שבת כח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - א

כתיב הכא, בפרשת טומאת אהל המת: "זאת התורה אדם כי ימות באהל".

וכתיב התם, בהקמת המשכן: "ויפרוש את האהל על המשכן".

מה להלן, במשכן, היה של פשתן, שהרי לא היה בו מין אחר היוצא מן העץ אלא פשתן [כדכתיב: שש משזר. ושש היינו פשתן], והוא קרוי אהל, אף כאן בטומאת אהלים, נטמא רק אהל של פשתן, שרק הוא קרוי אהל.

ופרכינן: אי מה להלן, במשכן, היו החוטים שזורין מכמה חוטים יחד, והיה חוטן כפול, שזור מששה חוטין יחד. אף כאן בטומאת אהל, נימא דבעינן שיהיו חוטים שזורין, וחוטן יהיה כפול ששה?

תלמוד לומר: כתיב בפרשת פרה: "אהל - אהל" כמה פעמים. ריבה הכתוב לטומאת אהל, אפילו אהל שאין חוטיו שזורים, ושאינם כפולים ששה.

ופרכינן: אי "אהל אהל" ריבה - אפילו כל מילי נמי נרבי, ואף אהל שאינו של פשתן יהא מקבל טומאה!?

ומתרצינן: אם כן, גזירה שוה של "אהל אהל" ממשכן - מאי אהני ליה?

ותו פרכינן: ואימא, מה להלן, במשכן, היה האהל עשוי מקרשים, אף כאן בטומאת מת, אף אהל העשוי מקרשים של עץ יקבל טומאה? [ועיין תוד"ה אי]

ומתרצינן: אמר קרא: "ועשית קרשים ל-משכן". ובא הכתוב ללמדך:

דוקא משכן, כגון עשר היריעות שנאמר בהן "ואת המשכן תעשה עשר יריעות" - קרוי משכן, ומשכן נקרא אהל כדכתיב "את משכן אהל מועד". ואין קרשים קרויין משכן [ולכן לשון הכתוב הוא "קרשים ל-משכן" ולא כתיב "ועשית את קרשי המשכן"].

ותו פרכינן: אלא מעתה, שכל היכי דכתיב "ועשית ל-", אין הוא כדבר שנעשה עבורו. הא דכתיב בענין המכסה העליון למשכן [שמות כו יד]: "ועשית מכסה לאהל". האם הכי נמי נימא כי מכסה לאהל שנעשה מעור לא איקרי אהל, ולא יקבל טומאת אהלים?

ושמא תאמר כי אכן כך הוא. אין זה יתכן.

כי: אלא הא דבעי רבי אלעזר: אהל העשוי מעור בהמה טמאה - מהו שיטמא האהל עצמו בטומאת אהל המת?

מאי קא מיבעיא ליה?

והרי רבי אלעזר יליף לעיל לטומאת אהל מהמשכן. ואם כן, השתא, עור בהמה טהורה העשוי למלאכת המשכן, כגון עורות אילים מאדמים, שהם בהמות טהורות, אמרת לא מטמא טומאת אהל, הואיל דלא מיקרי אהל - עור בהמה טמאה, שאינו ראוי למלאכת המשכן, מיבעיא שלא יטמא בטומאת אהל!?

ומתרצינן: לעולם כל היכי דכתיב "ועשית ל-" [וכמו "ועשית מכסה ל-אהל"] אכן אין הוא כדין הדבר שנעשה עבורו, ומפסוק זה כשלעצמו היה עלינו למעט אפילו עור בהמה טהורה מטומאת אהל.

אלא שאני התם, במכסה עור הבהמה הטהורה האמור במשכן, דהדר - אהדריה קרא, וגלי לן דמיקרי אהל.

דכתיב "ונשאו את יריעות המשכן ואת אהל מועד. מכסהו, ומכסה התחש אשר עליו".

[במשכן היו שלשה כיסויים, עשר יריעות עשויות שש משזר, ומעליהם אחד עשר יריעות עזים, ומכסה עליון מעור תחש].

מקיש מכסה עליון של התחש למכסה תחתון של יריעות העזים - מה מכסה תחתון קרוי אהל, דכתיב: [שמות כו ז] "ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן", לפורסם על היריעות התחתונות - שנקראו משכן.

אף מכסה עליון של עור התחש קרוי אהל.

והכא גלי לן קרא דחשיב עור בהמה טהורה אהל. מיהו בבהמה טמאה מספקא ליה לרבי אלעזר אי עור חשיב אהל.

גופא: בעי רבי אלעזר: עור של בהמה טמאה - מהו שיטמא טומאת אהלין?

והוינן בה: ומאי קמיבעיא ליה? הא רבי אלעזר גמר טומאת אהל בעור רק משום הקישא ממשכן, ושם היה הכיסוי עשוי מעור של בהמה טהורה דוקא.

אמר רב אדא בר אהבה: היא גופא, תחש שהיה בימי משה - קמיבעיא ליה: האם מין טמא היה, או מין טהור היה? אמר רב יוסף: מאי תיבעי ליה לרבי אלעזר?

הא תנינא בברייתא: לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד.

ומכאן תפשוט שהתחש היה מין טהור.

מתיב רבי אבא על דברי רב יוסף:

כתיב: "ועשית מכסה לאהל עורות אילים מאדמים. ומכסה עורות תחשים מלמעלה", ונחלקו בזה חכמים:

רבי יהודה אומר: שני מכסאות היו. אחד של עורות אילים מאדמים, ואחד של עורות תח שים.

רבי נחמיה אומר: מכסה אחד היה. והיה דומה כמין חיה הנקראת תלא אילן.

ומקשה רבי אבא: והא תלא אילן - מין טמא הוא!? וכיצד אמרת שלא הוכשרו למלאכת שמים אלא בהמה טהורה בלבד.

ומשנינן: הכי קאמר: כמין תלא אילן הוא, בכך שיש בו [בעורו] גוונין הרבה. ולא תלא אילן ממש. דאילו התם מין טמא, והכא מין טהור.

אמר רב יוסף כסיוע לדבריו: אי הכי פירושו, שאין זה תלא אילן ממש אלא דומה לתלא אילן בריבוי גווניו, היינו דמתרגמינן: "תחשים" - ססגונא. כלומר, שהתחש שש, שמח ביופיו, בגוונין הרבה שיש בו.

רבא אמר: עור בהמה טמאה דמטמא באהל המת - מהכא, מטומאת נגעים ילפינן לה.

דתניא: כתיב בפרשת נגעים [ויקרא יג מט] "בבגד או בעור", והוה מצי למכתב "או עור". מאי "או בעור"?

ריבה הכתוב אף עור בהמה טמאה לטומאת נגעים.

ומרבינן גם נגעי בגדים באופן שלקה, שהתנגע הבגד בנגע, רק לאחר שהיה הבגד ביד כהן. שאפילו אם בתחילה לא היה בו נגע, ורק משהראהו ביד הכהן הופיע בו הנגע - גם כן טמא הבגד בטומאת נגעים.

[והטעם דאיצטריך לרבויי, משום דכתיב: "והבגד כי יהיה בו נגע - והראה אל הכהן", דמשמע לכאורה שאם לא היה בו נגע קודם שהראהו לכהן הרי הוא טהור. תוס'].

קצץ מכולן, מכל מיני הבגדים שנאמרו בפסוק, ועשה חתיכה אחת מהן - מנין שנטמא הבגד בטומאת נגעים?

תלמוד לומר: [ויקרא יג מח] "או בכל מלאכת עור".

ומדמרבינן עור בהמה טמאה לטומאת נגעים, הוא הדין לטומאת אהל.

ודחינן: ואיכא למיפרך: מה לנגעים, שיש בהם חומרה, שכן חוט העשוי לאריגת שתי וכן חוט העשוי לאריגת ערב - טמא בהן עוד לפני שנארג החוט בבגד. מה שאין כן בטומאת מת, דילפינן לקמן [סד א] מקרא דכתיב "בגד עור" שדוקא בגד מטמא בהם, ולא חוטי השתי או הערב.

אלא, גמר טומאת אהל בעור בהמה טמאה, מטומאת שרצים. דתניא: כתיב בפרשת טומאת שרצים [ויקרא יא לב] "או בגד או עור".

והכי דרשינן: "עור".

אין לי שנטמא בטומאת שרץ אלא עור של בהמה טהורה.

עור של בהמה טמאה - מנין שנטמא בטומאת שרץ?

תלמוד לומר: "או עור".

ומיתורא ד"או" מרבינן עור בהמה טמאה לטומאת שרץ, ומכאן נלמד לטומאת אהל.

ואיכא למיפרך: מה לשרצים, שכן יש בהם חומרה מיוחדת, שהם מטמאין בשיעור קטן של כעדשה. תאמר במת שמטמא רק בשיעור של כזית.

נגעים יוכיחו, שמטמאים בשיעור של כגריס [שהוא פחות מכזית], ועור בהמה טמאה טמא בהם.

וחזר הדין. לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה. שבכל אחד מהם יש צד חמור: שרץ מטמא בכעדשה, ונגעים אפילו חוט שתי וערב נטמא בהם.

הצד השוה שבהן, בטומאת שרץ ובטומאת נגעים: א. שעור טמא בהן. ב. ועשה בו הכתוב עור בהמה טמאה כדין עור בהמה טהורה.

אף אני אביא אהל המת - א. שעור טמא בו. ב. ונעשה בו עור בהמה טמאה כדין עור בהמה טהורה. אמר ליה רבא מברניש לרב אשי: אכתי איכא למיפרך: מה להצד השוה שבהן, בשרצים ובנגעים, שכן יש בהם חומרה, שהם טמאין בפחות מכזית, תאמר במת שאינו מטמא אלא בכזית!?

משכן. שכן כתיב הכא [נאמר כאן], בדיני טומאה "זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים" (במדבר יט, יד), וכתיב התם [ונאמר שם] "ויפרוש את האהל על המשכן וישם את מכסה האהל עליו מלמעלה" (שמות מ, יט), מה להלן במשכן היה האהל של פשתן, והוא הקרוי "אהל" — אף כאן בדיני טומאת מת רק אהל של פשתן קרוי "אהל". ושואלים: אי [אם כן] אמור גם כי מה להלן חוטי הפשתן שבמשכן היו דווקא חוטים שזורין וחוטן היה כפול ששה, אף כאן בכל דין אהל המת יהיה צורך שיהיו שזורין, וחוטן צריך להיות כפול ששה? — תלמוד לומר: במלה "אהל" "אהל" החוזרת פעמים אחדות ריבה הכתוב שאף אהל פשתן שאינו דומה בכל למשכן — אף הוא נקרא אהל. ושואלים: אי [אם] בחזרה של המלה "אהל" "אהל" כמה פעמים ריבה הכתוב, אם כן אפילו כל מילי נמי [דבר גם כן] ייחשב בין הדברים המקבלים טומאת אוהל! ומשיבים: אין להרחיב עד כדי כך את הריבוי, שאם כן הגזירה השוה "אהל" "אהל" ללמד מהמשכן לאהל המת מאי אהני ליה [מה הועילה לו] אם הכל בכלל?! אלא ודאי שאין להרחיב, ועל ידי הגזירה השווה והריבוי נלמד שדין זה דווקא בפשתן.

ועוד שואלים: ואימא [ושמא אמור]: מה להלן במשכן בבסיס האהל היו קרשים, אף כאן בדיני טומאה ייחשבו אף קרשים כאהל! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים" (שמות כו, טו), ומלשון הכתוב למדנו שהמשכן (היריעות בלבד) הוא הקרוי משכן, ואין הקרשים עצמם קרויין משכן, אלא אך מכשירים למשכן. ודוחים: אלא מעתה אם נדקדק בלשון הכתוב, הרי נאמר שם "ועשית מכסה לאהל עורות אילים מאדמים ומכסה עורות תחשים מלמעלה" (במדבר כו, יד), והאם הכי נמי [כך גם כן] תאמר שמכסה לא איקרי [אינו נקרא] "אהל"? ואם אתה אומר כן, אלא הא דבעי [שאלה זו ששאל] ר' אלעזר: עור בהמה טמאה ששימש ככיסוי על המת מהו שיטמא הוא עצמו באהל המת? ואם תאמר שמכסה האהל אינו נחשב אהל, השתא [עכשיו] לפי זה עור בהמה טהורה אשר כיסה את המשכן לא [אינו] מטמא, אם כן עור בהמה טמאה המשמש ככיסוי מיבעיא [צריך לומר] שאינו מטמא? ומשיבים: אין להשוות את הדברים כי שאני התם דהדר אהדריה קרא [שונה שם שחזר והחזירו הכתוב] לצרף את האהל והמכסה יחד, דכתיב [שנאמר]: "ונשאו את יריעת המשכן ואת אהל מועד מכסהו ומכסה התחש אשר עליו מלמעלה" (במדבר ד, כה), ופסוק זה מקיש (משווה) כיסוי עליון לתחתון — מה הכיסוי התחתון קרוי "אהל", אף הכיסוי העליון קרוי "אהל".

א קודם הוזכרה שאלת ר' אלעזר, ועתה דנים בנושא זה גופא [לגופו]. שר' אלעזר שאל: עור בהמה טמאה מהו שיטמא הוא עצמו בטומאת אהלין? ומבררים: מאי קמיבעיא ליה [מה, בעצם, נשאל לו]? מה היא הבעיה היסודית שעליה מתבססת שאלה זו? אמר רב אדא בר אהבה: תחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה [נשאל לו, הסתפק בו] ר' אלעזר האם טמא היה או טהור היה? אמר רב יוסף: מאי תיבעי ליה [מה נשאל לו] והלא בפירוש תנינא [שנינו]: לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, וודאי אם כן שתחש היה מין טהור!

על כך מתיב [מקשה] ר' אבא, והרי שנינו שר' יהודה אומר: שני מכסאות היו למשכן, אחד של עורות אילים מאדמים ואחד של עורות תחשים. ואילו ר' נחמיה אומר: מכסה אחד בלבד היה למשכן, וחציו עורות אילים, וחציו עורות תחשים. והיה דומה כמין החיה הנקראת תלא אילן. ושואלים: והא [והרי] תלא אילן יצור טמא הוא! ומתקנים: הכי קאמר [כך אמר, כך היתה כוונתו]: כמין תלא אילן הוא שיש בו גוונין הרבה, ואולם לא תלא אילן ממש, שאילו התם [שם] תלא אילן הוא טמא, והכא [וכאן] כיסוי האהל היה טהור, מחיות טהורות. אמר רב יוסף: אי הכי היינו דמתרגמינן [אם כך, זהו הטעם שאנו מתרגמים] "תחש" "ססגונא", שהכוונה היא ששש (שמח) בגוונין הרבה.

ב רבא אמר כי ההוכחה שעור בהמה טמאה שהוא מטמא באהל המת באה מהכא [מכאן], דתניא [שכן שנינו בברייתא], בדיני טומאת הנגעים נאמר כי הנגע יכול להיות "או בשתי או בערב לפשתים ולצמר או בעור או בכל מלאכת עור" (ויקרא יג, מח). ולמעשה היה יכול להיות כתוב לשון "או עור", ונאמר "או בעור", ואמרו חכמים: במילים "או בעור" ריבה הכתוב עור בהמה טמאה שאף הוא מיטמא. ואילו עור שלקה ביד כהן, שלפני שהראהו בעליו לכהן לא היה בו נגע, אבל נעשה בו נגע בידיו של הכהן, או שקצץ מכל אחד מן המינים הללו ועשה מטלית אחת מהן, מנין שהוא מקבל טומאה? — תלמוד לומר מן הריבוי הרחב יותר: "או בכל מלאכת עור ". ומעירים: ואיכא למיפרך [ויש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה, ומתוך כך גם לא נוכל ללמוד טומאת מת מדיני נגעים, כי מה להשוואה מנגעים שהחמיר בהם הכתוב שכן גם שתי וערב שלא נארגו טמא בהן הנגע.

אלא יש לומר כי גמר [למד] מדיני טומאת שרצים, שנאמר בהם: "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם" (ויקרא יא, לב). דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מן האמור סתם "עור "אין לי ללמוד שיהיה מיטמא במגע שרץ אלא עור בהמה טהורה, ואולם עור בהמה טמאה מנין שאף הוא מיטמא? תלמוד לומר מן הריבוי "או עור ". ומתוך שבטומאת שרצים דין עור הטהור והטמא זהה נלמד מזה אף לדיני אהל המת. ושוב אומרים: ואיכא למיפרך [ויש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה ולומר כי מה לשרצים דינם כן, שכן הם מטמאין אפילו בשיעור קטן כעדשה, מה שאין כן המת ששיעור טומאתו גדול יותר בכזית. על כן אומרים: אם כן, נגעים יוכיחו שטומאתם ביותר מכעדשה ואף על פי כן עור בהמה טמאה טמא בהם. וחזר הדין, כלומר, הדין (ההוכחה) פונה, סובב, ממוכיח אחד אל השני, והסיכום — שאמנם לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, שאין דבר אחד נראה ונידון כדבר אחר לפי שיש בכל אחד מהם חומרות מיוחדות, ואולם הצד השוה שבהן — שעור בכלל טמא בהן, ועשה הכתוב דין עור בהמה טמאה כעור בהמה טהורה להיטמא. אף אני אביא את ההלכה הנוספת של אהל המת שעור טמא בו, ונעשה אף בו עור בהמה טמאה כעור בהמה טהורה.

אמר ליה [לו] רבא מברניש לרב אשי: עדיין איכא למיפרך [יש לפרוך, לשבור] דברים אלו ולומר: מה להצד השוה שבהן (בנגעים ובשרצים) שכן טמאין הם שניהם בפחות מכזית, תאמר במת שאינו מטמא אלא בכזית לפחות.

על כן נמצא שלמרות ההבדלים חמורות שתי הלכות אלה מדיני טומאת המת ואין ללמוד מהן. אלא אמר רבא מברניש, יש ללמוד זאת כך:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

written in the context of the Tabernacle. It is written here, in the discussion of the laws of ritual impurity: “This is the law: When a man dies in a tent, every one that comes into the tent, and everything that is in the tent, shall be impure seven days” (Numbers 19:14), and it is written there: “And he spread the tent over the Tabernacle, and put the covering of the tent above upon it; as the Lord commanded Moses” (Exodus 40:19). Just as below, with regard to the Tabernacle, the tent was made of linen and is considered a tent, so too, here, with regard to the halakhot of ritual impurity imparted by a corpse, only a tent made of linen is considered a tent. The Gemara asks: If so, derive the following from that same verbal analogy: Just as below the linen threads in the Tabernacle were specifically threads that were twisted and the threads were folded six times, so too, here, in all of the halakhot pertaining to a tent over a corpse, the threads must be twisted and their threads folded six times. The verse states the word tent, tent several times to amplify and include even a tent made of linen not identical to the Tabernacle. The Gemara asks: If the repetition of the word tent, tent several times amplifies, even all things should be included among those items that can receive ritual impurity as a tent. The Gemara answers: This amplification cannot be that far-reaching, as, if so, the verbal analogy of tent, tent, that teaches us to derive the tent over a corpse from the Tabernacle, what purpose does it serve if everything is included? Rather, certainly the amplification is not absolute. Through the combination of the verbal analogy and the amplification, it is derived that this halakha applies specifically to linen.

And perhaps say: Just as below, in the Tabernacle, there were beams supporting the tent, so too, here, in the laws of ritual impurity, a tent made of beams should also be considered a tent. The Gemara responds that the verse said: “And you shall make the beams for the Tabernacle of acacia wood, standing up” (Exodus 26:15). From the language of the verse, it is derived that the Tabernacle, i.e., the curtains alone, is called Tabernacle, and the beams are not called Tabernacle, because they merely facilitate the Tabernacle. The Gemara rejects this: But if that is so, based on an analysis of the language of the verse, it says there: “And you shall make a covering for the tent of rams’ skins dyed red and a covering of teḥashim above” (Exodus 26:14), then in that case, too, say that the covering is not considered a tent. If so, however, what of the dilemma raised by Rabbi Elazar: With regard to the hide of a non-kosher animal over a corpse, what is the ruling? Can it become ritually impure as a tent over a corpse? If the covering of the Tabernacle is not considered a tent, now, the hide of a kosher animal that covered the Tabernacle cannot become ritually impure. If that is so, is it necessary to mention that the hide of a non-kosher animal cannot become ritually impure? The Gemara answers: The cases are not comparable because it is different there, in the case of the covering of animal hides, because the verse subsequently restored its status as a tent by uniting the tent and its covering, as it is written: “They shall bear the curtains of the Tabernacle, and the Tent of Meeting, its covering, and the covering of taḥash that is upon it” (Numbers 4:25). The verse juxtaposes the upper to the lower covering; just as the lower covering is considered a tent, so too, the upper covering is considered a tent.

Rabbi Elazar’s dilemma was mentioned above, and now the Gemara discusses the matter itself. Rabbi Elazar raised a dilemma: With regard to the hide of a non-kosher animal over a corpse, what is the ruling? Can it become ritually impure as a tent over a corpse? The Gemara clarifies: What is the essence of his dilemma? Rav Adda bar Ahava said: The taḥash that existed in the time of Moses is at the crux of Rabbi Elazar’s dilemma. Was it non-kosher or was it kosher? Rav Yosef said: What is his dilemma? Didn’t we learn explicitly: Only the hide of a kosher animal was deemed suitable for heavenly service? Certainly, the taḥash was a kosher species.

Rabbi Abba raised an objection. Rabbi Yehuda says: There were two coverings for the Tabernacle, one made of the reddened hides of rams and one of the hides of teḥashim. Rabbi Neḥemya says: There was only one covering for the Tabernacle, half of which was made of rams’ hides and half from the hides of teḥashim. And teḥashim were similar to the species of undomesticated animals called tela ilan. The Gemara asks: But isn’t a tela ilan a non-kosher creature? The Gemara emends this statement: This is what Rabbi Neḥemya intended to say: It was like a tela ilan in that it was multicolored; however, it was not an actual tela ilan. There, the tela ilan is non-kosher, and here, the covering of the tent was made from kosher animals. Rav Yosef said: If so, that is the reason that we translate the word taḥash as sasgona, which means that it rejoices [sas] in many colors [gevanim].

Rava said that the proof that the hide of a non-kosher animal becomes ritually impure in a tent over a corpse is derived from here, as it was taught in a baraita that it is stated in the halakhot of ritual impurity of leprosy that the leprosy could be: “Either in the warp, or in the woof, whether they be of linen, or of wool; or in a hide, or in any thing made of hide” (Leviticus 13:48). The verse could have simply stated: Or hide, and it said instead: Or in a hide. The Sages said: These words, or in a hide, amplify to include the hide of a non-kosher animal as well as hide that was afflicted in the hands of a priest, i.e., before the owner showed it to the priest there was no leprosy but it became leprous while in the hands of the priest, that they too become ritually impure. If one cut pieces from each of these types and made of them a single cloth, from where is it derived that it can become ritually impure? The verse states from the broader amplification: Or in anything made of hide. The Gemara remarks: There is room to refute this parallel, rendering it impossible to derive the laws of ritual impurity imparted by a corpse from the laws of leprosy. What is the comparison to leprosy with regard to which the Torah is stringent, as even the warp and woof that have not been woven into a garment can become ritually impure from it, which is not the case in impurity imparted by a corpse?

Rather, one could say that he derived it from the laws of the ritual impurity of creeping animals, as it is stated with regard to them: “And upon whatsoever any of them, when they are dead, does fall, it shall be impure; whether it be any vessel of wood, or garment, or hide, or sack, whatsoever vessel it be, with which any work is done” (Leviticus 11:32). As it was taught in a baraita: From the use of the word hide, I have derived nothing other than the fact that the hide of a kosher animal becomes ritually impure from contact with a creeping animal; however, from where is it derived that the hide of a non-kosher animal can become ritually impure? This is derived from the amplification, as the verse states: Or hide. Since, with regard to the ritual impurity of creeping animals the laws of the hides of kosher and non-kosher animals are identical, it is derived that this is also true with regard to the halakhot of ritual impurity imparted by a corpse. Once again, the Gemara says: There is room to refute this derivation and say: What is the comparison to creeping animals, as their legal status is stringent because they become ritually impure even if they are as small as a lentil-bulk, which is not true in the case of a corpse? In order for a corpse to transmit ritual impurity, it must be larger, an olive-bulk. Therefore, the Gemara says: If so, the case of leprosy can prove that the fact that creeping animals that are a lentil-bulk transmit impurity is not a factor in whether or not a non-kosher animal hide can become ritually impure. Leprosy that is a lentil-bulk does not transmit impurity and, nevertheless, the hide of a non-kosher animal becomes ritually impure from it. And the derivation has reverted to its starting point. The aspect of this case is not like the aspect of that case and the aspect of that case is not like the aspect of this case, as each case has its own unique stringencies. However, their common denominator is that hide, in general, is ritually impure in both cases, and the Torah rendered the hide of a non-kosher animal equal to the hide of a kosher animal in that it becomes ritually impure. I will also bring the additional halakha of a tent over a corpse made of the hide of a non-kosher animal, and in that case as well, the hide of a non-kosher animal will be rendered equal to the hide of a kosher animal.

Rava from Barnish said to Rav Ashi: There is still room to refute this statement and say: What is the comparison to leprosy and creeping animals? Their common denominator is that they both transmit ritual impurity when smaller than an olive-bulk. Can you say the same in the case of a corpse, which only transmits ritual impurity when it is at least an olive-bulk? Therefore, despite the differences between them, these two halakhot are both more stringent than the laws of ritual impurity imparted by a corpse, and the status of a non-kosher animal hide cannot be derived from them.

Rather, Rava from Barnish said it can be derived in the following manner:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי מה להלן שזורין וחוטן כפול ו' אף כאן שזורין וחוטן כפול ו'. ותמצא עוד עיקרו במס' דיומא בפרק בא לו כהן גדול (יומא דף ע"א) ת"ר בגדים שנאמר בהן שש חוטן כפול ו' וכו' ואמרו קראי כמה הוו שיתא חד לגופיה דכיתנא ניהו וחד שיהו שזורין וחד לחוטן שיהא כפול ו' ומהנה יודע לנו כי כל בגד שכתב בהן שש העשויים במשכן היו שזורים וחוטן כפול ו':

תאמר במת שאינו מטמא אלא בכזית עיקר דילה בספרי הנוגע במת יכול כל שהוא וכו' אחר שרבה הכתוב מיעט אמרו כזית מן המת טמא שכן היא תחלת ברייתו ובמשנה במס' אהלות בפרק ב' אלו מטמאין באהל המת וכזית מן המת ולא היה ביניהם הפרש והוא כבר פירושו בפרק ג' כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד' טפחים ובתוספ' בראש סדר טהרות חומר בכזית (מזה) [מן] המת שכזית פתחו בטפח ומת פתחו בד' טפחים ובתוספתא דמגילה בפרק א' אין בין כזית מן המת למת אלא שכזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד' טפחים:

כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן מנהני מילי אמר רבי אלעזר יליף אהל אהל ממשכן כתיב זאת התור' אדם כי ימות באהל וכתיב ויפרוש את האהל על המשכן מה להלן שש ותכלת והן צמר ופשתי' אף הכא צמר ופשתים. כיון דיליף אהל דטומאה מאהל המשכן. בעי ר' אלעזר עור בהמה טמאה מהו שיטמא באהל המת. ומיבעיא ליה תחש שהיה בימי משה טהור היה או טמא היה.

ומפרש רב יוסף תנינא לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד. איני והא"ר נחמיה דומה כמין תלא אילן ותלא אילן טמא הוא. ושנינן דומה לו שיש לו גוונין הרבה כמותו. אבל טהור הוא.

רבה אמר עור בהמה טמאה דמטמאה באהל המת. אתי בק"ו מנגעים. דתניא היה לו לומר עור למה כתב בעור לרבו' עור בהמה טמאה. ושלקה ביד כהן שמטמאה בנגעים קיצץ מכולן. פי' כגון שנטל מזה העור רצועה ומזה רצועה ודיבקן ועשאן אחד. מנין שמטמא בנגעים ת"ל או בכל מלאכת עור. פי' שלקה ביד כהן כגון שהחזיק הכהן בעור לבודקו ועודנו בידו לקה בצרעת לאלתר.

איכא למיפרך מה לנגעים שכן מטמאין שתי וערב כו' מה להצד השוה שבהן שכן טומאתן פחות מכזית. הבגדי' טומאתן בכגריס.

אתיא אהל אהל ממשכן. כתיב הכא אדם כי ימות באהל וכתיב התם ויפרוש את האהל על המשכן. פי' כל מה שבמשכן נקרא אהל, קרוי אהל ניטמא טומאת אהל ואשכחן פשתן דאקרי אהל כדכתיב משכן אהל מועד מכאן שהפשתן מטמא טומאת אוהלין אבל מהאי קרא גופי' דויפרוש את האהל לא גמר לפשתן דהאי אהל של יריעות עזים הוא ואיהו נמי מיטמא כדאמרי' לקמן ומה נוצה של עזים והיינו נמי דאקשי' אי מה להלן קרשים כלומר מה גילינו במשכן שהקרשים קרוים משכן וכל שנקרא משכן נקרא אהל כדכתיב משכן אהל נימא אף לענין טומאת אוהלין יהיו אהל ויטמא טומאת אוהלים, ואין לשון זה מחוור ולא נכון כלל. אלא י"ל מדכתיב ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וגו' קא מסדר לי' אדני' קרשי' ובריחי' ועמודי' ולמעל' מהם יריעות דשש הי' פורש עליהן שהן קרוין משכן והי' לו לכתוב ויפרוש את המשכן וכתיב ויפרוש את האהל על המשכן מ"ה אר"א דהאי קרא בפרשת יריעות דשש מיירי ומקרא מסורס הוא וה"ק ויפרוש את האהל ויפרוש על המשכן כלומר פרש האהל דהוא משכן כלו' יריעות דשש ופי' עליהן אהל אחר יריעות ועזים והא דמייתי לה ממשכן אהל מועד משום דמשמע משכן של אהל דהוא יריעות ועזים כדכתיב לאהל על המשכן, כן נ"ל:

הא דאקשינן: אי מה להלן קרשים אף כאן קרשים. פירש רש"י ז"ל: דהכי פריך מה להלן איקרו קרשים אהל אף כאן יהא קרוי אהל. והקשו בתוס' והלא קרשים לא עשו מהן אלא דפנות ולא סכך ואינו קרוי אהל אלא סכך. ופירשו הם ז"ל דהכי קאמר: אי מה להלן היו קרשים עם הפשתן הכא נמי לא ליטמא טומאת אהלים עד שיהו שם קרשים ופשתים. וכן מצאתי לרבנו שרירא גאון ז"ל בתשובה. ואינו מחוור, דאי משום הא לא איריא דהיינו דאקשינן לעיל בסמוך אי מה להלן שזורין וחוטן כפול ששה פירוש והוא הדין לכל שאר הדברים שהיו במשכן כגון תכלת וארגמן ותולעת שני וקרשים, וכי משני אהל אהל ריבה הוא הדין לכולהו. ותירצו בתוס' דדלמא קרשים שאני משום דהן העיקר שהן מעמידין הכל ולפיכך לא יהא קרוי אהל אלא אם כן יש בו קרשים ולא ריבה אהל אלא לענין שאר דברים.
ודוקא ליטמא הוא דאמרינן דאינו מטמא אלא צמר ופשתים, דכתיב (במדבר יט, יח) והזה על האהל, אבל להביא את הטומאה כל שהוא טפח על טפח מביא את הטומאה, דאתי מקל וחומר דמצורע, כדיליף לה בספרי (פרשת חוקת פיסקא ד) וכמו שפירש רש"י ז"ל.

השתא עור בהמה טהורה לא מטמא. פירוש: ואע"פ שהיה במשכן דהא איכא עורות אילים.

עור בהמה טמאה מבעיא. פירוש: דאפילו תמצא לומר דתחש טמא היה מכל מקום לא יטמא.

עור בהמה טמאה ושלקה ביד כהן כו'. פירש רש"י ז"ל דלהכי איצטריך לרבות עור בהמה טמאה, משום דקתני בתורת כהנים (פרשת תזריע פרק יד ה"א) צמר (ויקרא יג, מז) אין לי אלא מין בהמה דקה ונאכל, מין בהמה דקה ואינו נאכל בהמה גסה ונאכל בהמה גסה ואינו נאכל עד שתהא מרבה להביא עורות שרצים מנין, תלמוד לומר (שם פסוק מח) בעור.

אלא גמר משרצים דתניא אין לי אלא עור בהמה טהורה וכו'. ואם תאמר ומנא ליה דקרא איירי טפי בעור בהמה טהורה. תירצו בתוס' כמו שתירץ רש"י ז"ל לעיל בנגעים, משום דכתיב (ויקרא יא, לב) שק והוה אמינא מה שק מין בהמה דקה ונאכל אף עור מין בהמה דקה ונאכל. והכי תניא בתורת כהנים (פרשת שמיני פרק ח ה"ד) בהדיא דשק הוי דבר הבא מן העזים. ואע"ג דמרבה בתורת כהנים (שם) אף שעשאה מחזיר, אף על פי כן הוה אמינא כי הוקש עור לשק הני מילי למשמעות דשק דהיינו צמר של עזים אבל לא למאי דמרבינן משק בהמה טמאה. ובאהל גופיה כתיב ביה עור בהמה טהורה דהיינו עורות אילים לפיכך היה אומר דאף כאן עור בהמה טהורה.

העור מטמא בנגעים כבגד עצמו בין של בהמה טמאה בין של טהורה ובגד עצמו לענין נגעים שיעורו כבשאר טמאות לשלש על שלש ואם קצץ משתים או שלש ועשה מהן אחת מטמא בנגעים שהתפירה כאריג ויש מפרשים קצץ מכלן מכל אותם האמורים במקרא ולא יראה כן:

כל נגע שהראה לכהן בין של אדם בין של בגדים ובתחלתו ראה בו בכדי לטהרו או שלא לטמאו ולקה ביד כהן עד שבעוד שהוא מאריך בעיונו נולדו שם סימני טומאה הרי זה דנו לטומאה:

כשם שביארנו במת בקצת אהלים שמיטמאים כך בנגעים האהלים מיטמאין בהם כל שהן של צמר או של פשתים או של עור שיעור טומאת נגעים בכגריס ושל שרץ בכעדשה ושל מת בכזית ושיעור כזית הוא גדול מכגריס:

כבר ביארנו שנוצה של עזים הוא בכלל כלי השק ומיטמאין באהל המת ואינם מטמאים בנגעים ושתי וערב בהפך שמטמאים בנגעים ואין מטמאים באהל המת:

רבה [ריבה] עור בהמה שלקה ביד כהן נ"ל דה"ג שילקה ביד כהן כלומר רובה עור בהמ' טמא' שגם היא ילקה ביד כהן ויטמא בטומאת נגעים:

בד"ה ויפרוש כו' יריעות עזים כו' כדכתיב ועשית יריעות עזים לאהל כו' עכ"ל ואע"ג דגבי ועשית מכסה לאהל לא משמע דמכסה היינו אהל אלא משום דאהדרי' קרא כדמסיק וכן ועשית קרשים למשכן דקרשים לאו היינו משכן הכא גבי ועשית יריעות לאהל דכתיב בתר הכי על המשכן משמע דה"ק ועשית יריעות עזים שיהיה אהל על המשכן דהיינו יריעות וק"ק דה"ל לאתויי קרא דמייתי בשמעתין ונשאו את יריעות המשכן ואת אהל מועד מכסהו וגו' דמשמע אהל מועד היינו יריעות עזים ודו"ק:

בא"ד וחשיב לעיל בסדר הקמתן דמתחלה נתן אדנים ואחר כך הקרשים וכתיב כו' עכ"ל כצ"ל והבריחי' והעמודים שזכר בקרא אחר הקרשים לא חשו התוס' להזכיר דלא נחתי למימר אלא דבסדר הקמתן על הקרשים היינו תחלת ההפרשה יריעות שש משזר ויש לדקדק דא"כ לפי סדר הקמתן דכתיב בתר ויפרוש את האהל וגו' וישם את מכסה וגו' דהיינו מכסה עורות אילים מאדמים ועורות תחשים אמאי לא זכר מקמי' דמכסה הפרשת יריעות עזים לפי סדר הקמה וי"ל דודאי ויפרוש את האהל משמע בפשיטות הפרשת יריעות עזים אלא דדייק דמשמע נמי הפרשת יריעות שש משזר לפי סדר הקמה אחר הקרשים וק"ל:

בד"ה ריבה עור כו' דלהכי איצטריך לרבויי עור בהמה טמאה כו' עכ"ל וליכא למימר דאיצטריך לרבות עור בהמה טמאה בנגעים דלא נילף לטהר בנגעים עור בהמה טמאה בק"ו מטומאת אהל ומה נוצה של עזים שמטמא באהל המת אינו מטמא בנגעים עור בהמה טמאה שאינו טמא באהל המת אינו דין שלא יטמא בנגעים דאיכא למימר שתי וערב יוכיח שאינו מטמא באהל המת וטמא בנגעים אף אני אביא עור בהמה טמאה כו' וגבי שרצים נמי שכתבו התוס' טעם דאיצטריך ריבוי לטמא עור בהמה טמאה ולא ניחא להו למימר משום דלא ניליף לטהר שרצים בעור בהמה טמאה מק"ו דאהל המת דהא איכא למיפרך מה למת שאינו מטמא בכעדשה ודו"ק:

בד"ה מה לשרצים וליכא למיפרך שיטמא מת בכעדשה מק"ו כו' עכ"ל הכא ליכא ק"ו דין אהל המת משרצים דליכא מלתא דמטמא באהל המת ולא יטמא בשרצים אלא דהק"ו הוא אהל המת משרצים דאהל המת חמור שמטמא טומאת ז' ושרצים אינן מטמאין רק טומאת ערב מיהו קשה דהא איכא למיפרך מה לשרצים שכן מטמאין כלים משא"כ אהל המת דקיימינן ביה הכא דהיינו במחובר לטמא טומאת עצמן שאינן מטמאין כלים אלא שהיו במשכן ויש ליישב ודו"ק:

ברש"י ד"ה שזורין וכו' כלים ואדם וכו' מנלן דמטמו בספרי תניא וכו' מה מצורע וכו' ר"ל יליף ממצורע כל המאהילים לענין להביא את הטומאה על אדם וכלים שתחתיו אבל אהל קבוע המחובר שיהא עצמו מקבל טומאה אינו אלא מה שקרוי אהל במשכן ועי' בתוס' בעמוד זה ד"ה א"כ ג"ש מאי אהני ואי לאו דילפינן ממצורע ה"א דכמו שאינו נקרא אהל לענין ליטמא במחובר כך אינו נקרא אהל להביא את הטומאה:

ד"ה מאי קא מבעיא ליה הא ממשכן גמר לה ר"א והתם טהורה היא דהואי וכו' פי' דאילים מאדמים טהורים הוו:

ד"ה או בעור גבי נגעים כתיב כצ"ל:

בתוס' ד"ה ויפרש את האהל וכו' וי"ל דדייק משום דקרא כתיב וכו' ונ"ל דלפ"ז יריעות עזים פשיטא דמקרו אהל ומטמאות אלא אפי' יריעות דפשתן יליף נמי מקרא זה דאקרי אהל:

ד"ה אלא גמר וכו' כדמוכח בת"כ ולקמן דשק הוי דבר הבא מן העזים כצ"ל:

ד"ה מה לשרצים וכו' ועוד י"ל דג"ש לא איירי בטומאת אהל עצמו המחובר כצ"ל פי' דאותה גזירה שוה דבגד ועור לא איירי בטומאת אהל עצמו המחובר אלא איירי לענין דברים שמקבלין טומאה באהל המת אבל יש לדקדק א"כ מה ס"ד דרבא דבעי למילף טומאת אהל המת מנגעים ומשרצים אי לאו דאיכא למיפרך הא בלא שום פירכא נמי ליכא למילף מינייהו משום דג"ש דאהל אהל סתרה לה ועוד דהא דמטמא גבי מת ושרצים עור בהמה טמאה לא איירי בטומאת אהל המחובר אלא לענין קבלת טומאה איירי כמו שמתרצין התוס' השתא אבל בעיני כל זה אין קושיא כלל דאי לאו דאיכא למיפרך אנגעים ואשרצים הוה ילפינן שפיר מינייהו דעור בהמה טמאה מטמאה ג"כ באהל המחובר במה מצינו לענין שאר טומאות דלא חילקה התורה בהן בין עור בהמה טהורה לטמאה הוה אמרינן נמי דהוא הדין לענין טומאת אהל כיון דלא ידעינן שום חומרא גבייהו יותר מלגבי אהל המת והג"ש דאהל אהל הוי אמרינן דסברא הוא לאוקמא דלא בא אלא למעט אהל היוצא מן העץ דלא מטמא אלא פשתן אבל השתא דאיכא למיפרך אנגעים ואשרצים וא"כ ליכא למילף מנגעים ושרצים בפשיטות במה מצינו דהאיכא סברות ופירכות דאיכא לפלוגי בין נגעים ושרצים ואהל המת ואין לנו שום סברא לאוקמא ג"ש דאהל אהל למחצה לומר דאיירי דוקא לענין דבר היוצא מן העץ אלא דבעית השתא למילף מג"ש דבגד ועוד לכך סברא לומר כיון דג"ש דאהל אהל סתרה לה מה חזית דניזול בתר ג"ש דבגד ועור נימא דניזול בתר ג"ש דאהל אהל ועוד דאיכא למימר דג"ש דבגד ועור לא סתרה להך ג"ש דאהל אהל משום דג"ש דבגד ועור לא איירי בטומאת אהל עצמו המחובר אלא לענין דברים המקבלים טומאה מהמת אהל המת וק"ל:

גמ' מה להלן של פשתן קרוי אהל אף כאן כו' כצ"ל:

שם ת"ל אהל אהל ריבה כו'. נ"ב פי' כמה אהלים כתיב בפ' מת כן פירש"י בפ' שני דסוכה:

שם ודומה כמין תלא אילן כו' נ"ב תלא אילן הוא חיה קטנה כמין חתול מרוקם כו' עיין בערך תלא:

רש"י בד"ה שזורין כו' משזר הס"ד:

תוס' בד"ה א"כ גזירה שוה כו' לא למעט ולא לרבות הס"ד והשאר נמחק:

בד"ה ריבה עור כו' ואין נאכל עד שתהא כו'. נ"ב פי' מנין לנו עוד כל אינך עד שתרצה לרבות אפי' שרצים:

בא"ד ת"ל או בעור כו' טהרה מאילים כצ"ל:

תוס' ד"ה ויפרוש. וי"ל דדייק כו' וכתיב אחר הקרשים ויפרוש כו' משמע כו'. אבל הספורנו כתב דויקם משה את המשכן דכתיב בריש ענינא הכוונה על היריעות התחתונות והוקמו קודם העמדת הקרשים אם ע"י שהיה מחזיקים בם באויר (וכן פירש"י במנחות צט) ואם ע"ד נס כדבריהם ז"ל. ואנכי לא ידעתי איפה הוא בדברי חז"ל {כאן הערה=דברי רש"י הם מן התנחומא (פרשה יא) ושם לא נכתב להדיא במה נעשה הנס, ואפשר דקאי על הקרשים כדברי רש"י, או על היריעות התחתונות כדברי הספורנו.}:

שם בגמ' או בעור ריבה. ופירש"י דהמ"ל או עור לכאורה ממלת או הוי מצי לרבויי כדלקמן גבי שרצים. אבל עי' בתוי"ט פי"א דנגעים מ"א דאו כבר דרשינן ליה לדרשה דהתם. אך לפ"ז יקשה דהא גם או דשרצים כבר דריש ליה כמו שהביא התוי"ט בפ"ז דכלים מי"ג:

גמ' אמר רב יוסף א"ה היינו דמתרגמינן. עי' קדושין דף מו ע"א תוס' ד"ה אר"י:

התם אהדרי' קרא דכתיב ונשאו וכו'. מקיש עליון לתחתון וכו'. לע"ד להך מסקנא ילמוד נמי תחתון מעליון היינו משכן ילפי' מאוהל מועד שגם משכן שהוא שש משזר ילפי' מיריעות עזים דמיקרי אוהל וש"ס לעיל דקאמר מה להלן פשתן אהך מסקנא סמיך ולא צריך למ"ש תוס' ד"ה ויפרוש וכו'. ולענין דפנות עיין לקמן קכ"ה ע"ב שיטת ר"ת דפנות איקרו אוהל מיהו התם לענין איסור בנין ע"ש:

מה שכ' תוס' בשמעתין הכא איירי בדבר קבוע שחברו לקרקע הקשה הרשב"א הא משכן מוטלטל היה. אני מצאתי בירושלמי דמכילתין דס"ל אוהל המטלטל אינו אוהל לענין שבת ופריך ממשכן ומשני כיון דכתיב על פי ה' יחנו ה"ל כקבוע ע"ש וכעין דאמרי' לקמן ל"א ע"ב ע"ש:

אמר רב יוסף אי הכי היינו דמתרגמינן וכו'. פי' אי ס"ד דתלא אילן ממש הי' ומה שנקרא בלה"ק תחש נקרא בלשון ארמי או לשון כשדים תלא אילן. א"כ ה"ל למתרגם לתרגם הכי אע"כ בריה לפי שעה הי' ואין לה שם בשום לשון ולא מצא מתרגם לתרגם אלא שש גוונין שלו. ותימה בירושלמי משמע לר' נחמי' מכסה א' היה כלו מאילים מאדמים אלא שצבעו העורות בגוונין הרבה כעין תלא אילן וא"כ תחש לא היה ולא נברא וא"כ תימא הא כתיב ביחזקאל ואנעלך תחש והיינו שהמציא להם במדבר חי' זו לרוב ועשו מהם מנעלים ואי ס"ד שהם צבעו עורות אלים מאדמים כצבע התלא אילן ועשו להם מנעלים צבועים מאי רבותא דואנעלך דקרא וצ"ע:

בגמרא כתיב הכא זאת התורה אדם כי ימות באהל כו' אע"ג דהאי קרא לא איירי בטומאת האהל עצמו אלא כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא ואם כן טפי הו"ל לאתויי אידך קרא דכתיב והזה על האהל ובהכי הוי א"ש טפי למילף האהל מהאהל אלא דאפשר דהאי האהל בתרא לאו מופנה דאיצטריך לגופא ללמד על האהל עצמו שהוא טמא דוקא באהל ולא בבית משום הכי מייתי האי קרא דאדם כי ימות באהל דהתם ודאי לאו באהל תליא מילתא אלא בבית נמי מביא טומאה על הבא בבית ועל כל אשר בבית מק"ו דמצורע כמ"ש רש"י והתוס'. אע"כ מדכתב רחמנא כל הפרשה כולה בלשון אהל היינו כדי למידרש מיניה ג"ש אהל אהל והיינו לענין סיפא דקרא דכתיב והזה על האהל דהיינו טומאת אהל עצמו וק"ל:

שם מה להלן של פשתן קרוי אהל כו' לכאורה פשטא דלישנא משמע דאי לאו הך ג"ש הו"א דאפילו של פשתן נמי לא ניטמא האהל עצמו משום דאיקרי עץ והו"א דהוי בכלל היוצא מן העץ אלא דאכתי נראה דוחק גדול לומר דמסברא הייתי אומר דהיוצא מן העץ לא מיקרי אהל ואף לפמ"ש בסמוך דלפי שנעשית מהגבעולין דמיא טפי למחובר להתבטל מתורת בגד אפי' הכי טעמא קלישא הוא לומר כן מסברא דנפשיה להקל ולחלק בין אהל לאהל בשביל כך אלא דיש ליישב לפי מאי דמשמע בסמוך דהך ג"ש דאהל אהל לא אהני אלא להך מילתא לחוד לרבות את הפשתן וא"כ ממילא שמעינן דמדאיצטריך ג"ש לרבות פשתן טפי משאר מינים ובאמת לא מצינו שום חילוק בזה אלא בהך מילתא לחוד שיוצא מן העץ. ואם כן ע"כ דשאר מיני דיוצא מן העץ דלא הוי במשכן לא מיקרי אהל כן נ"ל לפי שיטת הגמרא שלנו:

אלא דבירושלמי דשמעתין מבואר בענין אחר דאהך מתני' דידן דקתני דכל היוצא מן העץ אין מטמא טומאת אהלים אלא פשתן מייתי בגמרא הך ברייתא דרשב"א דלעיל דקאמר דכל היוצא מן העץ אין בו משום ג' על ג' חוץ מן הפשתן ומפרש רבי יוסי התם טעמא דעשו אותו כעבים דתנינן העבים והרכים אין בהן משום ג' על ג' ועלה קאמר ר"א התם דמן המשכן למדו כו' ע"ש א"כ לפ"ז משמע דהך מילתא דיוצא מן העץ סברא אלימתא היא דמינים הללו שנעשין מהן בגד או אהל מסתמא הן עבים ביותר כיון שנעשו מגבעולי עץ. א"כ לפ"ז א"ש דאי לאו הך ג"ש הו"א דפשתן נמי לא מיקרי אהל ומשום הכי איצטריך נמי הנך תרין ילפותא דהירושלמי. וא"כ לפ"ז ממילא רווחא שמעתא דידן בהא דקאמר מה להלן קרוי אהל דלהך מילתא לחוד איצטריך הך ג"ש:

אלא דלכאורה בסוגיא דגמרא שלנו לעיל בדף הקודם בכל השקלא וטריא דאביי ורבא אליבא דרשב"א ע"כ משמע דלא ס"ל הך טעמא דהירושלמי מדלא מפרשינן מילתא דרשב"א כפשטי דהא דקאמר כל היוצא מן העץ דוקא דקאמר דאין בו משום שלש על שלש משום הך טעמא דהירושלמי ומאי דוחקיה דאביי ורבא ולסתמא דתלמודא לעיל לפרש דיוצא מן העץ לרשב"א לאו דוקא אלא ה"ה לכל מידי דלאו צמר ופשתן כמ"ש רש"י ז"ל שם בתחילת הסוגיא בד"ה רשב"א ע"ש ופירושו מוכח לפי הסוגיא. וא"כ לפ"ז דתלמודא דידן לא משמע ליה הך טעמא דהירושלמי לענין מילתא דרשב"א לענין ג' על ג' ממילא דלענין יוצא מן העץ דמתני' דידן דאיירי לענין טומאת אהלים נמי לא משמע ליה לתלמודא לפרש כטעם הירושלמי דעשו אותו כעבים:

אמנם אחר העיון עוד יגעתי ומצאתי דשפיר מצינו למימר דנהי דלעיל לענין שלש על שלש לא משמע ליה לתלמודא האי טעמא דהירושלמי דיוצא מן העץ דוקא משום דעשו אותו כעבים וא"כ תקשי לאידך גיסא מנ"ל לרשב"א דפשתן מטמא בשלש על שלש בשרצים ובכל הטומאות ואמאי לא אמרינן דאפילו פשתן עשו אותו כעבים כיון דנעשין מגבעולין הוי כשאר יוצא מן העץ דמ"ש והתם ודאי לענין ג' על ג' בשרצים לא שייך הך ג"ש דמייתינן הכא בשמעתין ממשכן אע"כ דרשב"א דלעיל לאו דוקא יוצא מן העץ קאמר אלא ה"ה לכל מידי דלאו צמר ופשתן וטעמא אחרינא כדמפרשי אביי ורבא למילתיה לעיל:

נמצא דכל זה היינו בסוגיא דלעיל משא"כ בהך דיוצא מן העץ דשמעתין לעולם דתלמודא דידן אית ליה נמי הך טעמא דירושלמי דעשו אותו כעבים לענין טומאת אהל דמסתמא נעשין בענין זה כעבים כשנעשה מהם אהל וחיברן לקרקע להתבטל מתורת בגד כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה א"כ ג"ש מאי אהני ליה כו' ולענין אהל שאינו עשוי בידי אדם לר"י בפ"ב דסוכה כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לדקדק א"כ לר"י מנ"ל דפשתן לא מיקרי אהל כיון דשפיר איכא למימר דאהני הך ג"ש להך מילתא לחוד דבעינן עשוי בידי אדם אבל לענין פשתן הדרא קושי' הגמרא לדוכתא אי אהל אהל ריבה אפילו כל מילי נמי ולפמ"ש בסמוך יש ליישב קצת ומה שיש לדקדק עוד בדברי התוס' דהכא כתבתי בר"פ הישן באריכות ע"ש:

בד"ה אי מה להלן קרשים פי' בקונטרס דאף עץ כו' וקשה לריב"א דהא דפנות אין קרויין אהל כו' ומפרש דה"ק כו' מ"מ פריך דליהוי קרשים בהדי פשתן דסתם אהל קרוי עם הכיסוי ועם הדפנות עכ"ל. ולכאורה משמע מלשונם דאף למאי דמשני דקרשים לא מיקרי אהל לפי שהן של עץ מ"מ לענין טומאה בעינן שיהא אהל גמור עם הכיסוי ועם הדפנות של פשתן או של מיני בגדים כיון דסתם אהל הכי הוא והא ודאי ליתא דהא בכולה תלמודא פשיטא לן דבאהל לחוד תליא מילתא דאע"פ שאין לו שום דפנות כלל ופתוח מכל צדדיו אפ"ה הוי אהל גמור לענין טומאה בין לענין לטמא כל מה שתחת אהל ובין לענין טומאת האהל עצמו הא קי"ל לעיל בפ"ק גבי מרדעת דעל עצמו בכ"ש והיינו בלא דפנות ואדרבה כיון שאין לו דפנות חמירי טפי דאפילו ביוצא מן העץ טמא הואיל ולא שייך בכה"ג לומר דהוי כמחובר כמ"ש התוס' לעיל בלשון המשנה להדיא ויש ליישב לשון התוס' בדוחק דמ"ש דקושיית המקשה דפריך דליהוי קרשים בהדי פשתן לאו דוקא קרשים קא אמרי אלא דקושיית המקשה בהך מילתא גופא דליבעי דפנות בהדי אהל למאי דס"ד דקרשי המשכן קרויין משכן ומשכן היינו אהל א"כ משמע דסתם אהל היינו כיסוי עם הדפנות מה שא"כ לבתר דמשני דקרשים של משכן אין קרויין אהל אם כן לעולם דלשון אהל היינו הכיסוי לחוד אפילו בלא דפנות כנ"ל בכוונת התוס' אלא דלשון סתם אהל שכתבו אינו מדוקדק:

ונראה דמש"ה לא רצה רש"י לפרש כפירוש התוס' משום דלא ניחא ליה לפרש סברת המקשה לקולא דאהל בלא דפנות יהא טהור דמילתא דפשיטא הוא דלשון אהל היינו הכיסוי לחוד (כמ"ש רש"י ז"ל להדיא בכמה דוכתי לענין אהל דשבת בסוף פרק תולין (דף קכ"ו) ובפרק קמא דסוכה ובפרק המביא ע"ש. ושם כתבו התוס' להיפך שהדפנות קרוין נמי אהל ע"ש ובחידושינו) וכ"ש הכא לענין טומאה דדרשינן אהל אהל ריבה אם כן מכל זה משמע ליה לרש"י דהא דמקשה ואימא מה להלן קרשים היינו לחומרא דאף אם המכסה של עץ ושל קרשים נמי יהא קרוי אהל לקבל טומאה וכמ"ש מורי זקיני ז"ל ג"כ בס' מג"ש ע"ש ודו"ק:

בגמרא גופא בעי ר"א עור בהמה טמאה כו' מאי קמבעיא ליה ומסיק ר"א בר אהבה דתחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה. ולכאורה יש להקשות במאי דקאמר מאי קמיבעיא ליה דהא בפשיטות משמע דמספקא ליה לר"א בעור בהמה טמאה משום דמסברא איכא למימר דבעינן עור בהמה טהורה דוקא שהוא מין בהמה דקה ונאכל כמ"ש התוספות בסמוך בשם ר' שמואל דהא מש"ה איצטריך קרא בנגעים ובשרצים לרבות עור בהמה טמאה ולאפוקי מהאי סברא דמין בהמה דקה ונאכל כמ"ש התוספת בד"ה אלא גמר משרצים וכל השקלא וטריא דשמעתין היינו ג"כ כענין זה אי ילפינן טומאת אהלים מנגעים ושרצים לענין עור בהמה טמאה או לא א"כ למה לא נאמר דהך מילתא גופא מיבעייא ליה לר"א ומאי דוחקיה דר"א בר אהבה לומר דתחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה. ויש ליישב לפי מאי דפרישית בסמוך דאדרבה לענין טומאת אהלים טפי אית לן למימר דאהל אהל ריבה וא"כ ממילא דמרבינן נמי עור בהמה טמאה מהך ילפותא גופא. ועוד דבפשיטות מצינן למילף טומאת אהלים מנגעים ושרצים בג"ש דבגד ועור כמו שהקשו בתוס' בד"ה מה לשרצים לכך הוכרח ר"א ב"א לפרש דתחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה וא"כ לפ"ז דעיקר האבעיא דר"א תליא בהא דילפינן אהל אהל ממשכן א"כ ממילא לא שייך הך דאהל אהל ריבה לענין עור בהמה טמאה דג"ש דאהל אהל אלים טפי מהך דאהל אהל ריבה ואלים נמי מג"ש דבגד ועור כמו שתירצו התוספות בד"ה מה לשרצים ועיין מה שאכתוב בסמוך בזה:

ומתוך מה שכתבתי נתיישב ג"כ הא דלא מבעיא ליה לר"א אלא בעור בהמה טמאה לענין טומאת אהלים ואמאי לא מבעיא ליה נמי לענין צמר בבהמה טמאה מאי שיטמא באהלים מהאי טעמא גופא אי בעינן מין בהמה דקה ונאכל דהא עיקר הך מילתא לענין בגד צמר או שק שנויה בת"כ שהביאו התוספת כאן בשמעתין אבל למאי דפרישית א"ש דודאי לא הוה מספקא ליה כלל דפשיטא דטמא אפי' במין טמא מאהל אהל ריבה או מג"ש דבגד ועור אלא דעיקר האבעיא דר"א היינו משום הך ג"ש דאהל אהל ותחש שהיה בימי משה קמבעיא ליה מש"ה נקיט ר"א לשון האבעיא בלשון עור בהמה טמאה ואה"נ דממילא מבעיא ליה נמי לענין צמר ונוצה מבהמה וחיה טמאה כנ"ל ודו"ק :

שם אמר ר"א ב"א תחש שהיה בימי משה קמבעיא ליה טמא היה או טהור היה. ולכאורה יש לדקדק אי ס"ד דטהור היה א"כ מאי איצטריך קרא להקיש מכסה התחש שהוא מכסה עליון למכסה התחתון ומ"ש מכסה תחש ממכסה אילים אלא דבאמת לק"מ דנראה דהאי היקישא דאמרינן לעיל בסמוך לא הוי כשאר היקישא דעלמא שלא היקישן הכתוב אלא לשום דרשא דהכא לענין ציווי ועשייה ובמשא הלוים הכל נכתב על הסדר אלא דאפ"ה קאמר שפיר מקיש עליון לתחתון כיון דסוף סוף בחד קרא כתיבי וממילא דלשון אהל מועד על כל המכסאות קאי וק"ל:

בתוס' בד"ה מה לשרצים וקשה לר"י ונילף מת משרצים בג"ש כו' ואומר ר"י משום דג"ש דאהל אהל ממשכן סתרה לה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דמאי אולמא הך ג"ש דאהל אהל טפי מהך ג"ש דבגד ועור כיון דבלא"ה כל חד מהנך ג"ש איצטריכו למילתא אחריתא אלא משום דאין ג"ש למחצה אתינן עלה בקושיית ר"י ותירוצו א"כ מה חזית למילף עור בהמה טמאה מג"ש דאהל אהל ממשכן לקולא אדרבה נילף בג"ש דבגד ועור לחומרא. ויותר קשיא לי דאדרבה טפי אית לן למימר דאהל אהל ריבה לרבות עור בהמה טמאה כיון דג"ש אהל אהל ממשכן איצטריך למילתא אחריתא דפשתן קרוי אהל דהא בכה"ג גופא משני הש"ס לעיל לענין שזורין וחוטן כפול ששה. והנלענ"ד בזה דר"י סובר דטפי הו"ל לאוקמי הך ג"ש דאהל אהל ממשכן לטהר עור בהמה טמאה כיון בלא"ה איכא סברא לומר דטהור דבעינן מין דקה ונאכל דהא ע"כ ודאי סברא אלימתא היא מדאיצטריך קרא לרבויי בנגעים ובשרצים דטמא אלא כי היכי דלא נילף טומאת נגעים משרצים לחומרא להכי אתי האי ג"ש דאהל אהל להקל ולטהר עור בהמה טמאה ולאוקמי הסברא קמייתא. נמצא דלפ"ז לא הוי מוקמינן הך ג"ש דאהל אהל אלא להך מילתא לחוד לעור בהמה טמאה אבל כל היוצא מן העץ לא הוי ממעטינן מהך ג"ש דמה"ת דודאי לאו מסברא אלימתא אתינן עלה כדפרישית ועוד אדרבה כ"ש דאי אמרינן דסברא אלימתא היא למעט היוצא מן העץ א"כ בפשתן נמי יש לנו לטהר מהך סברא גופא דמ"ש כדפרישית ואי משום ג"ש דמשכן הא איצטריך לעור בהמה טמאה. מיהו לבתר דילפינן דעור בהמה טמאה טמא בטומאת אהלים א"כ הך ג"ש דאהל אהל ע"כ ליוצא מן העץ אתי לחלק בין פשתן לשאר יוצא מן העץ דאל"כ ג"ש מאי אהני ליה כדאמרינן לעיל בגמרא כנ"ל ליישב שיטת ר"י בתירוצו קמא ודוק היטב:

ממשכן. דלא הוה ביה שום יוצא מן העץ אלא פשתן כדכתיב עשר יריעות שש משזר: שזורין. דטור''ש בלע''ז דכתיב משזר: וחוטן כפול ששה. כדאמרינן בפ' בא לו דסדר יומא (דף עא:) דברים שנאמר בהן שש חוטן כפול ששה ואי קשיא כיון דיליף ממשכן כלים ואדם שתחת גג הבית וכל שאר אהלים דלא דמו למשכן מנלן דמטמו בספרי תניא מנין לעשות שאר המאהילים כאהל אמרת מה מצורע הקל עשה בו כל המאהיל כו': אף כאן קרשים. ואימא דעץ נמי איקרי אהל: משכן קרוי משכן. כגון עשר יריעות שש משזר ומשכן איקרי אהל דכתיב (שמות לט) את משכן אהל מועד: הכי נמי. דמכסה עורות לאו אהל ולענין טומאה נמי לא מקבל: השתא עור בהמה טהורה. כגון אילים מאדמים: מה תחתון. עשתי עשרה יריעות עזים לאהל על המשכן דמשכן היינו עשר יריעות המחוברות בקרסי זהב מלמעלה מהן אהל יריעות עזים ולמעלה מהן מכסה העורות: מאי קמיבעי ליה. הא ממשכן גמר לה ר' (אליעזר) לעיל בריש שמעתין והתם טהורה היא דהוי למלאכת משכן: מכסה אחד היה. חציו של אילים וחציו של תחשים ולמעלה דקרא אתרוייהו כתיב דבין אילים בין תחשים היה מכסה אחד מלמעלה לאהל יריעות העזים: תלא אילן . חיה טמאה היא ומנומרת בגוונין: אי הכי. סייעתא היא: ששש. ששמח ביופיו בגוונין: עור או בעור. גבי נגעים כתיב או בעור והוה מצי למכתב או עור: ושלקה ביד כהן. משהראהו ביד כהן נעשה נגע ומתחלה לא היה נגע: קצץ מכולן. מכל האמורים בפסוק וחיברן יחד: שרצים מטמאין בכעדשה ומת בכזית ונגעים בכגריס והוא פחות מכזית: אף אני אביא אהל המת שעור טמא בו. כדאמר לעיל מקיש עליון לתחתון דקרוי אהל: שאינה מטמאה בנגעים. דהא צמר ופשתים כתיב:

ויפרוש את האהל וגו'. תימה לר''י מנא ליה דהאי אהל היינו שש משזר אימא היינו יריעות עזים דאשכחנא בהדיא דאיקרי אהל כדכתיב ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן וכן משמע פשטיה דקרא ויפרוש את האהל דהיינו יריעות עזים על המשכן דהיינו שש משזר כדכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר ויש לומר דדייק משום דקרא כתיב בהקמת המשכן וחשיב לעיל בסדר הקמתן דמתחלה נתן אדנים ואחר כך הקרשים וכתיב אחר הקרשים ויפרוש את האהל משמע היינו יריעות התחתונות שהם שש משזר דהם תחלת הפרשה ותימה דאמאי לא יליף מהא דמשכן היינו יריעות שש משזר כדכתיב ואת המשכן תעשה וגו' ומשכן איקרי אהל דכתיב את משכן אהל מועד ושמא אהאי קרא סמיך: אם כן ג''ש מאי אהני ליה. והא דאמר כל פותח טפח מביא את הטומאה היינו מק''ו ממצורע כדיליף בספרי וכדפיר' בקונטרס וא''ת והיכי יליף נימא דיו כמצורע שלא יטמא אלא טומאת ערב ודווקא בעומד או ביושב ולא עובר כדתניא במסכת נגעים ומייתי לה ובפ''ק דקדושין (ד' לג:) טמא יושב תחת האילן וטהור עובר טמא כו' וי''ל דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא מק''ו דמצורע דלית לן למילף אהל אהל ממשכן לענין למעט הבאת טומאה בשאר אהלים דלאו פשתן ולא ילפינן ממשכן אלא לטומאת עצמו אפילו מחובר דדוקא פשתן ולא שאר יוצא מן העץ ולענין אהל שאינו עשוי בידי אדם לרבי יהודה בפ''ב דסוכה (דף כא. ושם) דלא מצינן למילף ממצורע ולא אשכחן ביה קרא לא למעט ולא לרבות אהל שאינו עשוי בידי אדם: אי מה להלן קרשים כו'. פירש בקונטרס דאף עץ יהא קרוי אהל וקשה לריב''א דהא דפנות אין קרויות אהל אלא המכס' שמלמעלה הוא קרוי אהל ומפ' דה''ק אי מה להלן קרשים בהדי פשתן אף כאן בטומאת אהל קרשים בהדי פשתן ואע''ג דאהל אהל ריבה לענין דלא בעינן שזורים ולכפול ששה וכן לענין דלא בעינן צמר ופשתים יחד כי התם אלא אפילו פשתים ולא צמר מ''מ פריך דליהוי קרשים בהדי פשתים דסתם אהל קרוי עם הכיסוי ועם הדפנות: ואין קרשים קרוים משכן. וקשה לרי הא כתיב יהיה סרוח על צדי המשכן מזה ומזה לכסותו ואמר לקמן בהזורק (דף צח:) לכסות אמה של קרשים ואיכא למ''ד אמה של אדנים אלמא דקרשים איקרי משכן ויש לומר דצדי המשכן איקרי ולא משכן: ריבה עור בהמה טמאה. פירש רבינו שמואל דלהכי איצטריך לרבויי עור בהמה טמאה כדקתני בת''כ (פ' תזריע) צמר אין לי אלא מין בהמה דקה ונאכל כו' דומיא דצמר שהוא דוקא של כבשים מנין לרבות עור בהמה דקה ואין נאכלת בהמה גסה נאכלת ואין נאכלת עד שתהא מרבה עורות שרצים תלמוד לומר בעור בעור ונראה דהא דנקט בהמה גסה נאכלת אגב אחריני נקט דאיהי לא בעיא קרא דהא בשמעתין ילפינן לענין טומאת אהל כל מין טהורה מאילים: ושלקה ביד כהן. מפרש נמי רבינו שמואל דאיצטריך לרבויי משום דכתיב והבגד כי יהיה בו נגע צרעת וגו' והראה אל הכהן דמשמע דאם לא היתה בו נגע קודם שהראהו לכהן טהור: שכן שתי וערב טמא בהן. מה שאין כן במת כדנפקא לן בפרק במה אשה (לקמן דף סד.): אלא גמר משרצים דתניא עור אין לי אלא עור של בהמה טהורה. וא''ת מנלן דאיירי קרא בעור בהמה טהורה ויש לומר כמו בנגעים דהכא כתיב שק וה''א מה שק מין בהמה דקה ונאכל כדמוכח בת''כ ולקמן דשק הוי דבר הבא מן העזים אף עור מין בהמה דקה ונאכל אע''ג דבת''כ מרבה אף שק הבא מחזיר שהוא דבר טמא אפ''ה הוה אמינא דלא הוקשה עור אלא למשמעות דשק דהיינו של עזים ולא הוקש למאי דמרבי בשק לכך איצטריך ריבוי. הרב פורת: מה לשרצים. וליכא למיפרך שיטמא מת בכעדשה מק''ו דהא כל שיעורים הם הלכה למשה מסיני וקשה לר''י ונילף מת משרצים בגזירה שוה דבגד ועור כדאמר לקמן בפרק במה אשה (ג''ז שם) ואומר ר''י משום דג''ש דאהל אהל ממשכן סתרה לה לכך איצטריך ריבוי ועוד י''ל דג''ש לא איירי בטומאת אהל [המת] עצמו המחובר:

דף כח - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד