שבת כט ע"ב

דף כט - ב

ואם הניחו לבגד בקופסא - דברי הכל טמא, שבהצנעתו גילה דעתו שמחשיבו ויש לו שם "בגד".

לא נחלקו הנך תנאי, אלא באופן שתלאו במגוד [יתד] והראה שחפץ בו, [והצנעה זו היא פחותה מהנחה בקופסא].

ובאופן נוסף פליגי: או שהניחו לאחורי הדלת [והנחה אחורי הדלת היא פחותה מתליה על מגוד, ועדיפה על זרקו לאשפה].

רבי אליעזר סבר: מדלא זרקו לאשפה - מוכח שדעתיה עילויה, וחפץ להשתמש בו.

וזהו ביאור דברי רבי אליעזר שאמר: בין מן ה"מוכן", היינו בין שהניחו בקופסא, ובין "שלא מן המוכן", היינו בין שהניחו במגוד, או אחורי הדלת.

ובכולהו אמר רבי אליעזר טמא.

ומקשינן: וכיון שהניחו אחורי הדלת או שתלאו במגוד וחשיב בגד לקבל טומאה - אמאי קרי ליה רבי אליעזר "שלא מן המוכן"?

ומבארינן: דהנחה אחורי הדלת או במגוד, לגבי הנחה בקופסא - לאו מוכן הוא [שהיא פחותה ממנה].

ורבי יהושע סבר: אף בהניחו אחורי הדלת או במגוד טהור.

מאי טעמא?

מדלא הניחו בקופסא, להצניעו - גלי דעתיה דבטולי בטליה, ואין עליו תורת בגד, וטהור.

ו"מן המוכן" דאמר רבי יהושע, היינו אף בהניחו אחורי הדלת או שתלאו במגוד, ו"שלא מן המוכן" היינו זרקו לאשפה.

ומקשינן: אי אמרת שבזה שלא הניחו בקופסא הוא גילה דעתו שהוא מבטלו. תיקשי - ואמאי קרי ליה "מוכן"?

ומבארינן: דהנחה אחורי הדלת, לגבי זריקה לאשפה - מוכן הוא, אולם מכיון שביטלו הרי הוא טהור.

ורבי עקיבא מחלק ביניהם:

באופן שתלאו במגוד [דחשיב ליה "מוכן"] - סבר כרבי אליעזר שהוא טמא.

ובהניחו אחורי הדלת [שהיא הצנעה פחותה מתליה על מגוד] - סבר לה כרבי יהושע דאמר טהור, דהוי "אינו מן המוכן".

ורבי אליעזר ורבי עקיבא דפליגי במתניתין בפתילת הבגד אי טמאה היא - בהך פלוגתא הוא דפליגי, ולטעמייהו אזלי.

ומסקינן: והדר ביה רבי עקיבא לגבי דרבי יהושע, וסבר שאף במוכן טהור הוא.

ממאי דהדר ביה?

ומבארינן: אמר רבא: מדקתני במתניתין "פתילת הבגד".

ומדייקינן: מאי איריא דתני "פתילת הבגד", דמשמע שעדיין בגד הוא? ליתני פתילה של בגד דמשמעו שקפלה מבגד [ולא בגד עצמו].

מאי האי דנקט התנא לישנא ד"פתילת הבגד"? - דעדיין בגד הוא! וקאמר רבי עקיבא במתניתין: טהורה היא.

שמע מינה, דהדר ביה לגבי רבי יהושע, וקא סבר שאף בבגד שעדיין חשוב קצת בעיניו מטהר רבי עקיבא.

מתניתין:

א. לא יקוב אדם שפופרת העשויה מקליפה ^[73] של ביצה, וימלאנה שמן, ויתננה מערב שבת על פי הנר בשביל שתהא מנטפת שמן לתוך הנר.

וטעם האיסור: גזירת חכמים, שמא יקח מן השמן להשתמש בו. והנוטל מן השמן שהקצהו להדלקה חייב משום מכבה [עיין ביצה כב א ותוס' שם] ^[74].

וגזרו, אפילו אם השפופרת היא של חרס, שהיא מאוסה ואין רגילות להשתמש בה.

ורבי יהודה, מתיר ליתן שפופרת על פי הנר ולמלאותה שמן, כי אין חוששים שמא יבוא להסתפק ממנו בשבת.

אבל אם חברה היוצר את השפופרת לנר מתחלה - מותר להדליק בה, מפני שהוא כלי אחד וניכר האיסור של לקיחת השמן מהנר הדולק, ואין חשש שמא יבואו להסתפק מהשמן ^[75].

ב. לא ימלא אדם קערה של שמן ויתננה בצד הנר מערב שבת, ויתן ראש [קצה] של הפתילה בתוכה בשביל שתהא הפתילה שואבת שמן מהקערה. מפני החשש שמא יבוא להסתפק מהשמן.

ורבי יהודה מתיר להדליק באופן שכזה, ולא גזר שמא יבוא להסתפק ממנו.

גמרא:

וצריכא לאשמועינן כל הני דמתניתין [שפופרת, חרס, קערה].

דאי אשמעינן שפופרת של ביצה, הוה אמינא, בהא קאמרי רבנן דאסור להדליק בה, משום דכיון דשפופרת זו לא מאיסא, איכא למיחש דלמא אתי לאסתפוקי מינה בשבת ^[76].

אבל להדליק בשפופרת של חרס, דמאיסא, אימא מודו ליה רבנן לרבי יהודה דלא גזרינן.

קא משמע לן, דאפילו בשל חרס גזרו.

ואי אשמעינן פלוגתייהו בשפופרת של חרס, הוה אמינא, דוקא בהא קאמר רבי יהודה דמותר להדליק בה כיון דמאיסא. אבל בההיא - בשפופרת של ביצה, אימא מודי להו רבי יהודה לרבנן דאסור להדליק בה.

קא משמע לן דבהא נמי פליג.

ואי אשמעינן הנך תרתי - שפופרת של ביצה ושל חרס - הוה אמינא, דוקא בהני קאמר רבי יהודה דשרי, ולא גזר שמא יבוא להסתפק ממנו, משום דלא מיפסק כלום בין השפופרת לנר. שאז האיסור בולט, וניכר לו שנטילת השמן גורמת לכיבוי הנר.

אבל לתת שמן בקערה שליד הנר הדולק וליתן קצה הפתילה בתוכה, דמיפסקא, שראש הפתילה הבוער נמצא בתוך כלי אחר - אימא מודי להו רבי יהודה לרבנן שגזרו בזה. כיון שיש הפסק בין מקום האש ובין מקום השמן, יש יותר חשש שמא יבוא ליטול שמן מהקערה ^[77].

קא משמע לן שאף כאן מתיר רבי יהודה.

ואי אשמעינן מתניתין בההיא - בקערה, הוה אמינא, בההיא קאמרי רבנן דאיכא למיחש שמא יבוא להסתפק ממנה [כיון שאינו גוף אחד עם הנר הדולק]. אבל בהני תרתי - שפופרת של ביצה ושל חרס - אימא מודו רבנן לרבי יהודה דליכא למגזר בהא כיון דודאי בדיל מינה.

להכי צריכא לאשמעינן לכולהו.

שנינו במשנה: ואם חברה היוצר מתחלה מותר מפני שהוא כלי אחד.

תנא בברייתא: אם חברה בעל הבית עצמו בערב שבת בסיד ובחרסית - מותר להדליק בה.

ומקשינן: והאנן "אם חברה היוצר" תנן, ומשמע דוקא חיבור של יוצר ולא שחיברה בעל הבית עצמו?

ומבארינן: מאי "יוצר" דשנינו במשנתנו? - כעין חיבור של יוצר, והיינו שהוא מחובר היטב.

תניא: אמר רבי יהודה: יש לי ראיה להתיר להניח שפופרת של ביצה, כי פעם אחת שבתינו [כשהיינו יושבים. ובתוספתא הגירסא: כשהיינו שרויין] בעליית בית נתזה, בלוד. והביאו לנו שפופרת של ביצה, ומלאנוה שמן, ונקבנוה והנחנוה על פי הנר בכדי שתהיה מנטפת לתוכו.

והיה שם באותה עליה, רבי טרפון וזקנים, וראו את המעשה, ולא אמרו לנו דבר על כך שלא נהגנו כדין. ומשמע שאף הם סוברים שאין לגזור בזה.

אמרו לו חכמים: וכי משם ראיה?

שאני אנשי בית נתזה, דזריזין הן! שכולם היו בני תורה וחרדים ונזכרים, ואין חשש שמא יבואו להסתפק מהנר. אבל בעלמא במקום אחר אף הם יודו שגוזרים בזה [רש"י לעיל כ א ד"ה אברים].

אבין, איש ציפוראה [שהיה דר בציפורי], גרר ספסלא בעיליתא דשישא, בעליה שרצפתה היתה עשויה שיש [ואין בה חשש שיעשה חריץ]. והיה מעשה זה, לעילא, מלפני רבי יצחק בן אלעזר.

אמר ליה: אי שתוקי לך, ולא אמחה בך, כמו דשתיקו ליה חבריא [רבי טרפון וזקנים] לרבי יהודה כאשר מילא שפופרת בשמן והניחה על פי הנר, ולכן הוא דימה להתיר מכח שתיקתם, חוששני, דהכא נפיק מיניה חורבא, שיכולה לצאת מכך תקלה.

כי יש לגזור גזירה שלא לגרור אפילו בעליתא דשישא, אטו, שמא מתוך כך, יבואו לגרור נמי בעליתא דעלמא שאינה מרוצפת.

ואף שאינו מתכוין לעשיית חריץ אסור לגרור בה ספסל משום שהוא סובר כרבי יהודה שדבר שאין מתכוין אסור.

ריש כנישתא, המכניס ומושיב התינוקות, דבצרא, גרר ספסלא, לעילא, מלפני רבי ירמיה רבה.

אמר ליה רבי ירמיה: כמאן סבירא לך? כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, ולכן הנך סבור שאין חשש בגרירת ספסל משום שאף אם הוא יעשה חריץ הרי אינו מתכוין לכך.

יש לי להשיב ולומר לך: אימר דאמר רבי שמעון שמותר לגרור, היינו רק בספסלים גדולים. דכיון שהם כבדים לא אפשר להזיזם באופן אחר ולכן שרי.

אבל בספסלים קטנים, שיכול ליטלם בידו ולהעבירם למקום אחר - מי אמר רבי שמעון שמותר לגוררם?

והא דאמר רבי ירמיה, פליגא אהא דאמר עולא.

דאמר עולא: מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה אם מותר לגרור היא רק בספסלים קטנים, אבל בספסלים גדולים - דברי הכל מותר לגוררם. משום שיש בהם תרתי להיתר, דלא אפשר באופן אחר, ולא מתכוין.

מתיב רב יוסף: רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה, כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין בגרירתו לעשות חריץ.

ומייתינן ראיה: קתני בברייתא מטה - דהיינו דומיא דספסלים גדולים. וקתני בברייתא כסא - דהיינו דומיא דספסלים קטנים ^[78]. וקאמר רבי שמעון דמותר לגוררם, קשיא הך ברייתא לתרוייהו?

[לרבי ירמיה קשיא, דמוכח שאף בגדולים התיר רבי שמעון, ולעולא קשיא, דמשמע דקטנים שרי רק לרבי שמעון ואילו לרבי יהודה אסור].

ומתרצינן: עולא מתרץ את הברייתא לטעמיה. ורבי ירמיה רבה מתרץ את הברייתא לטעמיה.

עולא מתרץ את הברייתא לטעמיה, ומבארה כך:

מטה דקתני, לאו מטה גדולה היא, אלא מטה קטנה דומיא דכסא שהוא קטן, אבל במטה גדולה אף רבי יהודה מודה שמותר לגוררה.

ורבי ירמיה רבה מתרץ את הברייתא לטעמיה, ומבארה כך:

כסא דקתני בברייתא שהתיר רבי שמעון לגוררו, כסא גדול הוא דומיא דמטה שהיא גדולה, אבל כסא קטן שאפשר ליטלו בידים אף רבי שמעון מודה שאסור לגוררו.

מתיב רבה ממשנה בכלאים לרבי ירמיה רבה: מוכרי כסות של כלאים, מוכרין בגדים ולובשים אותם כדרכן כדי להראותם לקונים. ואין בזה איסור כלאים משום שלא אסרה תורה לבישת כלאים אלא כשלובשם בשביל להתחמם.

ובלבד שהמוכר לא יתכוין בלבישתו להנות, בימות החמה, כדי להגן על עצמו מפני החמה, ובימות הגשמים, כדי להגן על עצמו מפני הגשמים.

והמוכרים שהם צנועים, אנשים כשרים המרחיקים עצמם מכל לזות שפתים, אינם לובשים עליהם בגד כלאים כלל, אלא מפשילין במקל לאחוריהן, שנותנים המקל על כתפיהם, ואין כתפיהם נוגעות בבגד כלל.

ומוכחינן: והא הכא, במוכרי כסות, דאפשר לכל אדם למיעבד כצנועין, דכי כלים קטנים בשבת דמי, שאפשר לגוררם, וכי לא מתכוין להנות בלבישה שרי רבי שמעון לכתחילה.

שמע מינה: אף במקום שאפשר בדרך אחרת התיר רבי שמעון.

ומסקינן: תיובתא דרבי ירמיה רבה דאמר דהיכא דאפשר לא התיר רבי שמעון, תיובתא.

מתניתין:

מלאכת כיבוי שהיתה במשכן, שממנה נלמדת מלאכת כיבוי בשבת, היתה בכיבוי גזרי העצים, שהובערו לצורך עשיית פחם.

שכך היא הדרך בעשיית פחם, להבעיר גזרי עצים, ולאחר שנשרפו באש ונשארו הגזעים החרוכים, מכבים את האש, והנשאר מהגזעים משמש כפחם.

נמצא שמלאכת הכיבוי אינה מוגדרת ככיבוי אש גרידא, אלא כמלאכה לצורך עשיית פחם, או תיקון אחר בדבר הנשרף.

אך אם ייעשה הכיבוי לצורך כיבוי גרידא ולא לצורך תיקון הדבר הנשרף, הרי זו "מלאכה שאינה צריכה לגופה", שנחלקו בה רבי יהודה ורבי שמעון אם חייבים עליה.

המכבה את הנר בשבת,

מפני שהוא מתירא מפני נכרים [כדוגמת הפרסים שלא היו מרשים ביום חגם להדליק נר אלא בבית עבודה זרה שלהם].

או שהוא ירא מפני ליסטים.

או מפני חולה שיש לו רוח רעה [מרה שחורה], ולא נחה דעתו אלא בחושך.

או שהוא מכבה את הנר מפני החולה כדי שיישן [ובגמרא מפרש באיזה חולה איירי].

בכל אלו האופנים: פטור.

אבל אם מכבה את הנר, - מפני שהוא כחס על הנר, שחושש שאם יכלה השמן יתקלקל הכלי שמדליק בו.

או מפני שהוא כחס על השמן שלא יכלה, ורוצה להשתמש בו פעם אחרת.

או מפני שהוא כחס על הפתילה שלא תגמר ^[79].

בכל האופנים הללו: חייב משום מלאכת מכבה.

וזהו כדעת רבי יהודה שהעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, ולכן אף שכוונתו בכיבוי היא רק לצורך השארת השמן, או לצורך שמירת הפתילה שלא תגמר, ולא לצורך תיקון השמן או הפתילה, בכל אופן חייב.

רבי יוסי פוטר בכולן, אף באלו האחרונים, משום דהוי "מלאכה שאינה צריכה לגופה" שאינו חפץ בכיבוי לצורך הדבר המתכבה עצמו, אלא לצורך מטרה אחרת.

חוץ מן המכבה את הנר כדי להבהב את הפתילה.

וטעמו: מפני שהוא עושה את הפתילה בכיבויו - פחם. שמעתה כשיבוא להדליקה פעם נוספת היא תדלק יפה, והוי מלאכה שצריכה לגופה.

מותיב רבא מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. זו המשנה שנויה בפרק ט' דמסכת כלאים בסוף המסכת לפי שאמרו קודם לכן אין עראי לכלאים כו' הוצרכו להתיר לאלו דברים שהם רגילים בהם ובלבד שלא יתכוונו בהם להרחיק הזק החמה בעת החום והזק הגשמים בעתם וכמוהו התירו לתופרים כמו ששנינו תופרי כסות תופרין כדרכן כו' כלומר [ש"מ ר' יהודה היא].

[רע"א מן המוכן טמא שלא מן המוכן טהור] ואוקימנא בשזרקו לאשפה דברי הכל טהור הניחו בקופסא דברי הכל טמא. כי פליגי בשתחבו בבגדו או בשהניחו אחורי הדלת. רבי אליעזר סבר מדלא זרקו לאשפה דעתיה עילויה לפיכך הוא טמא ואמאי קרי ליה אינו מוכן דלגבי קופסא לאו מוכן הוא. ורבי יהושע סבר כיון שלא הניחו בקופסא בטליה הלכך טהור הוא. ואמאי קרי ליה מוכן דאחורי הדלת או תחוב בבגדו לגבי אשפה מוכן הוא. ור' עקיבא (סבר מספקא ליה) בתחבו בבגדו סבר לה כר' אליעזר שהוא טמא בהניחו אחורי הדלת סבר לה כר' יהושע והדר ביה ר' עקיבא לגבי ר' יהושע ואמר אפי' התחובה בבגדו טהור ממאי מדקתני במתני' פתילת הבגד ולא קתני פתילה של בגד ש"מ דעדיין בגד הוא ותני ר' עקיבא אומר טהורה ומדליקין בה. ומאן דחזא רב המנונא דאייתי ראיה מג' על ג' מוקים לה לפתילה דקתני במתני' פתילה שיש בה פחות מג' [טפחים] והא דחויה היא דהכי קתני ר' עקיבא אומר טהורה ומשנה שלימה שנינו מפני שאמרו ג' על ג' שנתמעטה טהורה אבל שלשה על שלשה שנתמעטה אע"פ שטהר מן המדרס טמא בכל הטומאות אלא פחות משלש הוא (וכן) [וכיון] דאוקימנא רב אדא בג' אוקימנא רב המנונא בפחות משלש והאי (דקתני) [דקאמר] שלשה דהכנת מטליות בהדיא [בפחות] משלשה קתני לה והוא הדין לפחות מג' והלכה כר"ע דקאי ר' יהושע כוותיה דהא הדר ביה ר' עקיבא לגבי דר' יהושע וכן מפורש בכירה:

מתני' לא יקוב אדם שפופרת של ביצה כו'. ופשוטה היא זו השפופרת של חרס.

תנא אם חיברה זו השפופרת של חרס בסיד ובגפסים כעין היוצר מותר.

ומלאנוה שמן ונקבנוה והנחנוה ע"פ הנר. והיה שם ר' טרפון והזקנים ולא אמרו לנו דבר אמרו לו משם ראיה מפני כי [בית] נתזה (זהיר) [זריז] הוה:
תנא (תוספתא פ"ב) נותנין טיט או חרסית תחת [הנר] או גרגיר מלח או גריס של פול ע"ש מבעוד יום ע"פ הנר להיות שוהה.

אבין ציפוראה גרר ספסלא בעיליתא דשישא לעילא מר' יצחק בן אלעזר אמר ליה [אי] שתוקי לך כי האי דשתקו ליה חבריא לר' יהודה בשפופרת של ביצה ונפיק מינה חורבה דהוראה להיתר לאו שפיר עבדת בגרירת ספסילא גזירה עיליתא דשישא דלית בה חריץ אטו עיליתא דעלמא.

ריש כנישתא דבצרה גרר ספסילא לעילא מר' ירמיה רבה א"ל כמאן כר' שמעון אימור דשרי ר' שמעון בגדולים דלא אפשר להגביהן בקטנים דאפשר להגביהן מי אמר. עולא אמר מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר ומותבינן לתרווייהו מהאי ר' שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ הנה קתני מטה דהיא גדולה וקתני כסא וספסל שהן קטנים מכלל דפליגי בקטנים ובגדולים קשיא לתרווייהו ופרק' ר' ירמיה רבה כסא וספסל גדולים הן דומיא דמטה.

עולא מפרק לטעמיה מטה קטנה שיכול להגביהה דומיא דכסא וספסל.

מתיב רבא מוכרי כסות של כלאים מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. שאם יתכוין נמצא נהנה מן הכלאים ואסור והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן כדי שלא יהא כלאים עולה על גופן כלל. והא הכא דאפשר למעבד כצנועים כי היכי דאפשר להגביה כלים. וכי לא מכוין קא שרי רבי שמעון בהעלאה עליהן. תיובתא דרבי ירמיה רבה תיובתא:

מתני' המכבה את הנר מפני שהוא מתירא כו'.

אמר עולא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה מותר. כך נמצאת הגי' בספרים שלנו, וק"ל דהא ר"י דבר שאינו מתכוין אסור לי' בכ"מ גבי בכור שאחזו דם אין מקיזין לו דם ואע"פ שהוא כגדולים דלא אפשר ותנן נמי כל הכלים אינן נגררין חוץ מן העגלה מפני שכובשת קתני כל וקתני כלים דומיא דעגלה שהיא גדולה וטעמא שכובשת הא בעושין חריץ אסור. ובמקצת נוסחאות מצאו: מחלוקות בקטנים אבל בגדולים ד"ה אסור ומפרשי לי' משום דה"ל פסיק רישי' ולא ימות ומיהו התם בי"ט אוקי מתני' דקתני גבי עגלה ואינה נגררת אלא ע"ג כלים דלא כר"ש ולא קאמר דפסיק רישי' ולא ימות הוא וי"ל עגלה של קטן כלי קטן מקריא א"נ התם משום דזמנין שכובשת אבל ממה שהשמיטה רבינו והגאונים לא כתבוה נראה שאין הגירסא כן:

ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. ואף על גב דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, הכא בהיה לבוש יפה שאינו צריך לאותו בגד כלאים לא לחמה ולא לגשמים.

המשנה הרביעית לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת ואפי' היא של חרס ור' יהודה מתיר אבל אם חברה היוצר מתחלה מותר מפני שהוא כלי אחד לא ימלא אדם קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה בשביל שתהא שואבת ור' יהודה מתיר אמר הר"ם פי' שפופרת של ביצה קליפת ביצה ר"ל העליונה הקשה והטעם שאסרו חכמים אלו השלשה דברים ר"ל שפופרת של ביצה ושל חרס וקערה גזרה שמא יסתפק מאותו השמן לסוך בו ויהיה מכבה ור' יהודה התיר זה לפי שהוא עושה זה המעשה לפני החכמים ולא הקשו על מעשה ולפיכך חשב כי יהיה מותר לעשותו לכתחלה ולפיכך לא מנעוהו מזה ולא היה הדבר כן אבל מה ששתקו לפי שלא היה אפשר לו לשלוח יד לשמן הנר כי הם היו רואים אותו ובטול טעם האיסור באותו המעמד ולפיכך לא הקשו עליו ומה שהיה צריך לתנא להשמיענו מחלקותם באלו השלשה דברים לפי שלא היה מספיק לנו ידיעת המחלקת באחת מהן אלא בכלן כי אלו השמיענו המחלקת בשפופרת של ביצה בלבד היינו אומרי' כי שפופרת ביצה לנקיותה אפשר לאדם להסתפק משמנה ובה נחלקו החכמים אבל בשל חרס לא נחלקו ואלו השמיענו המחלוקת בשל חרס היינו אומרי' גם כן כי זאת היא בלבד מה שהתיר ר' יהודה לפי ששמנה מטונף ומאוס ואין אדם נמשח בו אבל שפופרת של ביצה אסור ואלו השמיענו המחלקת באלו השנים היינו אומרים בכאן התיר ר' יהודה כי אין ביניהם ובין הנרות חבור אבל קערה שיש שיש בינה ובין הנרות חבור הפתילה אסור על כן הודיענו שהם חולקין בכלן והלכה כחכמים:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת טיפה אחר טיפה בתוך הנר כדי שיתקיים הנר זמן כששמנה מתחסר והולך שמתוך שהוא כלי אחר מובדל מן הנר עצמו אינו נותן אל לבו ושמא ישתמש בו ומאחר שהקצהו לכך כבר ביטלו לשם ונמצא עכשיו גורם לכיבוי בתשמישו ואפי' היתה אותה שפופרת של חרס שהוא מאוס והיה לנו לומר שמיאוסו ירחיקהו מלהשתמש אינו כן שהרבה דברים אדם משתמש בשמן שאין מיאוס החרס מרחיקו מאותו תשמיש ור' יהודה מתיר שאינו חושש לכך ואין הלכה כמותו ומ"מ אם חברה היוצר מתחלה מותר מפני שהוא כלי אחד ואין חשש לטעות בכך שהרי הכל כלי אחד בעיניו ופי' בגמ' אפי' לא חברה היוצר מתחלה אלא שנתחבר אח"כ בסיד ובחרסית שהוא כעין חיבור שמתחלה מותר ועל הדרך הזה בעצמו אמר שלא ימלא אדם קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה לתוכה בשביל שתהא שואבת ומטעם שהזכרנו תחלה ור' יהודה מתיר והלכה כחכמים בשתיהן ואף בזו כל שנעשה כלי אחד אפילו ע"י חיבור שאחר עשיית הכלי מותר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

כל תלמיד חכם שרואה באחד שהוא עושה שלא כהוגן ויודע בעצמו שבידו למחות ואינו מוחה גורם תקלה לעולם וכל שכן בדברים הקרובים לטעות שאדם נעזר אח"כ בעשייתן מצד שכבר עשוהו לפניו ולא מיחה דרך הערה ספרו בסוגיא זו אמר רבי יהודה פעם אחת שבתנו בעליית בית נתזא בלוד והבאנו שפופרת של ביצה ונקבנוה ומלאנוה שמן ונתננוה על פי הנר והיה שם ר' טרפון וזקנים ולא אמרו לנו דבר והרי שר' יהודה הביא שתיקתם לראיה במה שנתפרסם איסורו ודרך צחות חזרו ואמרו באחד מגדוליהם שמיחה בדבר ונענה והוא שאמרו אבין צפוראה גרר ספסלא בעלייתא דשישא לעילא מר' יצחק בן אלעזר ר"ל לפניו מצד שאחר שהיה של שיש לא חשש לעשות חריץ אמר ליה אי שתיקנא לך כדשתקי חבריה לר' יהודה נפיק מינה חורבה גזירה עלייתא דשישא אטו עלייתא דעלמא ושמא תאמר למעשה זה מ"מ והרי במסכתא זו אמרו אמימר שרא זילחא במחוזא אמר טעמא מאי אמור רבנן דילמא אתי לאשויי גומות הכא ליכא גומות והרי שלא גזר על אלו שהיו של שיש מתוך האחרות אפשר שבמחוזא כל העיר היתה כן ואין גוזרין מעיר לעיר אבל זו שבכאן אם זו של שיש הרי יש בעיר כמה שאינם של שיש ועוד טעם אחר שהגרירה נשמעת אף למי שאינו רואה אותה ואינו יודע שבמקום שיש הוא גורר אבל הזילוח אינו נשמע ואם מפני הרואים הרי ראיית הזלוח וראיית קרקע השיש באים כאחת:

שמא ממה שכתבנו תטעה לומר שהגרירה אסורה ואינו כן ואף אנו לא כתבנוה אלא להודעה שהחכם צריך למחות ולהודעה שגוזרין בדברים אלו מקום היתר מחשש מקום איסור אבל הגרירא מ"מ מותרת מפני שכל דבר שאינו מתכוין מותר והוא שאמרו גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ואין בזה חילוק בין קטנים לגדולים שאף הגדולים אין בהם פסיק רישיה וכן לענין כלאים מוכרי כסות מוכרין כדרכן ולובשין אותם בשוק להראותם ללוקחים ובלבד שלא יתכוין להנאת לבישתם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ומ"מ הצנועים הרוצים להרחיק עצמן מכל לזות שפה מפשילין במקל לאחוריהם ומ"מ לעיקר הענין מותר הוא לכל שכל דבר שאין מתכוין מותר ואע"פ שזו מיהא פסיק רישיה הוא אפשר שאינו פסיק רישיה כגון שהיה לבוש בכדי צרכו או שמא לא אסרה תורה אלא לבישה שמדרך כונת הנאת לבישה:

:

מה שהוצרכנו לפרש כן בכלאים מפני שאם לא פירשנוה כן היה קשה לנו לפרשה מפני שהיה הדבר פסיק רישיה וכן בגרירה לפרש שאף הגדולים אין בהם פסיק רישיה וכמו שראינו בסוגיא שהגדולים מותרים בגרירה כקטנים ולא עוד אלא שהיתר הקטנים היה להם יותר בפקפוק מצד שאפשר בהגבהה אלא שמ"מ נשאר היתר בכלם:

כל אלו הוצרכנו להם לדעת גדולי הרבנים שפירשו דבר שאין מתכוין בדבר שעסוק בהיתר ושמא יבוא לידי מה שאנו חוששים שמא לא יבא ופסיק רישיה הוא דבר שבודאי יבא ומ"מ חכמי פורווינצא כתבו שאף דבר שבודאי יעשה מותר הואיל ואין כונתו לכך כל זמן שאותה מלאכה הנגררת מחמת מעשה של היתר קשה לו ואין איסור מצד פסיק רישיה אלא שבאות' הנגררת ממנה ניחא ליה ומביאים ראיה לדבריהם ממוכרי כסות האמור כאן וממיעוט הדס שבפרק לולב הגזול וממורט כנף שבמסכת בכורות שבכולן נעשה הדבר בודאי והתרנוה הואיל ואינו מתכוין והם מפרשים הענין מצד שאין האיסור הבא נוח לו ומ"מ בפ' כלל גדול לא יראה כן אלא כשהמלאכה הנגררת קשה לו הא אם אין קשה לו ר"ל שאינו קפיד בה ר"ל שאינו צריך לו פטור אבל אסור וא"כ אתה צריך לפרש בגרירה מפני (שהארץ) [שהחריץ] קשה לו וכן נר' ממה שאמרו בפרק תולין לא ליהדק איניש אודרא אפומא דחביתא דילמא אתי לידי סחיטה אע"פ שאין הסחיטה צריכה לו ואינו קפיד בה הואיל ומ"מ אינה קשה לו וכן שאמרו האי מסוביתא דנוזייתא אסור להדוקה ביומא טבא ומ"מ הם מפרשים דילמא אתי בכונה לידי סחיטה:

ויש מוסיפים לומר שלא אסרו פסיק רישיה אף בניחא ליה אלא בחשש איסור שאלו היה עושהו בכונה היה בו איסור תורה הא כל שלא היה בו אלא איסור חכמים אף בניחא ליה מותר ואע"פ שבפרק כתבי אמרו נר שאחורי הדלת פותח ונועל ואם כבתה כבתה והעלינו בה שהוא אסור כמו שיתבאר שם ואע"פ שאינו מתכוין ומצד פסיק רישיה והרי הכיבוי מדברי סופרים הוא הואיל ואינו צריך לגופו אפשר הואיל ולפעמים הוא מן התורה כשהוא צריך להבהב הוא קוראה מן התורה ויש סותרים ראיה זו ממה שאמרו בסוף פרק כירה כל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי ר"ש ואפילו הכי מודה בפסיק רישיה ואין זו ראיה שהרי טעם זה לא עלה שם במסקנא ולא שנא בדרבנן לא שנא בדאורייתא כל שאינו מתכוין הוא מתיר ומ"מ כשמודה בפסיק רישיה שמא דוקא בדאוריתא וכן מה שאמרו במיעוט ענפי הדס והא מתקן מנא ותירץ שלקטן לאכילה ודבר שאין מתכוין הוא והקשו עליה והא מודה ר"ש בפסיק רישיה אע"פ שתקון כלי אינו אלא מדברי סופרים שמא לא נאמר שתקון כלי אינו אלא מדברי סופרים אלא במקום שאין בו מעשה כגון הפרשת תרומה ומעשרות אבל לקוט בידים מדאורייתא הוא ואע"פ שאין הענף מחובר לאילן מ"מ במקום תקון אסור:

ומ"מ יש אומרים שדבר שאינו מתכוין בפסיק רישיה חלוק לשלשה דרכים הראשון שאין שם איסור תורה ולא ניחא ליה ר"ל שאין צריך לאותו תקון כגון צירוף שבמסכת יומא וזה מותר לכתחלה שהרי יש שתים לקולא שאין צריך לגופו ושאינו מתכוין השני שאין בו איסור תורה וניחא ליה כגון שצריך לאותו תקון או שיש בו איסור תורה ולא ניחא ליה וזה אסור מדרבנן והג' שיש שם איסור תורה והוא צריך לאותו תיקון שזהו ניחא ליה וזו אחר שהוא פסיק רישיה אע"פ שאינו מתכוין יש בו חיוב כמו שאמרו בפרק הבונה בתולש עולשין מקרקע שלו שאע"פ שכונתו לאכילת העולשין חייב משום חורש ומתוך כך הוצרכה תורה להתיר מילה בצרעת אע"פ שאינו מתכוין לקציצת הבהרת שלא בשבת לבד נאמר דבר שאין מתכוין אלא אף בדברים אחרים וכמו שאמרוה לענין כלאים וכמו שאמרו בבכורות ר' שמעון אומר יקיז אע"פ שאפשר שיעשה בו מום הא כל שמתכוין אין חלוק בין צריך לגופא לאינו צריך לגופה בדברים אחרים חוץ משבת שאנו צריכים בה למלאכת מחשבת ובפ' כלל גדול ובפרק הבונה יתבארו מזה עקרי הדברים:

המשנה הרביעית המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני גוים ומפני לסטים ומפני רוח רעה או בשביל החולה שיישן פטור כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב ר' יוסי פוטר בכלן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם אמר הר"ם פי' רוח רעה קורין לכל מיני החולי הנקרא בערבי מלאינ"קוניאה כי יש מין ממיני החולי הנזכר שיברח החולה ויבדל מן הטבע האנושי הממוצע כשיראה האור או כשיתחבר עם בני אדם וישתעשע ותנוח נפשו בחשך ובהתבודדות ובעת ההשתוממות והדבר הזה נמצא הרבה בבעלי המרות ושיעור זאת המשנה כך מפני גוים מפני לסטים מפני רוח רעה פטור ואם בשביל החולה שיישן מותר ומפני זה אמר פטור במקום מותר לפי שהדין בסוף המשנה חייב ולא יתכן שיצא מדין מותר לדין חייב וזה החולה הוא חולה שיש בו סכנה ובתנאי שאי אפשר להוציאו למקום אחר או להסתיר האור ממנו ואמרו כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב ר' יוסי פוטר בכלן חוץ מן הפתילה מה שאמר חייב הוא דעת ר' יהודה שהוא אומר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ולפיכך יאמר שהוא חייב לפי שלא היתה כונתו כבוי הנר אלא שלא ישרף חרס הנר או שלא יכלה השמן ור' יוסי אומר מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ופטור עליה ולפיכך הוא פוטר בכלן חוץ מן הפתילה ובתנאי שיכוין להבהב עד שנשרף ממנה כדי שתאיר יפה כשידליקנה פעם שניה ואז תהיה מלאכה שצריכה לגופה ואין הלכה כר' יוסי:

אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מן הלסטים וכו' כבר ידעת שר' יהודה ור' שמעון נחלקו במלאכה שאינה צריכה לגופה שלדעת ר' יהודה חייב עליה ולר' שמעון פטור ומלאכה הצריכה לגופה בכיבוי הוא כגון המכבה את הנר וצריך לגוף הכבוי כגון מכבה הגחלת לעשות פחם או מהבהב את הפתילה ומכבה שהכיבוי עשוי כדי שכשירצה להדליקה יתאחז בו האור יפה ושאין צריך לגופה הוא כגון שכבה מפני גוים או ליסטים שלא יראוהו וכיוצא בזה ומשנה זו כלה פירשו בגמ' שבאה לדעת ר' יהודה ותחלת המשנה פירושה בחולה שיש בו סכנה שכל מלאכה הותרה אצלו ובכללן שאם האור מזיק לו שמותר לכבותו או להפכו לצד אחר וכן יראת גוים או לסטים אין לך סכנה גדולה מזו וכן רוח רעה שמעוררת דמיונו בשעה שרואה את הנר ומתוך כך אמר במכבה לסיבות אלו שהוא פטור ופירשו בגמ' מותר לגמרי אלא מתוך שהוצרך לשנות בסמוכה לה חייב נמשך לשנות בזו פטור ואע"פ שאמרו כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבד מתלת דפטור ומותר ואין זה מכללם לא הטריחו עצמם להזכירו שהדבר מפורסם הרבה להיתר שהדבר ידוע שהשבת דחויה היא אצל הסכנה ומ"מ מה שאמרו בברייתא בשביל חולה שיישן לא יכבה ואם כבה פטור פירושה בחולה שאין בו סכנה ולדעת ר' שמעון שלדעת ר' יהודה בחולה שאין בו סכנה אין צד היתר לעשיית מלאכה ע"י ישראל והיה חייב לגמרי במזיד כדינו ובשוגג כדינו אלא לר' שמעון היא שנויה שפוטר בכל מקום במלאכה שאינה צריכה לגופה:

כחס על הנר כלומר אם כבה מתוך שהוא חס על הנר כגון שכלה השמן והפתילה משתלהבת ומתירא שמא יפקע נרו או כחס על השמן להשאירו לליל מחרתו וכן שחס על הפתילה בדרך זה חייב שהרי לדעת ר' יהודה מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה ור' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם פירשו בגמ' שר' יוסי סובר כר' שמעון וזה שחייב בפתילה לא שיכבנה כחס עליה שאין זו צריכה לגופה שאם תאמר זהו כיבוי לצורך פחם שיתאחז האור במקום הכיבוי אין זה כלום שהרי ראש הפתילה שהוא מכבה לא יועיל לו כלום שכשירצה להדליקה פעם אחרת יצטרך להסיר ראש הפתילה ממנה תחלה אלא פירוש הדבר בפתילה שאינה מהובהבת והבהבה וכיבה שזהו כיבוי הצריך לגופו וזהו שהוא עושה פחם כלומר שהוא מתכוין לעשותה פחם לידלק בו האור שכל שמדליק ומכבה על דעת שיתאחז האור בו יפה הוא נקרא בלשון פחם מצד שהוא ענין הפחם ולא אחר שהיא נעשית פחם ושמא תאמר אם כך הוא הרי הוא חייב ג"כ על הדלקתה ודאי כך הוא אלא שאפשר שהדליק בנקדת כניסת שבת ובשעת הכבוי קדש היום:

זהו ענין משנתנו ולענין פסק נחלקו בה הרבה מפרשים והוא שגדולי המחברים פסקו כר' יהודה והרבה נמשכים אחריהם מכח סתם משנה זו ומכח מה שנ' בפרק כירה בכיבוי גחלת של עץ לשמואל ולרבינא וכן בפ' המצניע בכזית מן המת ורבינא ורב אשי סוברים כן בפ' המצניע וגדולי הפוסקים נראה מדעתם שפטור עליה והרבה נמשכים אחריהם מכח פטור ומותר האמור באותם שלשה דברים שהוזכרו בראש המסכתא וכן שסתם משנה מוכיח כן בפרק אריגה בענין קורע על מתו וקצת משניות ג"כ סותמות כן בפרק שרצים ואף רבא שאמרה כדעת זה בפרק נוטל ולזו דעתנו נוטה ממה שראינו במשנה זו שר' יוסי חלק בה עם ר' יהודה וכלל ידוע ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי:

ותדע שעיקר מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון במלאכה שאין צריכה לגופה היא אף בדבר שהוא מקלקל כל שיש צד תקון בקלקולו שר' יהודה מחייב אפי' לא היה תקונו אלא להרחיק נזק או צער או הפסד או קיום מצוה כגון קריעה על מתו ור' שמעון פוטר בכל אלו ואין קלקול אצלו לחייב אלא כשהוא תחלת תקון כגון מוחק במקום שהיה בו טעות על מנת להגיהו וסותר כותל רעוע לבנותו שכל אלו ודומיהם תחלת התיקון וצורך גופה היא אע"פ שלא היה רוצה שיצטרך לכך אבל מכבה את הנר מפני גוים או לסטים וחולה אין בזה צורך גוף כלל שאין התקון בגוף הקלקול שאין כיבוי הנר מסיר החולי או הנזק בידים אלא שגורם כן לפעמים ומתוך כך פטור אלא שאסור ואע"פ שבהפסת מורסא התירו לכתחילה ואף בזו היה לנו לומר כן שהרי להסרת נזק החולה הוא מכוין כבר כתבנו שאין זה הסרת נזק בידים ועוד שאין הנזק מבורר כל כך שיבא מצד הנר ועוד שאפשר לו בצדדים אחרים כגון מחיצה והדומים לה ובמקומות שבמסכתא זו יתבארו מענינים אלו דברים על סדר הפרטים הנכללים תחת מינים אלו ונבארם אחת אחת לשטתנו כפי היכלת בע"ה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה ה"ג מחלוקת כו' דבפרק כל שעה משמע דטפי שרי היכא דלא אפשר כו' עכ"ל מהא דקאמר רבי ירמיה רבה אימור דאמר רבי שמעון בגדולים דלא אפשר בקטנים מי אמר ה"מ לאוכוחי הכי דהך גירסא ליתא דאם לא כן הוה ליה סברת עולא הפוכה מדרבי ירמיה אלא דניחא ליה לאתויי מפרק כל שעה דכל הסוגיא התם אית ליה הך סברא דטפי שרי היכא דלא אפשר וליכא מאן דפליג התם כי הכא דפליגי וק"ל:

תוס' בד"ה גזירה כו' זילחא כו'. נ"ב פירש"י לרבץ הבית:

גמרא וצריכא כו'. עתוי"ט שהקשה דאכתי לישתוק מביצה ותירוצו ל"נ כלל. דא"כ מדוע ל"ק הש"ס דלרבנן איצטריך קערה משום האי סברא דהפתילה מונחת בתוכה. ול"נ דסתם קערה היא של חרס. (וע' חולין קיא ב' קערה שמלח בה בשר כו' דמוקי לה הר"פ בטור סי' ס"ט בשל חרס דוקא). ואולי דוקא בש"ח התיר ר"י אבל לא בשאר כלים כיון דמופסקת. ומ"ה שפירש שם בכוונת הרמב"ם דבקערה כיון דמחוברת קרוב יותר שיהיה חייב משום מכבה. משמע דבשפופרת ודאי אין כבוי דאורייתא בזה נדחו דברי הרא"ש בפ"ב דביצה סי' יז מה שהביא מהך דשפופרת לסתור דברי התוס' דשם. [ועיין ברמב"ם בחבורו פרק ה' מהלכות שבת הלכה י"ב] :

במשנה כחס עה"נ כו'. עיין תוי"ט כ' שהכ"ף נוספת כמו כלך לד"ז בלשון ברייתא ונמצא ג"כ במקרא כ' נוספת בסוף התיבה כמו ערכך בפ' בחוקותי שכ' רש"י של"י כפל הכפי"ן:

רש"י ד"ה לעילא מרי"צ. לפניו. ולקמן בדף הסמוך ד"ה לעילא מר"ת לפניו כו'. וע' לקמן פ"ח בפירושו ד"ה לעילא מר"ח:

גמ' גזרה עיליתא דשישא. עיין לקמן דף קנא ע"ב:

תוס' ד"ה גזרה וכו' אטו עלייה אחרת. ועיי' לקמן דף קנא ע"ב ברש"י ד"ה קרקע:

לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וכו' הרמב"ם אע"ג דפסק המסתפק חייב משום מכבה מ"מ הכא בפ"ה מהל' שבת כ' הטעם שיהנה משמן אחר כיבוי ויהנה ממוקצה ועיין פנ"י בשמעתין. ונראה משום דבפסחים י"א ע"א אמרינן משום ר' יהודה מתיר משום חומרא דשבת בדילו מיני' ונראה אפי' איסור דרבנן דשבת נמי חמירי ובדילו מיני' דאלת"ה אכתי ניחוש לאחר שכבה יהנה מהשמן ואע"כ אפילו איסור דרבנן חמירי ובדילו מיני' והשתא י"ל דת"ק נמי לא פליג אלא איסורי דרבנן דשבת לא בדילו ומש"ה אוסר ונהי למוקצה לא חייש דהרי ת"ק הוא ר"ש דמתיר מותר הנר שבקערה מ"מ חייש שיסתפק ממנו בשעה שהוא דולק דלדידי' הוה רק איסור דרבנן משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכן פי' רמב"ם בפי' המשנה טעמא דת"ק משום מכבה. אך לדינא הלא פסק רמב"ם משאצ"ל חייב א"כ לא הי' לן למיחש שיסתפק בשעה שהוא דולק דמיבדל בדילו מיני'. אך לענין מוקצה מחמת איסור קיי"ל כר' יהודה וחיישינן שיסתפק אחר שכבה וא"ש פסק הרמב"ם:

המכבה את הנר. צל"ע קצת הא לרפאות חולה שאין בו סכנה מצוה רבה היא וא"כ ישראל ששגג וריפא חברו בשבת וכיבה נר בעבורו ה"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ופטור אבל אסור. עיין סוף פרק ר"א דמילה ומאי פריך ש"ס. ומיהו י"ל תינח משום חולה שאיש אחר מכבה עבורו לשם מצוה אבל מפני גוים ולסטים הוא עצמו מכבה ולא שייך דבר מצוה דלהנאת עצמו עשה. אך ברייתא דר' אושיע' לא הוה צריך לאוקמי כר"ש אלא כמ"ד טעה בדבר מצוה ומוכח מזה דהלכה כר"ש מלאכה שאצ"ל פטור וקשה אהרי"ף ורמב"ם. וצ"ל דא"כ מ"ש כיבוי נר דנקט ולא קאמר העושה מלאכה בשביל חולה שאין בו סכנה פטור אבל אסור:

במשנה לא יקוב אדם שפופרת כו' בשביל שתהא מנטפת ופירש"י משום גזרה שמא יסתפק ממנו וכיון שהוקצה לנר חייב משום מכבה עכ"ל. ולכאורה לשון רש"י תמוה דבתחילת דבריו שכתב כיון שהוקצה לנר משמע דהיינו מטעם מוקצה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל באמת בחיבורו בפ"ה מהלכות שבת וא"כ מה זה שסיים רש"י דחייב משום מכבה והיינו כמ"ש הרמב"ם ז"ל כאן בפי' המשניות והיינו ממאי דאמרינן בפ"ב דביצה דף כ"ב דהמסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה וא"כ אפילו לא הוקצאו לנר שייך האי חיובא וא"כ לשון רש"י בזה הוי כמאן דארכבי אתרי רכשי. והנלענ"ד בזה דבלא"ה משמע מ"ש רש"י חייב משום מכבה לאו דוקא דאפילו בהאי דאמרינן בביצה דהמסתפק ממנו חייב משום מכבה כתבו התוספת שם דהיינו דהואיל דבאותו שעה שהוא מסתפק ממנו מכבה קצת ומכסה אורו דלא יוכל לאנהורי כולי האי לכך נראה ככיבוי עכ"ל התוס'. משמע דנראה כמכבה ואינו מכבה ממש ואפילו לשיטת הרא"ש ז"ל שכתב בפ"ב דביצה דהמסתפק ממנו חייב משום מכבה ממש ע"ש וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות שבת מ"מ בהאי דהכא בשפופרת דלא שייך האי טעמא דמכחיש אורו כיון שאין מסתפק אלא מהשמן שבשפופרת ולא מהשמן שבנר עצמו (ונראה שמזה הטעם חזר הרמב"ם ז"ל בחיבורו בפ"ה מהלכות שבת שכתב הטעם דמוקצה ממה שפי' כאן בפי' משניות דהטעם משום מכבה) ולכך כתב רש"י כאן דאפ"ה כיון שהוקצה לנר הוי השמן שבשפופרת כמו שמן שבנר דשייך ביה טעמא דמכבה לשיטת הרמב"ם והרא"ש או דמיחזי כמכבה לשיטת התוספות כנ"ל בכוונת רש"י ודו"ק ועיין בסמוך ועיין עוד במה שאכתוב בזה בפ"ב דביצה:

בגמרא תניא אמר ר' יהודא פעם אחת כו' והיה שם ר' טרפון וזקנים ולא אמרו לנו דבר כו'. מכאן נראה לי ראיה לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שבת בטעמא דשפופרת דהוי משום מוקצה דאי משום מכבה אם כן אמאי מייתי ר"י ראיה מר"ט וזקנים שלא אמרו לו דבר דשמא ר"ט וזקנים סברי דמלאכ' שאינה צריכה לגופה פטור כחכמים דפליגי עליה דר"י ומש"ה לא אמרו לו דבר כיון דליכא למיחש לשמא יכבה כיון שאפילו אם יכבה ליכא איסורא דאורייתא דהא כל כיבוי מלאכה שא"צ לגופה היא כדאמרינן במתני' דבסמוך גבי כחס על הנר או על השמן משא"כ לר"י גופא דמחייב במלאכה שאצ"ל לעולם אימא לך דיש לאסור בשפופרת של ביצה אע"כ דלא שייך הכא טעמא דמכבה כלל מטעמא דפרישית לפי שיטת הרמב"ם אלא טעמא דמוקצה לחוד כיון שהוקצאו לנר וא"כ שפיר מייתי ר"י ראיה דהא אפילו לר"ש דמיקל במוקצה ופליג אדר"י אפ"ה מודה בשמן שבנר בשעה שהוא דולק דאסור משום מוקצה כדאמרינן לקמן בפרק כירה דף מ"ה דהואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו כן נראה לי בשיטת הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

הניחו בקופסא. גלי דעתיה דחשיב ליה: במגוד. קביל''א דגרע מקופסא ועדיף מאחורי הדלת ואחורי הדלת עדיף מזרקו לאשפה ומוכן דר' אליעזר היינו קופסא ושלא מן המוכן מגוד ואחורי הדלת: ומאי קרי ליה שלא מן המוכן. הואיל ולרבי אליעזר חשיב לקבולי טומאה דלגבי קופסא לאו מוכן הוא: ורבי יהושע סבר כו'. ומוכן דרבי יהושע מגוד ואחורי הדלת ושלא מן המוכן זרקו לאשפה: ומאי קרי ליה. למגוד מוכן הואיל ולר' יהושע בטל דלגבי אשפה דאיירי בה רבי יהושע מוכן הוא ורבי עקיבא תלאו במגוד קרי מוכן ואחורי הדלת שלא מן המוכן: והדר ביה ר' עקיבא לגבי ר' יהושע. ומטהר אף במוכן: מדקתני. במתניתין פתילת הבגד דמשמע שעדיין בגד הוא קצת וחשבו בעיניו ואפ''ה קאמר רבי עקיבא במתני' טהורה היא אלמא הדר ביה: של בגד. משמע שקפלה מבגד הבגד משמע שקפל הבגד עצמו שלם ולענין הדלקה כדאוקימנא לעיל טעמא דרבי אליעזר דבעי פתילה מחורכת שתדלק יפה: מתני' שתהא מנטפת. ויתקיים הנר שתהא השמן מטפטף כל שעה לתוך הנר וטעמא משום גזרה שמא יסתפק הימנו וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה ואפי' אותה שפופרת של חרס דמאיסא ליה גזרינן: אבל אם חיברה. ליכא למיחש דמשום איסור שבת בדיל מיניה: ויתן ראש הפתילה. השני שהוא יוצא דרך הנקב האחר שבנר לשאוב ושמן נמשך דרך הפתילה לראש הדולק: ורבי יהודה מתיר. דלא גזר: גמ' דלא מיפסק. מידי שהוא מונח בתוך חלל הנר למעלה מכיסוי: דמפסקא. שהרי אצל הנר מונחת ויש כאן הפסק וליכא למימר גופיה הוא אימא מודה דנגזור: תנא אם חיברה. בעה''ב עצמו מבעוד יום בסיד או בחרסית מותר: כעין יוצר. שחברה שפיר: דשישא. רצפה של שיש דלא עביד בה חריץ: לעילא מרבי יצחק. לפניו: כדשתיקו ליה חבריא. רבי טרפון וזקנים שמפני שלא אמרו לו דבר דימה והעיד דמותר: נפק מיניה חורבה. וינהגו היתר בדבר ור' יצחק סבירא ליה כרבי יהודה דדבר שאין מתכוין אסור ואע''ג דבשייש לא עביד חריץ. גזר אטו עיליתא דעלמא: ריש כנישתא. מפטיר כנסיות המכניס ומוציא ומיישב תלמידים ותינוקות: דבצרה. שם מקום כי זבח לה' בבצרה (. שעיה לד): כר' שמעון. דאמר גורר אדם: דלא אפשר. אלא בגרירה שאין יכול ליטלן בידו: מחלוקת בקטנים. ואע''ג דאפשר בטלטול שרי רבי שמעון הואיל ואין מתכוין לחריץ ור' יהודה סבר כיון דאפשר אסור: קתני גדולים. מטה: וקתני קטנים. כסא ורבי יהודה פליג עליה דתנן במסכת ביצה רבי יהודה אומר כל הכלים אין נגררים דאי לאו משום פלוגתייהו למה לי למיתני גדולים השתא קטנים שרי רבי שמעון גדולים מיבעיא אלא תנא קטנים משום ר' שמעון ותנא גדולים משום רבי יהודה: דומיא דכסא. קטנים ובהא הוא דאסר רבי יהודה אבל בגדולים שרי: כסא דומיא דמטה. גדולים ובהא הוא דשרי רבי שמעון אבל בקטנים אסר: מוכרין כדרכן. כסות של כלאים לובשו בשוק כדי להראותו למוכרו דלא אסרה תורה אלא לבישה שהיא להתחמם כדרך כל הלובשים והעלאה דומיא דלבישה נמי דמיתהני בה: ובלבד שלא יתכוין כו'. ור' שמעון הוא דאזיל בתר כוונה: והצנועים. כשרים שמרחיקין עצמן מכל לזות שפתים: והא הכא דאפשר. לכל אדם למעבד שלא על ידי איסור ואפילו הכי שרי: מתני' מפני נכרים. כגון פרסיים שהיה להם יום חג שאין מניחין אור אלא בבית עבודת אלילים שלהם: ומפני הלסטין. שלא יראו שיש שם אדם ויבאו עליו: ומפני רוח רעה. הבאה עליו וכשאינו רואה נוח לו: פטור. ובגמרא מפרש לכולה: כחס על הנר. שראוהו שמתקלקל וחס עליו וכבה את הפתילה: הנר. קרוייזי''ל: חייב. ובגמרא מפרש לה: פוטר בכולן. מפרש בגמרא (דף לא:): שהוא עושה פחם. בכיבוי זה והוי מלאכה הצריכה לגופה כדאמר בגמרא:

גזירה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא. והא דקאמר בסוף המצניע (לקמן דף צה. ושם) אמימר שרא זילחא במחוזא ומפרש דטעמא מאי אמור רבנן דילמא אתי לאשוויי גומות הכא ליכא גומות ומפרש בקונטרס דכולה מחוזא רצפה היתה התם אין לגזור מחוזא אטו שאר עיירות אבל בעיר אחת גזרינן עלייה זו אטו עלייה אחרת: ה''ג מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד''ה מותר ול''ג ד''ה אסור דבפרק כל שעה (פסחים דף כ.: ושם) משמע דטפי שרי היכא דלא אפשר מהיכא דאפשר: ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה וכו'. ובענין דלא הוי פסיק רישיה כגון שהוא לבוש מלבושים אחרים להגין עליו מפני החמה ומפני הצינה: