שבת כז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - ב

רב נחמן בר יצחק אמר: האי "אף כל" דקאמר תנא דרישא קא אתי לאתויי דלא מחייבי במצות ציצית אלא בגדי צמר ופשתים.

ופרכינן: ציצית!? הא בהדיא כתיב "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו", וכתיב בתריה: "גדילים תעשה לך". ומשמע, לאלו שפירשם בסמוך - והיינו צמר ופשתים, ומינה ילפינן דאין חייבין בציצית אלא בגדי צמר ופשתים.

ומבארינן: סלקא דעתך אמינא, דלא דרשינן הני סמוכין לענין הטלית, אלא לענין ציצית, כדאמר רבא.

דרבא רמי קראי אהדדי, כתיב: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", האי "הכנף" יתירא הוא, והוה ליה למיכתב: ונתנו על הציצית פתיל תכלת.

ומינה דרשינן: מין כנף, מאותו מין של הכנף תעשה הציצית, וכשהבגד של משי, ציצית של משי פוטרת בה.

וכתיב קרא אחרינא: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו - גדילים תעשה לך", ומתוך שסמוכים הם משמע שתעשה מהם הציצית, והיינו צמר ופשתים.

הא כיצד? הא הנך תרי קראי סתרי אהדדי.

ופריש לה רבא הכי: גדילים של צמר ופשתים, הם פוטרין בין במינן, כשהבגד מצמר ופשתים, ובין שהוא עשוי שלא במינן, כגון שהבגד עשוי ממשי.

אבל גדילים העשויים משאר מינים, הרי רק בבגד העשוי במינן הם פוטרין, אבל בבגד העשוי שלא במינן אין פוטרין [ולהא קאתי יתורא ד"הכנף" לגלויי לן שלא נלמד מסמיכות המקראות ששאר מינים פטורים, אלא שאינם פוטרים אלא במינם].

והשתא מבארינן הא דאמרינן "אף כל" לאתויי ציצית.

סלקא דעתך אמינא דסבירא לן כדרבא, קא משמע לן תנא "אף כל", לאתויי טלית, דלא מחייבי בציצית אלא בגדי צמר ופשתים [ויתורא ד"הכנף" קא משמע לן שתעשה שני חוטי לבן ושניים של תכלת דהיינו מין כנף, שסתם טלית היא בגד פשתן לבן].

אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי: למאי דפירשה רב נחמן בר יצחק להא דתנא דבי רבי ישמעאל ד"אף כל" לאתויי ציצית - מאי שנא דלענין טומאה דמרבי שאר בגדים מקרא דכתיב "או בגד"? והרי הכא נמי גבי ציצית לימא לרבות שאר בגדים מקרא, דכתיב: "על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה", דהא "אשר תכסה" ריבויא הוא, ונימא דמרבי שאר מיני בגדים.

ומבארינן: ההוא קאתי - לאתויי כסות של סומא הוא דאתא.

דתניא: כתיב [במדבר טו לט] "וראיתם אותו". וממעטינן פרט לכסות לילה, המיוחדת ללבישה רק בלילה, שאינו זמן ראיה ^[61].

אתה אומר פרט לכסות לילה, או אינו בא למעט אלא פרט לכסות סומא?

כשהוא אומר בקרא אחרינא: "אשר תכסה בה", הרי כסות סומא אמור. הא מה אני מקיים מאי דכתיב "וראיתם אותו"? - פרט לכסות לילה שאינה חייבת בציצית אלא כסות שלובש בזמן ראיה.

ומקשינן: ומה ראית לרבות כסות סומא, ולהוציא כסות לילה?

ומבארינן: מרבה אני כסות סומא, שישנה בראיה אצל אחרים שאינם סומים ויכולים לראותה. ומוציא אני מחיוב ציצית כסות לילה שאינה בראיה אצל אחרים [שהלילה אינו בראיה אצל כולם] ^[62].

ופרכינן: ואימא קרא לאו לכסות סומא הוא דאתא, אלא לרבות שאר בגדים שאינם צמר ופשתים לחיוב ציצית?

ומבארינן: מסתברא, ד"אשר תכסה" מרבה כסות סומא. דמשום דקרא אשר קאי בפרשת צמר ופשתים [ד"גדילים תעשה לך", סמיך "ללא תלבש שעטנז"] הרי הוא מרבה כסות סומא שהיא צמר ופשתים.

אבל מי נימא דקרא אשר קאי בצמר ופשתים - מרבה שאר בגדים!?

ולכן מרבינן כסות סומא, וממעטינן כסות לילה, ושאר בגדים.

אמר אביי: רבי שמעון בן אלעזר וסומכוס, אמרו דבר אחד, שדבר המיטמא בטומאת נגעים אין מסככין בו את הסוכה, אף שאינו מיטמא בטומאת מגע.

רבי שמעון בן אלעזר - היינו הא דאמרן לעיל [כו א] "כל היוצא מן העץ מסככין בו חוץ מפשתן", ומדלא קאמר חוץ מבגד פשתן, משמע שהפשתן אפילו אם הוא עדיין לא נטווה, כגון אונין של פשתן [שהן לשונות פשתן סרוק לפני הטוויה], אין מסככין בו, ואף שאינו מטמא בטומאת שרצים, מכיון שנטמא בטומאת נגעים.

סומכוס - דתניא: סומכוס אומר: סיככה לסוכה בטווי [חוטים טווים] הרי היא פסולה.

והטעם: מפני שמטמאה בטומאת נגעים, דכתיב: "או בשתי או בערב".

כמאן אמרה סומכוס להא דנטמא מיד משנטוה?

[פירוש אחר: כמאן? דאמר אף אונין מטמאין בנגעים].

ומבארינן: כי האי תנא. דתנן: חוטי שתי וערב מטמא בנגעים [חוט "השתי" הוא דק, וחוט הערב הוא עבה מאוד].

ומטמא מיד משעה שנטוה, דברי רבי מאיר.

ורבי יהודה אומר: חוט השתי, מיטמא רק משעה שישלה. כלומר, משיהיו שולין ומסירים אותו מן היורה ששולקין אותו בה כדי ללבנו.

ואילו חוט הערב, מיטמא מיד משנטווה.

והאונין של פשתן, אגודות מטוה של פשתן, לפני טוויתן לחוטים - משיתלבנו בתנור מקבלים טומאה [ובפשתן לא חילק בין שתי לערב, כיון שאין ניכר ביניהם ההבדל].

מתניתין:

כל דבר היוצא מן העץ שעשה ממנו פתילה - אין מדליקין בו נר של שבת, אלא פשתן, שמדליקין בו אף שנקרא עץ.

והמשנה משמיעה לנו דין דומה בדיני טומאת אהלים:

וכל דבר היוצא מן העץ, אם עשה ממנו אהל, והיה בתוכו מת - אינו מטמא טומאת אהלים, אין האהל עצמו נטמא [ואינו טעון טבילה] אלא רק הכלים שבתוכו ^[63].

אלא, מלבד, אהל העשוי מפשתן, שאף האהל עצמו נטמא, כדכתיב [במדבר יט יח] "והזה על האהל" ^[64].

גמרא:

והוינן בה: מנלן דפשתן איקרי עץ?

אמר מר זוטרא: דאמר קרא "והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ". וקרי לפשתים עץ. שמע מינה.

שנינו במשנה: והיוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן.

והוינן בה: מנלן שמכל היוצא מן העץ רק אהל העשוי מפשתן נטמא?

אמר רבי אלעזר: גמר גזירה שווה "אהל - אהל" ממשכן.

הערות

^[61] הרמב"ם פוטר מציצית כסות יום בלילה, (ולא כתב במפורש דין כסות לילה ביום). השולחן ערוך פסק (בדעת הרמב"ם) שלעולם ביום חייב, ולעולם בלילה פטור. הר"ן בקידושין סובר שרק כסות יום ביום חייב, אבל בשאר האופנים פטור. דעת הרא"ש שכסות יום בלילה חייב, וכסות לילה ביום פטור, אבל אם זוהי כסות המיוחדת ללילה, ומשתמש בה דרך ארעי גם ביום, חייבת. ומקשה החזון איש מדוע סדינים שישנים עליהם בלילה, וממשיכים לישן עליהם גם בבוקר אינם חייבים בציצית, הרי יש כאן השתמשות דרך ארעי ביום? ומבאר שכיון שאין רגילות להתחיל ולהשתמש בסדינים ביום, נחשב שימוש זה כארעי שפל ופטור.

^[62] השפת אמת מקשה שאפשר לומר גם סברא הפוכה, ולרבות כסות לילה שישנו לכל הפחות בראיה של יום, אבל כסות של סומא אין שייכת בה כלל ראייה? אמנם לשיטות הפוסקים שסוברים שכסות לילה זוהי כסות המיוחדת רק ללילה בלבד, מיושבת הקושיא היטב שהרי ביום אין משתמשים בה ואם כן אין לה ראייה ביום, ונמצא שעדיף לדרוש סומא מלדרוש כסות לילה, שהרי ישנו בראיה אצל אחרים.

^[63] כתבו התוספות שכל אוהל שאינו מחובר לקרקע מקבל טומאה, ואוהל הקבוע בקרקע אינו מקבל טומאה, לבד אוהל מפשתן שמקבל טומאה אפילו במחובר לקרקע. ביאר החזון איש שאוהל תלוש נחשב כבגד ולכן שייך בו רק טומאת בגד ולא טומאת אוהל, והחידוש בפשתן הוא, שבעודו מחובר לקרקע יש בו גם טומאת אוהל. ונסתפק החזון איש אם הורס אוהל פשתן שנטמא, האם פרחה ממנו טומאת האוהל לגמרי כדין כלי טמא שנשבר, או שכיון שעדיין שם בגד עליו, נשאר בטומאתו.

^[64] ראה בתוספות. הרמב"ם חולק וסובר שכל אוהל אפילו שאינו מחובר לקרקע אינו מטמא, ואפילו לא כבגד, לבד אוהל מפשתן שהוא מטמא בין במחובר ובין בתלוש. מבאר הגר"ח (סטנסיל, תיא) שכדי לקבל טומאה ככלי צריך שיהיה בו שם כלי ושיהיה גם מיוחד לתשמיש של כלי, ולכן באוהל של שאר בגדים סובר הרמב"ם שחסר כאן ביחוד הכלי לתשמיש של כלי, כי תשמיש של אוהל אינו נחשב כתשמיש כלי. אבל התוספות סברו שגם יחוד לאוהל נחשב כתשמיש של כלי.

לאתויי [להביא] דין ציצית, שאין חובת ציצית אלא בחומרים אלה. ושואלים: לשם מה יש צורך בלימוד זה, והרי ציצית בהדיא [במפורש] כך כתיב [נאמר] בה "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו" (דברים כב, יא), וכתיב [ונאמר] בפסוק הסמוך "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה "ומסמיכות זו למדנו שמצות גדילי הציצית היא רק בדברים שיש בהם דין שעטנז. על כך משיב רב נחמן בר יצחק שאין הדבר ברור כל כך, כי סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כדברי רבא, שרבא רמי [השליך הראה סתירה בין דברים]: שכן מצד אחד כתיב [נאמר] "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו, לט), ונראה מכאן שהציצית צריכה להיות ממין הכנף, שמאותו אריג שממנו נעשה הבגד יש לעשות את חוטי הציצית. ואילו בספר דברים כתיב [נאמר] בהיקש לדיני שעטנז "צמר ופשתים יחדו", הרי שהציצית נעשית רק מחמרים אלה, ואם כן הא [הרי] כיצד אתה מיישב בין הכתובים? אלא אומר רבא: פתילים העשויים מצמר ופשתים פוטרין את הבגד ומקיימים בו חובת ציצית בין במינן (בבגד העשוי מצמר או פשתים), בין שלא במינן. ואילו שאר מינין במינן פוטרין הם ואילו שלא במינן אין הם פוטרין. ואם כן, סלקא דעתך [היה עולה על דעתך] לפרש כשיטת רבא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] תנא זה שרק בצמר ופשתים יש חיוב ציצית ולא בחמרים אחרים.

א אמר רב אחא בריה [בנו] של רבא את רב אשי: לדעת התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, מאי שנא [מה שונה], משום מה לענין טומאה דמרבי [שהוא מרבה] גם שאר בגדים מחוץ לצמר ופשתים — דכתיב [שכן נאמר] "או בגד" שהוא לשון ריבוי ותוספת, הכא נמי לימא [כאן, בענין ציצית, גם כן יאמר] לרבות שאר בגדים מהכתוב "כסותך אשר תכסה בה "הכולל כל מיני בגדים. ענה לו רב אשי: הריבוי ההוא נצרך למטרה אחרת — לאתויי [להביא, לרבות] כסות סומא (עיוור) הוא דאתא [שבא] מקרא זה שאף היא חייבת בציצית. דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר בציצית: "והיה לכם לציצית וראיתם אתו וזכרתם את כל מצוות ה'" (במדבר טו, לט), ומן האמור "וראיתם" למדנו שבא הכתוב למעט ולומר: פרט לכסות לילה שאינה נראית, ולכך אינה חייבת בציצית. וממשיך התנא: אתה אומר שבא הכתוב ללמד פרט לכסות לילה, או אינו אלא פרט לכסות סומא שאף הוא אינו יכול לקיים "וראיתם אותו"? על כן בא הנימוק: כשהוא אומר בספר דברים "כסותך אשר תכסה בה " הרי אף כסות סומא אמור, שהרי אף הוא מתכסה בכסות, הא [הרי] אם כן מה אני מקיים את המיעוט "וראיתם אתו" — הרי זה בא למעט ולומר פרט לכסות לילה.

ושואלים: מאחר שיש פסוק אחד הבא לרבות, ופסוק אחר הבא למעט, אם כן מה ראית לרבות סומא בחיוב ציצית ולהוציא כסות לילה? ומשיבים: מרבה אני את כסות הסומא שישנה בראייה לפחות אצל אחרים, ומוציא אני כסות לילה שאינה בראייה אף אצל אחרים.

ושואלים: ואימא [ואמור] שריבוי זה לא לענין סומא אלא לרבות שאר בגדים שאינם צמר ופשתים, ולחייבם בציצית הוא בא, כדברי רבא? ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לומר כי כאשר הוא קאי [עומד] ודן בבגד צמר ופשתים הרי הוא ודאי מרבה בגד אחר שאף הוא צמר ופשתים, ולכן יש ללמוד מכאן ריבוי לענין כסות סומא, העשויה מצמר ופשתים. ואולם כאשר הוא קאי [עומד] ודן בענין צמר ופשתים שיהיה מרבה שאר בגדים בו?! אלא ודאי אין הלימוד לענין זה.

ב וחוזרים שוב לשיטת ר' שמעון בן אלעזר שפסל אפילו מטליות קטנות מלשמש כסכך מטעם שהן מקבלות טומאה. אמר אביי: ר' שמעון בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד. ומפרטים: ר' שמעון בן אלעזר הא דאמרן [זה שאמרנו]. וסומכוס — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: סומכוס אומר הסוכה שסיככה בסכך העשוי מחוט טווי — פסולה מפני שהחוט הטווי מטמאה בנגעים.

כמאן [כשיטת מי] היא דעת סומכוס זו — כי האי [כמו שיטת זה] התנא, דתנן [ששנוייה משנה]: שתי וערב מטמא בנגעים מיד לאחר טוייתם, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: השתי מיטמא רק משישלה מן היורה שבה מבשלים אותו, ורק הערב מיטמא מיד. ואילו האונין של פשתן (פשתן בלתי מעובד) מקבלים טומאה משיתלבנו בתנור, ויהיו לפחות מוגמרים למחצה. וסומכוס תלמידו של ר' מאיר מחזיק בשיטתו.

ג משנה כל דבר היוצא מן גוף העץ עצמו אין מדליקין בו בשבת (תוספות), לפי שאין בעירתו יפה, אלא פשתן. והוסיפו אגב כך: וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים, שאם היה מת מצוי בתוך בית או אהל העשויים מכל דבר הבא מן העץ, אף על פי שכל אשר בבית נטמא, האהל עצמו לא נטמא, אלא רק אם היה עשוי מפשתן, שרק הוא מקבל בעצמו טומאה עם היותו אהל המת.

ד גמרא במשנה הוזכר הפשתן כאחד החומרים היוצאים מן העץ. ושואלים: מנלן מנין לנו שפשתן איקרי [נקרא] "עץ"? שהרי לפי צורתו החיצונית אינו דומה כלל לעץ! אמר מר זוטרא: דבר זה ממה שאמר קרא [הכתוב]: "והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ" (יהושע ב, ו).

ד שנינו במשנה כי כל היוצא מן העץ אינו מטמא בטומאת אהלים, אלא הפשתן לבדו. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? אמר ר' אלעזר: גמר [למד] גזירה שווה מזהות המילים "אהל" "אהל" שבענין טומאה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

garments mentioned in the Torah are made from wool and linen. This comes to include the law of ritual fringes; the obligation of ritual fringes applies only to those materials. The Gemara asks: Why is that derivation necessary? With regard to ritual fringes it is written explicitly: “You shall not wear diverse kinds, wool and linen together” (Deuteronomy 22:11); and juxtaposed to it, it is written: “You shall make for you twisted fringes upon the four corners of your covering, with which you cover yourself” (Deuteronomy 22:12). From the juxtaposition of these two verses it is derived that the mitzva of ritual fringes applies only to garments to which the laws of diverse kinds apply. Rav Naḥman bar Yitzḥak responded that the matter is not so clear, as it could have entered your mind to say in accordance with the statement of Rava. As Rava raised a contradiction: On the one hand, it is written: “And that they put with the fringe of each corner a thread of sky blue” (Numbers 15:39); apparently, the threads of the ritual fringes must be of the same type of fabric as the corner of the garment. However, in Deuteronomy, in the laws of ritual fringes, it is written in juxtaposition to the laws of diverse kinds: Wool and linen together. The ritual fringes may only be made of those materials. How can that contradiction be resolved? Rather, Rava says: Ritual fringes made of wool and linen exempt the garment and fulfill the obligation of ritual fringes whether the garment is of their own type, wool or linen, whether it is not of their own type. Whereas with regard to other types, a garment of their own type, they exempt; a garment not of their own type, they do not exempt. It would have entered your mind to explain this in accordance with the approach of Rava. Therefore, the tanna taught us that the obligation of ritual fringes applies only to wool and linen and not to other materials.

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: According to the tanna of the school of Rabbi Yishmael, what is different about ritual impurity that he includes other garments not made of wool and linen because it is written: Or a garment, which is a term of amplification? Here too, in the matter of ritual fringes, say that it comes to include other garments from the phrase: Of your covering, with which you cover yourself. Rav Ashi answered: That amplification is necessary to include the garment of a blind person in the obligation of ritual fringes. As it was taught in a baraita, with regard to ritual fringes it is stated: “And it shall be unto you for a fringe, that you may look upon it and remember all the mitzvot of the Lord” (Numbers 15:39). The phrase: That you may look, comes to exclude a night garment, which cannot be seen and is therefore exempt from the mitzva of ritual fringes. The tanna continues: Do you say that the verse comes to exclude a night garment? Or is it only to exclude the garment of a blind person who is also unable to fulfill the verse: That you may look upon it? The tanna explains: When it says in Deuteronomy: Of your covering, with which you cover yourself, the garment of a blind person is mentioned, as he too covers himself with a covering. If so, then how do I fulfill the exclusion: That you may look upon it? It comes to exclude a night garment.

The Gemara asks: Since there is one verse that includes and another verse that excludes, what did you see that led you to include a blind person and to exclude a night garment in the obligation of ritual fringes? The Gemara answers: I include the garment of a blind person because it is, at least, visible to others, and I exclude a night garment because it is not even visible to others.

The Gemara asks: And say that this amplification does not come to include a blind person’s garments, but rather, as Rava said, to include other garments not made from wool or linen in the obligation of ritual fringes. The Gemara answers: It is logical to say that since the Torah is standing and discussing a garment made of wool or linen, it is certainly including another garment made of wool or linen. Therefore, an amplification with regard to the garment of a blind person made of wool or linen is derived. However, when the Torah is standing and discussing a garment made from wool or linen, is it reasonable to say that it is including other garments with them? Rather, other garments are certainly not derived from there.

The Gemara returns to discuss the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, who disqualified even small cloths from being used as roofing in the sukka because they can become ritually impure. Abaye said: Rabbi Shimon ben Elazar and Sumakhos said the same thing. The Gemara specifies: Rabbi Shimon ben Elazar; that which we stated above. Sumakhos; as it was taught in a baraita: Sumakhos says: A sukka that he roofed with roofing made from spun thread is disqualified because spun thread can become ritually impure from leprosy.

In accordance with whose opinion is Sumakhos’ statement? It is in accordance with the opinion of this tanna, as we learned in a mishna: Warp and woof can become ritually impure from leprosy immediately after they are spun; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: The warp can become ritually impure only after it is removed from the cauldron in which it is boiled, and it is only the woof that can become ritually impure immediately. However, the bundles of unprocessed flax can become ritually impure after they are bleached in the oven and their processing is at least half-completed. Sumakhos, the student of Rabbi Meir, adheres to his position.

MISHNA: Of all substances that emerge from the tree, one may light only with flax on Shabbat (Tosafot) because the other substances do not burn well. And of all substances that emerge from the tree, the only substance that becomes ritually impure with impurity transmitted by tents over a corpse is flax. If there is a dead body inside a house or a tent that is made from any materials that originate from a tree, everything in the house becomes ritually impure. However, only in the case of flax does the tent itself become impure.

GEMARA: The mishna mentioned flax as a material that comes from a tree. The Gemara asks: From where do we derive that flax is called a tree? Based on appearance, it does not resemble a tree at all. Mar Zutra said: It is derived from that which the verse said: “And she had taken them up to the roof and hidden them under the trees of flax” (Joshua 2:6).

And we also learned in the mishna that with regard to any substance that emerges from the tree, the only substance that becomes ritually impure with impurity transmitted by tents over a corpse is flax. The Gemara asks: From where do we derive this? Rabbi Elazar said: The tanna learned a verbal analogy [gezera shava] between the word tent, written in the context of ritual impurity, and the word tent,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואמרינן אינן מטמא בג' על ג' אלא צמר ופשתים והאי דתני דמיטמאין בנגעים שאר בגדי' בשלשה על שלשה. אמרנו בתחלת הפרק השיראין והכלך והסיריקין חייבין בציצית. ואמרינן בתחלת יבמות אמר רחמנא עביד ציצית פתיל תכלת ותכלת עמרא הוא. וממאי דתכלת עמרא הוא ואמרינן מדשש כיתנא דכתיב שש ברקמה ממצרים כו'. כמו שנתפרש ביומא. מדשש כיתנא תכלת עמרא הוא שמעינן מינא דעמרא הוא דמיקריא פתיל תכלת הילכך ליכא ציצית אלא עמרא.

תנינא שתי וערב מטמאין בנגעים מיד דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר השתי משישלה והערב מיד. והאונין של פשתן משיתלבנו:

מתני' כל היוצא מן העץ אין מדליקין:
בו אלא פשתן [כו':

גמרא מנלן דפשתן] איקרי עץ שנאמר ותטמנם בפשתי העץ:

הא דאמרי' רשב"א וסומכוס אמרו דבר א'. נראה שרש"י ז"ל מפרש מפני שהן (פסולין) [פוסלין] לסוכה כל שמטמא בנגעים אע"פ שאינו מטמא בשרצים וק"ל א"כ אפי' נמי פליגי רבנן עלייהו, לקולא פליגי עלייהו והא אמרי' במס' סוכה בהוצני פשתן פסולה באניצי פשתן פשרה בהושני איני יודע ומפרשי' בגמרא דלא פשיטא להו להכשיר אלא (להתרי) [לא תרי] ולא דייק ולא נפיץ אבל תרי וכ"ש דייק ולא נפיץ ואע"פ שאינו טווי ולא ראוי ליטמא בנגעים כלל. אלא נ"ל דלרשב"א מסככין בטווי דשאר מינין ולאביי אפי' בשלשה על שלשה קאמרי' הכא ר"ש דבעי ממש ראוי להטמא לגבי סוכה וסומכוס אמרו דבר א' דאלו רבנן כיון שהתחילו בו לתקנו לטווי כגון דתרי א"נ תרי ודייק ואפי' בשאר מינין אין מסככין דלאו פסולת גורן ויקב הוא אי נמי מדרבנן, וההיא תפתר כרבנן:

הא דתנן כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן. פירש"י ז"ל כגון קנבוס. ולמעלה (כו.) כתב קנבוס וצמר גפן ובצמר גפן (קי"ל) [קשה לי] דיוצאמן הפרי הוא ולאו בכלל יוצא מן העץ הוא דתרי גוונא נינהו יוצא מן העץ לחוד ומן הפרי לחוד כד מוכח לעיל (שבת כו.) בשמנים ועוד אין לך פתילה מושכת בשמנים כצמר גפן. ובין בקנבוס ובין בצ"ג. קשה לי הא דאמרי' לעיל ולא בלכש דהוא עמרניתא דארזא ומשמע דוקא בלכש אבל בעמרניתא אחריתא מדליקין אלא משמע שאין יוצא מן העץ אלא דבר שכותשין עצו ונעשה פתילה כגון קנבוס וצמר גפן עצו לחוד וצמר (שלא) נתלש ממנו, כן נראה לי. ורבי' תם ז"ל פי' דקנבוס וצמר גפן לאו יוצאין מן העץ אלא מיני זרעים הם כדאמרי' במס' מנחות לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף אבל שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי וה"נ מוכח בפרק כיצד מברכין דאמרינן כל היכי דאי שקלת לי' לפרתא הדר אילנא ומפיק גוזא בפה"ע ואין כן בקנבוס ובצ"ג ובמיני זרעים יש שמדליקין אלא פשתן הוצרך להתיר מפני שקראו הכתוב עץ, ותטמנם בפשתי העץ (יהושע ב,ו):

הא דקתני אינו מטמא טומאת אוהלין. כשעשה ממנו אהל וחברו בקרקע דהו"ל כבית הא במטלטלין כל המאהילין מטמאין, והכי מוכח בכמה מקומות:

הא דאמרינן: רבי שמעון בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד. קשיא לן דהא רבי שמעון בן אלעזר כל היוצא מן העץ מסככין בו חוץ מפשתן קאמר, דמשמע בכל ענין ואפילו לא נטוה [אין] מסככין בו, וסומכוס לא פסיל אלא בטווי דוקא. ותירצו בתוס' דפשתן משמע דדייק ונפיץ, וקסבר רבי שמעון בן אלעזר דאע"ג דאינו טווי פסול לסכך, וטעמא דידיה משום דכיון דאילו נטוה מטמא בנגעים ופסול דבר תורה השתא דקרוב לטויה פסול מדבריהם, והיינו כסומכוס, דכיון דאמר סומכוס סככה בטווי פסולה מפני שמטמאה בנגעים משמע דפסולה דאורייתא קאמר, וכיון דסבר ליה דבטווי פסולה דאורייתא ודאי פסיל לה כשאינו טווי מדרבנן מפני שהוא קרוב לטויה, הלכך תרווייהו אמרו דבר אחד, דרבי שמעון מדפסיל בדייק ונפיץ בודאי סבירא ליה דבטווי מטמא בנגעים כסומכוס, וסומכוס נמי דמפסיל נמי בטווי דבר תורה בדייק ונפיץ פסיל מדרבנן כיון דקרוב לטויה.
אלא דאכתי קשיא לי ומנא להו דפשתן דרבי שמעון בן אלעזר היינו דייק ונפיץ, דלמא דלא דייק ונפיץ אי נמי דייק ולא נפיץ. ושמא משום דקתני כל היוצא מן העץ, משמע שכבר הופרש ויצא מן העץ לגמרי דהיינו דייק ונפיץ.
ומכל מקום עדיין קשה דהכא משמע לפי פירושם דדוקא רבי שמעון בן אלעזר וסומכוס פסלי לה, הא רבנן פליגי עלייהו ומכשרי ליה, ואילו בסוכה (יב, ב) אמרינן באניצי פשתן פסולה בהוצני פשתן כשרה והושני פשתן איני יודע, ומפרשי בגמ' דלא פשיטא להו להכשיר אלא בדלא תרי ולא דייק ולא נפיץ, אבל תרי וכל שכן דדייק ולא נפיץ פסולה, ואף על פי שאינו ראוי ליטמא בנגעים כלל.
ויש מפרשים דאדרבא רבי שמעון בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד להקל, דדוקא הראוי לטמא בנגעים בלבד אין מסככין בו הא שאר מינין אף על פי שהוא טווי מסככין בו, אבל לרבנן אפילו אינו טווי דאין ראוי לקבל טומאה ואפילו תרי ולא דייק ואי נמי אפילו שאר מינין אין מסככין בהן, דלאו פסולת גורן ויקב נינהו, ואי נמי מדרבנן.

אונין של פשתן. פירש רש"י ז"ל: אונין פשתן שלא נטוה. ואינו מחוור, דמהיכא תיתי דליטמא אפילו בנגעים דהא לא כתיב אלא שתי וערב. ובערוך פירש שנטוה, ושתי וערב דקאמר הכא היינו של צמר משום דבצמר ניכר בין שתי לערב אבל בפשתן לא מינכר, וכדמשמע מדאמרינן בפרק קמא דע"ז (יז, ב) כשנתפס רבי אלעזר למינות אמרו לו אמאי קרו לך רבי אמר להו רבן של תרסיים אני, אייתיאו ליה תרי קיבורי אמרו ליה הי דשתיא הי דערבא, אתרחיש ליה ניסא אתאי זיבורא איתיב אדערבא אתאי זיבורתא אותיב ליה אדשתיא, אלמא לא מינכר בפשתן, אבל בצמר מינכר שזה טווי כלפי היד וזה כלאחר היד, ודרך היה לשלקו אע"פ שאין רגילות עכשיו.

מתני': כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן. פירש רש״י ז״ל: כגון קנבוס וצמר גפן. ואינו מחוור, דהא אמרינן בריש פרקין (שבת כא, א) פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהם מה טעם מפני שהאור מסכסכת בהן, ואילו צמר גפן אין לך פתילה שמושכת השמן ושהאור נדלקת בה יפה כמותה. ונראין דברי ר״ת ז״ל שפירש דקנבוס וצמר גפן לאו יוצאין מן העץ נינהו אלא מיני זרעים נינהו, כדאמרינן (מנחות טו, ב) לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף אבל שאר מיני זרעים מדרבנן הוא דאסירי, ועוד דאמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות מ, א) כל היכא דאי שקלת ליה לפירא הדר אילנא ומפיק גוזא בורא פרי העץ אלמא קנבוס וצמר גפן דכי שקלת ליה לפירא לא הדר מפיק לאו עץ נינהו, ולא הוצרך תנא דמתניתין להתיר פשתן אלא מפני שקראו הכתוב עץ דכתיב (יהושע ב, ו) ותטמנם בפשתי העץ.

והא דגרסינן בירושלמי (בפרקין ה״ג) אמר רב שמואל בר רב יצחק כתיב (שמות כז, כ) להעלות נר תמיד, שיערו לומר אין לך עושה שלהבת אלא פשתן בלבד. יש לפרש דדוקא למנורה קאמר, דבדידה כתיב להעלות נר תמיד. אלא דקשיא לי, דהא משמע בריש פרקין (שבת כא, א) דלא אסרו למקדש אלא מה שאסרו בשבת, וטפי פשיטא להו בשבת ממקדש, וכדתני רמי בר חמא פתילות שאמרו אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהם במקדש. ונראה לומר דההיא דירושלמי לא בא למעט אלא כל היוצא מן העץ כגון עמרניתא דארזא ודערבתא (לעיל שבת כ, ב) דעלה קתני לה.

הא דאמרינן: כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן. יש מי שאומר דדוקא בשעושה ממנו אהל וחברו לקרקע דהוי ליה כבית, הא במטלטל כל המאהילין מטמאין. וקשיא לי, דהא ממשכן גמרינן ליה ומשכן מטלטל הוה, ובשמעתין קרשים כעין קרשי המשכן מטהרין ואינהו מטלטלין הוו ועל אדנים היו עומדים. ושמא אפילו מטלטל כיון שעשה ממנו אהל אינו מטמא דגמרינן לה בגזרה שוה וגזרת הכתוב הוא. וכן נראה מדברי רבותינו הצרפתים זכרונם לברכה שכתבו בתוספות אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן ואף על פי שמתחלה היה בגד כיון שיחדו לאהל בטלי ליה מתורת בגד. ואחר כך מצאתי בתוס' כלשון הראשון דכשחברו בקרקע קאמר.

מן התורה אין שום בגד חייב בציצית אלא של צמר ושל פשתים אבל שאר בגדים כגון צמר גמלים ושל עזים ושיראין וכלך וכל מיני שאר בגדים אין חייבין בציצית אלא מדברי סופרים כמו שכתבנו למעלה ולענין ציציות שלהם אחר שהם חייבים מדברי סופרים חוטין של צמר ופשתים פוטרים בהם ואם רצו לעשות בהם חוטים ממינם עושין אבל חוטין שממין אחד מהם לחברו אינן פוטרין שהצמר והפשתים חוטיהם פוטרין בין במינן בין שלא במינן ושאר החוטין פוטרין במינן אבל לא שלא במינן ועל זה נאמר הכנף מין כנף ולא נאמר אלא דרך אסמכתא שהרי אין חיובן מן התורה ומה שאמרו בכאן סד"א כדרבא כלומר שאין הלכה כרבא הוא מפני שרבא מדין תורה אמרה ונמצא לדעתו ששאר מיני בגדים חייבין מן התורה ואין הלכה כן אלא מדברי סופרים כמו שביארנו ולא נדחית אלא לשאר מינין ומן התורה הא לענין צמר ופשתים שיהו פוטרין במינן ובשלא במינן לא נדחית כלל ולמדת מכאן ראיה להיות חוטי פשתן ראויים מיהא לפשתן וכשטה שכתבנו למעלה ושאר מפרשים דוחים אותה לגמרי מפני כך ולא עלה בידם:

הסומא חייב בציצית ואין אומרים וראיתם אותו פרט לסומא שהרי מ"מ בראיה הוא אצל אחרים ולא אמרה תורה וראיתם אלא למעט כסות לילה על הדרך שביארנו:

המשנה השלישית כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלין אלא פשתן פתילת הבגד שקפלה ולא הובהבה ר' אליעזר אומר טמאה היא ואין מדליקין בה ר' עקיבא אומר טהורה היא ומדליקין בה אמר הר"ם פי' טומאת אוהלין הוא שיטמא האהל עצמו כמו שמת בתוכו מת ואמר השם ית' והזה על האהל ואמרו חכמים למד על האהל שהוא טמא כמת ואין כל אהל נטמא במת כי אם יהיה האהל מעצים או אבנים או בנוי מטיט אינו מטמא אבל מטמא האהל אם הוא מדבר ארוג או מעורות כמו שיתבאר בפרק כ"ז ממסכת כלים כי אין לנו דבר יוצא מן העץ ויטמא כשהוא אהל למת אלא הפשתים בלבד וידענו זה ממאמרו בטומאת מת והזה על האהל ואמר במשכן ויפרוש את האהל על המשכן וכבר ידעת כי אהל המשכן היה מיריעות פשתים ויריעות שער ארוגות ומעורות וכל זה לשון תורה וקריאת הפשתים עץ הוא לשון תורה כאמרו ותטמנם בפשתי העץ ופי' קפלה גדלה ופי' הובהבה חרוכה באש ועוד יתבאר לך זה בפרק שבעה ועשרי' ממסכת כלים כי הבגד כשיש בו שלש אצבעות על שלש אצבעות או יותר על זה שהוא נטמא במת וכמו כן מטמא בנגעים ואם הוא פחות משלש אצבעות על שלש אצבעות הוא טהור ואינו מטמא בשום דבר ממיני הטמאות וזו החתיכה של בגד שקפלה ועשה ממנו פתילה שבה נחלקו בכאן היא שלש אצבעות על שלש אצבעות מצומצמות וכשיקפל זה הבגד ויעשה ממנו פתילה ר' אליעזר אומר כי אותו הקפול לא חסר ממנה דבר והיא מטמאה בנגעים ובמת כמו שהיתה קודם הקפול ור' עקיבא סובר כי אותו הקפול הפסידה ובטלה מתורת כלי ולפיכך אינה מטמאה בנגעים ולא במת וטעם המחלקת שביניהם בהדלקת הפתילה הנזכרת בשבת הוא גזרת יום טוב שחל להיות ערב שבת וטעם מחלקותם להדליק בה ביום טוב שחל להיות ערב שבת כי העקר אצלנו כי שריפת הכלים ביום טוב מותר ושריפת שברי כלים אסור לפי שהן מוקצה כאשר יתבאר במסכת ביצה ויש לנו עקר אחר כי הדלקת הנר בשבתות וימים טובים צריך קודם שידליקם להבהב קצתם ר"ל מן הפתילות ואז ידלוק אותם כי בזאת ההבהבה יאירו הנרות יותר ולפיכך חייב ר' אלעזר האומר שהוא כלי כי כשישרוף קצתם יהיו שברי כלים ואין מדליקין בשברי כלים ור' עקיבא אומר שאינה כלי היא אצלו עץ בעלמא וכשמדליק אותה עץ בעלמא הוא מדליק כי הקפול בטלה ואין הלכה כר' אלעזר:

אמר המאירי ובאה אחריה המשנה השניה להשלמת חלק זה לומר דרך כלל שכל היוצא מן העץ הראוי לפתילה אחר כתישה וטויה כגון גינישטא שעושי' מהם בגדים גסים וכן קנבוס אין מדליקין בהם אלא בפשתן שהוא נקרא עץ כדכתיב בפשתי העץ ומדליקין בו אחר הניפוץ כמו שביארנו אבל אלו אין מדליקין בהם אף אחר התקון וצמר גפן מיהא אינו יוצא מן העץ אלא מן הפרי שכמין גבעולין יוצאין מן הארץ ובראשן פרי כעין תפוח בקליפה דומה לערמון והצמר בתוכו ויש מפרשים שהקנבוס מדליקין בו אחר התיקון:

וכל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אוהלים אלא פשתן והוא שכבר ידעת שכל המתאהל עם המת תחת אהל אחד טמא ומ"מ אהל עצמו אינו מקבל טומאה ואפי' היו נסרים או יריעות של גינישטא ושאר היוצאים מן העץ אין האהל מיטמא ואין צריך הזאה וטבילה הא פשתן ר"ל אם יריעה של פשתן מאהלת על המת ועל הכלים טמאה היריעה ועליו נאמר והזה על האהל ולמדת שאף אהל המיטמא מביא טומאה למה שמתאהל תחתיו עם המת ויש מפרשים שלא באו במשנה זו לפסול את הקנבס שאינו יוצא מן העץ אלא מין זרעים הוא ואף הפשתן בכלל זרעים אלא שהוצרך למעטו ממה שהוא קרוי עץ במקרא והראיה שהרי אמרו בברכות כל היכא דכי שקלת לפירא לא הדר אילנא ומפיק לא מברכינן עליה בורא פרי העץ וקנבס ופשתן אין חוזרין ומוציאין:

פתילת הבגד שקפלה כדרך שגודלין פתילות ולא הבהבה על השלהבת שתהא חרוכה ותדלק יפה ר' אליעזר אומר טמאה ר"ל מקבלת טומאה שלא יצאת מתורת בגד בקפול זה ואין מדליקין בה שמתוך שאינה מחורכת אינה דולקת יפה ושמא יטה ור"ע אומר טהורה שהקפול הפקיעה מתורת בגד ואין חוששין שמא ימלך ויפשטנה ומדליקין בה שאין הבהוב אלא תוספת אורה לבד והלכה כר"ע:

זה ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחת משניות אלו בגמ' אלו הן:

כבר ביארנו במשנה שהאהל עצמו המאהל על הטומאה אע"פ שלא נגעה בו הטומאה טמא טומאת שבעה וצריך הזאה וטבילה ועליו נאמר והזה על האהל וביארנו שדבר זה דוקא ביריעה של פשתן והוא הדין לבגד צמר או שק או עור בין של בהמה וחיה הטהורות בין הטמאות שכל אלו קרויים אהל שהרי ביריעות של עזים נאמר ויפרוש האהל על המשכן ור"ל על יריעות של שש משזר אלמא שאותם היריעות קרויות משכן והמשכן קרוי אהל כדכתיב משכן אהל מועד ובשל עור נאמר ונשאו את יריעות המשכן מקיש עליון לתחתון אבל אם היה האהל נסרים של עץ כגון תקרה או מחצלת או של עצם או מתכת ואין צריך לומר בנין הכל טהור ועל זה אמרו אין לך יוצא מן העץ מטמא טומאת אהלים אלא פשתן ומ"מ כתבו גדולי המפרשים שאף אלו לא הופקעו מטומאת אהלים אלא בשנעשו אהל קבוע ובפשתן אפי' נעשה אהל קבוע וכן בחביריו וכך הביאוהו משמיני של אהלות ואף גדולי הדורות כתבוה כן ויראה לי משם שלא תפשוה בעשויים אהל אלא לחוץ בפני הטומאה אבל להפקיע טומאת עצמן אין צריכין קביעות:

כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן פי' המורה אין מדליקין בו לעשות פתילה מקנבוס מבגד קנבוס ובהלכתין דלעיל במילתי' דרשב"א דאמר בברייתא כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו חוץ מן הפשתן פירש המורה כל היוצא מן העץ כגון קנבוס וצמר גפן ואם כן נפסול בין קנבוס בין צמר גפן לפתילה ודבר זה לא יכון לעולם א"ו ל"ג אלא פשתן ברישא ובפסולי שמנים מיירי כדפרישית במה"ק ואיידי דתנא ברישא כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו תנא נמי סיפא כל היוצא מן העץ ואינו מטמא טומאת טומאת אהלים אלא פשתן ותנא במתני' כדתנא לעיל בברייתא דתני בדינא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אין מדליקין אלא ביוצא מן הפרי ובסיפא תני ר' שמעון בן אלעזר אומר כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו חוץ מן הפשתן ומ"ש בגמרות תרי מתני' ומפרש מנלן דפשתן מקרי עץ ארישא והדר כ' מתני' וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן דמשמע דגרסי' פשתן בין ברישא בין בסיפא טעות הוא ולפי טעות המשנה נכתב כך בגמרות שאין צריך אלא מתני' אחד והאי מנלן דפשתן איקרי עץ אסיפא קאי ולא ארישא דברישא ליכא פשתן ובפסולי שמנים מיירי:

וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלי' אלא פשתון פי' דוקא טומאת אהלים מפני שהאהל חשוב כבית כמו שפירש המורה דהוי כשאר בית וא"צ להטביל האהל בעצמו אבל אם הי' בגדים אע"פ שהן משאר מיני' מטמאין באהל המת אם האהילו על המת כדין כל הכלים כדילפי' לעיל גבי שרצים או בגד לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים ובמת כת' וכל בגד כ"ש דהוי ריבוי לכל בגד הילכך כל הבגדים אפילו מקנבס וצמר גפן ובגדי צמר וכל הכלים כלי מתכות וכלי עץ ועור מיטמאין באהל המת אך אם עשה מהם אהל שהוא מחובר בארץ כיתדות וחבלים שדינן כבית אינן מקבלין טומאה חוץ מאהל של פשתן ונוצה של עזים ועור דילפי' להו ממשכן. וכי ילפי' לקמן בהלכתן עור בהמה טמאה מנגעים ומשרצים שהן כלים לא לענין כלים ילפי' דגם במת נמי כתיב וכל כלי עור אלא הכי ילפי' מינייהו מה התם עשה הכתוב עור בהמה טמאה כעור בהמה טהורה אף במת נמי נעשה עור בהמה טמאה כעור בהמה טהורה אף במת נמי נעשה עור בהמה טמאה כעור בהמה טהור'. וכמו שעור הבהמ' טהור' מיטמ' אם עשה ממנו [אהל] כדילפי' ממשכן מעורות אילים הם ה"נ אם עשה אהל מעור בהמ' (טהורה) [טמאה] מטמא:

בד"ה אונין כו' ונראה לר"י דאונין היינו מטוה כו' עכ"ל והא דאמר כמאן כי האי תנא כו' ליכא לפרושי כלשון אחר שפירש"י דהא אונין שהוא שתי וערב של פשתן כפי' התוס' ודאי ליכא למאן דפליג ולא מטמא ליה בנגעים אלא שיש לפרש כפירוש ראשון שפירש"י מדלא מחלק סומכוס בטווי משמע דבין בשתי ובין בערב מטמא מיד והיינו כר"מ וק"ל:

בד"ה כל היוצא כו' פי' בקונטרס לעיל כגון בקנבוס כו' עכ"ל בפי' הקונט' שהיה לפניהם לא היה כתוב כאן גבי הדלקה דאין לעשות מקנבוס וצמר גפן כמ"ש בפירש"י שלפנינו אלא דלעיל בברייתא גבי טומאה פי' בקונט' כן ומינה כתבו דא"כ יהא אסור להדליק כו' וק"ל:

בגמ' בין במינן בין שלא במינן שאר בגדים וכו' נ"ל כצ"ל שאר מינין:

בתוס' ד"ה אונין של פשתן וכו' דהשתי הוא מן הלשונות של צמר וכו' כצ"ל:

ד"ה ואין מטמא טומאת אוהלים כו' וי"ל דאיירי בסדינים של משי וכו' שאינן מטמאין וכו' פירוש משום שלא היו במשכן:

תד"ה האונין. ונראה לר"י דאונין היינו מטוה וכ"פ בערוך. ע' מש"כ בסוכה יב ב:

בא"ד לפי שבצמר ניכר כו' שהשתי כו'. ע' שלהי פ"ה דכתובות ובמש"כ שם בס"ד:

במשנה וכל היוצא מה"ע א"מ ט"א אלא פשתן. גם באינו יוצא מה"ע א"מ אלא אותן שהיו במשכן כדמשמע בגמ' ובתו' סד"ה וכל אלא דהתנא לא בא בכאן רק לזווג לה דכה"י מה"ע דהדלקה:

גמ' אמר מר זוטרא דאמר קרא. ברכות מ"ג ע"ב:

בתוספות בד"ה סד"א כו' אע"ג דבפרק התכלת אמר ר"נ כו' קיי"ל כרבא דבתראה הוא וחייב בציצית מדאורייתא עכ"ל. ולענ"ד אף שאיני כדאי להכריע מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דלכאורה משמע איפכא דהא דרבא אמר הכא בשמעתין ובמנחות דכל המינים חייבין בציצית מדאורייתא היינו משום דאזיל לטעמיה בשמעתין דלעיל דלתנא דר"י בכל הטומאות נמי לא מיטמאו אלא צמר ופשתן לחוד ומקמי דהדר ביה היינו אפילו שלשה על שלשה ולבתר דהדר ביה מיהו בשלש על שלש לא מיטמאו אם כן לפ"ז כמה משניות דמסכת כלים וסתם מתני' דרפ"ט דכלאים הוי דלא כתנא דר"י דמשמע דבשאר טומאות אין לחלק בין צמר ופשתן לשאר מינים כלל ולפ"ז כיון דאפילו לענין טומאה דשייך עיקר מילתא דתנא דר"י לא קיי"ל כוותיה מכ"ש בציצית דכתיב הכנף מין כנף ודריש ליה רבא כפשטא דמשמע דציצית נוהג בכל המינים מדאורייתא ודלא כתנא דר"י אלא כהנך תנאי דמסכת כלים ובפרק ט' דכלאים. ועוד דאפשר דתנא דר"י גופא לא איירי כלל בציצית אלא לענין טומאה דכוותיה דנגעים אבל בציצית שפיר מצי סבר כרבא. מה שא"כ לדידן דמסתמא קיי"ל כאוקימתא דר"פ ור"נ ב"י דלעיל בשמעתין דהוו בתראי טפי מרבא וא"כ לדידהו אדרבה לענין שאר טומאות לא מפלגינן בין צמר ופשתן לשאר מינים אפילו לתנא דר"י גופא כדשמעינן ליה באידך ברייתא דתנא דר"י דמרבי לכל שאר בגדים מאו בגד והך ברייתא קמייתא דתנא דר"י דלעיל לא מוקי לה לענין טומאה אלא לענין כלאים וציצית ואם כן לפ"ז לענין ציצית לא אשכחן מאן דפליג עליה דתנא דר"י ועוד דכולהו שקלא וטריא דסתמא דתלמודא רפ"ק דיבמות כוותיה רהטא. וא"כ לפ"ז שפיר אית לן למימר דשאר מינים פטורין מן הציצית מדאורייתא והיינו כר"נ דבפרק התכלת וכהנך אמוראי בתראי דשמעתין דפליגי אדרבא כדפרישית. ונראה דמה"ט גופא פסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל כר"נ ולא כרבא:

ומתוך מ"ש נתיישב ג"כ היטב הא דמקשה הש"ס בריש פ"ק דיבמות בדף ה' תינח לדתנא דר"י לרבנן מנ"ל והקשו התוס' שם דלכאורה לא אשכחן תנא דפליג עליה דתנא דר"י ותירץ ר"י דהיינו ברייתא דפרק התכלת כו' ע"ש. ובאמת שהתירוץ דוחק מאוד למי שמעיין בסוגיא דפרק התכלת דמשמע התם דר"נ אית ליה נמי הך ברייתא אדרבה מעיקרא מייתי הש"ס ה"נ מסתברא דהברייתא מדרבנן איירי ועוד דמאי אולמא הך פיסקא דברייתא דהתם מברייתא דתנא דר"י וגם לשון לרבנן מנ"ל לא א"ש אבל למאי דפרישית א"ש כיון דהך סוגיא דיבמות אהך מילתא גופא קאי דרבא פליג אתנא דר"י ולפ"ז ע"כ היינו משום דס"ל דכל הנך משניות דכלים ודפ"ט דכלאים פליגי אדתנא דר"י וע"ז מקשה הש"ס שפיר עליה דרבא דלדידיה הנך רבנן דהנך משניות טובא מנ"ל דעשה דוחה ל"ת כיון דלית להו הא דתנא דר"י ולדעתי צ"ע גדול ליישב שיטת כל הפוסקים החולקים על הרי"ף והרמב"ם בזה כיון דסוגיא דשמעתין ובריש פ"ק דיבמות משמע כוותייהו ודוק היטב:

בפירש"י בד"ה הא דאמרן חוץ מפשתן כו' אע"פ שלא נטוה כגון אונין או נטוה ולא נארג כו' עכ"ל. לכאורה לשון נטוה ולא נארג מיותר הוא כיון שכבר כתב דאפילו לא נטוה מטמא בנגעים ואין מסככין בהן וליכא למימר שכתב נטוה ולא נארג לרבותא דאין מטמא בשרצים הא ליתא דהא לאביי אפילו בבגד של שלשה על שלשה קאמר רשב"א דטהור בשרצים ואפשר ליישב לשון רש"י דמ"ש בגד שלא נטוה כגון אונין היינו משיתלבנו דוקא כדמשמע בסמוך משא"כ בנטוה ולא נארג דהיינו שתי וערב אפילו בלא נתלבנו טמא כדמשמע בר"פ הגוזל קמא דלאו כל מיני בגדים בעי ליבון ע"ש ובחידושינו. ויש לפרש עוד בדרך אחר לפמ"ש בחידושי סוכה דלשיטת רש"י אפילו פשתן שלא נטוה טמא בנגעים ואין מסככין בהן היינו דוקא כשיש בו שיעור לטוות ולעשות בגד שלם משא"כ בנטוה ולא נארג דהיינו שתי וערב היינו כדי לארוג שלשה על שלשה כנ"ל ליישב לשון רש"י ז"ל:

בתוספת בד"ה רשב"א וסומכוס כו' וא"ת כו' משמע אפילו לא נטוה כו' ובד"ה אונין של פשתן כו' וקשה לריב"א דמנ"ל לטמאותו בנגעים כו' עס"ה. עיין מ"ש בכל זה בחידושי סוכה באריכות וקצרו של דבר כתבתי בסמוך בלשון רש"י דבפשתן שלא נטוה היינו שיש בו שיעור כדי לארוג בגד שלם ובשתי וערב ששיעורו שלש על שלש ואפילו בגד ממש של שלש על שלש כולם שקולים דכה"ג כתבו התוספות לעיל ובפרק במה אשה לענין אריג כ"ש ושלש על שלש דתרווייהו מיתרבי מאו בגד כיון דשקולים הם ועיין מ"ש בזה לעיל בלשון הרב פורת ויתכן יותר לפמ"ש התוס' לעיל בד"ה ת"ל או בגד דיש גרסאות דגרסינן לקמן בפרק במה אשה או בבגד דכתיב גבי נגעים וא"כ כי היכי דדרשינן או בבגד דכתיב בנגעים לרבויי אפילו אריג כ"ש כיון דראוי לבגד כה"ג מצינן למידרש או בשתי או בערב דבר שראוי לטוות ממנו שתי וערב אף ע"פ שלא נטוה עדיין והיינו משיתלבנו וכן משמע קצת מלשון הברייתא דת"כ דמקיש שתי וערב לבגד מה בגד משתגמר מלאכתו אף שתי וערב משתגמר מלאכתו ואיזה גמר מלאכתן כו' האונין של פשתן משיתלבנו וא"כ לפ"ז כי היכי דגמר מלאכתן דבגד הוי שלש על שלש אף כשעדיין לא נעשה ממנו בגד אלא שראוי לבגד ה"ה בשתי וערב כשנתלבנו הוי גמר מלאכתן כיון שראוין לשתי וערב כנ"ל ובסוכה הארכתי יותר ע"ש:

במשנה כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן ופירש"י כגון צמר גפן והקשו בתוספות על זה. ומה שיש לדקדק בזה עיין בלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן ובריש פירקין וע"ש בחידושינו ובסוף פרק קמא גבי להעלות נר תמיד ומתוך מ"ש שם יש ליישב קצת מה שהקשה הרשב"א ז"ל כאן מלשון הירושלמי ועיין בסמוך:

שם וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן ופירש"י שאם עשה מהן אהל הוי כשאר בית. משמע מלשונו דבבית ממש אפילו בלאו האי טעמא דהיוצא מן העץ לא מטמא משום דלא הוי במשכן אפ"ה פשיטא ליה לרש"י מטעם אחר דבית גמור אין מטמא טומאת אהלים דהיינו משום דלא אשכחן מחובר לקרקע ממש שיהא טמא בשום טומאה כנ"ל בכוונת רש"י ותדע שכן הוא שהרי אפילו בית שאינו של עץ אלא של אבנים וכיוצא בו אפ"ה אין מטמא טומאת אהל אע"ג דבמשכן כה"ג אשכחן דמיקרי אהל דהא מקדש איקרי משכן ובמקדש שהיה של בנין מצינו שנקרא אהל דהא כתיב ושחטו אותו אל פתח אהל מועד וכמה קראי כה"ג דאיירי בין במשכן ובין במקדש וא"כ ע"כ דמה שאין הבית טמא היינו משום דמחובר גמור לא מיקרי אהל לענין טומאה מטעמא דפרישית. וא"כ לפ"ז מ"ש רש"י ז"ל על היוצא מן העץ דהוי כשאר בית היינו ג"כ משום דאיירי בענין שחיבר לקרקע כמ"ש התוספות דנתבטל מתורת בגד והו"ל כמחובר ממש כל זה מבואר ומוכרח מל' רש"י והתוס':

אלא דאכתי איכא למידק דלפ"ז לפי פירש"י דרישא דמתני' דצמר גפן הוי בכלל היוצא מן העץ לענין הדלקה אם כן משמע דה"ה לענין טומאת אהלים דסיפא ומה טעמא יש בדבר לומר דאהל הנעשה מבגדי צמר גפן נתבטלו מתורת בגד כשחיבר לקרקע יותר משאר בגדים משל שאר מינים שאין היוצא מן העץ דבשלמא בקנבוס איכא למימר כיון שעיקר הבגד נעשה מהגבעולין שבהן דדמי לעץ כדאשכחן בפשתן דמקרי עץ משום הכי כשחיבר לקרקע דומה למחובר לקרקע ומשום הכי נתבטלו מתורת בגד ובפשתן גופא אי לאו דהוי במשכן לא הוי מיקרי אהל מה"ט גופא משא"כ לענין צמר גפן שאין הבגדים נעשין מהגבעולין אלא מצמר ממש כשאר בגדי צמר כגון משי וכלך וסריקין א"כ למה לא יקבל טומאה. א"כ לפ"ז נראה להכריע מכאן כשיטת התוס' והרשב"א וכל הפוסקים דאפילו לענין הדלקה נמי לא הוי צמר גפן בכלל היוצא מן העץ וכמ"ש בריש פירקין גבי בעמרניתא דאית ביה ודו"ק ועיין בסמוך:

לאתויי ציצית. דלא מחייבי בציצית אלא בגדי צמר ופשתים: גדילים תעשה לך. לאלו: סד''א כדרבא. כלומר סד''א דלא דרשינן הני סמוכין לענין טלית למימר דטלית צמר ופשתים תעשה ציצית ולא לשאר טלית אלא לענין ציצית תדרשיה גדילים תעשה לך מצמר ופשתים ולא משאר מינין כדדריש ליה רבא: כתיב הכנף מין כנף. דהאי כנף קרא יתירא הוא דהא כתיב על כנפי בגדיהם והוה ליה למכתב ונתנו על הציצית פתיל תכלת: מין כנף. מין הטלית יהא הציצית דהכי משמע ציצית של כנף תהא ואם של משי הוא ציצית של משי פוטר בה: וכתיב צמר ופשתים. גדילים תעשה לך דמשמע נמי מהן תעשה: סד''א כדרבא. דאמר דהכנף אתא לאשמועינן דלא תדרוש סמוכין למיפטר שאר בגדים דודאי מיחייב מיהא בציצית דמינן קמ''ל אף כל דלא תדרוש הכנף הכי אלא אורחיה דקרא הוא ולאשמעינן דמצות ציצית בשני מיני צבע שני חוטין של תכלת ושני חוטין של לבן דהיינו מין כנף דסתמיה לבן: מאי שנא כו'. אליבא דרב נחמן קבעי לה דאמר אף כל לאתויי ציצית: אשר תכסה. ריבויא דקרא הוא: לכסות לילה. כסות המיוחד ללילות דלא ניחייב: שישנה בראייה אצל אחרים. וקרינן ביה וראיתם לאחרים ביום ולא אתי אשר תכסה ומפיק וראיתם: שאינה בראייה. ואי מרבינן לה מאשר תכסה קא עקרת ליה וראיתם: ואימא לרבות שאר בגדים. ולא כסות סומא: קאי בצמר ופשתים. כדאמר דסמך צמר ופשתים לגדילים מרבה כסות סומא דצמר ופשתים: מרבה שאר בגדים. בתמיה: אמרו דבר אחד. דדבר המיטמא בנגעים אין מסככין ואע''ג דאינו מטמא בטומאת מגע: הא דאמרן. חוץ מפשתן ולא קאמר חוץ מבגד פשתן משמע אע''ג דלאו בגד שלא נטוה כגון אונין או נטוה ולא נארג אין מסככין הואיל ומטמו בנגעים ואע''ג דלא מטמא בשרצים: סיככה בטווי. הואיל ומטמו בנגעים דכתיב או בשתי או בערב וה''ה נמי לאונין משיתלבנו והאי דנקט טווי לאשמעינן דטווי מטמא מיד דטווייתו הוא גמר מלאכתו ולא בעי שישלה: כמאן. אמרה סומכוס להא כר' מאיר דאמר מטמא מיד שנטווה ל''א כמאן אמרה אביי להאי מילתא דההיא חוץ מפשתן פשתן דווקא קאמר אע''ג דלאו בגד ועל כרחיך אפי' אונין במשמע אלמא אונין מיטמא בנגעים: כי האי תנא. כר' יהודה: משישלה. שיהיו שולין אותו מן היורה ששולקין אותו בה ללבנו: משיתלבנו. בתנור: מתני' אין מדליקין בו. לעשות פתילה מקנבוס ובגד קנבוס מצמר גפן: אינו מטמא טומאת אוהלים. אם עשה מהן אהל והמת תחתיו הוי כשאר בית וא''צ להטביל האהל עצמו דלא קבל טומאה אלא כלים שתחתיו: אלא פשתן. שאף אהל טמא כדכתיב והזה על האהל ובגמ' יליף דבפשתן משתעי קרא: גמ'

למדרש סמוכין להתיר כלאים בציצית וי''ל דהיינו עד דלא ידע דשעטנז לאפנויי אבל במסקנא דאמר לרבנן שעטנז לאפנויי הכי נמי לתנא דבי ר' ישמעאל וצמר ופשתים לגופייהו אתו הלכך לא צריך אף כל לאתויי כלאים וא''ת לתנא דבי ר' ישמעאל צמר ופשתים גבי לבישה מ''מ ל''ל דמדכתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך שמעינן דכל בגדים צמר ופשתים הן וי''ל דה''א דווקא העלאה אבל בלבישה כל תרי מיני אסירי והשתא ליכא למימר לתנא דבי ר' ישמעאל דתיתי שעטנז שעטנז מהעלאה כדאמר בריש סוגיא ביבמות (דף ד: ושם) דהא השתא איצטריך שעטנז לאפנויי למדרש סמוכין ולא מופנה למדרש מיניה גזירה שוה: רב פפא אמרה. לא בעי למימר רב נחמן בר יצחק אמרה דאמר אף כל לאתויי ציצית דאין לטעות ולהחליף דברי רבא לרב נחמן אלא ברב פפא שהיה תלמידו ומלך אחריו וכשהיה אומר דבר לא היו יודעים אם מדעתו אמרה או למדה לפני רבו: סד''א כי דוקיא דרבא. ל''ג כי דוקיא דהא מגוף מילתא דרבא הוא דמפיק ובריש יבמות (ג''ז שם) הוא דגרס לה ונראה אע''ג דבפרק התכלת (מנחות ד' לט: ושם) אמר רב נחמן השיראין פטורין מן הציצית קיי''ל כרבא דבתראה הוא וחייב בציצית מדאורייתא: מסתברא קאי בצמר ופשתים כו'. לא שייך למיפרך אדרבה קאי ברואין מרבה רואין קאי ברואין מרבה סומין דהא עיקר המצוה היא בטלית ולא באדם שאם אין לו טלית בת ד' כנפות פטור מן הציצית: רבי שמעון בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד. וא''ת דר''ש בן אלעזר קאמר מסככין בו חוץ מן הפשתן משמע אפי' לא נטוה וכדאמרינן נמי בפ''ק דסוכה (דף יב: ושם) סיככה באניצי פשתן פסולה ומשמע התם דהיינו דייק ונפיץ אע''ג דלא נטוה וסומכוס קאמר דדוקא בטווי פסולה וי''ל דלרשב''א קאסר מדרבנן וסבר בדדייק ונפיץ לפי שהוא קרוב לטווי וטווי הוא דאסור מן התורה הואיל דמטמא בנגעים והיינו אמרו דבר אחד דהא דקאמר סומכוס סיככה בטווי פסולה היינו דבר תורה מדאמר מפני שמטמא בנגעים דמדרבנן אין סברא לאוסרו אי מדאורייתא שרי לסכך בטומאת נגעים גזירה משום טומאת מת וכיון דבטווי אסור מדאוריית' א''כ באניצי פשתן יאסור מדרבנן מפני שהוא קרוב לטווי כדפרישית: אונין של פשתן. פי' בקונטרס שלא נטוה ודחק לפרש כן מפני דכבר תנא שתי וערב וקשה לריב''א דמנלן לטמאותו בנגעים הא שתי וערב כתיב ונראה לר''י דאונין היינו מטוה וכן פי' בערוך ושתי וערב דקאמר היינו צמר לפי שבצמר ניכר בין שתי לערב דהשתי הוא מן הלשונות של צמר הגדול וטווי כלאחר יד ולא כמו שטווים הערב ודרך היה לשולקו אע''פ שעכשיו אין רגילין ואונין של פשתן שהוא הטווי לא הוזכר לא שתי ולא ערב לפי שלא ניכר איזה של שתי ואיזה של ערב כדאמר בפ''ק דמס' ע''ז (ד' יז:) אייתו ליה תרי קיבורי אמרו ליה הי דשתיא והי דערבא איתרחיש ליה ניסא אתא זיבורא (למיתב) על דערבא כו' אלמא לא מינכר בפשתן: כל היוצא מן העץ אין מדליקין. פי' בקונטרס לעיל כגון בקנבוס וצמר גפן ואין נראה לר''ת דא''כ יהא אסור להדליק בו ומעשים בכל יום שמדליקין בצמר גפן וגם טוב מאד לפתילה ואור''י ודאי מותר להדליק בקנבוס וצמר גפן דאינם יוצאים מן העץ אלא זרע הוא כדאמרי' במנחות קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים כו' ופשתן נמי מין זרע כמו קנבוס אלא דאיצטריך במתני' למשרי פשתן משום דאיקרי עץ כדכתיב ותטמנם בפשתי העץ וכמו עץ הדעת למ''ד חטה היתה וקרי לה עץ אע''פ שאינה עץ ועוד דאמר בכיצד מברכין (ברכות דף מ: ושם) כל היכא דאי שקלת לפירא ולא הדר אילנא ומפיק לא מברכינן עליה בורא פרי העץ ופשתן וקנבוס וצמר גפן אי שקלת לפירא היינו הזרע לא הדר אילנא ומפיק הלכך לאו יוצא מן העץ נינהו: ואין מטמא טומאת אהלים אלא פשתן. והא דאמר לעיל בפ''ק (דף יז.) ועל עצמן בכל שהן משמע דכל הכלים נעשה אהל לקבל טומאה מחמת אהל הכא איירי בדבר הקבוע שחיברו לקרקע אע''ג שמתחילה היה בגד כיון שחיברו לאהל בטלו מתורת בגד ואין מיטמא אלא פשתן אע''פ שהוא מחובר כדכתיב והזה על האהל כו' וקשה לר''י דתנן באהלות (פ''ח מ''א) אלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה כו' והסדינים שהם עשוים אהלים ואיך חוצצין סדינין של פשתן בפני הטומאה והא כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה וי''ל דמיירי בסדינין של משי וקבועין שאינן מטמאים ורשב''א פירש במשניות בע''א:

דף כז - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד