בבא קמא ק ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ק - א

זה בית חייהם. כלומר, תלמוד תורה. ^[66] "את הדרך" - זו גמילות חסדים ^[67] . "ילכו" - זו ביקור חולים. "בה" - זו קבורה. "את המעשה" - זה הדין. "אשר יעשון" - זו לפנים משורת הדין.

הגמרא מביאה מקרה נוסף בדין שולחני:

ריש לקיש אחוי ליה דינרא לרבי אלעזר, על מנת לבודקו. ^[68]

אמר - מעליא הוא. אמר ליה ריש לקיש: חזי דעלך קא סמכינא [תן ליבך לבדוק היטיב, כיון שאני סומך על דיברתך]! ^[69]

אמר לו רבי אלעזר - כי סמכת עלי מאי למימרא [מה בכך שסמכת עלי] ? דאי משתכח בישא בעינא לאיחלופי לך [וכי אם ימצא הדינר רע, האם תוכל לתובעני]?!

והא את הוא דאמרת - "רבי מאיר הוא דדאין דינא דגרמי", מאי לאו [האם לא התכוונת לומר] שרק ר' מאיר סובר כך, ולא סבירא לן כוותיה?!

אמר לו ריש לקיש - לא! ר' מאיר וסבירא לן כוותיה.

דנה הגמרא: הי רבי מאיר [היכן מצינו שרבי מאיר דן דינא דגרמי] ^[70]? אילימא רבי מאיר (ד' ל' מ' פ' סימן ^[71] ) דתנן במסכת סנהדרין (ו' ע"א) - "דן את הדין, זיכה את החייב, חייב את הזכאי, טימא את הטהור, ^[72] טיהר את הטמא, ^[73] מה שעשה עשוי, וישלם מביתו". ומשמע שחייב לשלם מדינא דגרמי,

משם אין ראיה. דהא איתמר עלה אמר רבי אילעא אמר רב - והוא שנטל ונתן ביד. ואז אינו גרמא, אלא מזיק בידים.

אלא הא ר' מאיר, דתנן (לקמן ק:) - "הנותן צמר לצבע ... לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום, ר' מאיר אומר - נותן לו דמי צמרו". ומשמע - מדינא דגרמי. ^[74]

גם משם אין ראיה - דהתם קא עביד מעשה בידים, ואין כאן גרמא. ^[75]

אלא הא ר' מאיר דתנן במסכת כלאים פרק ז' משנה ד') - "המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו, הרי זה קידש [כלומר, אסר את התבואה מדין כלאיים] וחייב", ומשמע - מדינא דגרמי.

גם משם אין ראיה, דהתם נמי קא עביד מעשה בידים. ^[76]

אלא הא רבי מאיר דתניא בברייתא דכלאים ^[77] - "מחיצת הכרם שנפרצה,

הערות

^[66] רש"י. אמנם במסכת בבא מציעא (ל:) פרש רש"י - "בית חייהם - ללמוד להם אומנות להתפרנס בו". ולכאורה מוכרח כפירושו שם, דהא תלמוד תורה נזכר בפירוש ברישא דקרא - "חוקות ותורות" ? ועיין בפני יהושע - שכוונת משה רבינו לומר להם, שעם לימוד התורה לא יתבטלו מהאומנות, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה להתבטל. וזהו "בית חייהם", כלומר - שאם ירצו שעיקר חייהם יהיה בתורה, צריכים שתהא עמה מלאכה.

^[67] היינו - הוצאת המת, והכנסת כלה. (שאילתות, שאילתא צג').

^[68] רבי אלעזר לא היה בקי כל כך. ועדיין היה לו ללמוד. דאי הוה בקי היה פטור אפילו למאן דדאין דינא דגרמי, דהא אנוס הוא כמו שנתבאר בסוגיא לעיל. תוספות. וש"ר.

^[69] אף אם לא אמר לו כך - כתבו התוספות דבכל גווני היה חייב, אך הרי"ף כתב שאינו חייב עד שיאמרו לו. וביתר באור עיין בשלטי הגיבורים (לה' ע"ב בדפי הרי"ף אות ב') בשם הרשב"א: דאפילו אם היה הדיוט יכול לטעון - סברתי שאינך סומך עלי. ועיין עוד בבעל המאור וברמב"ן במלחמותיו שם. ועיין בתוספות, ובשלה"ג שם שנחלקו הראשונים, למאן דאמר "אומן פטור", האם יתחיב כאשר אומר לו "חזי דעלך קא סמיכנא".

^[70] עיין במשנה לקמן דף קטז: - "הגוזל שדה מחבירו ונטלהו מסיקין: אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר", ובגמרא מבואר, שמדובר באופן שהגזלן הראה למסיקין את השדה, והוי גרמי. והקשו שם התוספות, מדוע הגמרא כאן לא מביאה משנה זו כמקור לדינא דגרמי? ותרצו - הגמרא העדיפא להוכיח ממקום אחר, מכיון שאין הדבר מפורש במשנה אלא מדייקינן ליה מיתור לשון.

^[71] סימן למובאות שיובאו להלן - "דן את הדין", "לצבוע לו אדום", "מסכך גפנו", "מחיצת הכרם שנפרצה".

^[72] למסקנא מדובר דעביד ליה בידים. ולפ"ז - טימא את הטהור היינו שנטל שרץ בידים וטימאו בודאי, כדי להחזיק דבריו. ואף על פי דאמרינן בגיטין (נב:) "המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור", הכא חייב. כיון שהקפידו עליו כדי שידקדק בדין יפה. (רש"י, ועל פי התוספות).

^[73] למסקנא מדובר דעביד ליה בידים. ולפ"ז - טיהר את הטמא, מדובר, שהדיין עירב לשואל את הפירות הנידונים עם מיעוט פירותיו הטהורים, וכעת כשנודע לו שטעה בדינו, נמצאו כולם אסורים, כיון שהפירות הטהורים התבטלו ברוב הטמאים.

^[74] ולכאורה קשה, הא במשנה שם אינו מתחייב מטעם מזיק, אלא מטעם גזל, דקנאו בשינוי? ומוכיח מכאן הקובץ שיעורים (ב"ק אות קטז') דגזלן ומזיק חד דינא אית להו. ובגוונא שאינו חייב משום מזיק לא יתחייב גם כן משום גזלן. עיי"ש בדבריו.

^[75] לכאורה קשה, מה ההוא אמינא, הרי פשוט שעשה שם מעשה בידים? ומבארים התוספות - משום שאין הצמר משתנה מיד כשנותנו בסממנים, ואין הצבע נקלט עד לאחר יומיים או שלשה. וגרמא בעלמא הוא. ומכל מקום לא דמי למראה דינר דאינו עושה מעשה כלל. תוספות. ועיין עוד ביד אפרים (יו"ד סי' סב' אות צא -ד).

^[76] עיין בהערה הקודמת, וצריך לומר, דמסכך גפנו גרע טפי שאין מזיק עד לאחר זמן (כלומר, עד שתגדל התבואה באיסור), וחשיב גרמא אפילו יותר מצמר, כיון שגם אינו עושה כל כך מעשה בידים. (תוספות). ומכל מקום לא דמי למראה דינר דאינו עושה מעשה כלל.

^[77] קיימא לן - גדר העומדת בין שתי חצירות, יכול לסמוך זרעים מצד אחד, וגפנים מצד אחר, ואינו עובר משום כלאיים. אך אם נפרצה הגדר, והוסיפו הזרעים אחד ממאתים באיסור - נאסרו כולם משום כלאים.

בית חייהם, כלומר, לימוד התורה שהיא מקור החיים, "את הדרך" — זו גמילות חסדים, "ילכו" — זו ביקור חולים, "בה" — זו קבורה, "את המעשה" — זה הדין, "אשר יעשון" — זו לפנים משורת הדין. משמע שהתורה עצמה מצווה שאדם ינהג לפנים משורת הדין.

מסופר: ריש לקיש אחוי ליה דינרא [הראה לו דינר] לר' אלעזר, שיאמר מה טיבו. אמר לו ר' אלעזר: מעליא [מעולה] הוא. אמר ליה [לו] ריש לקיש: חזי דעלך קא סמכינא [ראה שעליך אני סומך]. אמר ליה [לו] ר' אלעזר: כי סמכת עלי מאי למימרא [כאשר אתה סומך עלי מה רצונך לומר בזה], דאי משתכח בישא בעינא לאיחלופי לך [שאם יימצא לבסוף שהוא דינר רע שצריך אני להחליף לך] אותו בדינר טוב? והא את [והרי אתה] עצמך הוא שאמרת שתשלום על דבר זה כשיטת ר' מאיר הוא, דדאין דינא דגרמי [שדן דין של גורמים] ומחייב גם מי שגורם להפסד ואפילו לא הזיק במישרין לרכוש חבירו. מאי לאו [האם לא] היתה כוונתך לומר שזו שיטת ר' מאיר ולא סבירא לן כוותיה [ואין אנו סבורים כמותו]!

אמר ליה [לו] ריש לקיש: לא, כוונתי היתה ששיטת ר' מאיר היא וסבירא לן כוותיה [ואנו סבורים כמותו].

ומעתה שואלים: הי [לאיזה] מדברי ר' מאיר מתייחסים כאן? אילימא [אם תאמר] שהכוונה לדעה זו של ר' מאיר (ד' ל' מ' פ' הוא סימן לראשי תיבות של ההלכות הנזכרות כאן: דן את הדין, לצבוע לו, מסכך גפנו, מחיצת כרם שנ פ רצה

) דתנן [שכן שנינו במשנה]: דן הדיין את הדין וטעה בדינו כגון שזיכה את החייב, או שחייב את הזכאי, או שטימא את הטהור, או שטיהר את הטמא ונמצא שגרם בכך הפסד ממוני לנידון — מה שעשה עשוי ואין מחזירים את הדין, וישלם את הנזק מביתו, כלומר, מכספו הפרטי.

הרי שחייב למרות שרק גרם להפסד, ואולם הא איתמר עלה [הרי נאמר עליה] על הלכה זו, אמר ר' אילעא אמר רב: מדובר כאן לא בפסק דין בלבד של הדיין, אלא בעשיית מעשה על ידו, והוא שנטל הדיין בעצמו ממי שחייבו בדין ונתן לאחר ביד, ואם כן, אין זה גרם בלבד אלא מעשה ממש!

אלא תאמר כי הכוונה היא להא [זו] שאמר ר' מאיר, דתנן [שכן שנינו במשנה]: נתן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור, או לצבוע לו שחור וצבעו אדום — ר' מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו, גם משם אין להוכיח, שהוא חייב למרות שרק גרם להפסד. התם קא עביד [שם הוא עושה] בידים מעשה לקלקל!

אלא תאמר כי הכוונה להא [זו] שאמר ר' מאיר, דתנן [שכן שנינו במשנה]: המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו — הרי זה בכך קידש (אסר) אותה משום כלאיים בכרם, וחייב לשלם לבעל התבואה את הנזק. ואולם גם משם אין ראיה, שכן התם נמי קא עביד [שם גם כן הוא עושה] מעשה בידים!

אלא נאמר כי הכוונה להא [זו] שאמר ר' מאיר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מחיצת הכרם שנפרצה והיה סמוך לה שדה תבואה —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the core of their existence, i.e., Torah study, which is the source of life. “The way”; this is referring to acts of kindness. “They must walk”; this is referring to visiting the sick. “Wherein”; this is referring to the burial of the dead. “The work”; this is referring to conducting oneself in accordance with the law. “That they must do”; this is referring to conducting oneself beyond the letter of the law. This indicates that the Torah mandates that people conduct themselves beyond the letter of the law.

The Gemara relates: Reish Lakish presented a dinar to Rabbi Elazar so that the latter would assess it. Rabbi Elazar said: It is a proper coin. Reish Lakish said to him: Realize that I am relying on you. Rabbi Elazar said to him: What is the purpose of stating that you are relying on me? Is it so that if this dinar is later found to be bad, I will be required to exchange it for you with a good dinar? But it is you who said that it is Rabbi Meir who is of the opinion that there is liability for damage caused by indirect action, even if he did not directly cause damage to the property. What, is it not that you intended to say: This is the opinion of Rabbi Meir, but we do not hold in accordance with his opinion?

Reish Lakish said to him: No, I intended to say that this is the opinion of Rabbi Meir, and we do hold in accordance with his opinion.

The Gemara asks: Which statement of Rabbi Meir is Rabbi Elazar referring to? If we say it is this statement of Rabbi Meir, that is difficult. Parenthetically, the Gemara states that the letters dalet, lamed, mem, peh serve as a mnemonic device for the four statements of Rabbi Meir that will be cited. It stands for: Judged [dan], to dye [litzboa], covers [mesakekh], and broke open [pirtza].

The Gemara returns to the matter at hand. As we learned in a mishna (Bekhorot 28b): If a judge issued a judgment and erred, and he acquitted one who was in fact liable, or deemed liable one who should have in fact been acquitted, or if he ruled that a pure item is impure, or ruled that an impure item is pure, and by doing so he caused a litigant a monetary loss, what he did is done, i.e., the judgment stands, and the judge must pay damages from his home, i.e., from his personal funds. He is therefore liable to pay the damages even though he caused the loss indirectly.

The Gemara explains why this cannot be the statement of Rabbi Meir that Shmuel was referring to: But wasn’t it stated with regard to that mishna that Rabbi Ile’a says that Rav says: And this mishna is discussing a case where the judge not only issued a ruling, but actively took the money from the one whom he found liable, and gave it to the other party by his own hand. This is not a case of causation but of direct action.

Rather, Rabbi Elazar must be referring to this statement of Rabbi Meir, as we learned in a mishna (100b): If one gave wool to a dyer to dye it red for him, and he dyed it black, or to dye it black, and he dyed it red, Rabbi Meir says: The dyer gives the owner the value of his wool. The Gemara responds: This too does not prove that according to the opinion of Rabbi Meir one is liable even if the loss was brought about by causation, since there he does cause damage through direct action.

Rather, Rabbi Elazar must be referring to this statement of Rabbi Meir, as we learned in a mishna (Kilayim 7:4): One who drapes his grapevine atop another’s grain has rendered them forbidden due to the prohibition against growing diverse kinds in a vineyard, and he is liable to pay the owner of the grain for the damage. The Gemara responds: This too does not prove that according to the opinion of Rabbi Meir one is liable even if the loss was brought about by causation, since there too he does cause damage by direct action.

Rather, it must be referring to this statement of Rabbi Meir, as it is taught in the Tosefta (Kilayim 3:4): If there was a partition of a vineyard that is adjacent to a wheat field, and that partition broke open,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

למימרא דאי לא נפיק בעינא לחלופי' לך והא את הוא דאמר כו'. כתב הרב ז"ל בהלכות שמעינן מיהא דהדיוט לא מחייב לשלומי עד דמודע ליה דעליה קא סמיך, דאי לא מודע ליה מצי אמר ליה דלא ידענא דעלי קא סמכת. עד כאן. והר"ז הלוי ז"ל תפס עליו מדרבי חייא דאי לאו דלא צריך למילף מדינא הוה ליה לחלופי ואף על גב דלא אמרה ליה חזי דעלך קא סמיכנא. וכן כתבו בתוספות. ולפי דבריהם קשיא לי, דמאי קאמר ליה ר"א למימרא דאי לא נפקי בעינא לחלופי דהא אפילו לא אמר ליה ולא מידי בעי לחלופי למאן דדאין דינא דגרמי ולמאן דלא דאין אפילו אמר ליה לא מחייב וחזי עלך קא סמיכנא לא מעלה ולא מוריד. וי"ל דמכל מקום כיון דאמר ליה חזי דעלך קא סמיכנא לא לחנם אמר ליה וגלויי גלי לדעתיה דאי לא נפיק בעי ליה לשלומי. ומכל מקום כדברי הרב ז"ל מסתבר די"ל לא לחנם אמר כן דהא כיון דסבירא ליה כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי למה ליה למימר הכי אלא ודאי אי לא אודעיה דעליה סמיך לא הוה מתחייב, ודרבי חייא דלא אמרה ליה ואפילו הכי משמע דהוה מחייב לחלופי אי לאו דלא הוה צריך למילף מדאקשו והא רבי חייא לא צריך למילף ולא אקשו והא לא אמרה ליה חזי דעלך קא סמיכנא לאו ראיה היא כלל, חדא דאכתי לא ידעינן לה דצריך לומר חזי וכו' ומדריש לקיש שמעינן לה, ועוד דעדיפא מינה אקשו דאי אקשו והא לא אמרה ליה חזי דעלך קא סמיכנא [הוה משמע דמדינא הוה ליה _ ש"מ] לחלופיה ואפילו רבי חייא דמומחה כדנכא ואיסר. ולא היא, דדנכא ואיסר ואפילו אמר להו חזו [דעלייכו קא] סמיכנא הוה פטור, אבל השתא דקא מקשה והא רבי חייא לא צריך למילף הויא קושיא אלימתא דכיון דלא צריך למילף בין אמרה לו בין לא אמרה פטור. כנ"ל.

הא אמר ר' אלעאי והוא שנטל ונתן ביד. הא דתנן טיהר את הטמא אוקימנא בדוכתא בבכורות בפרק עד כמה (בכורות כח, ב) וכן בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לג, א) כגון שנטל הדיין פירות הטמאין ועירבן בפירות הטהורין ומכל מקום בטיהר את הטמא אי אפשר דנימא מה שעשה עשוי ומשלם דאי מה שעשה עשוי והן טהורין למה ישלם אדרבה הועילו שטיהר לו טומאותיו. ואי משלם מביתו לא שייך ביה מה שעשה עשוי, אלא על כרחין בהא תרווייהו איירי ביה אלא דלא שייכא ביה תרווייהו בענין אחד. כיצד טיהר את הטמא ועירבן עם פירות מועטין מה שעשה אינו עשוי שאי אפשר לטהר את הנטמא ולפיכך משלם מביתו. ואם תאמר אפילו עירבן עם פירות מרובין היאך אפשר לומר דלרבי מאיר מה שעשה עשוי והא אמרינן בגיטין פרק הנזקין (גיטין נד, ב) גבי אגוזי פרך ורמוני בדן (יש) [ש]אוסרין בכל שהן, נתפצעו האגוזים נפרכו הרימונים [אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי רבי מאיר ורבי יהודה ר' יוסי ורבי שמעון אומרים] בשוגג יעלו במזיד לא יעלו. וי"ל דשאני התם משום דגזר רבי מאיר שוגג אטו מזיד והכא גבי חכם שדן וטעה ליכא למיגזר. ואי נמי י"ל דשאני התם שכבר נאסר התערובת ובמה שכבר נאסר מחמיר רבי מאיר אבל כאן לאסור התערובת לכתחלה אף על פי שנעשה בשוגג בכי הא לא מחמיר רבי מאיר.

הא דתניא מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור. כבר פירשתיה בפרק קמא דבבא בתרא (י, א) דתניא גרסינן ולא גרסינן דתנן דאינה משנהבשום מקום וכבר כתבתיה בריש פרק קמא דבתרא.

מ"מ ראוי לתלמידי חכמים ולאנשי מעשה לשלם כל נזק הבא מחמת דבורם ולעשות עם שאר בני אדם לפנים משורת הדין אמרו חכמים והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה והודעת להם זו בית חייהם ר"ל תלמוד תורה את הדרך זו גמילות חסדים ילכו זו בקור חולים בה זו קבורה את המעשה זה הדין אשר יעשון זה לפנים משורת הדין:

מי שדן את הדין וזכה את החייב וחייב את הזכאי טמא את הטהור וטהר את הטמא אם קבלוהו עליהם פטור ואם לא קבלוהו עליהם אם מומחה הוא פטור מלשלם אלא אם כן נשא ונתן ביד כגון שהיה משכון למלוה ונטלו והחזירו ואם בטמא שנטל שרץ והגיעו לשם לטמאו טומאה ודאי שלא לפקפק בדבריו ובמסכת סנהדרין יתבאר:

המסכך גפנו על תבואתו של עצמו הרי זה קדש ונאסרו שניהם סכך גפנו על תבואתו של חברו נתקדשה גפנו ולא נתקדשה התבואה שאין אדם מקדש דבר שאינו שלו סכך גפן חברו על תבואתו נתקדשה תבואתו ולא נתקדשה הגפן סכך גפן חברו על תבואת חברו לא נתקדשה אחת מהן וכבר אמרו מפני זה שהזורע כרמו בשביעית לא קדש:

ומני (אלא הא) ר"מ הוא פי' מדתני קיד' דאילו ר' יוסי ור"ש פליגי עלי' בסיפא דמתניתין דהמסכסך ואמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו:

למימר דאי משתכח בישא בעינא לאחלופי לך. הרי"ף ז"ל כתב דלעולם לא מחייב עד דמודע ליה דעליה קא סמיך וכו'. והרב בעל המאור תפס עליו מדרבי חייא וכו' וכן כתבו בתוספות. ולפי דבריהם קשיא לי דמאי דקאמר ליה רבי אלעזר מאי דעתך למימר וכו' דהא אפילו לא אמר ליה ולא מידי בעי לחלופי למאן דדאין דינא דגרמי ולמאן דלא דאין אפילו אמר ליה לא מחייב וחזי דעלך קא סמיכנא לא מעלה ולא מוריד. וי"ל דמכל מקום כיון דאמר ליה חזי דעלך קא סמיכנא לא לחנם אמר ליה וגלויי גלי דעתיה דאי לא נפיק בעי לשלומי. ומכל מקום כדברי הרי"ף מסתברא לי דריש לקיש לא לחנם אמר כן דהא כיון דסבירא ליה כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי למה ליה למימר הכי אלא דאי לא ארדעיה דעליה קא סמיך לא הוה מחייב. ודרבי חייא דלא אמרה ליה ואפילו הכי משמע דהוה מחייב לחלופי אי לאו דלא צריך למילף מדאקשו והא רבי חייא לא צריך למילף ולא אקשו והא לא אמרת ליה חזי דעלך קא סמיכנא לאו ראיה היא כלל חדא דאכתי לא ידעינן דאנן מדריש לקיש שמעינן לה ועוד דעדיפא מינה אקשו דאי אקשו והא לא אמר ליה חזי וכו' הוה משמע דאי אמר ליה מדינא הוה ליה לחלופי ואפילו רבי חייא דמומחה כדנכו ואיסור ולא היא דדנכו ואיסור אפילו אמר להו חזי דעלייכו קא סמיכנא לא מחייב כלל אבל השתא דקא מקשה והא רבי חייא לא צריך למילף הוה קושיא אלימתא דכיון דלא צריך למילף בין אמרה לו בין לא אמרה לו פטור. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל שמע מינה דמראה דינר לשלחני ונמצא רע לא מחייב עד דמודע ליה דעליה קא סמיך. אי מוכחא מילתא לשלחני דעליה קא סמיך לא צריך לאודועיה. ע"כ.
וזה לשון הר"מ מסרקסטה ז"ל המראה דינר לשלחני אומן ואמר ליה מעליא הוא ואשתכח דפסלתו מדינה והוא לא ידע פטור השלחני דכאנוס הוא ואף על גב דידע דעליה קא סמיך ואי לא פסלתו מדינה כיון דהוא שלחני אומן ואותו דינר הוא רע ואיהו אמר ליה מעליא הוא חייב לשלם ודין הוא עסק ביש כדאמר ליה רב לרבי חייא. ואם אינו אומן השלחני לא מחייב לשלומי עד דמודע ליה האיך דעליה קא סמיך או דידע איהו מנפשיה כגון דשקליה מלוקח באפי על פי הכרתו. ע"כ.

י"ד רצ"ו מחיצת הכרם שנפרצה וכו'. וא"ת ורבי מאיר ורבי שמעון דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מאי שנא משאר איסורין וכו'. ואומר ר"י דשאני כלאים שתלויין ברצון האדם וכו' כמו שכתב הר"ש במסכת כלאים פרק ז'. וצריך לומר דכיון שאין התבואה נאסרת משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו גם הגפנים שאינם שלו לא יאסרו שאם היו נאסרים מן התורה נם התבואה תאסר מקל וחומר כדאיתא בפרק הקומץ זוטא וכמו שכתב הר"ש שם. ויש מפרשים משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים דמשמע כרמך ולא של אחרים. ולא נהירא שבירושלמי דריש כרמך ולא של גוי ומפרש אליבא דמאן דאמר יש קנין לגוי בארץ ישראל ואמאי למאן דאמר נמי אין קנין תיפוק ליה משום כרמך ולא של אחרים. עוד תירץ ר"י דבכלאים דאורייתא אוסר דבר שאינו שלו אבל הכא כלאים דרבנן דמשמע שהיו רחוקים שרשי הגפנים מן התבואה ארבע אמות אלא שהיו מסככים על גבי תבואה הילכך ההוא דעבד איסורא קנסוהו רבנן כדאמרינן בהקומץ זוטא גבי שאר זרעים שאסרו את הזרעים והתירו את הגפנים. ומיהו לא יתיישב כל כך היטב לפי פירוש זה מנלן דהך ברייתא דמחיצת הכרם אתיא כרבי מאיר טפי מדרבי שמעון או שאר תנאים דנקט בכל דוכתא רבי מאיר דאינהו נמי מודו הכא דקידש כיון דהוו כלאים דאורייתא. ומיהו יש לומר כיון דמההיא דמסכך מחייב רבי מאיר כך יש להוכיח בהשורף שטרות דבתרווייהו בידים קא עביד ורבנן הוא דפטרי כמו שהוכחתי בהמניח אם כן כרבנן לא מצי אתיא אם לא נאמר דאתיא כרבי מאיר דפליג עלייהו. וללשון זה ההוא דמנחות שאסרו את הזרעים והתירו את הגפנים כרבי יוסי אבל ללשון ראשון דמדאורייתא נמי הכל מותר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אתיא ההיא דהתם נמי על כרחין כרבי מאיר. תוספות שאנץ.

תוס' בד"ה אחוי דינר לר"א אכתי הוה צריך למגמר כו' והא דקאמר מר חזי עלך קסמכינא אפילו לא אמר כו' עכ"ל ואין זה מוכרח אלא דר"א נמי לא הוה צריך למגמר ומשום דא"ל חזי דעלך קסמכינא הוה חייב ור' חייא דלא א"ל עלך קסמכינא הוה פטור וכן כתוב בהגהות אשר"י בשם מהרי"ח ע"ש:

בד"ה וטהר את הטמא מה כו' או לערבם עם פירותיו והיה לו לישאל כו' עכ"ל:

בד"ה מחיצת הכרם כו' ורבנן דפליגי אדר"ש בדבר הגורם כו' עכ"ל והא ודאי פשיטא להו דר"ש דמחייב בדבר הגורם לממון ליכא למימר דמחייב נמי בדינא דגרמי כדאמרי' לעיל אימר דשמעת ליה לר"ש בדבר שעיקרו ממון כו' אבל לרבנן דפטרי התם הוה משמע דמכ"ש דפטרי בדינא דגרמי ואהא כתבו דיש חילוקין כמ"ש שם התוספות במרובה ע"ש:

רש"י בד"ה שנשא כו' ללוה וחייב את כו' הטמאין וערבן עם כו' כצ"ל:

תד"ה אחוי כמו ר"ח דאע"ג דלא אמרה ליה כו'. כצ"ל:

תד"ה טיהר והא דלא מפרש הכי כו'. כצ"ל ביו"ד:

תוס' ד"ה מחיצת וכו' מכח ההיא משנה דהמסכך. עי' לקמן דף קטז ע"ב תוס' ד"ה ל"צ הב':

בפרש"י בד"ה בית חייהם זה ת"ת עכ"ל. ובפרק אלו מציאות פרש"י בית חייהם היינו ללמדם אומנות להתפרנס וחוקות ותורות כתיבי ברישא דקרא עכ"ל. ונראה דדא ודא אחת היא דודאי א"א לפרש כפשוטו דאת"ת גופא קאי דהא כתיבא ברישא דקרא ואאומנות גרידא נראה שזה לא היה צריך משה להודיעם וללמדם ועוד שנראה דוחק לפרש בית חייהם אאומנות שהוא חיי שעה אע"כ דאת"ת קאי ובא משה להודיעם שעם ת"ת לא יתבטלו מ"מ מן האומנות וכענין שאמרו כל תורה שאין עמה דרך ארץ בטילה וא"כ בית חייהם היינו לפי שהאומנות היא עיקר חייהם לת"ת וק"ל:

בתוספות בד"ה אחוי דינר לר"א וכו' אכתי הוה צריך למיגמר וכו' כדמשמע גבי ר"ח וכו' והא דקאמר חזי דעלך קא סמיכנא אפי' לא אמר וכו' כמו ר' חייא וכו' עכ"ל. דבריהם סותרים זה את זה דשמא לעולם ר"א לא הוי צריך למיגמר כמו ר"ח ומה שנתחייב לשלם היינו משום דא"ל חזי דעלך קא סמיכנא אבל ר"ח דלא קאמרה ליה חזי דעלך הא סמיכנא היה פטור מדינא אלא דלפנים משורת הדין הוא דעבד דבשלמא אי לא הביאו התוס' ראיה לדבריהם היה אפשר לומר דס"ל בפשיטות דחזי דעלך קא סמיכנא אינו מעלה ומוריד כלל וכמ"ש הרא"ש דמסתמא נמי עליה סמיך אבל כיון שהוצרכו להביא ראיה מדר"ח קשיא ויש ליישב דהתוס' סברי דאם נאמר דצריך שיאמר חזי דעלך קא סמיכנא ע"כ היינו משום דבלא"ה לא היה מתחייב בדבור בלבד כיון דלא עביד מעשה ואפי' למאן דדאין דינא דגרמי כיון שלא נתכוין לשום היזק כלל וגם לא רמי' עליה כ"כ אבל אי אמר ליה חזי דעלך קא סמיכנא הוי כדבור שיש בו מעשה וא"כ מה"ט במאן דבעי למיגמר נמי היה צריך שיאמר לו חזי דעלך קא סמיכנא ולמה הוצרך הש"ס להקשות לעיל דר"ח לא הוי צריך למיגמר ותיפוק ליה דלא א"ל חזי דעלך קא סמיכנא אע"כ דבכל ענין אין צריך שיאמר לו חזי דעלך קא סמיכנא וא"כ ממילא מוכח דר"א הוי צריך למיגמר אבל לא סלקי אדעתייהו דהתוס' לומר דדוקא במאן דלא צריך למיגמר שייך לחלק בין א"ל חזי דעלך קא סמיכנא או לא אבל בהדיוט לא שייך לחלק וראייתם נ"ל דא"כ מאי מקשה בגמ' לעיל ברייתות אהדדי דאומן חייב ובאידך קתני פטור דלמא הא בדא"ל חזי והא בדלא א"ל אע"כ דאי ס"ד דאיכא סברא שצריך שיאמר לו כו' א"כ בהדיוט נמי הוי פטור אי לא א"ל חזי וכדכתיבנא:

בא"ד ורב אלפס כתב דלעולם לא מחייב עכ"ל. אבל שאר פוסקים כתבו בשם הרי"ף להיפוך דאדרבה במאן דצריך למיגמר צריך שיאמרו לו וכו' אבל במי שאינו צריך למיגמר מסתמא עליה דידיה קא סמכי אף אם לא א"ל חזי ועפ"ז נתיישב אליבא דרי"ף אמאי לא משני לעיל ברייתות אהדדי הא בדא"ל והא דפטר באומן בדלא א"ל משום דא"כ אדרבה יותר היה ראוי לפטור בהדיוט כיון דלא א"ל חזי ודו"ק:

בד"ה וטיהר את הטמא וכו' א"א ליישב טיהר את הטמא בשום ענין וכו' עכ"ל. והש"ך בח"מ סי' כ"ה כתב דלמאי דס"ד השתא מוקמינן טיהר את הטמא כגון לוקח ומוכר שבאו לדין והלוקח טוען מקח טעות מחמת שנטמאו הפירות והחכם הורה שהם טהורים ושיתקיים המקח אבל למסקנא דאיירי שנשא ונתן ביד א"א לאוקמי בהכי עכ"ל ע"ש באריכות ואני לא ידעתי אמאי לא מצי לאוקמי בהכי אף לפי המסקנא וכגון שהלוקח עדיין לא נתן דמי המקח ונטל הדיין ונשא ונתן ביד ליד המוכר כמו בחייב את הזכאי אלא ודאי דלא שייך כלל לאוקמי בהכי משום דלישנא דמה שעשה עשוי משמע דקאי אגוף ההוראה וא"כ מדייקו התוספות שפיר דבטיהר את הטמא ודאי לא שייך לומר שאם טעה אפי' בשיקול הדעת יהיו הפירות טהורים אע"כ דאיירי שעירבן ונתבטלו וכדמסקו התוספות:

בא"ד א"נ בהך מלתא דוקא דדאין דינא דגרמי אתיא כר"מ עכ"ל. ותמי' לי טובא דהא השתא בשמעתין אכתי לא ס"ד דשמעינן לר"מ בדוכתא אחרינא דאית ליה דינא דגרמי אלא סבר למימר דמהכא שמעינן ליה משום דסתם משנה ר"מ היא וא"כ קושיית התוספות במקומה עומדת לענין ביטול ברוב דע"כ דהאי סתם משנה לא אתיא כר"מ וא"כ מהיכא שמעינן דאית ליה לר"מ דינא דגרמי ויש ליישב דתירוץ התוספ' קאי אסוגיא דבכורות דקאמר לימא ר"מ היא והיינו לבתר דמסקינן הכא דאית ליה לר"מ דינא דגרמי מההיא דמחיצת הכרם וע"ז קאמרי שפיר דלענין גרמי לחוד אתיא כר"מ ועיקר קושיית התוספ' היתה אסוגיא דבכורות דהמקשה דהתם סבר לאוקמי כר"מ אבל בסוגיא דהכא לא בעי לאוקמי כלל כר"מ אלא ר"א הוא דקאמר בלשון שלילה אילימא ר"מ דתנן וכו' הא איתמר עלה א"ר אילעא וא"כ מצינו למימר דר"א סבר דר' אילעא גופא מוקי לה בהכי משום דלא מצי לאוקמי כר' מאיר משום קושיית התוספות ודו"ק:

בא"ד וע"ק דע"כ סוגיא דהכא ודבכורות דלא כרב חסדא עכ"ל. פי' משום דבסנהדרין פ' אחד דיני ממונות מקשה הש"ס משנה דבכורות אמתני' דסנהדרין דקתני הדין חוזר ומשני ר"ח כאן שנשא ונתן ביד וכו' ורב ששת משני כאן שטעה בשיקול הדעת וכו' וא"כ מקשו התוספ' כיון דלמאי דס"ד מעיקרא דלא איירי שנשא ונתן ביד ע"כ דצריך לשנויי רומיא דמתני' כדר"ש וא"כ אמאי ניחא ליה בסוף לאוקמי כרבנן ולמה יתחייב היכא דנגע בהו שרץ ומיהו היה אפשר לומר דבהאי סברא גופא פליגי המקשה והתרצן דהמקשה לא סליק אדעתיה לחלק בין נשא ונתן ביד ומוקי בע"כ כדר"ש אבל התרצן דמוקי בנשא ונתן ביד היינו כדר"ח ואפשר שזהו כוונת התוספות שכתבו בסוף דבריהם א"נ סוגיא דהתם כר"ח וכוונו בזה למ"ש דסברת התרצן דוקא לאוקמי כר"ח ולא סברת המקשן כן נראה לי ובאמת יש כאן מקום להעמיק ולהאריך אך לפי שהרי"ף והרא"ש וכל המפרשים האריכו מאד בזו הסוגיא בפ"א ד"מ מלבד האחרון הגדיל הש"ך בח"מ סי' כ"ה האריך עד בלי די לכך קצרתי והרוצה לעמוד על עיקרם יעיין שם מלבד שאין כאן עיקר מקום הסוגיא:

בית חייהם. תלמוד תורה: ביקור חולים וקבורה. פרכינן באלו מציאות היינו גמילות חסדים ומוקי לה ביקור חולים בבן גילו ונוטל אחד מששים בחליו וקבורה בזקן ואינו לפי כבודו ואפילו הכי חייב: שנשא ונתן ביד. וזיכה את החייב שהיה לו משכון למלוה ממנו ונטל דיין למשכון והחזירו ללוה וחייב את הזכאי נטל ביד ממון מן הנתבע ושילם לתובע וטימא את הטהור נטל שרץ בידים וזרקו עליה לטמאו ודאי להחזיק דבריו וטיהר את הטמא נטל הדיין לפירות טמאים וערבן עם שאר פירות האיש השואלו והוה ליה עושה מעשה בידים ומזיק והכי מפרש בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות (דף לג.): קידש. אסר את התבואה: מחיצת הכרם. קיימא לן היה גדר בנתיים זה סומך זרעים לגדר מכאן וזה סומך גפנים לגדר מכאן בלא יחפור (ב''ב דף כו.):

לפנים משורת הדין עבד כדתני [רב יוסף] והודעת להם וגו'. והך ברייתא מייתי נמי בפרק אלו מציאות (ב''מ דף ל:) גבי זקן ואינו לפי כבודו ורבי ישמעאל בר' יוסי לפנים משורת הדין עבד כדתני כו' אבל בסוף פרק האומנים (שם דף פג.) גבי רבה בר רב הונא דשקלינהו לגלימייהו דהנהו שקולאי לא מייתי לה אלא מייתי למען תלך בדרך טובי' ומפ' הר''י מאורליינ''ש דלא שייך לפנים משורת הדין אלא בדבר שאחרים חייבין וזה פטור כמו רבי חייא דהכא ור' ישמעאל ברבי יוסי באלו מציאות (שם דף ל:) אבל בההיא דרבה בר רב הונא אין חילוק בינו לבין אחרים ואין נראה דבפרק אלו מציאות (שם דף כד: ושם.) אמר דעבד לפנים משורת הדין גבי הא [דאבוה] דשמואל אשכחינהו להנך חמרי במדברא אהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא ובההיא פטרי כ''ע וי''ל דבהנהו שקולאי לא שייך לפנים משורת הדין כיון שעשו לו היזק גדול בפשיעה ששיברו לו חבית של יין: אחוי דינר לר' אלעזר. אכתי הוה צריך למיגמר דאי לא הוה צריך למיגמר לא היה מחויב כדמשמע גבי ר' חייא דעבד לפנים משורת הדין והא דקאמר (. מר) חזי דעלך קסמכינא אפילו לא אמר הוה מחייב כמו ר' חייא דאע''ג דלא אמרה ליה הוה מחייב אי לאו משום דלא הוה צריך למילף ורב אלפס כתב דלעולם לא מחייב עד שיאמרו לו: טימא את הטהור. אע''ג דאמר בהניזקין (גיטין דף נב:) המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור הכא אית ליה לחיובי אע''ג דשוגג הוא מההיא טעמא דמחייב התם במזיד למ''ד היזק שאין ניכר לא שמיה היזק כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו הכא נמי חייב כדי שידקדק בדין יפה ולמ''ד נמי שמיה היזק ושוגג פטור כדי שיודיעו הכא חייב דליכא למיחש להכי דאפילו טיהר את הטמא ועירבו עם פירותיו ליכא למיחש שמא אח''כ לא יודיענו שהן טמאים דכיון שדיין זה חכם ובעל הוראה ודאי יודיענו: טיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו. א''א ליישב טיהר את הטמא בשום ענין אלא כשעירבו עם פירותיו כדמפרש במסקנא בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לג: ושם) ובפרק עד כמה (בכורות דף כח: ושם) דאם הן בעין לא מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו שייך בהן והא דלא מפרש הכי אלא כי מוקי לה כשנשא ונתן ביד לאו משום דמעיקרא לאו בהכי עסקינן אלא דמעיקרא לא איירי כשעירבן חכם אלא הבעלים אבל במסקנא קאמר שהחכם בעצמו עירבן ובבכורות שבא ליישב וישלם מביתו בטיהר את הטמא כשערבו עם פירותיו איירי כשעירב עם פירות מועטים ובסנהדרין שבא ליישב מה שעשה עשוי איירי כשעירבו עם פירות מרובים ונתבטלו הטמאים ברוב דתרוייהו ליכא לאוקמי בענין אחד דפשיטא דבמקום מה שעשה עשוי שהוא טהור לא שייך ישלם מביתו וא''ת למאי דבעי לאוקמי כר''מ היכי מתבטלים הטמאים ברוב והא ס''ל לר''מ בהניזקין (גיטין דף נד:) גבי אגוזי פרך ורימוני באדן נפלו ונתפצעו אפילו שוגג לא יעלו וי''ל דשוגג כי האי שעשה ע''פ חכם לא קניס ר' מאיר א''נ התם דוקא שנתפצעו אחר הנפילה שנאסרו בתחילת תערובתן קאמר ר' מאיר דלא יעלו אבל אם נתפצעו קודם שנתערבו מודה ר''מ דשרי א''נ בהך מילתא דוקא דדאין דינא דגרמי אתיא כר''מ ותימה מאי בעי לאתויי מהכא דר' מאיר דדאין דינא דגרמי ואמאי מוקי לה נמי כשנשא ונתן ביד בלא נשא ונתן ביד חייב אפילו לרבנן דלא דייני דינא דגרמי כיון דבאמירה בעלמא קם דינא כדמוכח בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לג. ושם) דקאמר אי אמרת בשלמא טעה בדבר משנה אין חוזר אלמא קם דינא היינו דקמפחד ר''ט אלא אי אמרת חוזר לימא ליה כיון דאילו הואי פרה [קמן] הוה הדרא השתא נמי דינך לאו דינא ולאו כלום עבדת והתם ע''כ אתי כרבנן דלר''מ דדאין דינא דגרמי אע''ג דאילו הואי קמן הוה הדר היה לו להתחייב כמו מראה דינר לשולחני דחייב אע''ג דאילו הוה קמן הוה מהדר ליה וי''ל דלעולם ההיא סוגיא כר''מ ולא דמי למראה דינר לשולחני דכיון שהראהו לשולחני שוב לא היה לו להראותו לאחר אבל גבי פרה כשאסרה. לו חכם זה לא היה לו למהר להאכילה לכלבים או לערבם עם פירות והיה לו לישאל עדיין לחכם אחר ומיהו קשה מטיהר הטמא אמאי מחייב חכם אפילו לר''מ במה שעירבו בעל הבית עם פירות נימא כיון דאילו לא עירבו הוה הדר השתא נמי לאו כלום עבד וכן ברישא דהך דדן את הדין בפ' עד כמה (בכורות דף כח.) דתנן מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו ואמאי נימא כיון דאילו לא נשחט היה מותר השתא נמי לאו כלום עבד וע''ק דע''כ סוגיא דהכא ודבכורות דלא כרב חסדא דהא משמע דאליבא דר''מ ניחא ליה בלא נשא ונתן ביד אלא כרב ששת וא''כ כיון דמה שעשה עשוי משום דאיירי דטעה בשיקול הדעת כדמוקי לה רב ששת בריש סנהדרין (דף ו.) למה נתחייב הדיין לרבנן במאי דנגע ביה שרץ הלא בלאו הכי מה שעשה עשוי ועוד היכא דקם דינא למה לא יתחייב אפילו לרבנן דלא דייני דינא דגרמי מ''ש מכהנים שפיגלו במקדש דמזידין חייבין בין לר''מ בין לרבנן אע''ג דבדבור בעלמא מיפסל ולא חשיב דינא דגרמי ונראה לפרש דכל היכא דקם דינא אפילו בדבור חשיב כמעשה ולא כגרמא ומחייב אפילו לרבנן אבל היכא דאילו הוה קמן הוה הדר כגון מראה דינר וכגון טעה בדבר משנה לר''מ חייב ולרבנן פטור דהא ודאי גרמא הוא מה שהאכילו אחרי כן על פיו או מה שעירבו עם פירותיו וסוגיא דסנהדרין כרבנן והא דבעי הכא לאוכוחי דר''מ דאין דינא דגרמי מטיהר את הטמא דייק דחייב חכם במה שעירבם בעל הבית עם פירותיו ומחייב את הזכאי דחייב חכם אמאי דשילם זכאי אחר כך אבל טימא את הטהור וזיכה את החייב דבדבורו של חכם מה שעשה עשוי חייב לשלם אפילו לרבנן דלא דייני דינא דגרמי וכן בפרק עד כמה (בכורות דף כח:) דקאמר לימא תנן סתמא כר''מ משום טיהר את הטמא וחייב את הזכאי קאמר ולא משום טימא את הטהור וזיכה את החייב והא דמפרש התם לשנויי מתני' כרבנן טימא את הטהור דנגע בה שרץ זיכה את החייב שהיה לו משכון ונטלו הימנו אגב אחרינא מפרש להו א''נ סוגיא דהתם כרב חסדא ומפרש האמת ורישא דמי שאין מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו לאו דוקא אלא הוא עצמו שחטו וצ''ע לרבנן מ''ש דפטרי בשורף שטרות חבירו מטימא הטהור וכהנים שפיגלו דלא חשיב דינא דגרמי דמה לי אם גורם לו הפסד ע''י ששורף שטרותיו ומה לי ע''י דיבורו וצ''ל דדיבור חשיב כמעשה והוי מזיק בגוף הממון בידים אבל בשורף שטר אינו נוגע בגוף הממון וניירא בעלמא הוא דקלי מיניה ואין אלא גרם בעלמא ועוד י''ל דסוגיא דהכא ודבכורות דלא כרב ששת אלא כרב חסדא דלא קם דינא בדיבורי' בעלמא ואיירי בנשא ונתן ביד כדמוקי התם רב חסדא אלא דס''ד דגמ' דנשא ונתן בעלי דינין ודחי דאיירי בנשא ונתן ביד הדיין עצמו: שאני התם דבידים עביד. תימה ודקארי לה מאי קארי לה וי''ל משום דאין הצמר משתנה מיד כשנותן בסממנים דאין קולט הצבע מיד עד ב' ימים או ג' וגרמא בעלמא הוא ודומה למסכך גפנו שאין מזיק עד אחר זמן ובתרוייהו משני בידים קעביד ומ''מ מסכך גפנו לא מזיק כל כך בידים כמו בצמר לצבע לפיכך הביאה אחר כך: מחיצת הכרם שנפרצה כו'. אור''ת שאין משנה בשום מקום אלא ברייתא היא ומ''מ דייק דאתיא כר''מ מכח ההיא משנה דהמסכך דלעיל דפליגי התם בסיפא ר' יוסי ור''ש ואמרי אין אדם אוסר דבר שאין שלו וא''כ ברייתא דמחיצת הכרם כר' יוסי ור''ש לא אתיא אלא כת''ק דידהו דהיינו כר''מ דסתם משנה ר''מ היא וא''ת ומאן תנא דפליג אדר''מ בדינא דגרמי דרבי יוסי ור''ש לא פליגי אלא משום דאין אדם אוסר דבר שאין שלו ורבנן דפליגי אדר''ש בדבר הגורם לממון ליכא למימר דיש חילוקין כדפרישית במרובה (לעיל דף עא:) וי''ל דההוא תנא דפרק המניח (לעיל דף לג:) דקתני שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי פליג אר''מ דמשמע דיש לפטור יותר בשורף שטרותיו מבשחטו ולמאן דדאין דינא דגרמי אמר לעיל דמגבי ביה דמי שטרא מעליא:

דף ק - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד