שבת ל ע"א

דף ל - א

גמרא:

ומדייקינן: מדקתני סיפא דמתניתין, כחס על הנר חייב, שמע מינה: מתניתין - רבי יהודה היא, דאמר העושה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. שהרי הכיבוי שבסיפא אינו נעשה לצורך גופו, לתקן את הפתילה, אלא למנוע את פקיעת הנר.

ואם כן, תיקשי: רישא דמתניתין, דקתני המכבה את הנר מפני החולה - במאי עסיקנא?

אי איירי במכבה לצורך חולה שיש בו סכנה - מאי טעמא תני "פטור"? [שמשמעות "פטור" הוא שפטור מחיוב סקילה במזיד ומחיוב קרבן בשוגג, אבל אסור לעשותו מדרבנן, כדאמר שמואל לעיל ג א: "כל פטורי דשבת - פטור אבל אסור"]? והרי "מותר" - מיבעי ליה למיתני, שהרי פקוח נפש הוא!?

ואי מתניתין איירי בחולה שאין בו סכנה - אמאי תני "פטור", שמשמעותו איסור דרבנן בלבד? והרי אליבא דרבי יהודה - "חייב חטאת" מיבעי ליה למיתני, דהא רבי יהודה מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה!

ומבארינן: לעולם, מתניתין איירי, בחולה שיש בו סכנה [וכמו כן שאר האופנים שנמנו ברישא "מפני נכרים או רוח רעה" איירי בחשש סכנה].

וכיון דהוי פיקוח נפש, בדין הוא דהוה ליה ליתני "מותר", דמשמע לכתחילה.

והטעם שהמשנה נקטה לשון "פטור": איידי דבעי למתני בסיפא, במכבה מפני שהוא חס על השמן, חייב - תנא נמי רישא "פטור" [שהיא לשון נגדית למילה "חייב". ואמנם בחולה שיש בו סכנה מותר לכתחילה].

ומקשינן: והדתני רבי אושעיא: המכבה את הנר, אם בשביל החולה שיישן - לא יכבה, ואם כבה פטור אבל אסור. וקתני להדיא פטור אבל אסור, ולדבריך הא מותר לכתחילה? ומבארינן: ההיא דרבי אושעיא - בחולה שאין בו סכנה איירי, ומכל מקום אין איסורו מהתורה אלא מדרבנן, כיון שהכיבוי הזה הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שאינו מתקן בכך את הפתילה הנכבית, ואליבא דרבי שמעון היא, דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה מהתורה.

שאול שאילה זו לעילא [לפני] מרבי תנחום דמן נוי [מקום].

מהו לכבות בוצינא דנורא [נר דולק] מקמי באישא, מפני חולה, ביומא דשבתא?

וקודם שהשיב להם על שאלתם פתח בדברי אגדה, ואמר:

אנת, שלמה המלך - אן היכן חכמתך, אן סוכלתנותך!? לאן הלכה חכמתך ובינתך?

לא דייך, שדבריך סותרין את דברי דוד אביך, אלא שדבריך סותרין זה את זה;.

דוד אביך אמר: [תהילים קטו יז] "לא המתים יהללו יה", ומשמע שהחיים הם עדיפים על המתים.

ואילו את אמרת: [קהלת ד ב] "ושבח אני את המתים, שכבר מתו". ומשמעו שמשבח יותר את המתים.

ודבריך סותרים זה את זה: שהרי חזרת ואמרת: [שם ט ד] "כי לכלב החי - הוא טוב מן האריה המת". והיינו, שגדולה מעלת החי על המת. ונמצאו דבריך סותרים למה שאמרת "ושבח אני את המתים, שכבר מתו".

ותריץ להו רבי תנחום דמן נוי: לא קשיא.

הא דקאמר דוד "לא המתים יהללו יה" - הכי קאמר: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות קודם שימות, משום שכיון שאדם מת - בטל הוא מן התורה ומן המצוות ^[80]. ויותר אין להקדוש ברוך הוא שבח בו.

והיינו דאמר רבי יוחנן: מאי משמעות האי דכתיב [תהילים פח ו] "במתים חפשי"? כיון שמת אדם הוא נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות.

והא דקאמר שלמה: "ושבח אני את המתים שכבר מתו", הכי פירושו: שכשחטאו ישראל בחטא העגל במדבר, עמד משה לפני הקדוש ברוך הוא ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו. כדכתיב בפרשת עקב [דברים ט יח] "ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה" [מהרש"א], ולא נענה לו. וכשאמר [שמות לב יג] "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך" - מיד נענה.

ואם כן: וכי לא יפה אמר שלמה: "ושבח אני את המתים, שעסקו בחייהם בתורה ובמצוות, שכבר מתו" וראויים הם לשבח יותר מהצדיקים החיים.

שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, שהרי תפילת משה בשעה שהיה חי לא נתקבלה, ואילו זכות האבות, שכבר מתו, עמדה להם לישראל.

דבר אחר: מנהגו של עולם, שר שהוא בשר ודם כשהוא גוזר גזרה, ספק אנשים מקיימין אותה, ספק אין אנשים מקיימין אותה. ואם תמצי לומר מקיימין אותה, בחייו מקיימין אותה, אבל במותו אין מקיימין אותה. ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות, ותיקן כמה תקנות, וקיימות הם לעולם ולעולמי עולמים.

ואם כן: וכי לא יפה אמר שלמה: "ושבח אני את המתים שכבר מתו".

[ואלו הן חלק מהגזירות והתקנות שגזר משה: א. גזר על הנתינים. ב. תיקן את [נוסח] ברכת הזן בשעה שירד המן. ג. תיקן שיהו קורין בתורה ודורשין בענינו של יום. ועיין בפירוש רב נסים גאון כאן].

דבר אחר: מאי דכתיב ושבח אני את המתים - כדרב יהודה אמר רב: דאמר רב יהודה אמר רב: מאי קרא דכתיב: [תהילים פו יז] "עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו".

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: מחול לי על אותו עון של בת שבע.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: מחול לך.

אמר לו דוד: עשה עמי אות בחיי ויראו שונאי, אלו המלעיגים עלי, שמחלת לי - ויבושו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: בחייך איני מודיע, אבל בחיי שלמה בנך אני מודיע שמחלתי לך.

והכי הוה: כשבנה שלמה את בית המקדש, ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים של בית קדשי הקדשים זה בזה ולא יכל להכניסו.

אמר שלמה עשרים וארבעה רננות [לשונות רנה ותפלה המוזכרים בתפלת שלמה], ולא נענה.

פתח שלמה ואמר: [שם כד ז] "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד". רהטו, מיהרו בתריה אחריו, השערים - למיבלעיה. דסברי שעל עצמו אומר "מלך הכבוד", ולכך רצו לבולעו.

אמרו לו השערים: "מי זה מלך הכבוד"?

אמר להו שלמה: "ה' עזוז וגבור".

חזר שלמה ואמר: "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, מי הוא זה מלך הכבוד? ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה", ולא נענה, ולא נפתחו לו השערים;.

כיון שאמר: [דברי הימים ב ו מב] "ה' אלהים, אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד עבדך" - מיד נענה ונפתחו השערים.

באותה שעה, נהפכו פני כל שונאי דוד [משפחות שאול ושמעי] כשולי קדירה מרוב הבושה. וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא לדוד על אותו עון של בת שבע.

ולא יפה אמר שלמה: "ושבח אני את המתים שכבר מתו", שבעוד דוד חי לא נודע שמחל לו, ורק לאחר שמת נודע שנמחל לו.

והיינו דכתיב התם: [מלכים א ח סו] "ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו"

והכי פירושא דקרא:

"וילכו לאהליהם" - שמצאו נשותיהן בטהרה.

"שמחים" - שנהנו מזיו השכינה.

"וטובי לב" - שנתעברו נשותיהן של כל אחד ואחד וילדה בן זכר.

"על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו" - שמחל לו על אותו עון.

"ולישראל עמו" - דאחיל להו על עון דאכלו ביום הכפורים. [כדאיתא בגמרא מועד קטן ט א אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: אותה שנה שחנכו את בית המקדש בסעודה, לא עשו ישראל את יום הכפורים, והיו דואגים ואומרים שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה. יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא, ודרשו התם מקל וחומר להתיר אכילה ביום הכפורים].

ודקאמר שלמה: "כי לכלב החי הוא טוב מן האריה המת" - מאי היא?

ומבארינן: כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: מאי קרא דכתיב: [תהילים לט ה] "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא, אדעה מה חדל אני".

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! הודיעני ה' קיצי מה הן העתידות לבוא עלי.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: גזרה היא מלפני שאין מודיעין קיצו של בשר ודם.

"ומדת ימי מה היא", כמה הם ימי חיי?

אמר לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם.

"ואדעה מה חדל אני" - באיזה יום אני חדל ובטל מן העולם?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: בשבת תמות.

ביקשו דוד: אמות באחד בשבת, כדי שיוכלו להתעסק בקבורתי ובהספדי ^[81].

אמר לו הקדוש ברוך הוא: כבר הגיע זמן מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.

חזר ובקשו: אמות בערב שבת, קודם שיגיע זמנו של שלמה למלוך.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: [תהילים פד יא] "כי טוב יום בחצריך מאלף" - טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה, יותר מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח בגבעון ביום אחד, כדכתיב: "אלף עולות יעלה שלמה".

כלומר הדבר שנא' לדעת ר' יהודה שהיה סובר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה וכבר הקדמנו פירושו בפרק הראשון [רישא] במאי עסקי' אי בחולה שיש בו סכנה מותר מיבעי ליה והעיקר דיליה הוא דאמר הכתוב (ויקרא י״ח:ה׳) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ובפרק יום הכפורים (יומא דף פה) אמרו וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר וישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהם נשאלה שאילה זו לפניהם מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת נענה רבי ישמעאל ואמר (שמות כ״ב:א׳) אם במחתרת ימצא הגנב ולאחר דבריו אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא מילתא דעדיפא מכולהו וחי בהם ולא שימות בהם אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית ליה פירכא וכו' וכבר אמרו קודם (שם דף פב) שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ובפרק מפנין (שבת דף קכט) אמרו מר זוטרא מתני לקולא טעמא דאמרה אין צריכה הא סתמא מחללין עליה את השבת אמר ליה רבינא (למרי) [למרימר] הילכתא כמאן אמר ליה כמר זוטרא שספק נפשות להקל ואמרו (שם) אמר רב יהודה אמר שמואל עושין מדורה לחיה בשבת סבור מינה לחיה אין לחולה לא בימות הגשמים אין בימות החמה לא איתמר אמר ר' חייא בר אבין אמר שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז ושנו במשנה (פרק ר"א דמילה דף קלד) רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ואמרו בתלמוד כי אתא רב דימא אמר רבי אלעזר הלכה כרבי אלעזר בן עזריה הוו בה במערבא הרחצת כל גופו או הרחצת מילה עצמה אמר להו ההוא מרבנן ורבי (עקיבא) [יעקב] שמיה מסתברא דהרחצת כל גופו דאי סלקא דעתך הרחצת מילה עצמה מי גרע מחמין שעל גבי מכה בשבת דאמר רב אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת מתקיף לה רב יוסף ולא שני לך בין חמין שהוחמו בשבת לחמין שהוחמו מערב שבת מתקיף לה רב דימי וממאי דהכא בחמין שהוחמו בשבת פליגי דילמא בחמין שהוחמו מערב שבת פליגי אמר אביי אנא בעאי דאישני ליה וקדים ושני ליה רב יוסף מפני שסכנה היא לו כי אתא רבין אמר ר' אבא אמר רבי אלעזר ואמרי לה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן הלכה כרבי אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו בשבת ובין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בהרחצת כל גופו ובין בהרחצת מילה מפני שסכנה היא לו ואלו העיקרים אמרו ובחולה שיש בו סכנה מותר מיבעיא ליה ובמסכת ע"ז תמצא כמו אלו העיקרים רבים:

ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות מעצמו לישראל והרי אנו מזכירין מהן מה שיזדמן לנו במסכת דיבמות אמרינן בפרק הערל (יבמות דף עט) אמרו ונתינים דוד גזר עליהם משה גזר עליהם מחוטב עציך עד שואב מימיך ובמסכת ברכות בפרק שלשה שאכלו כאחת (דף מח) אמר רב נחמן משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להן המן ובמסכת מגילה בפרק בני העיר (מגילה דף לב) תנו רבנן משה תיקן להן לישראל שיהו קורין ודורשין בעניינו של יום ובפ' יוה"כ (יומא עה) משה תיקן להם זמן סעודה (ובפ') [ובמסכת] תעניות (דף כז) [בפרק] בג' פרקים בשנה משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר:
בשלמא לדור עבדו שמחל לו הקב"ה על אותו עון אלא לישראל עמו מאי היא שמחל להם עון יום הכפורים תמצא פירו' בפרק משקין בית השלחין (מו"ק דף ט) אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן אותה שנה לא עשו ישראל צום הכפורים כו':

אוקימנא למתני' כרבי יהודה ובחולה שיש בו סכנה שאם יראה אור הנר ימות והוא הדין לכל הזכורין במשנתנו ובדין הוא דליתני מותר ואיידי דתני סיפא בפחם חייב תני רישא פטור דמשמע פטור אבל אסור ואינו אלא פטור ומותר והא דתני רבי אושעיא אם בשביל שיישן חולה לא יכבה ואם כבה פטור אבל אסור ההוא בחולה שאין בו סכנה ואליבא דרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין פטור נשאלה שאלה זו לפני ר' תנחום דמן נֵוִי שם מקום מן העיירות:

הא דאמרי' במאי בחולה שיש בו סכנה מותר מבעי לי'. פירש"י ז"ל דה"ה לשאר פטורי דמתני'. ויש לפרש שיודע היה שבגוים ולסטים ורוח רעה יש בהם סכנה שכן דרכן לעולם וספיקן נמי מתירין ולא הוה קשי' לי' בהו נמיתני מותר משום דקס"ד דמשום חולה תני בשארא פטור ומ"ה קשי' לי' אי בחולה שיש בו סכנה בכולן הי' בו לשנות מותר אי בחולה שאין בו סכנה לא הו"ל למיתנייא בהדי שארא והו"ל למיתניי' בהא חייב ובשארא מותר:

הא דאמרינן: במאי אי בחולה שיש בו סכנה מותר מיבעי ליה. פירש רש"י ז"ל: דהוא הדין דמיבעי ליה בשאר פטורין דמתניתין כגון עכו"ם ולסטים. ובנמוקי הרמב"ן ז"ל כתוב: ויש לפרש שיודע היה שעכו"ם ולסטים יש בהן סכנה שכן דרכם לעולם, וספיקן נמי מתירין, ולא הוה קשיא ליה בהו ליתני מותר משום דקא סלקא דעתך דמשום חולה נקט בשארא פטור, ומשום הכי קשיא ליה, אי בחולה שיש בו סכנה היה לו לשנות בכולן מותר, אי בחולה שאין בו סכנה לא הוה ליה למתנייה בהדי שארא והוה ליה למיתני בהאי חייב ובשארא מותר. ואני מצאתי בירושלמי (בפרקין ה"ה) כלשון רש"י ז"ל, דגרסינן התם גבי מתניתין דהכא א"ר שמואל בר רב יצחק כיני מתניתין מפני עכו"ם של סכנה ומפני לסטים של סכנה ר' יוסי בעי אי מפני עכו"ם של סכנה ליתני מותר.

לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות בחייו שמאחר שמת אין לו תורה ומצות ואין תשובה לנפש אחר מיתה ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת וכבר הארכנו בענין בחיבור התשובה:

אן סוכלתנותך כו'. וסוכלתנותך כמו תבונתך דתרגומו של תבונה סוכלתנו א"נ סכלות ושטות ממש קאמר עשה"כ שאמר שלמה ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות וגו' וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות וגו' ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות וגו' ודו"ק:

בטל מן התורה והמצות כו'. והיינו כו'. לכאורה קשה אין זה צריך ראיה דמה עשיית מצות שייך בקבר ו"ל דאפילו מצות דאפשר לקיים בקבר כגון שלא לקוברן בכלאים אינו צריך והכי קאמרינן בהדיא בנדה בפ' האשה לר"י דדרש חפשי מן המצות ואפילו למ"ד התם דאסור לקוברו בכלאים היינו משום דלעתיד מצות אינן בטלות וציצית דרמינן להו אינו אלא משום לועג לרש ועיין בתוס' שם ודו"ק:

ואמר כמה תפלות ותחנונים כו'. הכי משמע מתוך המקראות בפרשת עקב דכתיב ואתנפל לפני ה' את ארבעים יום ואת ארבעים לילה כו'. דהיינו כמה תפלות ותחנונים ולא נענה עד דבתר הכי כתיב זכור לאברהם וגו' וכתיב בעת ההיא וגו' לסוף ארבעים יום נתרצה להם וי"ל בזה דקאמר עמד משה כו' ולא נענה דהיינו בזכותו כפירש"י וזה סותר לכאורה מה שאמרו פ"ק דברכות משה תלה בזכות אחרים זכור. לאברהם וגו' ותלו לו בזכות עצמו חזקיהו כו' הא משה נמי תלה בזכות עצמו בכמה תפלות ותחנונים עד שראה שלא היה נענה בזכותו תלה (לו) בזכות אחרים ויש ליישב ודו"ק:

ואלו משה רבינו גזר כו'. עיין פירש"י ודחק לפרש כן משום דשאר התורה אמרה משה מפי הקב"ה א"כ מה יאמר שגזר כמה גזירות ולשון כמה תקנות נמי משמע הרבה תקנות ולולי פירושו נראה דאכל התורה קאמר ולפי שיש בה חוקים דהיינו גזירות ויש בה מושכלות דהיינו תקנות קאמר דכל גזירותיו ותקנותיו מתקיימין כפי שאמרן מפי הקב"ה והרי אני משבח את המתים בגזירתן ותקנתן שגזרו ותקנו מפי הקב"ה יותר מגזירת מלך ב"ו שעדיין חי לפי שגוזר מעצמו ואינו מתקיים:

מאי דכתיב עשה עמי אות וגו' מחול לי על אותו עון וכו'. מפורש בפרק חלק ע"ש:

והיינו דכתיב ויהי ביום השמיני וגו' שמחים שמצאו וכו'. מפורש בפרק קמא דמועד קטן:

כי לכלב חי הוא טוב כו'. לכאורה דכלב לאו דוקא קאמר למאי דמסיק אדעתיה לעיל דדבריו סותרין זה את זה אלא דטוב לשפל החי מחשוב המת וא"כ המ"ל דהיינו טעמא דחי חשוב יותר מהמת מטעמא דקאמר לעיל כיון שמת בטל מן המצות ואין להקדוש ברוך הוא שבח בו וצ"ל דניחא ליה לפרש כלב כמשמעו וכן אריה ע"ש המלוכה מיהודה גור אריה ודו"ק:

הודיעני ה' קצי כו'. ר"ל קיצו של אדם ממש שנגזר עליו מיום הולדו כמה שנים יחיה ובאיזה חודש ויום שימות באותה שנה וא"ל גזירה היא מלפני שאין מודיעין כו' מטעמא שיהיה כל ימיו בתשובה שכל שעה וכל יום וכל שנה הוא זמן מיתתו ואילו היה יודע זמן מיתתו ממש לא היה שב עד קרוב לאותו זמן ושוב בקש גם שלא הודעתני קיצי ממש ובאיזו שנה וחדש ויום הודיעני מיהת מדת ימי דהיינו באיזה זמן מהשנה כי יש ימים ארוכים בשנה ויש קצרים דהיינו מדת הימים שיהיו באותו זמן שאמות דהשתא מיהת כל שנה ושנה יהיה בתשובה באותן מדת הימים שיודיעו וא"ל שגם זה גזירה היא מלפני מטעמא דלעיל דלא יהיה זה כל ימיו בתשובה רק בכל שנה באותן מדת הימים וכמו שאמר שלמה כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים וגו' ושוב בקש דלכל הפחות אדע מה חדל אני דהיינו שלא אדע איזה שנה וחדש ויום לפי הגזירה מהלידה גם באיזה מדת הימים שיהיו באותו זמן אבל אדע באיזה יום מהשבוע דהשתא מיהת כל שבוע יהיה בתשובה באותו יום וקרוב לו וזה הודיע לו כי בשבת תמות כו':

אמר לו כי טוב יום בחצריך. מפורש פ"ק דמכות ע"ש:

גמ' על כל הטובה כו' לדוד עבדו ולישראל עמו וילכו לאהליהם כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מדת ימי כמה ימי חיי לישנא אחרינא קצי מנין שנותי מדת ימי באיזה יום בשנה לדעת מנין ימי שאני מתקיים בשנה אחרונה כצ"ל:

רש"י ד"ה פתח וד"ה כי לכלב. צ"ל בד"א:

רד"ה שונא. דוד שמעי. תמוה דמסדר הכתובים נראה דשמעי נהרג קודם בנין הבית. וגם מהא דאמר כ"ז ששמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה (ברכות ח) נמי מוכח כן:

גמ' וידעו כל העם. נ"ב המון העם:

שם וכל ישראל. נ"ב שרי ישראל:

שם מאלף עולות שעתיד שלמה כו'. נ"ב מצינו שדוד הקריב יותר ממנו שלשת אלפים עולות כשהתנדב לבנין הבית (בסוף ד״ה א) אלא שאז היתה ההקרבה מכל ישראל. ושלמה העלה האלף עולות בעבורו לבדו:

שַׁאוּל שְׁאֵלְתָא זוֹ לְעֵילָא מֵרַבִּי תַּנְחוּם דְּמִן נוֹי. עיין פירוש רש"י ז"ל. ולי נראה הכונה כי הנשאל היה יושב והשואלין היו עומדים לפניו ושואלין דאין שואלין מיושב מפני הכבוד, ומאחר שהנשאל יושב והשואל עומד נמצא השואל עומד גבוה מן הנשאל ולכך שייך בזה לשון לְעֵילָא מיניה. והא דאמר שְׁאִילָה זוֹ בא מסדר הש"ס ללמדינו שלא נחשוב שהשואל שאל שאלה אחרת מרבי תנחום השייכה לענין זה של שלמה המלך ע"ה דדריש ביה וזו הדרשה דדריש ר' תנחום היא היתה תשובה לאותה שאלה, אלא שלא נזכרה בתלמוד השאלה אלא רק התשובה הזאת של ר' תנחום מה שדרש בזה, ולעולם ר' תנחום לא הביא דברים אלו שלא כענין, לכך דקדק לומר שְׁאִילָה 'זוֹ' רצונו לומר לא היתה שאלה אחרת, ונמצאנו למדין שרבי תנחום פתח באגדה זו שאינה מן הענין ורק עשה כדי למשוך לב השומעין, כדי שכולם יטו אזנם וישמעו התשובה שלו שהשיב על שאלת ההלכה דהנר, ונחת הש"ס ללמדנו בזה שכך ראוי להתנהג בדברי תורה למשוך לב השומעין לדבר הלכה, ואין בזה גנאי על אשר מכניס בתוך הענין דברים שלא כענין.

פָּתַח וְאָמַר אַנְתְּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, אָן חָכְמָתָךְ? אָן סוּכְלְתָנוּתָךְ? וְכוּ'. נראה לי בס"ד מה שדבר בלשון זה לנוכח כאלו שלמה המלך ע"ה לפניו, לקיים מ"ש חכמינו ז"ל לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם כְּאִלּוּ בַּעַל שְׁמוּעָה עוֹמֵד לְנֶגְדּוֹ ואל יבהל להקשות ולדבר קשות ולהחליט טעות בבעל השמועה. ומ"ש אָן חָכְמָתָךְ אָן סָכלְנוּתֶךָ נראה לי בס"ד כפל הלשון כנגד מה שנתן לו הקב"ה לב חכם ונבון, כמו שנאמר במלכים ג' (מלכים א' ג, יב) הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן, וכן בדברי הימים א"ל הקב"ה (דברי הימים ב' א, יב) הַחָכְמָה וְהַמַּדָּע נָתוּן לָךְ, ולזה אמר אָן חָכְמָתָךְ כנגד חכמה וְאָן סָכלְנוּתֶךָ כנגד המדע. ועוד נראה לי בס"ד כי שלמה היה חכם גדול בתורה וגם חכם גדול בחכמות חיצוניות, ולזה אמר אָן חָכְמָתָךְ כנגד חכמת התורה וְאָן סָכלְנוּתֶךָ כנגד חכמות חצניות דבר בלשון תרגום, כי סכלנותך היא לשון תרגום וידוע דלשון תרגום הוא חיצוני ללשון הקודש. אי נמי נראה לי אָן חָכְמָתָךְ על שדבריך נראין סותרין דברי אביך, וְאָן סָכלְנוּתֶךָ במה שדבריך סותרים זה את זה.

לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת קֹדֶם שֶׁיָּמוּת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמֵּת, בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְווֹת, וְאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח בּוֹ. צריך להבין לשון שֶׁבַח דנקיט כאן? ונראה לי בס"ד כי המת בטל מדבור ומעשה בלבד אבל כח המחשבה עודנו אחוז בו עד שיסתם הגולל. ולכן אמרו רבותינו ז"ל קודם שיסתם הגולל, המת שומע ויודע כל מה שמדברים לפניו וזאת ההרגשה שיש למת היא על ידי כח המחשבה שעודנו דבוק בו, והצדיקים גם אחר שיסתם הגולל יש שיעור מה מכח המחשבה דבוק בהם, ומזה הכח אמרו רבותינו ז"ל שהמתים יודעים מענין החיים ושומעים מה מה שמדברים על קברם. וידוע שהעבודה במעשה פועלת במקום הראוי לה, וכן עבודה בדבור פועלת במקום הראוי לה, וכן עבודה במחשבה פועלת במקום הראוי לה, והוא מקום גבוה ועליון שעל ידי המחשבה יהיה המשכת אורות מוחין ממקום עליון לבחינת שם מ"ה דאלפין, ולכן נקראת 'מַחֲשָׁבָה' אותיות 'שֶׁבַח מ"ה' רצונו לומר אורות מוחין לשם מ"ה, על דרך שאמרו בתיקונים על 'חָכְמָה' שהיא 'כ"ח מ"ה'. אך ודאי במחבשבה גרידה אין כח לעשות שבח מ"ה שה"ס [שהוא סוד] המשכת המוחין אלא דוקא בזמן שיש עמה עבודה של דיבור, דהיינו עסק התורה שעוסק במחשבה טובה או עבודה של מעשה שעושה מצוה לשמה במחשבה טובה. ולזה אמר כֵּיוָן שֶׁמֵּת, בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה שהיא עבודה בדיבור ומן המצות שהיא עבודה במעשה, שאף על פי שנשאר כח המחשבה דבוק בו עם כל זה אינו פועל בכח זה לבדו לעשות בו 'שב"ח מ"ה' שהוא הנרמז באותיות מחשבה שהוא המשכת המוחין שהם שֶׁבַח מ"ה, אלא אֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עתה שֶׁבַח בּוֹ 'שֶׁבַח' דייקא כאשר ביארנו. ועוד נראה לי בס"ד אומרו וְאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח בּוֹ, ידוע שהקב"ה משתבח בתורה ומצות שעושים הצדיקים בחייהם בעולם הזה, דכתיב (ישעיהו מט, ג) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר, אך כל זה הוא רק מה שעושין בהיותם בעולם הזה שיש להם חומר מעכב לכך משתבח בהם, אבל אחר שנפטרו והלכו לעולם הבא שאין שם חומר אף על לפי ששם אינם בטלים מלימוד התורה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (תהלים פד, ח) יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן, עם כל זה אינו משתבח בהם דשם הם כמו מלאכים שאין להם חומר מעכב, וז"ש וְאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח בּוֹ כי מה שנאמר יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר הוא דוקא על זמן היותם חיים בעולם הזה! ונראה לי שֶׁבַח [310] עולה ש"י, רמז אימתי זוכה לשכר של ש"י במה שנאמר לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ [310] הוא בזמן שעוסק בעולם הזה שיש לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח שהוא כמספר ש"י בּוֹ.

אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מְחֹל לִי עַל אוֹתוֹ עָוֹן. אָמַר לוֹ: מָחוּל לָךְ. אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בְּחַיַּי. אָמַר לֵיהּ: בְּחַיֶּיךָ אֵינִי מוֹדִיעַ, בְּחַיֵּי שְׁלֹמֹה בִּנְךָ אֲנִי מוֹדִיעַ. צריך להבין למה לא רצה הקב"ה להודיע בחייו? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה דף ה.) לא היה ראוי דוד לאותה מעשה אלא חטא להורות תשובה ליחיד, ופירש הגאון מוהר"י ז"ל בי"ד מנא ליה דלא היה ראוי לאותה מעשה? ותירץ דאמרו רבותינו ז"ל כיון שעברו רוב ימיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, דכתיב (שמואל א' ב, ט) רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר, והוא חי ע' שנה ובא לירושלים בן ל"ז שנים ומעשה דבת שבע היתה אחר שמלך בירושלים וכבר עברו רוב ימיו ואיך חטא? אלא ודאי להורות תשובה! עד כאן דבריו יעוין שם. ולכן אם בחייו יודיע עדיין יליזו שפתים לומר אף על פי שנודע עתה שמחל לו אך עם כל זה יותר היה טוב ונאה לו אם לא היה חוטא מעיקרא! ואם נאמר להם לא כן אלא חטאו היה בו צורך תיקון העולם להורות תשובה יאמרו מנא לן? ואם נאמר דהרי עברו רוב ימיו וכמו הוכחה הנזכר לעיל, יאמרו שמא יחיה שמונים שנה ויותר ועדיין לא עברו רוב ימיו, לכך המתין לו הקב"ה לברר מחילתו אחר פטירתו, דאז בעת שתתברר מחילתו יהיה נודע דעברו רוב ימיו כשהיה ענין בת שבע, ואז בעת ההיא בטל מעליו לזות שפתים הנזכר. ונראה לי דנבואה נזרקה בפיו של אדונינו דוד המלך ע"ה שאמר עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בְּחַיַּי, שבאמת מצד החיים שלו נעשה לו אות לטובה לזכותו. ועוד נראה לי בס"ד טעם שרצה הקב"ה להראות אות טובתו בבנין בית המקדש, מפני שהוא נצטער עליו שרצה לבנותו ואויביו היו מרננים לומר לא זכה לבנותו מפני שלא היה ראוי חס וחלילה, ובאמת אינו כן אלא אדרבה מפני שהיה צדיק גדול אם היה בונהו לא היה נחרב! וצריך שיחרב בשביל טובת ישראל, לכך עשה לו בבנין הבית בארון שהוא עיקר, שבו תהיה השראת שכינה בבית המקדש לא יהיה נכנס שם אלא בעבורו. אמנם באמת אנחנו רואין אף על פי שאמר לו הקב"ה בְּחַיֶּיךָ אֵינִי מוֹדִיעַ עם כל זה קיים לו אֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו שבקש עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בְּחַיַּי, לקיים מה שנאמר (תהלים כא, ג) תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה, דאמרו רבותינו ז"ל במדרש רבא (פרשת וארא פ"ח) בשעה שהכניס שלמה הארון לא יכול להכניסו וכו' מה עשה שלמה הביא ארונו של דוד לבית המקדש ואמר (דברי הימים ב' ו, מב) הֳ' אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶיךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ, א"ר ברכיה בשם רבי חלבו באותה שעה חייה דוד, שכן אמר (תהלים ל' ד') הֳ' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיּוֹרְדֵי בוֹר, עיין שם. ונראה הטעם דחיה דאיך יכניסו ארון מת לבית המקדש, וכיון דחיה פרחה טומאה, וכמו שאמרו בגמרא דשאלו לרבי יהושע בן השונמית מהו שיטמא א"ל מת מטמא ואין החי מטמא, ואיך שיהיה אותה שעה שנעשה האות הוא היה חי, ואם כן שפיר נתקיימה דבריו שבקש עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בְּחַיַּי, ומה שאמר לו הקב"ה בְּחַיֶּיךָ אֵינִי מוֹדִיעַ היינו בְּחַיֶּיךָ אלו אבל בְּחַיִּים החדשים שיבואו לו אין הכי נמי יהיה האות לטובה.

כֵּיוָן שֶׁאָמַר: (דברי הימים ב' ו, מב) "הֳ' אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶיךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ", מִיָּד נַעֲנָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶהֶפְכוּ פְּנֵי כָּל שׂוֹנְאֵי דָּוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה, וְיָדְעוּ כָּל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן. יש להקשות למה עשה הדמיון לְשׁוּלֵי קְדֵרָה ולא לשחרות אחרת כדיו או זפת וכיוצא? ונראה לי בס"ד כי שחרות שׁוּלֵי קְדֵרָה יתהווה מן העשן העולה על הקדרה, וידוע הדיבור של האדם הוא עשן שהוא הבל היוצא מקרבו, ולכן דבור לשון הרע שהוא עשן היוצא מקרב האדם תדמה שחרותו לשחרות שׁוּלֵי קְדֵרָה שמשחיר מן העשן. או יובן אמר שׁוּלֵי קְדֵרָה רמז להם בזיון אחר בזה, כי קְדֵרָה במלואה כזה קו"ף דל"ת רי"ש ה"א המלוי שלה שהוא שולים של אותיות הפשוט של קְדֵרָה, הנה הם אותיות לאשפות, רמז שאין זה גוון שחרות שאינו מאוס שמשתמשין בו, אלא זה שחרות שהוא נמאס שנזרק לאשפות דהושחרו פניהם שחרות מאוס שנזרק לאשפות. אי נמי אם תמלא ה"א של קדרה ביו"ד יהיה אותיות המלוי שהם השוליים של קְדֵרָה אותיות ו"י לשפו"ת, שנעשה 'וי לשפות' שלהם שדברו סרה על דוד המלך ע"ה בחייו.

"וְטוֹבֵי־לֵב" שֶׁנִּתְעַבְּרוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְיָלְדָה זָכָר. נראה לי בס"ד כיון דנהנו מזיו השכינה נזדכך חומרם ונמשך לבם לצד הרוחניות ונתמעטה ונחלשה תאות המשגל הגופניית והזריעו על ידי הדחק, ומצד הטבע הנשים הזריעו תחלה וקיימא לן 'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר'. אי נמי כיון שזכו לשמחה דקדושה שהיו שמחים שנהנו מזיו השכינה, אז זכו לששון זו מילה, ולכן ילדו נשותיהם כל אחת ואחת זכר לקיים בהם מצות מילה. ועדיין צריך להבין היכא נרמז בכתוב שילדו זכרים? ונראה לי בס"ד דידוע כח ההזרעה של האיש בא מן אות יו"ד שעומדת בתוך שם איש, וכח ההזרעה של אשה בא מאות ה"א העומדת בסוף שם אשה, ולכן כיון דכתיב (מלכים א' ח, סו) 'וְטוֹבֵי לֵב' נרמז בזה על זרע הזכר שנמשך מתוך השם של איש, ו'לֵב' רצונו לומר 'תוך' מה שאין כן של הנקבה היא בסוף השם של אשה, גם 'וְטוֹבֵי' קרינן בה 'טוב יו"ד'. אי נמי נראה לי בס"ד כי בין איש לאשתו יש שני מיני אהבה, הא' היא אהבה חיצונית שהוא אוהב אשתו בעבור יופיה או בעבור מעשה ידיה, וכן היא אוהבת בעלה בשביל מלבושים תכשיטין שמביא לה וזו היא אהבה חיצונית. והב' אהבה פנימית שאוהב אשתו אהבת נפש מצד צדקות וכשרון מעשים, וכן היא גם כן אוהבת אותו אהבת נפש. ויש שאין להם אלא רק אהבה חיצונית, ויש שיש להם שני מיני אהבה הנזכר. וזה שיש לו עם אשתו שני מיני אהבה נעשה באהבתו הכפולה מספר שם הוי"ה ב"ה, ששני פעמים 'אַהֲבָה' [13] מספר כ"ו [26] וכן אצלו גם כן יש אהבה כפולה מספר כ"ו, נמצא אצלו ואצלה יש מספר 'ב"ן' [52] לכך זוכים להוליד 'בן' שהוא זָכָר. והנה אהבה חיצונית היא שייכה בכל אדם, והחידוש הוא אותם שיש להם אהבה פנימית גם כן, שנמצא אצלם יש אהבה כפולה שעולה ממנה מספר בן, לכן כיון דאמר 'וְטוֹבֵי לֵב' רצונו לומר שיש להם אהבה פנימית גם כן שהיא תתיחס ללב, כי כל פנימי נקרא לב לזה אמר שילדו זָכָר, כי כאן נמצא אצלם מספר ב"ן. ונראה לי בס"ד הא דדייק שֶׁנֶּהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה היינו משום דכתיב שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב, ומספר שִׁמְחָ"ה [353] לֵ"ב [32] עולה מספר שְׁכִינָ"ה [385] לכך דרש שֶׁנֶּהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה.

"עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ" שֶׁמָּחַל לוֹ עַל אוֹתוֹ עָוֹן. ודאי לא היה עָוֹן אֵשֶׁת אִישׁ חס וחלילה כי בת שבע היתה מגורשת וגם טבלה וגם זמן הבחנה היה כאשר מפורש בריש זוהר בראשית, אך היה עָוֹן חִלּוּל הַשֵּׁם כי לקחה בסתר והחזירה בסתר, ובזה חשבו המון העם שהיתה חס וחלילה אֵשֶׁת אִישׁ, ואם היה לוקח אותה לו מעיקרא לאשה בגלוי לא היה בזה שום עון. תדע שאם היתה אשת איש איך הותר לו אחר כך לישא אותה אף על פי שמת אוריה והיא אסורה לבועל, ולכן רצה הקב"ה להודיע המחילה בחיי שלמה המלך ע"ה, שאם יש נדנוד חטא באישות איך שלמה המלך ע"ה שנולד ממנה יהיה סניגור עתה להזכיר צדקת אביו ויהיה נענה בכך?!

"וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" דְּאַחִיל לְהוּ עֲוֹן יוֹם כִּפּוּרִים. דבר זה מפורש בגמרא דמועד קטן היטב, דאמרו התם בדף ט' להתיר אכילה ושתיה ביום הכפורים דרשו קל וחומר מחנוך המשכן שהותר בו קרבן הנשיא שהוא יחיד, ופריך הגמרא אם כן אמאי היו דואגים, ומשנה קרבן הוא צורך גבוה ומשתה צורך הדיוט עיין שם. עדיין צריך להבין מאחר דאיכא פירכא זו איך התירו? ונראה דאותם דיודעים בעצמם כוונתם באכילה לשם שמים ליכא להאי פרכה ולא היו דואגים, אך אחר כך דאגו מקצתם שמא לא כוונו לשם שמים כראוי ובזה ישנה לאותה פרכה, ויצאה בת קול ואמרה כּוּלְכֶם מְזוּמָּנִים לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא, 'כּוּלְכֶם' דייקא גם אותם שלא כוונו היטב לשם שמים, ואמרה עוֹלָם הַבָּא כי יום הכפורים ה"ס [היא סוד] בינה הנקראת 'עוֹלָם הַבָּא' והיינו דקאמר הכא דְּאַחִיל לְהוּ עֲוֹן יוֹם כִּפּוּרִים, וגם עוד הוצרכו למחילה על דרך אמרו במתענה תענית חלום בשבת שצריך למיתב תענית לתעניתיה ודו"ק.

הוֹדִיעֵנִי הֳ' קִצִּי. לפירוש שני שכתב רש"י ז"ל דקצי רצונו לומר 'מִנְיַן הַשָּׁנִים' יש להקשות והלא דוד המלך ע"ה היה ידוע שיש לו שבעים שנה מאדם הראשון או מהאבות וכנזכר במאמרי רבותינו ז"ל ולמה רצה להודיעו מנין השנים? ונראה לי בס"ד דידע שאדם הראשון נתן לו שבעים שנה אך בשביל שנתחרט עליהם נתנו לו אברהם ויעקב ויוסף, והוא עודנו מסתפק אם אותם השבעים של אדם הראשון הלכה לגמרי ממנו, או שמא יקח זה וזה מאחר דאדם הראשון לא חיה אלא תתק"ל [930], לכך א"ל 'הוֹדִיעֵנִי מִנְיַן הַשָּׁנִים'.

גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, שֶׁאֵין מוֹדִיעִין מִדַּת יָמָיו שֶׁל אָדָם. הנה לפירוש שני שפירש רש"י ז"ל קשא, הא אחר כך הודיעו באיזה יום מהשבוע ולמה לא רצה להודיעו באיזה יום מהשנה? ונראה לי בס"ד כיון דהטעם שנמנעה הידיעה מן האדם בזה הוא כדי שיחוש לעצמו ויהרהר בתשובה, לכך אם יודיעו באיזה יום מהשנה נמצא כל השנה כולה לא היה דואג אלא יום אחד בלבד, אבל אם ידע באיזה יום בשבוע הנה תהיה חששתו בכל שבוע ושבוע באותו יום. ועוד נראה לי בס"ד מאחר שהוא יודע שיחיה שבעים אם היה אמר לו באיזה יום מהשנה נמצא היה יודע יום מיתתו בבירור ובכיון, ועיקר הגזירה היתה על ידיעה זו שלא ידע יום המיתה בכיוון, מה שאין כן אם ידע באיזה יום מהשבוע לא ידע בכיוון, כי בשנת השבעים יסתפק בכל שבוע ושבוע.

"וְאֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי", אָמַר לוֹ: בְּשַׁבָּת תָּמוּת. פירש רש"י באיזה יום מהשבוע וכו', יש להקשות מה תועלת יש לו בידיעה זו, אם חשב לעסוק בתורה באותו יום לברוח מן המות, זה לא יתכן שיחשוב כך שיוכל אדם לברוח מן המות, צא ולמד ממשנה רבינו ע"ה! ועוד הוא עצמו כתב בתהלים (פט, מט) מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל סֶלָה? ועוד למה בקש שימות באחד בשבת או בערב שבת והלא בדעתו חשב לעשות תיקון שיעסוק בתורה ובזה לא יוכל מלאך המות ליקח נפשו? ורש"י ז"ל פירש 'כדי שיתעסקו בו ובהספידו' ועל זה קשה אם יפטר בשבת יתעסקו כראוי באחד בשבת, ומה הפרש יש אם יתאחר הדבר איזה שעות, ואם ירצה יתפלל שימות בשבת בסוף היום ואז גם כן יתעסקו בו תיכף כשהתפלל שימות, בע"כ לא בירר תפלתו ושמא ימות בסוף היום וגם כך לא יוכלו להתעסק בו אלא עד אחר שבת? ונראה לי בס"ד כי דוד המלך ע"ה ידע שיש לו שונאים שמליזין עליו מענין בת שבע, והיו אומרים עליו שנפטר קודם זמנו בשביל עון זה חס וחלילה, ובפרט כי היו אומרים שהיה צריך לחיות ק"מ [140] שנה כנגד שבעים דאדם הראשון ושבעים דאבות, ולכן כשהיה נפטר בשבעים היו מליזים שנפטר בחצי זמנו, אשר על כן חשב לעשות המצנאה אחת דמוכח ממנה שנפטר בזמנו, והוא שרצה לידע באיזה יום מהשבוע ימות כדי שאותו היום יעסוק בתורה ולא יפסוק רגע, וידוע דאמרו רבותינו ז"ל התורה מצלת ממיתה שלא בזמנה אבל מן מיתה בזמנה אינה מצלת, ולכן הוא שהיה עוסק בתורה כל אותו היום ועם כל זה נפטר נמצא מת מיתה בזמנה. אמנם אחר שאמר לו הקב"ה שימות בשבת אז נסתרה הוכחה זאת, שחשב כי אמר בשבת מחויב אדם לאכול שלש סעודות ואם כן עת אכילה מוכרח להיות בטל מעסק תורתו, והשתא אם יפטר בו ביום עדיין יש פתחון פה לאויביו לומר לעולם מת שלא בזמנו בשביל עון בת שבע, והא דלא הצלתו התורה כיון דבאמת היא מצלת ממיתה שלא בזמנה, היינו מפני שנפטר בעת שהיה אוכל דאז היה פסיק פומיה מגרסא, והתורה לא תציל אלא רק בעידנא דעסיק בה, ולכך בקש מהקב"ה שימית אותו באחד בשבת או בערב שבת שהוא חול שיוכל להתענת בו, ואז לא יהיה פסיק פומיה מגרסא כלל, וממילא יהיה מזה הוכחה ברורה שמת בזמנו ולא יליזו אויביו שפתים עליו בזה. וסוף דבר אחר ששמע מהקב"ה שעסק תורתו חביב עליול יותר מאלף עולות, אז חשב מעתה איש כמוני יכול לבטל עונג שבת ולעסוק בתורה, ונהג עתה כמו היה נוהג מר בריה דרבינא להתענות גם בשבתות וכן עשה, והוה יתיב וגריס כוליה יומא ממש ולא היה אוכל ושותה ביום כלל, ואז בזה אם יפטר ביום יהיה מן עסק תורתו הוכחה שמיתתו היתה בזמנה וכאמור. ונראה דלא נהג בזה אלא רק בשנת השבעים שידע שימות באותה שנה כי הוא היה יודע מספר שנותיו, והא דְּאִיפְחִית דַּרְגָּא לא נפל חס וחלילה! אלא רק זה היה סיבה שישתוק באותה רגע מדברי תורה.

קָם מַלְאַךְ־הַמָּוֶת קַמֵּיהּ, וְלָא יָכִיל לֵיהּ, דְּלָא הֲוָה פָּסִיק פּוּמֵיה מִגִּירְסָא. הדבר יפלא דהלא נודע מדברי רבותינו ז"ל שאין הצדיקים מתים אלא בנשיקה ואיך צדיק וחסיד גדול כדוד המלך ע"ה ימות על ידי מלאך המות חס וחלילה? גם עוד יש קושיא בענין זה להיפך דאמרו בגמרא (בבא בתרא דף יז) שִׁשָּׁה לֹא שָׁלַט בָּהֶם מַלְאַךְ הַמָּוֶת, אֵלּוּ הֵם: אַבְרָהָם, יִצְחָק, וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה, אַהֲרֹן, וּמִרְיָם. ויש להקשות אם כן איך אמרו רבותינו ז"ל בבבא מציעא שכל הצדיקים אינם מתים על ידי מלאך המות וזו קושיא להפך? ונראה לי בס"ד דיש בענין המיתה שלשה סוגים הא' המון העם שמתים על ידי מלאך המות. והב' צדיקים גמורים שאינם מתים על ידי מלאך המות אלא על ידי נשיקה, וענין הנשיקה הוא שיתגלה לעיניהם אור השכינה והוא מושך נפשם מקרבם כאבן השואבת שמושכת הברזל מרחוק, ועל זה אמרו רבותינו ז"ל בגמרא כְּמִשְׁחַל בִּנִּיתָא מֵחֶלְבָּא [דומה כהוצאת שערה מחלב], אך לא יזכה האדם לכך שתהיה נפשו יוצאה מגופו על ידי אור השכינה שיתגלה לעיניו אלא אם כן הוא מוסר נפשו ברצונו הטוב, אבל ודאי החומר קשה עליו הדבר הזה ואיך יתכן שיהיה לו רצון בדבר זה של יציאת נפשו ממנו? לכך צדיקים אלו יתגלה לפניהם אותה שעה מלאך המות מרחוק ולא יגע בהם, ורק הם כשיראוהו ירעדו ממנו פן יקח נפשם בידו, ואז תיכף יהיה להם רצון טוב למסור נפשם ביד השם יתברך! וכיון שנעשה להם רצון טוב בכך אז תיכף יתגלה לפניהם אור השכינה וימשוך נפשם מגופם. נמצא הם יצאה נפשם בנשיקה ורק מלאך נגלה ועמד לפניהם כדי שעל ידי כך יהיה להם אותה שעה רצון טוב למסור נפשם ביד השם יתברך. והסוג השלישי הם האבות ומשה ואהרן ומרים שלא הוצרכו שיתגלה לפניהם מלאך המות, ולא נראה כלל לפניהם בעת שיצאה נפשם בנשיקה, ועל זה אמרו בגמרא לא שלט בהם מלאך המות רוצה לומר לא שלט כלל אפילו בראיה בעלמא להפחידם שלא היה לו יכולת להתראות לפניהם. ואמרתי שענין זה יהיה כדוגמת מה שאמרו רבותינו ז"ל על שידים ומזיקין, שהוא לאחד נראה ומזיק, ולשנים נראין ואין מזיקין, ולשלשה לא נראין ולא מזיקין, דוק ותשכח שחלוקות אלו הם ממש כאותם שלשה חלוקות אשר ביארנו. והנה כאן אצל דוד המלך ע"ה כדי שיהיה לגופו רצון טוב למסור נפשו ביד השם יתברך היה צריך שיתראה לפניו מלאך המות חגור כלי זיינו. כדי שאז יהיה לגופו רצון טוב שימסור נפשו להשם יתברך ותצא נפשו בנשיקה כפי ערכו, כי אור אשר יתגלה לפני הצדיקים כל אחד יהיה כפי ערכו. אך כיון שהיה עוסק בתורה ולא פסק פומיה לא היה יכול מלאך המות להתראות לפניו בכלי זיינו, ולכך עשה המצאה זו של אילנות כדי שיעלה בסולם ויפחות דרגא וממילא יפסוק מדברי תורה ואז יוכל להתראות לפניו, וכיון שנתראה לפניו אז תיכף נעשה לגופו רצון למסור נפשו להשם יתברך ותיכף נגלה אליו אור השכינה בגודל רב לפי ערכו, ויצאה נפשו בנשיקה על ידי אור השכינה שמשך אותה כאבן השואבת, יְהִי רָצוֹן זְכוּתוֹ יָגֵן בַּעֲדֵינוּ אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

גמ' טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה. ובירו' פ"ז דברכות איתא חביבי עלי משפט וצדקה שאתה עושה יותר מקרבנות:

פתח ואמר אנת שלמה וכו'. ענין תוכן דרוש זה הוא כך הא דכתיב לא המתים יהללו יה היינו לעבודת השי"ת החיים עדיפים שהכל ברא לכבודו ולמענו ובמתים חפשי נמצא להקב"ה החיים עדיפי. ואידך ושבח אני את החיים. ר"ל לבעלי העולם המתים עדיפי שמגינים עליהם וגם תקנתם וגזירתם מתקיימת בעה"ז על ידי זכותם בעה"ב נמצא לגבי הקב"ה החיים עדיפי לי' ולדידן המתים חשיבי טפי. ושוב כתיב כי לכלב חי טוב מן ארי המת היינו לענין דין הכלב החי אשר מזונותיו עלי יותר התחייבות עלינו לזונו ולפרנסו מאשר יכבד המתים כי הכלב הוא צורך החיים והקב"ה רוצה בהחיים לעבדו והיינו שסיים ולא תכבה נרו של הקב"ה על דרך מוטב שיחלל שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה:

דבקו שערים. ענין השערים עיין לקמן אי"ה ל"א ע"א מכריז ר' ינאי וכו' ע"ש:

א"ל בשבת תמות. לפי מ"ש תוס' בחגיגה בשם הירושלמי דוד מת בעצרת והקריבו למחר פי' מהכא יליף דעצרת יש לו תשלומין ע"ש א"כ האי שבת דהכא לאו דוקא דיו"ט נמי איקרי שבת והקב"ה לא הודיעו באיזה שבת אי שבת בראשית או יו"ט דאיקרא שבת והי' עוסק בתורה כל שבת וכל יו"ט ולבסוף מת בעצרת שחל בחול. דאין לומר שחל בשבת א"כ בלא"ה הקריבו למחר משום שבת וכ"כ משנה למלך. ולפ"ז נ"ל ליישב הא דיליף ירושלמי תשלומי' מהכא סמיך נמי אילפותא דהש"ס שם וקראתם ובקוצרכם איזה חג שאתה קורא וקוצר הוה אומר זה עצרת ואי ביו"ט קצירה ביו"ט מי שרי אע"כ לתשלומין. אלא הך גופא דקצירה לצורך אוכל נפש אסור ביו"ט לא פסיקא כולי האי. ובירושלמי דחיק להמציא דרשות לכך. עיין תוס' פ"ק דביצה ג' ע"א. וי"ל לא לחנם הפסיק דוד המלך ע"ה מלימודו ע"י דבחיש באילנא וגם שהמלך בעצמו יצא לראות מאן דבחיש באילנא ואין זה כבודו אבל הוא חידש אותו היום הך דאסור לקצור ביו"ט וכד הוה שמע בחיש באילנא ביו"ט נפיק לאפרושי מאיסורא דתלישת פירות ביו"ט ונח נפשי'. ומדאיפסקא הילכתא באותו היום דקצירה אסורה ביו"ט ממילא רוחא שמעתתא דעצרת יש לו תשלומין מדרשא וקראתם ובקוצרכם וממילא הקריבו למחר. והיקשא דחג השבועות לחג המצות לא הוה פסיקא להו דאפשר ללינה אתא ולא לתשלומין אי לאו ובקוצרכם ע"ש חגיגה ותבין כי הקצרתי:

בגמרא מדקתני סיפא חייב ש"מ ר"י היא רישא במאי עסקינן כו' ויש לדקדק דמהאי לישנא משמע דאי לאו האי דיוקא דסיפא ר"י היא הוי אתי ליה שפיר הא דנקיט רישא פטור ולא קתני מותר וע"כ היינו משום דהוי מוקי לה בחולה שאין בו סכנה וכר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור. ולכאורה אפילו הוי מוקי לה בהכי אפ"ה הוה ליה למיתני מותר דכיון דלר"ש מלאכה שאצ"ל פטור עליה ולא הוי אלא איסורא דרבנן א"כ אפילו בחולה שאין בו סכנה יש להתיר לכתחלה משום צערא דגופא דבמקום צערא לא גזרו ביה רבנן כדאיתא לקמן בס"פ האורג לענין המפיס מורסא דאמרי' התם דהוי פטור ומותר לכתחילה מדתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ מיהו יש ליישב קצת ע"פ מ"ש בחידושי כתובות בסוגיא דבעילת בתולה בשבת דמשמע התם דלא שרינן משום צערא אלא היכא דאיכא תרתי למעליותא וכמו שאבאר עוד בפרקים הבאים בעזה"י בענין זה. אלא דאכתי קשה שהרמב"ם ז"ל פסק להדיא בהלכות שבת דכל חולה שאין בו סכנה היכא דליכא אלא איסורא דרבנן מותר לעשות לכתחילה אפילו ע"י ישראל וא"כ קשיא סוגיא דהכא דמשמע דאי הוי מוקי לה בחולה שאין בו סכנה הוי אתי ליה שפיר הא דלא קתני מותר אפילו אליבא דר"ש. מיהו לפמ"ש הב"י בהלכות שבת סי' שכ"ח דלהרמב"ם גופא יש לחלק בין שבות לשבות לענין חולה שאין בו סכנה ע"ש וא"כ ה"נ מצינן לחלק בין האי איסורא דרבנן דמלאכה שאצ"ל לר"ש לשאר איסורי דרבנן. אלא שהטור א"ח בסימן הנזכר כתב בשם אביו הרא"ש ז"ל שהיה מסופק בחולה שאין בו סכנה אם מותר לעשות לו שום רפואה ע"י ישראל בשום איסור דרבנן או אסור דאפשר דדוקא בשבות דאמירה לנכרי התירו חכמים בפרק אין מעמידין אבל לא ע"י ישראל וא"כ אמאי לא פשיט מסוגיא דהכא לאיסורא. והא דלא קשיא לי על שיטת הרב אלפס ז"ל בשמעתין שכתב להדיא דלר"ש בחולה שאין בו סכנה לא יכבה לכתחילה דאפשר דמפרש דבריו שמחלק ג"כ בין שבות לשבות כמ"ש הב"י בשיטת הרמב"ם וכדפרישית אבל על לשון הרא"ש ז"ל דמשמע מדבריו בכל איסורי דרבנן מספקא ליה א"כ הקושיא במ"ע וצ"ע ליישב:

א"ל עשה עמי אות בחיי א"ל בחייך איני מודיע בחיי שלמה בנך אני מודיע וכו'. אפשר דהכונה לטובתך אני מודיע בחיי שלמה שהוא בן בת שבע ועל ידו יתפרסם שזיווג בת שבע היה כהוגן ומאת ה' היתה זאת. ואפשר דזה רמז דוד הע"ה באומרו עשה עמי אות עש"ה גימטריא שלמה כלומר שידעו הכל כי שלמה בן בת שבע ראוי והגון ויראו שונאי שהיו אומרים לו הבא על אשת איש מיתתו במה. ויבושו כי אתה ה' עזרתנ"י מלשון אעשה לו עזר וראויה ב"ש לדוד ונחמתני שהמלכ' בן ב"ש ותהי זאת נחמתי והשיבו ה' בחיי שלמה בנך אני מודיע. וכשנענה שלמה כשאמר בעבור דוד עבדך נעשו פני שונאי דוד וכו' וכל ישראל שמחים על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו עש"ה גימטריא שלמה כי הוא בן בת שבע והיתה סיהרא באשלמותא ובדיק בשמיה שלמה גם גימטריא שע"ה דהוא רמז לשכינה שבה אחוזה בת שבע וגם השכינה נקראת בת שבע והכל רמוז במ"ש עש"ה ה' לדוד עבדו עש"ה גימטריא שעה וגו' שלמה ודוק כי קצרתי:

ואין להקב"ה שבח בו. יש להרגיש דלשון זה יתר. ותו צריך להבין מ"ש והיינו דאמר ר' יוחנן. ותו מאי קשיא ליה לר' יוחנן דאמר מאי דכתיב. ואפשר דכלפי מ"ש בשילהי ברכות ת"ח אין להם מנוחה לא בעה"ז ולא בעה"ב דגם בעה"ב בלכתם ילכו ממתיבתא למתיבתא לכן באומרו כיון שמת אדם בטל מן התורה ומן המצות כי היכי דלא תיקשי דהת"ח גם בעה"ב לא מפגרי רבנן לז"א ואין להקב"ה שבח בו כלומר מאי דאמרן בטל היינו מהחיוב שהיה לו דבעה"ב לא יש לו חיוב ולא יצר סמוך וזהו אין להקב"ה שבח בו דאין מקיים מצות ת"ת ולא שאר מצוות בתורת חיוב ואינו כופה את יצרו. וז"ש והיינו דאמר ר' יוחנן כי בזה בין תבין דברי ר' יוחנן דקשיא לה בכתוב דקאמר במתים חפשי דאיך הוא חפשי דאם הוא אדם רשע יש לו עבדות גדול יתיב ביני דנ"י נידון בכמה עונשין ומצירי גהנם. ואם חכם הוא הלך ילך מחיל אל חיל ואם בעל מצוות הוא נטפל אצל ת"ח כמשז"ל והיינו דקאמר מאי דכתיב במתים חפשי ותירץ דמאי דקרי ליה חפשי היינו דכיון שמת פקע מיניה חיובא והלך יצרו ונעשה ממילא חפשי מתורה ומצות אבל אה"נ איש ממקומו בעבידתיה טריד:
ושמעתי מעטרת ראשי אבא מארי זלה"ה משם רבו מורינו הרב המופלא שארנו מהר"א יצחקי זלה"ה דקשיא לר"י דהול"ל המתים חפשים או המת חפשי ומאי האי דקאמר במתים חפשי על כן בא דברו של ר' יוחנן לאסבורי קרא כלומר דד' חשובים כמת סומא ומצורע ומי שאין לו בנים ועני וז"ש במתים בכלל המתים אשר קראו בשמותם מתים והיינו אהד והוא המת ממש שהוא בכלל זה לבד הוא חפשי מן התורה והמצוות אבל האחרים הם חייבים ונמצא כי אין במתים בכללותם והם חמשה אלא אחד חפשי עכ"ד ועמ"ש בעניותנו בקונטריס שם הגדולים דף ה' ע"ב ע"ש:

עמד משה לפני הקב"ה וכו' פירש"י ואין לך צדיק ממנו ולא נענה בזכותו הקשה הרב עיון יעקב דאמרינן בברכות דף יו"ד משה תלה בזכות אחרים תלו לו בזכות עצמו ואי לאו פירש"י בש"ס יכולים לפרש דהיו שבט לוי וזקנים ולא נענה בזכותם וכו' עש"ב. ואכתי ק"ק בש"ס דהכא דריש דבזכות אבות העולם נענה ואלו התם אמרו דבזכותו נענה דכתיב לולי משה בחירו ולא נענה בזכות האבות ומאחר שכן יש ללמוד להפך דחיי מעלו ממתי לקושטא דמילתא: ואפשר לישב דשם בברכות לא אמרו התולה בזכות אחרים עושים לו בזכותו וכן לא אמרו משה תלה בזכות אחרים עשו בזכותו רק דקדקו בלשון הזהב ואמרו תולין לו בזכותו כלומר דלעולם בזכות אבות ניצולו ישראל והם העיקר וגם זכות משה נצטרף לטובה ודאי אמנם משום דמשה רבינו ע"ה עשה כהוגן ולפי רוב הענוה לא הזכיר זכותו רק אמר זכור לאברהם לכך תלו בזכותו כלומר לא פירשו עיקר הצלתם שהיה בזכות אבות וכתיב לולי משה בחירו ולא הוזכרו האבות אלא דזכותו שנצטרף ודאי מזכירו הכתוב ולעולם דזכות אבות עיקר ושפיר קדריש ושבח אני את המתים. וכן מאי דאמרינן התם פ"ק דברכות דחזקיה תלה בזכות עצמו ותלו לו בזכות אחרים אפשר דעיקר הצלתו היה בזכותו רק דנצטרף זכות דוד המלך עליו השלום אמנם משום דחזקיהו המלך ע"ה הזכיר זכותו תלו לו בזכות דוד המלך ע"ה ופירש מאי דנצטרף זכות דוד הע"ה לחוד וזכות חזקיהו הע"ה לא הזכירו ובדברים רבה סוף פ' עקב אמרו דמשה רבינו ע"ה הזכיר זכות ע' צדיקים זקנים וזכות שבעה צדיקים אחרים ולא נענה עד שהזכיר זכות אבות ע"ש:

גמ' מדקתני סיפא. כחס על הנר כו' חייב חטאת אם שגג בשבת ששכח שהוא שבת או סבר שכיבוי מותר בשבת: ש''מ ר' יהודה היא. דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דכיבוי זה אין צריך לגופו אלא לצורך דבר אחר שלא תדלק הפתילה או שלא יפקע הנר ואין לך כיבוי הצריך לגופו אלא כיבוי של פחמין כשעושין אותו וכיבוי של הבהוב פתילה שהכיבוי נעשה להאחיז בו האור מהר כשירצה להדליקו וכיון דרבי יהודה היא רישא דפטר משום חולה וה''ה לשאר פטורי דמתניתין: אי. דאית בהו סכנת נפשות ומשום פקוח נפש שרי להו ליתני מותר לכתחלה: חייב מיבעי ליה. הואיל ורבי יהודה היא דלא פטר ליה משום דאינה צריכה לגופה: והא דתני רבי אושעיא. בהדיא אבל אסור: ור' שמעון היא. דפטר ליה משום אינה צריכה לגופה: שאול שאילתא. שאלו שאלה: לעילא מר' תנחום. לפניו וכן לשון הש''ס והמקרא שרפים עומדים ממעל לו (ישעיה ו') ועל שם שיראים להתקרב לפניו עומדין מרחוק: דמן נוי. מקום: באישא. חולה תרגום של רעה בישתא: פתח ואמר. כך היו רגילין לפתוח באגדה תחילה והוא דומה לשאלה ודרש: כי לכלב חי. כלומר גדולים החיים ופקוח נפש: אן היא. אנה הלכה: וחזרת ואמרת. לסתור דברי עצמך: לא קשיא. איהו גופיה הוה מפרש להו: דאמר ר' יוחנן. קרא קא דריש במתים חפשי: ושבח אני את המתים. שעסקו בחייהם בתורה ומצות ומתו ראויים לשבחם אפילו מצדיקים חיים שגדולים הן במיתתן מבחייהן: עמד משה. ואין לך צדיק ממנו ולא נענה בזכותו: ד''א ושבח אני את המתים. הראשונים מן החיים של עכשיו שהראשונים טובים מאלה תדע שמתקיימות גזרותיו של משה ואין מתקיימות גזירות שרים של עכשיו: ותקן כמה תקנות. כי ההיא דתני במגילה (דף ד. ולב.): משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום: על אותו עון. דבת שבע: דבקו שערים. של בית קדשי הקדשים: כ''ד רננות. רנה תפילה תחינה כתובים בתפילת שלמה עד כ''ד ויש אומרים כ''ד ברכות דתענית ולא נהירא: רהטו שערים בתריה למבלעיה. סברי דעל עצמו אמר מלך הכבוד א''ל שערים מי הוא זה מלך הכבוד אמר איהו ה' עזוז וגבור (תהלים כד): שונאי דוד. משפחת שאול שמעי וכיוצא בו: דיום הכפורים. שאכלו ושתו בחנוכת הבית כדכתיב את החג שבעת ימים ושבעת ימים כדאמרינן במועד קטן (דף ט.): ודקאמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב מאריה המת. לאו לענין חשיבותא אמרו אלא לענין הלכות שבת וי''ט: קיצי. העתידות לבוא עלי: מדת ימי. כמה ימי חיי: מה חדל אני. באיזה יום אני חדל ובטל מן העולם: אמות באחד בשבת. שיוכלו להתעסק בי ובהספדי: כי טוב יום בחצריך. כלומר כבר אמרת לפני טוב יום שאתה עומד בחצרי ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד בנך שלמה להעלות כדכתיב (מלכים א ג) אלף עולות יעלה שלמה וגו':

אין פירוש לקטע זה