכדסברי בני מערבא אלא קנה לוקח שהוא בעל המעות כל שידע ריש גלותא שהלוקח קנה לעצמו ומשום יקרא דידיה הוא דעבד אי נמי לפנוחי הא לאו הכי אפילו בא חבירו ששטר מקח בשמו לומר שהוא זכה בו יכול הוא לומר כן וזכה. כנ"ל.

הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים ולקח בהם שעורים או שעורים ולקח בהם חטים וכן כל כיוצא בזה אם נתנם לו לסחורה ובתורת מתעסק לחלוק עמו בשכר למחצה לשליש ולרביע או כמה שיתנו ביניהם אם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הותירו הותירו לאמצע כפי מה שהתנו ואם נתנם לו ליקח לו לצורך אכילה או אף לסחורה ושלא בתורת מתעסק אלא בתורת שליחות גמור אם פחתו פחתו לשליח מפני ששנה ואם הותירו הותירו לבעל המעות וכן הדין בפחתו או הותירו במדה ומ"מ לפי מה שיתבאר במסכת כתובות פרק אלמנה ניזונת אם היה דבר שיש לו קצבה והוסיפו לו חולק השליח עם בעל המעות אע"פ שלא נמסרו לו בתורת שתפות:

המקדיש את נכסיו לא יכנסו בכלל הקדשו כסות אשתו ובניו ואין לגזבר בהם כלום ולא סוף דבר בבגדים שכבר החזיקו בהם אלא אף באותם שנקחו לשמן או שנצבעו לשמן או סנדלים חדשים שנלקחו לשמן וכן כל כיוצא באלו וכן המעריך את עצמו אע"פ שחייבי ערכים ממשכנין אותם כמו שהתבאר אין ממשכנין לו את אלו כלל וכן מניחים לו תפלין הן של ראש הן של יד וכן המקדיש את נכסיו אין מעלין לו תפליו:

ראובן שלקח שדה משמעון ואמר לו הריני קונה אותה לצורך לוי או אפילו אמר לו אע"פ שלעצמי אני קונה אותו הריני רוצה שנכתוב השטר בשם לוי אם כדי להתעלם מן העין שלא יחזיקוני בעשיר אם מצד שאני מתירא על קנין בערער ולוי זה תקיף ואלם ולא יצאו עליו עסיקין ונשמע לו המוכר וכתב לו השטר בשם לוי ואחר כך חזר ראובן לשמעון ואמר לו אותה שדה לעצמי קניתיה ועכשו אני רוצה שתחזור ותכתוב השטר בשמי אין כופין אותו בכך ואפילו הודיעו בשעת מכירה שלעצמו הוא קונה אותה כמו שבארנו ואפילו רצה להחזיר לו שטר שכתב ללוי ואם התנה עמו בשעת מכירה ואמר לו על מנת שכל זמן שארצה תחזור ותכתוב השטר בשמי או אפילו אמר באותה שעה לעדים לפניו ר"ל בפני המוכר אני רוצה שכל זמן שארצה תחזרו ותכתבו השטר בשמי כופין את המוכר לחזור ולכתוב לו השטר בשמו ומ"מ דוקא שיחזיר לו השטר שעשה בשם לוי עד שלא יהא לו שום חשש מתביעת לוי ויורשיו או שיכתוב לו בשטר שני זה שאינו מקבל עליו אחריות מצד טענה זו ויזכיר בה כל המאורע

אמר רבי יוחנן לא קשיא הא רבי מאיר וכו'. ופחתו דקאמר בברייתא אינו כפחתו דברייתא קמייתא דפחתו דברייתא קמייתא כיון דאוקימנא כרבי מאיר וקני להו כרבי יהודה דלא קני להו בהאי שינוי דלאו שינוי גמור הוא לדידיה אלא כשינוי דצבע אם פחתו באונס לא פיחתו לו ואין מטילין עליו אלא פחת דידו על התחתונה להפסיד שכרו ככל המשנה דידו על התחתונה. וכן הדין לאוקמתא דרבי אלעזר דמוקי להו תרווייהו כרבי מאיר דאלו לאכילה הוי שינוי גמור וקני להו אבל לסחורה לא הוי שינוי גמור ולא מפסיד אלא שידו על התחתונה והא דקאמר הותירו לאמצע דוקא בשנתן לו בתורת עסק ולאמצע דקאמר למחצה לשליש ולרביע כמנהג המדינה קאמר ואם לא נתן לו בתורת עסק אלא דשוייה שליח בעלמא אם הותירו הותירו כולם לבעל המעות. הרשב"א ז"ל.

אלא במידי דחזי לגופיה וכו'. משום דסתם נותן צמר לצבע לצורך עצמו ולא לצורך סחורה משום הכי לא מצי לשנויי הא והא כרבי יהודה כאן לסחורה כדמשני רבי מאיר משום דמתניתין לאו לסחורה משמע ואפילו הכי קאמר רבי יהודה דלא קני. הרא"ש ז"ל.

כאן לאכילה. כלומר שצוהו בעל המעות ליקח בהן חטים לאכילה וזה ששינה שליחותו שינוי גדול מתקרי שאין דרך העשירים והגדולים לאכול שעורים ומשום הכי לגמרי נקרא גזלן. אי נמי שצוהו לקנות שעורים לאכילת בני ביתו כדי שלא יוסיפו בהוצאות הלחם ולא נתכוון אלא לצמצם ממונו וכל המשנה אין רוח בעל הבית נוחה הימנו כלל ונקרא גזלן גמור אליבא דרבי מאיר והכל בין הפסד בין ריוח לשליח הוי דאי אליבא דרבי יהודה לעולם לא מיקרי שינוי גמור ואם הותיר לאמצע הותיר ואם פחת לשליח לבדו פחת. ה"ר יהונתן ז"ל.

הא והא רבי מאיר ולא קשיא כאן לאכילה וכו'. כלומר כשנתנו לו ליקח חטים לאכילה חטים דוקא קאמר ובהקפדה קאמר וכשלקח שעורים שינוי גמור הוא וקנאן בשינוי הלכך בין פחתו בין הותירו לשליח בגזלן שמשלם כשעת הגזלה אבל סחורה לאו בהקפדה גמורה קאמר ולפיכך אם הותירו לאמצע שאין זה שינוי גמור ומיהו כיון ששנה ממה שאמר לו בעל המעות קנסינן ליה דידו על התחתונה אם פחתו פחתו לו. ואחיכו במערבא לרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה וכי מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטים לבעל המעות דבשלמא לרבי אלעזר דקאמר דאפילו לרבי מאיר כל לסחורה אינו שינוי גמור דלאו בהקפדה איכא למימר דבכל מידי דאית ביה רווחא ניחא ליה ולא בטיל שליחותיה לגמרי ושליחותא דבעל הבית קא עביד וקני בעל המעות חלקו וכטעמא דקא מפרש רבי אבהו בחטים ובחטים אלא לרבי יוחנן דאמר משנה ולהוי שלוחו ומיהו שינוי לא הוי דליקני ומכל מקום היכי קננהו בעל המעות. ומיהו למסקנא הא אפריקא קשיא דבני מערבא דטעמא משום דדעתו של שליח לזכות לבעל המעות כדקני ליה בחטים וחטים וכאתקפתיה דרב שמואל ורבי אבא נמי דדחה דברי רבי אבהו ואף על גב דבמערבא מחכו עלה לא שבקינן דרבי יוחנן ורב שמואל דיהיב ביה טעמא ולא אמרינן מי הודיעו לבעל החטים ולרבי יהודה דקיימא לן כוותיה בין לסחורה בין לאכילה אף על פי שישנה לגמרי אם הותירו הותירו לבעל המעות דדעתו של שליח אינו לקנות ולזכות לעצמו אלא לבעל המעות ואם פחתו לשליח דקנסא הוא משום דשנה בשליחותיה ואם הותירו אם נתנן לו בשותפות הותירו לאמצע ואם לא נתנן לו בתורת שותפות הכל לבעל המעות ואם פחתו פחתו לשליח. ושמעינן משמעתין תרתי דכל היכא שנתכוון לגזול ולקנותו לעצמו אם פחתו פחתו לעצמו ואם הותירו הותירו לו דכל שמתכוון לגזול ולקנות לעצמו אין חילוק בין רבי יהודה לרבי מאיר ומיהו דוקא כשיש עדים ששלח יד לעצמו אר שאמר שחוזר בו משליחותו וקונה באותן מעות לעצמו הא סתמא אינו נאמן וכדאמרינן לקמן בפרק הגוזל ומאכיל גבי שיירא שהיתה מהלכת במדבר. אמר רמי בר חמא הכא בשותפי עסקינן וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חברו אמר פליג וכו' רבא אמר הכא בפועלים וכו'. ושמעינן נמי משמעתין דכל היכא דמתכוון לזכות לבעל המעות זכה בעל המעות ואף על פי ששנה בדבר שבעל הבית מקפיד בחטים ושעורים ולאכילה דלרבי יהודה הותירו לבעל הבית לרבי יהודה אליבא דרבי יוחנן. ומסתברא שהמקבל עסק אם שלח ידו במקצת העסק ונתעסק בשאר סתם והרויח סתמא לבעל המעות נתעסק ואם פחתו פחתו לו דקאי ברשותיה כוליה לאונסין משעה ששלח יד במקצתו ואם הותירו הותירו לבעל המעות דמסתמא לדעתו הוא מתעסק ואם שותף הוא הותירו לאמצע וכענין שאמרנו בפרק בן סורר בבא במחתרת כי אוקמיה רחמנא ברשותיה להתחייב באונסין למקני ממש לא מידי דהוי אשואל. ועוד מסתברא לי דאפילו אם החזיר אותו מקצת שנטל והרויח בו מה שהותיר לבעל המעות או לאמצע אם הוא שותף ואין צריך לומר לדעת הפוסקים כרבי ישמעאל דאמר הגונב סלע מן הכיס למקום שנטל יחזיר ואין צריך דעת הבעלים אלא אפילו לרבי עקיבא דאמר צריך דעת בעלים אני אומר כן לפי שזה מתכוון לזכות לבעל המעות ולא גרע מכסות אשתו ובניו וצבע שצבע לשמן משלו כדעת רבי יוחנן אפילו כדעת רבי אבהו דאמר דשליחותייהו קא עביד והכא נמי שליחות דבעל המעות קא עביד ואם נפשך לומר כל שעושה עליו גזלן במעשיו אף על פי שהוא מתכוון לקנות ולזכות לבעל המעות לא קנה בעל המעות אלא הותיר לעצמו. ותדע דהא לרבי מאיר דקני בשינוי גמור כגון שנתן לו לאכילה לכולי עלמא חטים ושעורים אם הותירו הותירו לו ואף על פי שאין דעת השליח לקנות בשינוי יש לומר דילמא לרבי מאיר כל שהוא שינוי גמור דעבר על דעת בעל הבית מתכוון הוא לקנות לעצמו דשינוי זה מוכיח על כוונתו. ואין נראה לי דשאני התם דכיון דבשינוי זה מוציאו מרשות בעלים וקנאו בו אי אפשר לומר דבמה שקנאו והוציאו מרשות בעל המעות בו בעצמו יקנה בעל המעות דהאיך אפשר לומר שקנאן לעצמו בכוונתו לבעל המעות שהן שני הפכים באין לו כאחד הא אי לא הא לא הא. ואי נפשך לומר עוד אפילו שלח יד בעסק לקנות לעצמו האיך עושה סחורה במעותיו של זה והא אמר רבא בפרק איזהו נשך הני בי תרי ותלתא דיהבי זוזי לחד למזבן להו מידי זבן לחד זבן לכולהו ולא אמרן אלא דלא ציירי ולא חתימי איניש איניש לחודיה אבל ציירי וחתימי איניש איניש לחודא למאן דזבן זבן אלמא כשמשך זה המקח זה לא נתכוון לקנות אלא לחד מינייהו אפילו הכי אמרינן לאו כל כמינייהו לעשות סחורה לאחר ולזכות לו במעות שאינן שלו. יש לומר דשאני התם דכל כי הא לא אמרינן מי הודיעו לבעל החטים שיקנה לפי שדעת המוכר אינו אלא למי שקונה ממנו או לבעל המעות אבל לא לזה ולא לזה אלא לאחר דלאו בעל המעות ולא קונה לו. וא"ת והרי שנינו בתוספתא בבא מציעא פרק ד' הנותן מעות לחברו ליקח לו פירות למחצית שכר ובאחריות אמר לו לא לקחתיה אין לו עליו אלא תרעומת ואם יש עדים שלקח או מכר מוציאין מידו בעל כרחו אלמא אפילו בלוקח לעצמו לא קנה שאי אפשר לו לעשות סחורה לעצמו במה שנתן לו בעל הבית לקנות לו אלא כל שידוע שקנה במעות שנתן לו חברו ליקח לו כל מה שלקח באותן המעות הרי הוא לבעל המעות. יש לומר דשאני התם דכיון דקנה סתם ושכירו הוא ידו כידו של בעל המעות עד שיחזור לו בפירוש מסתמא לבעל המעות הוא קונה וכמו שכתבתי למעלה. אלא שאין אני רואה כן דעת הרב בעל מתיבות ז"ל שהוא ז"ל כתב בהא דאמרינן בקידושין בריש פרק האומר לשלוחו ברבה בר בר חנה דיהיב זוזי לרב דזבן ליה ההוא ארעא ואזל וזבנה לנפשיה ואמרינן דקנאה רב דהני מילי כשלקחה רב במעות של עצמו אבל אם ידוע שלקח באותן מעות שנתן לו רבה בר בר חנה לא קנה והביא ראיה מן התוספתא שכתבתי ואף על גב דהתם רב בפירוש קנה בשמו. וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל בפרק המקבל שהוא ז"ל כתב שם היכא דשקל איניש עסקא מחבריה לאעסוקי ביה ואזל ליה לדוכתא אחריתי ובעו למפלגי לההוא עסקא או לזוזי דעסקא קמי בי דינא אדעתא למשקל ההוא פלגא בתורת מלוה לאעסוקי ביה לנפשיה כי היכי דלא למיתן רווחא למריה דעסקא שמעינן משמעתיה דרבה דאמר להכי קרו ליה עסקא דאמר ליה לעסוקי ביה יהבי לך ולא למשתי ביה שכרא דלית ליה למפלג לממונא למשקל פלגא לאעסוקי ביה לנפשיה דלאו אדעתיה דיעביד הכי יהבה ניהליה הילכך אי אתני הדין תנאה לפני כל בית דין שבעולם לא מהני תנאיה כלום. ועוד אי אמרת מהני תנאיה בההוא פלגא דבתורת מלוה ואף על גב דלאו אדעתא דהכי יהביה ניהליה מהני נמי באידך פלגא דבתורת פקדון ומשוי ליה לכוליה גביה כי מלוה ושקיל ליה לרווחא לחודיה ואף על גב דלאו אדעתא דהכי יהביה ניהליה ואם כן מאי מהני לן האי דעבוד רבנן עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון הואיל ומילתא תליא ביה בלוה ואי בעי לאתנויי ולבטולי מצי בטיל. עד כאן. הנה שהרב סובר ממה שכתב שאם רצה מקבל העסק להתעסק בו ולהרויח לעצמו אפילו אמר והתנה בפירוש בפני עדים לאו כל כמיניה ועל כרחו אם עשה כן מוציאין מתחת ידו. וצריך לי עיון שהרי אינו נראה כן מתוך שמועתנו וכמו שכתבתי ואולי גם הרב ז"ל מודה בדין זה אלא שבממון שנתן לעסק ומפני התקנה ויראה כן ממה שכתב בטעם הדבר שאמר דאם כן מאי אהני ליה תקנתא דעבוד רבנן עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון וצריך עיון. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חטים ולקח לו שעורים שעורים ולקח לו חטים אם פחתו פחתו לשליח ואם הותירו הותירו לאמצע דשינוי לא קני אלא בגזלן כרבי יהודה ודוקא בשנתן לו לקנות לסחורה בתורת שותפות אבל אם לא נתן לו בתורת שותפות לא שנא לאכילה ולא שנא לסחורה אם פחתו פחתו לשליח ואם הותירו הותירו לבעל המעות מידי דהוה אאומן לטעמא דרבי יהודה דלא שקיל אלא הוצאה שיעור שבח ואי ליכא הוצאה לא שקיל שבחא כלל. ותו דהא טעמא דרבי יהודה דאמר כל המשנה ידו על התחתונה למגרע ליה קאמר דהא אומן אי לאו דשני הוה שקיל כוליה אגריה השתא דשני לית ליה אלא הוצאה שיעור שבח ואם כן הכא כיון דאי לא שני לא הוה שקיל בשבחא ולא מידי השתא דשני היכי שקיל בשבחא איתגורי איתגור. ותו הא קיימא לן כרבי יוסי דאמר הכל לבעל המעות כדאיתא בפרק אלמנה נזונית. וכי תימא שאני התם דכיון דלא יד בעל הבית היא מכדי שמעינן ליה לרבי יהודה דקאמר שינוי לא קני אלא בגזלן הילכך כי שני נמי לטעמיה דרבי יהודה חד דינא הוא וכל שכן דשינוי לרבי יהודה מגרע גרע וקיימא לן כרבי יהודה דהא איפסקא הלכתא כוותיה. וכי תימא אי הכי אפילו נתן לו לסחורה בתורת שותפות והותירו הכל יהא לבעל המעות מידי דהוה אאומן דשני לטעמיה דרבי יהודה דאף על גב דכי לא שני בעי מיתב ליה אגריה כי שני לית ליה אלא הוצאה שיעור שבח הכא נמי אף על גב דפסק בהדיה למיתב ליה לשליח פלגא רווחא כי שני מיהת לא ליתיב ליה ולא מידי דהא ליכא הוצאה כלל. אמרי הני מילי היכא דזכה ליה בעל הבית מעיקרא בהאי ממונא גופיה דסליק ביה שבחא דכי קא שבח ברשותיה דמריה קא שבח אבל הכא גבי הנותן מעות לשלוחו כי סליק שבחא לאו במעות דבעל הבית קא סליק אלא בחטי ושערי הוא דסליק והני חטי ושערי לא זכה בהו בעל הבית אלא מחמתיה דהאי שליח ונהי נמי לא אמרינן מי הודיעו לבעל החטים שהקנה חטים לבעל המעות אלא אמרינן כיון דהאי שליח אדעתא דבעל הבית קא זבין כיד בעל הבית דמי מכל מקום כי הוי כיד בעל הבית הני מילי לאקנויי לידו פלגא דרווחא לאידך פלגא דידיה מי הוי כיד בעל הבית הא ודאי כי קני לנפשיה קא קני הילכך אם הותירו הותירו לאמצע וכן הלכה. וליתא לדרבי אלעזר ודבני מערבא דאמרי כל היכא דשני שליח בזביני כי קני לנפשיה הוא דקני דמי הודיעו לבעל החטים שהקנה חטים לבעל המעות חדא דהא קיימא לן בעלמא הכל לבעל המעות ותו דהא קיימא לן בפרק קמא דסנהדרין דכל היכא דאמרינן מחכו עלה במערבא רבי יוסי בר חנינא ורבי אלעזר תרווייהו תלמידי דרבי יוחנן הוו ואין הלכה כתלמיד במקום הרב הילכך הא דתנן אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בסנדלים חדשים שצבען לשמן וכו' משום האי טעמא הוא דכי צבעינהו וזבנינהו מעיקרא אדעתא דידהו זבנינהו וכידם דמי מההיא שעתא זכו בהו ולא אמרינן מי הודיעו לצבע שהקנה צבע לאשה לא שנא שני שליח ולא שנא לא שני שליח כי טעמיה דרבי יוחנן ושנויא דרבי אבא ליתא והני מילי לענין דינא דשליח בהדי בעל הבית אבל לענין דינא דבעל הבית בהדי מוכר היכא דשני שליח בשליחותיה במידי דקיימא לן דמעביר על דבריו הוי אי איתברירא מילתא בסהדי או בהודאות מוכר דבעל הבית שדריה להאי שליח למזבן ליה ארעא או הני מטלטלי ממונא דבעל הבית סתמא דלא אתני עליה בין לתקוני בין לעוותי ואזל וזבן ליה ועוית ושני בשליחותיה בטלי זביני מידי דהוה אהיכא דשויה שליח לזבוני וטעה דהדרי זביני כדאיתא בפרק אלמנה נזונית. וכי תימא מי דמי התם גבי מכירה כי שויה שליח לזבוני במקרקעי הוא דשויה שליח וכי שני בשליחותיה לא קני לוקח דקרקע בחזקת בעליה קיימת אבל היכא דשויא לשליח למזבן ליה מידי כי שויא שליח אזוזי דיהיב ליה הוא דשויא שליח וכיון דשני הוי ליה כגזלן עלייהו ואמאי הדרי זביני. כי מעיינת בה שפיר דא ודא אחת היא דלא מיבעיא למאן דלית ליה כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן למקנייה ולמטלטלי דשליחותא בהכי אלא אפילו לרבי מאיר דסבירא ליה דהוי גזלן נהי דאמר רבי מאיר למקני בשינוי מעשה אלא הכא במאי קני להו האי שליח או האי מוכר להני זוזי דבעל הבית אי בשינוי ליכא שינוי אי ביאוש ושינוי רשות ליכא יאוש דהא אסיקנא בקידושין לית דחש לה לדרבי שמעון דאמר סתם גזלה יאוש בעלים. וכל שכן גבי שליח דאיכא תלת לגריעותא חדא דלא איכוון למגזל ועוד מסתמא לא הוי גזלן ואי נמי הוה מכוון למגזליה לא הוה ידע בעל הבית ביה דלייאש ובהא אפילו בית שמאי מודה ואי נמי הוה ידע ביה בעל הבית דגזליה הא לא סבירא לן כרבי שמעון הילכך אפילו לרבי מאיר הוי ליה כגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ואי לא אתברר דבעל הבית שויא שליח למזבן ליה האי מידי סתמא מצי מוכר למימר דילמא כי עביד שליחותיה דבעל הבית עביד אי נמי רשותא יהב ליה אפילו לעוותי. ע"כ.

אי הכי חטים וחטים נמי דסלקא דעתין דרב שמואל דלאו משום דעביד שליחותיה אלא סבירא ליה דבכל שעה דעת המוכר להקנות המקח לכל מי שהמעות שלו ורבי אבהו השיב דשאני חטים וחטים וכו'. תדע דאין הטעם משום דדעתו לקנות לכל מי שהמעות שלו דתנן אחד המקדיש וכו' הכא מי הודיע לצבע שיקנה צבעו לאשה אי אמרת בשלמא דקנתה מטעם דהוי שלו הוה ניחא אף על גב דלא עבידתיה שליח זכין לאדם שלא בפניו אלא אי אמרת דעתו לקנות לכל אותם שהמעות שלו הרי המעות של הבעל הן אם כן קנה הוא הצבע אמאי אינו קדוש. הרא"ש ז"ל.
אמר רבי אבהו התם לאו משום זכוי דשליח אלא יד בעל הבית ממש היא ובעל הבית זוכה לעצמו דיד שליח שעשה שליחותו כיד בעל הבית הוא אבל הכא הרי שינה שינוי נמור ולאו יד בעל הבית הוא אם כן מי הקנה לו בהן ריוח. אלא אמר רבי אבא כל המקדיש נכסיו קודם שיקדיש זוכה לאשתו ובניו את כסותם והצבע שצבע לשמן כדי שלא יחול הקדש עליהן כי משום הצבע זוכה להן במחשבתו וכוונתו ואף על פי שהצבע אינו מקנה צבעו לאשה אלא לבעל הוא עצמו בשעה שמקדיש נכסיו גומר בדעתו להקנות לאשה מה שאין כן בשליח שאינו מקנה מדעתו לבעל המעות כלום ואפילו חטים וחטים אלא בסתם שליחות הוא הולך וסבור הוא שקנה בעל המעות ולא קנה אלא אם כן הודיעו וכיון שבחטים וחטים ליכא פלוגתא דאיכא רווחא לבעל המעות אף על גב דלאו ידו היא אלמא לא בעינן שיודיעו לבעל חטים ומסתמא קני. ורבי אבא לא אתי למדחי אלא סייעתא דרבי אבהו בלחוד דקא מסייע למילתיה ממתניתין דשאני חטים בחטים ושעורים וקאמר ליה איהו מהא לא תסייע למילתך דאי בעינן שיודיעו בכלהו בעי ומתניתין דערכין טעמא אחרינא הוא כדאמרן אלא ודאי מדמתניתא לא איירי אלא בחטים ובשעורים מכלל דחטים וחטים לכולי עלמא הותירו לאמצע דלא בעינן שיודיעו. הראב"ד ז"ל.
הא דאמר רבי אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמו שהקנה כסות אשתו ובניו מעיקרא מדקאמר נעשה כמי שהקנה ולא קאמר כל המקדיש נכסיו מקנה כסות אשתו ובניו משמע דלב בית דין מתנה על דבר זה קאמר. ולא היא דאי משום תקנת חכמים במקדיש נכסיו קאמר ולא לגבי שאר מילי אם כן האיך מייתי ראיה בשלהי נערה שנתפתתה דאלמנה אין שמין מה שעליה מדתנן המקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו וכו' דבמקדיש עבדי רבנן תקנתא ולא בשאר מילי אלא מהתם שמעינן דדינא קתני משום דאנן סהדי דדעתיה לאקנויי להו כלים שלקח להם ואף על פי שלא הקנה להם בפירוש ומשום דאמרינן ליה לדעתיה אמרו נעשה כמו שהקנה וכמוהו בריש פרק המפקיד נעשה כאומר לו לכשתגנוב פרתי ותרצה ותשלמני פרתי קנויה לך סמוך לגנבתה ואחרים יש בגמרא. ומכל מקום איכא למידק דלדברי רבי אבא לא הקנה להם בשעת קנייה דנימא דשליחותיה קא עביד לזכות להם מיד המוכר אלא לאחר שקנאם הקנה אותם להם מדקאמר כל המקדיש. ועוד דרבי אבא הוא דנדי מההוא טעמא דרבי אבהו דמוקי מתניתין בטעמא דשליחותיה קא עביד ואם כן קשה לי האיך קני ומי זכה להם. וי"ל דכל שדעתו קרובה להן הרבה גמר דעתו בהקנאה וזכייה לקנות ואפילו להפקיע מיד הקדש דאורייתא ודכוותה איכא בריש פרק השוכר את הפועל במסכת עבודה זרה גבי החנוני המקיפו כיון דאורחיה לאוקפיה מקני ליה דינר בכיסיה. כן נראה לי. עוד יש לומר דתנא לאו משום הקנאה אלא משום דסבירא ליה דאין אדם נותן דעתו אלא על מה שכבר לקח לצורך אשתו ובניו ודכוותה בנדרים פרק השותפין במשנה היו להם מרחץ ובית הבד מושכרים ביד אחרים. הרשב"א ז"ל.

ח"מ ס' הלוקח שדה בשם ריש גלותא. כלומר הלוקח בשם חברו שיודע שמסבירים לו פנים דקאמר אנא שלוחא דריש גלותא ולדידיה קא בעינא להאי ארעא ואמר הכי כי היכי דמוזלי גביה דידע שמסבירים לו פנים לריש גלותא מוכר ועדים יהיו נזקקין לכך וכיון שלקח בשם ריש גלותא מכלל צריך שטר מכירה מן ריש גלותא וקתני אין כופין את ריש גלותא למכור לכתוכ עליו שטר מכירה דהאי שדה לא הויא קנויה לזה בשטר אלא נעשה כלוקח שדה בלא שטר. מכלל דמקני מיהת קני לה האיך לוקח דהוי קנויה בלא שטר מכירה לימא פליגא אדבני מערבא ואומר הא נמי לימא מי הודיעו לבעל קרקע שיקנה שדה לזה הלוקח והרי לריש גלותא הקנהו ולא לזה דבשם ריש גלותא הוא דלקחו ואמאי קנה כלל כגון דאודעיה לדידיה למוכר ואודעינהו לסהדי בשעת קנין דאמר להו הוו ידעי דלדידי הוא דקא בעינא והאי דקא אמרי להו בשם ריש גלותא כי היכי דליהוו מוזלי גבאי ושטרא מריש גלותא בעינא הילכך קנה שהרי הודיעו ואם אמר לו על מנת אני נותן לך מעותי כדי שיכתוב לו ריש גלותא שטר מכירה כופין ריש גלותא שיכתוב לו שטר מכירה משמו. גאון ז"ל.
הלוקח שדה בשם ריש גלותא לכבודו אין כופין ריש גלותא למכור דזילותא הוא גביה ואם אמר לו על מנת אפילו למכור אמר כופין ריש גלותא למכור. ויש מפרשים כשאמר לריש גלותא אני אקנה שדה מפלוני בשמך לכבודך על מנת שתכתוב לי שטר אחר בשמי ואפילו הכי אקשינן בגמרא לימא ליה ריש גלותא לא יקרייכו בעינא ולא זילותייכי בעינא ועל מנת דאמר ליה לא מהני ולא מידי דהא לא עביד בהדיה שום מעשה דנקיט תנאיה עליה ודברים בעלמא אמר ליה ומצי למהדר ביה. הראב"ד ז"ל.

לימא פליגא אדבני מערבא. איכא למידק אפילו לרבי יוחנן דלא בעי שיודיעו האיך קנה דשאני הכא דקנה בשם ריש גלותא וכיון שכן לריש גלותא הוא מתכוון להקנות ולא לזה. ויש לומר דלרבי יוחנן לא שנא הכי ולא שנא הכי לעולם דעת המוכר למכור למי שהמעות שלו או למי שדעת בעל הבית לקנות לו שהרי כל שהלוקח לוקח סתם הרי הוא אצל המוכר כלוקח בפירוש לעצמו ואפילו הכי לדעת רבי יוחנן הוי לבעל המעות וכיון שכן מה בין לוקח בשמו והמעות לאחר ובין לוקח בשם ריש גלותא והמעות שלו לעולם דעת המוכר למי שהמעות שלו אבל בני מערבא דבעו שיודיע לבעל החטים האיך קנה זה. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו לימא פליגא אדבני מערבא בשלמא אי אמרת שדעת המוכר להקנות המקח לבעל המעות לכל מי שיהיה הכא נמי בשמפרש שלוקח לצורך ריש גלותא אפילו הכי דעת המוכר להקנות לבעל המעות אפילו אינו ריש גלותא אבל לבני מערבא דאמרי וכי מי הודיעו וכו'. וסבירא להו דבלא ידיעת המוכר לא קנה בעל המעות והכא סבר המוכר להקנות לריש גלותא והוא אינו קונה האיך יקנה הלוקח. ע"כ.

ואודיענהו לסהדי. בלאו הכי נמי צריך לומר דאודעינהו לסהדי דאם לא כן מנא להו לסהדי דלאו לריש גלותא נינהו אדרבה דריש גלותא נינהו כמו הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין ערב כדאיתא בפרק קמא דקידושין. הרא"ש ז"ל.
וכן כתב תלמיד הרי"ף ז"ל דעיקר התירוץ הוי במה שאמר דאודעינהו לדידיה ואגב גררא מפרש לה כולה. ע"כ.

כגון דאודועי לבעל השדה. ולענין דינא כיון דקיימא לן כרבי יוחנן דלא בעינן שיודיע אף הכא נמי קנה ואף על גב דלא אודועי לדידיה. ונראה דמשום כך השמיטה הרי"ף ז"ל לההיא דאמרינן כגון דאודועי לדידיה. והתוספות נראה שהם סוברים שעל כרחנו צריך שיודיע לעדים שאם לא כן מנין לנו שלא קנה ריש גלותא כיון שקנה בפירוש בשמו ומאי שנא מהאומר לאשה הילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת לאותה שקבלה המנה על שמו. והראיה שהביאו מקידושין אינה ראיה לפי הנראה בעיני דהתם על כרחך בדוקא קאמר לה והיא גם היא אינה דעתה להתקדש אלא למי שקבלה המנה על שמו ואי אפשר לקדשה בשם אחר ותהא מקודשת לו. ועוד דכל הני טעמא דשייכי במכר משום יקרא דריש גלותא ופנוחי לא שייכי כלל בקידושין. אבל מכל מקום נראה לי שהדין אמת בזה דהמוכר דעתו למכור לבעל הבית מכל מקום על כרחנו לאו לבעל המעות דוקא אמר שאלו היה בעל המעות רוצה לקנות למי שהוא שקונה בשמו ודאי קנה לכולי עלמא ואין צריך שטר אחר מבעל המעות אלא שאנו אומרים שדעת המוכר להקנות לבעל המעות לעצמו או למי שלוקח בשמו. וההיא דאין לו בכסות אשתו ובניו ההיא לא לקחו הבעל בפירוש לשמן מיד המוכר דאלו כן לא אמרינן מי הודיעו שהרי הודיעו הבעל כיון שלוקח מן המוכר בפירוש לשמן ולשמן דקתני בכוונה בשמן קאמר כלומר לצרכן וכיון שכן אם קנה בשם חברו מנא לן דלא קנה חברו ושהוא לא קנה במקנה לו כיון שקנה בשמו. ומסתברא דכי אמרינן הכא לימא פליגא דבני מערבא דמשמע דוקא לבני מערבא הא לרבי יוחנן ורבי אבא קנה בעל המעות ולא ריש גלותא אף על גב דלא אודעיה לא למוכר ולא לעדים היינו דוקא כל שהוא מצד המוכר דלא אמרינן שלא קנה הלוקח שקנה בשם ריש גלותא וכדסברי בני מערבא אלא קנה הלוקח שהוא בעל המעות כל שידע ריש גלותא שהלוקח קנה לעצמו ומשום יקרא דידיה הוא דעבד אי נמי לפנוחי הא לאו הכי אלו בא חברו ששטר המכר בשמו לומר שהוא שלו זכה בו ויכול הוא לומר כן וזכה בו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וכן כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל אמר רב אשי הכי קאמר הלוקח שדה בשם ריש גלותא ליקרא בעלמא אין כופין את ריש גלותא למכור לו ללוקח מכפי הוא דלא מצי כפי ליה לוקח לריש גלותא למכור הא מקני מיהת קני לוקח כרבי יוחנן ואף על גב דלא אודעינהו לעדים קמיה דמוכר והאי דמוקי לה בדאודעינהו לעדים קמיה דמוכר לטעמא דבני מערבא הוא אבל לרבי יוחנן לא צריך לאוקמה הכי דלא אמרינן מי הודיעו לבעל החטים שהקנה חטיו לבעל המעות. אלא מיהו כי לא בעי רבי יוחנן לאודעינהו לעדים קמיה דמוכר הני מילי היכא דריש גלותא שתיק ולא מערער אבל אי איהו מערער ודאי בעי לאודעינהו לעדים דאי לאו הכי קני לה ריש גלותא לארעא דקיימא לן זכין לאדם שלא בפניו דאי אמרת לטעמא דרבי יוחנן לא צריך לאודעינהו לעדים אלא מהימן למימר לעצמי קניתיה אי הכי לבני מערבא נמי כי אמר אודעתיה למוכר ליהמניה ולא איצטריך לאודעינהו לעדים אלא ודאי שמע מינה דלכולי עלמא צריך לאודעינהו לעדים ואי לא קני חבריה. והכי נמי מסתברא דאי לא תימא הכי אדקשי לו לבני מערבא מי הודיעו לבעל החטים תיקשי לן לכולי עלמא מנא ידעינן דלא לחבריה איכוון למיקנא אלא ודאי שמע מינה דאפילו לרבי יוחנן צריך לאודעינהו לעדים וקיימא לן כרבי יוחנן. וסוגיא דשמעתא דאפילו אמר לו הלוקח למוכר על מנת כן אני קונה אותם בשם ריש גלותא על מנת שיחזור וימכרנה לי אין כופין את ריש גלותא למכור דאמר להו לאוקורייכי הוה בעינא ולא זילותייכו בעינא אבל ודאי אי קביל עליה ריש גלותא מעיקרא אדעתא דהכי כופין אותו למכור. ואתא אביי ואוקמה במילתא אחריתי והכי קאמר דהלוקח שדה בשם ריש גלותא אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי ואף על גב דאודעיה למוכר מעיקרא דלנפשיה קא זבין מהו דתימא מצי אמר ליה למוכר מידע ידעת דאנא ארעא לדידי זביננא זוזאי בכדי לא שדינא ואדעתא דכתבת לי שטרא זימנא אחרינא בשמאי הוא דזבני לה מינך קמשמע לן דאמר ליה אדעתא דאזלת גבי האיך וכתב לך הוא דעבדת. ואם אמר לו למוכר על מנת שתכתוב לי שטר אחר בשמי כופין אותו לכתוב לו שטר אחר בשמו ואסיקנא דאף על גב דלא אמר ליה למוכר אלא דאמר להו לעדים מעיקרא קמי דמוכר בעינא דתכתבו לי שטרא זימנא אחריתי מהו דתימא מצי אמר ליה מוכר זיל לגבי האיך ולכתוב לך ואי לא כתיב לך איהו תא לגבאי דידי ואכתוב לך אנא קמשמע לן דאמר ליה לוקח להכי טרחי ואמרי להו לעדים קמך דאנא מינך הוא דבעינא. ע"כ לשון הרמ"ה ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל אלא אמר אביי הלוקח שדה בשם חברו כדי להתעלם מן העין אין כופין המוכר לכתוב לו שטר אחר על שמו ואי אמר על מנת כופין. מידע ידעת דאנא לנפשאי קא בעינא. לבני מערבא דבעו שיודיעו ופנוחי בעלמא וכו' התכסות מן העין. אמינא עניינא דרחימותא אית לך בהדיה ואיהו כתוב לך שטרא. וכן גריס רש"י ז"ל ופנחייא בעלמא אבל פירוש פנחייא לשון חוזק כלומר להצלה נתכוונתי. וגאון לא גריס הכי וזה לשונו ושהייא בעלמא כלומר אוושא בעלמא עבידנא דקא מחי לכו בשם חבראי כי היכי דלוזיל גבאי. ע"כ.

לא צריכא דאמר להו לסהדי קמי דידיה עוד תכתבו לי שטר אחר וכו'. קמשמע לן דאמר ליה משום הכי אמר להם בפני מוכר כדי להודיעו דמיניה דידיה קא בעי שטרא ולאו מלוי דאי מלוי היה בעי שטרא לא לימא לסהדי בפני המוכר אלא במקום אחר היה לו להודיעם כי זה שקנאו בשם לוי לא עשה אלא כדי שלא יחזיקוהו כעשיר ומשום שלא יבא ליד לוי להוציאו מידו הוא רוצה שיבאו הם עצמן ויכתבו לו שטר בשם לוי שמכרו לו אלא כיון דבפני מוכר קאמר להו לסהדי עוד תכתבו לי שטר אחר בודאי דמיניה דידיה קא בעי שטרא אחרינא ואהנו מעשיו שכסה עצמו בממונו של לוי בשעת מעשה שדרך העולם להתקבץ שם לראות הקרקע והמצרים ואחר שמתקיים הדבר בפני הקהל והלכו להן הוא רוצה שיכתבו לו אלו עדים עצמן שיודעים אמת הדברים שלא היה ושלא נראה לוי בזה המעשה כלל אלא לפנוחי בעלמא עבד כלומר לכסות עצמו מן העין עשה מה שעשה ויש להן להאמינו בזה לפי שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל עדים אחרים אין רשאין לעשות כן. ה"ר יהונתן ז"ל.
והר"מ ז"ל מסרקסטה כתב וז"ל וכן אי אמר להו לסהדי באפי מוכר דלנפשיה קא זבין לה נראה לומר דלא צריכי לאימלוכי ביה אלא נקרעו לשטרא קמא ונכתבו שטרא על שמיה מזמן ראשון. ע"כ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו ראובן שלקח שדה משמעון ואמר לו הריני קונה אותה לצורך לוי או אפילו אמר לו אף על פי שלעצמי אני קונה אותה הריני רוצה שתכתוב השטר בשם לוי אם כדי להתעלם מן העין שלא יחזיקוני כעשיר אם מצד שאני מתירא על קנין זה בערעור ולוי זה תקיף ואלם לא יצאו עליו מערערים ונשמע לו המוכר וכתב לו השטר בשם לוי ואחר כך חזר ראובן לשמעון ואמר לו אותה שדה לעצמי קניתיה ועכשיו אני רוצה שתחזור ותכתוב השטר בשמי אין כופין אותו בכך ואפילו הודיעו בשעת מכירה שלעצמו הוא קונה אותה כמו שביארנו ואפילו רצה להחזיר לו שטר שכתב ללוי. ואם התנה עמו בשעת מכירה ואמר לו על מנת שכל זמן שארצה תחזור ותכתוב השטר בשמי או אפילו אמר באותה שעה לעדים בפני המוכר אני רוצה שכל זמן שארצה תחזרו לי ותכתבו השטר בשמי כופין את המוכר לחזור ולכתוב לו השטר בשמו. ומכל מקום דוקא שיחזיר לו השטר שעשה בשם לוי שלא יהא לו שום חשש מתביעת לוי ויורשיו או שיכתוב לו בשטר שני זה שאינו מקבל עליו אחריות מצד טענה זו ויזכיר בה כל המאורע. הלך לוקח זה אצל אותו שכתב השטר בשמו ובקש ממנו שיעשה לו הוא שטר מכירה אין כופין אותו בכך אלא יעמוד על אמונתו או יזהר שלא יפול השטר לידו או ליד יורשיו ויחזיק הוא במקחו ואפילו אמר לו בשעת מכירה הריני כותבה בשמך על מנת שתחזור ותעשה לי עליה שטר מכירה אין כופין אותו אלא אם כן שיעבד עצמו על זה כראוי וכתקון המבואר במקומו כשאר שעבודין. ע"כ.

בד"ה שאני חטין וחטין דשליחותיה קעביד תדע כו' תימה וכו' והלא מגופא דברייתא כו' עכ"ל פי' לדבריהם לכאורה ודאי רב שמואל דאתקיף א"ה חטין וחטין נמי ולא אסיק אדעתיה למימר שליחותיה קעביד ואפי' הכי קונה בעל המעות אפילו בלא הודעה כלל בלי טעם מיהו ר' אבהו דקאמר ליה תדע דתנן כו' ע"כ דה"ק ליה דבלא טעם כלל נל"ל שיקנה בעל המעות בלא הודעה אי לאו משום דשליחותיה קעביד ואהא קשיא להו דמגופא דברייתא כו' ומתירוצא דר"א נמי ה"מ לאוכחי הכי דבלא הודעה לית לן למימר שיקנה בעל המעות אפילו בחטין וחטין וכן בסחורה לר"א אי לאו טעמא דשליחותיה קעביד וק"ק דתקשי להו דמדברי רב שמואל גופיה דפסיקא ליה בחטין וחטין דקונה בעל המעות אף בלא הודעה כלל ה"ל לאוכחי הכי דמאיזה טעם קונה בלא הודעה אי לאו דשליחותיה קעביד ודו"ק:

גמ' שינוי אינו קונה נ"ב פירוש היכא דשינה בפעולתו נ"ל:

רש"י בד"ה ה"ק כו' ריש גלותא אין כופין כו' הד"א:

תוס' בד"ה מי הודיע כו' הן הקדש דאינו כו' כצ"ל:

אלא אמר אביי ה״ק הלוקח שדה בשם חברו ר"ג. נ״ב נ״ל ה"ג כדמעיקרא "הלוקח שדה מחברו בשם ר"ג" וכפרש״י לעיל ולא משני בגרסא דרישא מידי. אלא בסיפא שבק ר"ג. וגרס אין כופין את המוכר:

גמ' מחכו עלה במערבא. ביצה דף לח ע"ב שבועות דף כו ע"א:

שם לא כל המקדיש. עי' נדרים דף מג ע"ב:

בגמרא לא קשיא הא ר"מ דאמר שינוי קונה והא ר"י והיינו ר"מ ור"י דנותן צמר לצבע ואף ע"ג דלא דמי האי שינוי להאי שינוי דהתם נשתנה גוף הצמר וקניא ליה בשינוי מעשה ושינוי השם משא"כ הכא דלא שייך לומר כן מיהו התם נמי ע"כ לאו בשינוי מעשה פליגי דא"כ איפכא שמעינן להו וכמ"ש התוספות לעיל דף צ"ה ע"ב אע"כ דהתם לא שייך לומר דקניה בשינוי מעשה שהרי אינו מכוון לקנותו כלל אלא דמ"ד דקנה בשינוי היינו משום שמשנה על דעת בע"ה וא"כ ה"נ דכוותיה והכי אמרינן להדיא בפ' האומנין דף ע"ט דטעמא דר"מ משום דס"ל כל המעביר על דעת בע"ה נקרא גזלן ואף ע"ג דהתם גופא מייתי ראיה מר"מ דנותן צמר לצבע ודחי דשאני התם דקניה בשינוי מעשה י"ל דהיינו למאי דס"ד מעיקרא אבל למסקנא דמסיק שם דס"ל לר"מ בדוכתי אחריני דמעביר ע"ד בע"ה נקרא גזלן ממילא מוקמינן טעמא גבי צמר נמי משום הכי ולא ניחא לן לאוקמי משום שינוי מעשה כיון שלא נתכוון לקנותו ודו"ק:

בתוספות בד"ה הא ר' יודא כו' הלכך אם הותירו לאמצע שכך נותן לו למחצית שכר עכ"ל. כוונתם מבוארת דדוקא בכה"ג השכר לאמצע וכ"נ מל' רש"י אבל הנ"י כתב בשם הרא"ה דבכל ענין השכר לאמצע והטעם כיון שהריוח בא ע"י שינוי השליח וכ"כ הש"ך בשם שאר פוסקים ע"ש:

בגמרא וכי מי הודיעו לבעל חיטים שיקנה חיטיו לבעל המעות ופרש"י דממאן קבעי למיקני כו' ויש להקשות דא"כ תיקשה להו דבני מערבא אגופא דמלתא דר"י בנותן צמר לצבע לצבוע אדום וצבעו שחור דקאמר אם יש בו שבח נוטלו הבעל הצמר ובמאי קנאו לשבח א"א דיש שבח סמנים ע"ג הצמר בשלמא אי לא שינה קנאו בשכירתו שנעשה שלוחו וכדאמרינן בעלמא דלמ"ד אומן קונה בשבח כלי הרי הוא כחוזר ומוכרו לו אבל כיון ששינה במאי קונה אע"כ שקונה מן הצבע בתקנת חכמים שאמרו כל המשנה ידו על התחתונה ואם יש בו שבח ע"י השינוי עשו חכמים יד האומן כידו א"כ ה"נ דבעל המעות אינו קונה מן המוכר מ"מ הרי קנאו השליח וחוזר הבע"ה וקונה מתקנת חכמים ובשלמא למה שרוצים התוספ' לפרש דהשליח נמי אינו קונה דהוי כמקח טעות א"כ בצמר לא שייך כלל לומר כן אבל לפירושם הראשון קשיא ויש ליישב ועיין ברא"ש באריכות:

בתוספות בד"ה מי הודיעו וכו' ואם נפרש וכו' ושליח נמי לא קנה אז ליכא למפרך לר"א עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דא"כ כ"ש דאיכא למיפרך לר"א כי מוקי לה נמי כר"מ אכתי קשה בלקח לאכילה דלא קנאן הבע"ה כיון דמקפיד אמאי לא אמרינן דהשליח נמי אינו קונה כיון שלא נתכוון לקנות לעצמו והוי מקח טעות ואמאי קתני אם פחתו פחתו לו כו' ויש ליישב דבשלמא לר"מ כיון דס"ל דכל המעביר על דעת בע"ה נקרא גזלן וא"כ ע"כ דהוי כאילו עקר השליח לשליחותו בהדיא ותו לא הוי שליח אלא גזלן הלכך אף אם לא נתכוון לקנותו לא אזלינן בתר מחשבתו אלא קנאו בע"כ אבל לר"י דס"ל שינוי אינו קונה כלל וא"כ לא עקר השליח לשליחותו אלא הבעלים הם החוזרין א"כ מקשו שפיר דליהוי מקח טעות:

בד"ה שאני חיטין כו' והא דפריך מי הודיעו בעי למימר דמסתמא מיירי הברייתא בכל ענין עכ"ל. ובחנם נדחקו התוספות לפרש דמסתמא איירי כך אלא מצינן לפרש דבני מערבא דמקשו עליה דר"י סברי לדידיה בפשיטות דברייתות איירי אפי' בלא הודיעו דאל"כ מאי דוחקא דר"י לאוקמי כתנאי ואמאי לא משני בפשיטות כאן כשהודיעו השכר לאמצע אבל אם לא הודיעו השכר לעצמו כיון שבעל הממון אין לו ממי לקנות ותרוייהו כר"י וא"כ מקשו בני מערבא עליה דר"י שפיר ממ"נ ור"ש דפריך א"ה אפי' חיטים וחיטים נמי בא לומר דאדרבא לר' יוחנן ע"כ תרווייהו ברייתות איירי כשהודיעו דלא מצי לאוקמי חדא מינייהו כשלא הודיעו דא"כ תיקשי מאי איריא חיטים ושעורים חיטין וחיטין נמי וע"ז משני ר' אבא דשפיר שייך לאוקמי חדא מינייהו כשלא הודיעו ואפ"ה לא תקשה חיטים וחיטים נמי וא"כ הדרא קושיא דבני מערבא לדוכתיה ודו"ק אבל קשיא לי על מה שכתבו התוספ' דאפשר לאוקמי הברייתא כשהודיעו דא"כ אמאי קתני אם פיחתו פיחתו לו ואמאי כיון שהודיעו שהוא לוקחו ע"ש פלוני והלה חוזר בו ממילא המקח בטל לגמרי דהכי קי"ל בח"מ סי' קפ"ב וי"ל דמצי לאוקמי כשהודיעו שהוא שלוחו של פלוני לקנות שעורים וא"כ יאמר המוכר לשליח אני איני מאמינך שעשאך שליח לחיטים דוקא אלא לדבריך הראשונים אני מאמין וכגון שאין עדים בדבר וכה"ג משמע שם בח"מ דהמקח קיים בע"כ ע"ש:

וכי מי הודיעו לבעל החיטים וכו'. עמ"ש הרא"ש בפסקיו ועמדו עליו הרב מהרש"ל בים של שלמה סימן כ"ט ומהר"י ן' עזרא בתשובה כי באה בשו"ת מהרש"ך ח"ב סימן קי"ז ובשו"ת מהר"א די בוטון סימן קנ"א ובספר מגיד מראשית תשובת מהרח"א בתשובות הרב אביו סימן ו' וסימן ז' תשובות הרב אביו. ותשובות מהר"א ן' חיים כ"י ובקונטריס שכתבתי בילדותי הארכתי בענין זה ובדברי האחרונים ואביזרייהו בס"ד:

(קב סע"ב) מכלל דמקנא קניא ליה.—פי' לזה שקנה על שם ריש גלותא, דמדקאמר שאין כופין לר"ג למכור מוכח דודאי קנה לעצמו, אלא שאין ר"ג חייב לכתוב לו שטר מכירה על שדה זו. ומקשינן ע"ז: לימא פליגא דבני מערבא דאמרי וכי מי הודיעו וכו', וה"נ מי הודיע למוכר, שהמעות שקיבל מהקונה על שם ריש גלותא הן של קונה עצמו, כדי שיקנה לו את השדה, והרי המוכר מאמין ללוקח, שהמעות הן של ר"ג, והוא מקנה את השדה לר"ג. ומשני: כגון דאודעיה לבעל שדה וכו' פי' שהקונה אמר למוכר בפני עדים: שדה זו אני לוקח לעצמי, אלא שאני רוצה שיכתבו את השטר על שם ר"ג^*כביאור זה מוכח לקמן קג א תוס' ד"ה כגון (ועי' ב"י ח"מ סי' רמ"א מחודש א'). וכן מבואר בס' מקח וממכר לרב האי גאון שער ל"ג..