דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - ב

ורבי עקיבא אומר:  לא יגמור, שאסור להשאירם שם בכדי שתגמר סחיטתן בשבת [11].

ורבי אלעזר בן פדת [האמורא] אמר: מתניתין - רבי אלעזר בן שמוע [התנא] היא!

דתנן: חלות דבש שריסקן בערב שבת, ויצאו מהן מעצמן [יצא] הדבש בשבת, אסור אותו הדבש לאותו שבת באכילה. שגזרו חכמים על משקין שזבו מאליהם בשבת ואסרום באותה שבת, כדי שלא יבואו לסוחטם בשבת.

ורבי אלעזר מתיר. שמאחר ומרוסקין הם קודם השבת, תו ליכא איסור דאורייתא בסחיטתן, ואין איסור סחיטתם אלא מדרבנן. הלכך לא גזרינן בהו שמא יסחוט, ולית בהם איסור "משקין שזבו".

והכי נמי סבר תנא דמתניתין. ומשום הכי לא גזרו בית שמאי בזיתים וענבים המרוסקים קודם השבת.

והוינן בה: ורבי יוסי ברבי חנינא, דאוקמא למתניתין כרבי ישמעאל, מאי טעמא לא אמר כרבי אלעזר, דמתניתין רבי אלעזר היא?

אמר לך רבי יוסי ברבי חנינא: מרבי אלעזר אכתי לא שמעינן דליכא סחיטה מדאורייתא במשקין היוצאים מאליהם. דדוקא התם בדבש, הוא דלא חשיב לה מלאכה אליבא דרבי אלעזר. משום דמעיקרא בעודו בתוך החלות, קרוי הדבש אוכל, ואף לבסוף לאחר יציאתו, עדיין הוא קרוי אוכל. ולא חשיב תולדה דדישה אלא כשמשתנה שם הדבר על ידי הדישה או הסחיטה. וכגון שמוציא אוכל מפסולת או משקה מאוכל. אבל לא כשמוציא אוכל מתוך אוכל [1].

אבל הכא בזיתים וענבים, מעיקרא בעוד המשקין בתוכם, הרי הם אוכל. והשתא לאחר שזבו, הרי הם משקה. הילכך אית בהו סחיטה מדאורייתא, אף לאחר ריסוקם.

ורבי אלעזר אמר לך, אף דמדבש ליכא ראיה, מכל מקום הא שמעינן ליה לרבי אלעזר להדיא, דאפילו זיתים וענבים נמי שרי, כשריסקן מבעוד יום.

דהא כי אתא רב הושעיא מנהרדעא, אתא ואייתי מתניתא בידיה.

דתניא: זיתים וענבים שריסקן מערב שבת, ויצאו מהן המשקין בשבת מעצמן - אסורים בשתיה לאותה שבת.

ורבי אלעזר ורבי שמעון מתירין.

הרי להדיא דכל שעומדין המשקים לצאת מאליהם אין חייבים על סחיטתן לרבי אלעזר, ולהכי ליתא בהו גזירת משקין שזבו.

ורבי יוסי בר חנינא דלא מוקי מתניתין כותייהו, היינו משום דהאי ברייתא לא שמיע ליה.

ועתה מבארת הגמרא מהו טעמו של רבי אלעזר [האמורא]:

ורבי אלעזר, דמוקי למתניתין כרבי אלעזר - מאי טעמא לא אמר כרבי יוסי ברבי חנינא דמתניתין כרבי ישמעאל היא?

אמר לך רבי אלעזר: מרבי ישמעאל ליכא ראיה לזיתים וענבים שתחת הקורה, דליכא בהו סחיטה. כי האם לאו אתמר עלה דההיא פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא - אמר רבא בר חנינא אמר רבי יוחנן: שלשה מיני מלאכות איכא בסחיטה. א. "ריסוק". ב. "דיכה" שהיא יותר מריסוק. ג. "שחיקה", שהיא יותר מדיכה.

אם רק ריסקן ועדיין הם מחוסרין דיכה, [2] כולי עלמא לא פליגי דאיכא בהו סחיטה מדאוריתא, ואסור לטוענם מערב שבת תחת הקורה [3].

כי פליגי בזיתים וענבים שכבר נידוכו, ואין מחוסרין אלא שחיקה. ובאלו מתיר רבי ישמעאל.

והני, זיתים וענבים דמתניתין, נמי - מחוסרין דיכה דמו. כי רק ריסוק נעשה בהם. וטעינתם היא דיכתן והיא שחיקתן. ובאלו לא שמעינן לרבי ישמעאל שמתיר.

הילכך הוצרך לאוקמא מתניתין כרבי אלעזר, דמיירי נמי בזיתים וענבים המחוסרין דיכה [4].

הורה רבי יוסי בר חנינא כרבי ישמעאל.

שמן המשתייר בזויות בית הבד, שהוא של הבדדין [שניתן להם במתנה על ידי בעל הזיתים], וכן מחצלות של בדדין שמכסין הם בהם את הזיתים -

רב אסר לטלטלם בשבת משום מוקצה. שהשמן שתחת הקורה איתקצאי בין השמשות, משום שאין דרך להוריד את הקורה עד שתכלה יציאת השמן [5]. וכיון דבין השמשות עדיין אינו יודע מתי יגמור השמן לצאת, אסח דעתיה מיניה [פני יהושע]. והמחצלות, הן מוקצה מחמת מיאוס. [ריטב"א].

ושמואל שרי. משום דלית ליה מוקצה, כמבואר לקמן.

הני כרכי דזוזא [זוג מחצלות, שמכסים בהן את הפרגמטיא של הספינה] [6], רב אסר לטלטלם משום מוקצה, דהא מוקצה מחמת מיאוס הן. ושמואל שרי, משום דלית ליה מוקצה, כאמור.

אמר רב נחמן: עז העומדת להשתמש בה לחלבה [ולא לשוחטה ולאכול את בשרה], וכן רחל העומדת לגיזתה, ותרנגולת לביצתה, ותורי דרידיא [שורים העומדים לחרישה], ותמרי דעיסקא שאינם עומדים לאוכלם מיד אלא להוליכן למקום אחר לסחורה -

רב אסר את כל אלו בטלטול ביום טוב! שכל שאינם מזומנים מערב יום טוב להשתמש בהם ביום טוב, אסורים משום מוקצה.

ושמואל אמר: מותר לשוחטן ולאוכלן ביום טוב, ולית ליה איסור מוקצה בכגון דא.

וקמיפלגי בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון! דרב סבר כרבי יהודה, דאית ליה איסור מוקצה בכל דבר שאינו עומד מערב שבת להשתמש בשבת. ושמואל סבר כרבי שמעון, דלית ליה איסור מוקצה [מלבד באופנים מסוימים שיבוארו בהמשך מסכתין].

יש להדגיש שלא נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון על עצם תקנת איסור מוקצה שהיתה קיימת כבר בזמן שלמה המלך, כן לא נחלקו על איסור מוקצה שגזר נחמיה על הכלים, כמבואר בדף קכג ב.

כל מחלוקתם היא בדברים הראויים לשימוש, בכלים ובאוכלים, אלא שהאדם אינו חושב להשתמש בהם בשבת.

שרבי יהודה מחשיב זאת כהקצאה שמקצה האדם מדעתו, וחלות המוקצה היא מכח ההקצאה של האדם.

ואילו רבי שמעון אינו מחשיב את זה שהאדם אינו חושב להשתמש בדבר בשבת, כהקצאה מדעתו. אבל בדבר שברור שהאדם מקצהו מודה רבי שמעון שחלה ההקצאה, מכח הקצאתו.

ההוא תלמידא דאורי [שהורה] בחרתא דארגיז [עיר ושמה "חרתא", שבנאה אדם בשם "ארגיז"], כרבי שמעון, והתיר מוקצה. ושמתיה רב המנונא שגר באותה העיר.

ותמהינן: ואמאי שמתיה? והא כרבי שמעון סבירא לן, ולית לן מוקצה.

ומשנינן: באתריה דרב הוה מקום זה. לפיכך, לא איבעיא ליה למיעבד הכי ולהורות שלא כרב.

קיימא לן: מצילין בשבת אוכלין ומשקין מפני הדליקה. ואף שמדרבנן אסרו להוציא מרשות היחיד לחצר משותפת, התירו לעשות כן לצורך הצלת מזון לג' סעודות השבת. ותנן לקמן: מצילין סל מלא ככרות, אף על גב שיש בו מאה סעודות. ואף דרק לצורך ג' סעודות התירו, כיון דמציל את כולם בבת אחת מותר אף ביותר מהצורך.

הני תרי תלמידי - חד מציל מן הדליקה יותר מג' סעודות, דוקא בחד מנא! אבל בשני כלים לא הוציא. דכיון שכבר הוציא ג' סעודות בכלי אחד, תו לא מצי להוציא עוד בכלי אחר, דהא לאו כבבת אחת דמי.

וחד תלמיד היה מציל מזון הרבה סעודות אף בארבע וחמש מאני! שהיה מקפל את כולן לכלי אחד גדול ומוציאו בפעם אחת [7].

וקמיפלגי הני תרי תלמידי בפלוגתא דרבה בר זבדא ורב הונא! דהא מקשינן לקמן מהא דקתני "מצילין" מזון ג' סעודות, אמתניתין דקתני "מצילין סל מלא ככרות, אפילו יש בו מזון ק' סעודות". ומשני רב הונא כאן בבא להציל בכלי אחד, וכאן בבא לקפל הרבה כלים זה עם זה. וכוותיה סבר האי תלמיד דהוציא רק בכלי אחד. ורבה בר זבדא אין מחלק בהכי אלא בענין אחר. וכוותיה סבר אידך תלמיד.

מתניתין:

א. אין צולין בשר בצל וביצה קודם השבת, אלא בזמן שיש בו בכדי שיצולו מבעוד יום! אבל אם תגמר צלייתם בשבת, אסור. דחיישינן שמא יחתה בשבת בגחלים למהר צלייתם.

וכן אין נותנין פת לתנור עם חשכה, ולא חררה על גבי גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה של הפת והחררה מבעוד יום! ולא שתגמר אפייתן בשבת גופה. משום דחיישינן שמא יחתה.

רבי אליעזר אומר: אין נותנין פת לתנור, אלא בכדי שיקרום הצד התחתון שלה! ובגמרא מפרש לה.

ב. משלשלין את קרבן הפסח בתנור בערב שבת עם חשכה, והוא נצלה והולך בליל שבת! אף דבעלמא אסור לעשות כן, כדשנינו ברישא. וטעמא מבואר בגמרא.

וכן מאחיזין את האור [האש] במדורת בית המוקד שבמקדש, בערב שבת קודם חשיכה! ולא חיישינן שמא יבעירוה הכהנים בשבת.

שלשכה גדולה היתה, והכהנים היו מתחממין שם במדורת אש שהיתה מוסקת תמיד. [והוצרכו לכך מפני שהיו מהלכין יחפין על רצפת השיש של העזרה, כדילפינן, הואיל ורצפה מקודשת וכלי שרת מקודשין - מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו ובין הכלי, אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו ובינה].

הערות

[11] רש"י. ותמהו תוספות על פירושו. דאם כן, אתיא רבי עקיבא כבית שמאי. ועוד קשה, מנא לן דרבי ישמעאל קאי אליבא דבית שמאי? אפשר דכבית הלל סבירא ליה. ומשום כן התיר. ואף דהוי מלאכה מדאורייתא. לכך פירשו, דבהא פליגי. לרבי עקיבא, אף כשריסקן מבעוד יום, חייב חטאת על המשך סחיטתן בשבת. הלכך אף כשריסקן אסור לשתותן בשבת, משום גזירת "משקין שזבו". שגזרו על משקין היוצאין בשבת מאליהם שאסור לשתותם בשבת. דחיישינן שמא יבא לסחוט בשבת. אבל לרבי ישמעאל, כשרסקן מבעוד יום תו ליכא בסחיטתן חיוב חטאת. הלכך לא שייכא בהו גזירת משקין שזבו. לפי שלא גזרו אלא במשקין שסחיטתן אסורה מדאורייתא. ושפיר אזלא מתניתין כוותיה. עוד פירשו דלא איירי מתניתין באיסור שתית המשקים. אלא באם מותר לכתחלה במחוסר שחיקה לגמור בשבת סחיטתו בידים. לרבי עקיבא במחוסר דיכה איכא איסור דאורייתא, הלכך אף במחוסר שחיקה גזרינן אטו מחוסר דיכה. אבל לרבי ישמעאל, אף במחוסר דיכה אינו אלא מדרבנן. הלכך לא גזרו במחוסר שחיקה, משום דהוי גזירה לגזירה. והני דמתניתין, כמחוסרי דיכה הם. ואם כן, אזלא מתניתין כרבי ישמעאל, דאינם אסורים אלא מדרבנן. ולכך לא גזרו בהם בית שמאי מבעוד יום.

[1] ולאו אוכל גמור הוא קודם הרדיה דאם כן אף בלא ריסוק לא הוי מיחייב. אלא דקרוב הוא לאוכל. כי אף על פי שמעורב הדבש בפסולת, מכל מקום הוא ניכר ומסוים לעצמו. ולא דמי לדש בתבואה שכולה טמונה בתוך הפסולת. ריטב"א. ויעויין בשפת אמת.

[2] כן פירש רש"י. וגרס "מחוסרין דיכה הן". אבל הרמב"ן במלחמת ה' פירש דאין הם מחוסרין דיכה. שהרי אין בהם אלא שתי מלאכות, שהן ריסוק וסחיטה. ומכל מקום כיון שנעשתה בהם בינתים רק מלאכה אחת, מדמינן להו לשום ובוסר, שגם בהם נעשתה רק מלאכה אחת דריסוק, ועדיין הם מחוסרים שתיים, דהיינו דיכה ושחיקה. ורבי יוסי ברבי חנינא מדמה להו למחוסרי שחיקה, כיון דהם מחוסרין רק מלאכה אחת דסחיטה.

[3] וצריך עיון, מנא ליה הך מילתא. והא רבי אלעזר ורבי שמעון סבירי להדיא בברייתא דלעיל דאף בזיתים וענבים [דמחוסרין דיכה הם] אינו חייב. ואפשר סבירא ליה לרבי ישמעאל כוותייהו. וצריך לומר בברייתא דלעיל, דלא פסיקא לן הך מילתא דזיתים וענבים הם מחוסרי דיכה. וקאמר, דמדברי רבי ישמעאל ליכא למשמע למתניתין, משום דאפשר דמחוסרי דיכה הם. ולכך מייתי רבי אלעזר מברייתא דרבי אלעזר ורבי שמעון. דמהתם מוכח דלאו מחוסרי דיכה נינהו. ולפי זה מתיישבים דברי הרי"ף, שפסק כרבי יוחנן, דבמחוסרי דיכה כולי עלמא לא פליגי. ומאידך גיסא, פסק כרבי יוסי בר חנינא דמוקי למתניתין כרבי ישמעאל. פני יהושע. [ודבריו הם על דרך הרמב"ן שהובאו בהערה קודמת].

[4] והעולה מפירוש רש"י ותוספות, דלרבי יוחנן, כל דמחוסר דיכה איסורו מדאורייתא. וממילא גזרינן בטעינתם מערב שבת, וכן אסרינן להו בשבת כשיצאו מאליהם, משום "משקין שזבו". אבל הרמב"ם בפרק כא משבת הלכה יג, אסר במחוסרי דיכה רק סחיטה בידים. ואילו לענין טעינתן בקורה, לא חילק בין מחוסרי דיכה למחוסרי שחיקה. ויעויין שם במגיד משנה ובלחם משנה בביאור שיטתו.

[5] רש"י. אבל תוספות מיאנו בזה, וכתבו דלא חשיב מוקצה. ופירשו דקאי אדלעיל, אשמן שיצא בשבת מתוך הקורה. ואסור משום נולד, דהא בין השמשות לא היה בעולם. וגם אגב הזיתים לא היה מזומן, משום שהזיתים לא היו ראוים לאכילה כל זמן שהיו תחת הקורה. ואף דסמך על זה שיזובו כל השבת, לא מהני סמיכות דעתו בדבר שלא היה כלל בעולם. וצריך עיון, דאי נולד גמור הוי, לרבי שמעון נמי ליתסר. וכדכתבו התוספות בריש ביצה, דמי גשמים אסורים אף לרבי שמעון משום נולד. משום דמיא בעיבא מיבלע בליעי. ואפשר דלרבי שמעון סגי במה שהזיתים בעולם. והא דאמרינן דאינם ראויים מחמת הקורה, אינו אלא משום דטריחא ליה מילתא להסיר הקורה. ולרבי שמעון אינם נעשים מוקצה משום זה. חזון איש סימן מ"א. עוד כתב שם, דמדברי הרא"ש בריש ביצה מוכח לא כן. אלא שמואל מתיר משום דסבר כרבי שמעון, דלית ליה נולד. וצריך לומר בשיטתו, דאין השמן נולד גמור כמו "מיא בעיבא". ויעויין עוד בקרבן נתנאל כאן.

[6] רש"י. תוספות. והרי"ף כתב דהיינו מחצלות הכרוכות שתים שתים ומונחות לסחורה.

[7] רש"י. והקשו תוספות, דמסוגיא דהתם מוכח דלא בהכי פליגי. ובמניח הרבה כלים בכלי אחד לכולי עלמא שרי. ופירשו, דמאן דמתיר בארבע וחמש מני, מתיר אף כשמוציאם בזה אחר זה. דכל שמוציאם לאותה חצר מותר.

לא יגמור. ואילו האמורא ר' אלעזר אמר: משנתנו כשיטת ר' אלעזר התנא היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: חלות דבש שריסקן בערב שבת ויצאו הדבש מעצמן ביום השבת — אסור באכילה, ככל דבר שנעשה בשבת. ור' אלעזר מתיר.

ושואלים: ור' יוסי בר חנינא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר' אלעזר, שלכאורה דברי ר' אלעזר במשנה קרובים יותר! ומשיבים: אמר [יכול היה ר' יוסי לומר] לך כי התם [שם] בחלות דבש הוא דמעיקרא [שמתחילה] הוא אוכל ולבסוף הוא אוכל, שהדבש נחשב כמאכל, ואם כן בחלות הדבש לא היתה סחיטה כלל, שמשמעה הוצאת נוזלים ממאכל. ואולם הכא מעיקרא [כאן במשנה היה הכל בתחילה] אוכל והשתא [ועכשיו] נעשה משקה, והרי זה בכלל סחיטה. ור' אלעזר אמר [יכול היה לומר] לך כתשובה לטענה זו: הא שמעינן ליה [הרי שמענו אותו] את ר' אלעזר שאפילו בזיתים וענבים הוא נמי שרי [גם כן התיר]. דהא כי אתא [שהרי כאשר בא] רב הושעיא מנהרדעא, אתא ואייתי מתניתא בידיה [בא והביא ברייתא בידו], שנאמר בה: זיתים וענבים שריסקן מערב שבת ויצאו הנוזלים מעצמן — אסורין. ר' אלעזר ור' שמעון מתירין. ומשיבים כי ר' יוסי בר חנינא את הברייתא לא שמיע ליה [שמע ידע].

ומצד שני שואלים: ור' אלעזר מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר' יוסי בר חנינא שמשנתנו כדעת ר' ישמעאל היא? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' אלעזר: וכי לאו איתמר עלה [לא נאמר עליה] שאמר רבא בר חנינא אמר ר' יוחנן: כאן מדובר במחוסרין דיכה, שכאשר השום והבוסר לא נדוכו כלל במדוך — דכולי עלמא לא פליגי [הכל מסכימים] שאסור להניח אותם באופן שיצאו נוזליהם מעצמם בשבת. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה באופן שכבר נידוכו כל צרכם ואולם עדיין מחוסרין הם עוד שחיקה יתירה. והני נמי [ואלה גם כן] במשנתנו כמחוסרין דיכה דמו [נחשבים]. ומסופר שהורה ר' יוסי בר חנינא לנהוג למעשה כשיטת ר' ישמעאל, ולהתיר לגמור את הטיפול בהם אף משתחשך.

א ומתוך שעסקו בדברים השייכים לבית הבד מביאים עוד דברים אחדים בענין זה: שמן של בדדין (בעלי בית הבד) ומחצלות של (שמשתמשים בהם) בדדין למלאכתם, רב אסר לטלטלם בשבת משום שהם מוקצים לצורך מסויים, ודבר שהוקצה והונח לשימוש מקצועי אסור לטלטלו בשבת. ושמואל שרי [התיר], שלדעת שמואל אין דין מוקצה שייך ברוב הדברים. ומעין מחלוקת זו נחלקו בהני כרכי דזוזי [אותן כריכות, מחצלות, העשויות לכסות בהן את המרכולת שמביאים בספינה], שרב אסר משום מוקצה, ושמואל שרי [התיר]. וכן אמר רב נחמן: עז שמגדלים אותה לחלבה, ורחל (כבשה) שמגדלים אותה לגיזתה, ותרנגולת שמגדלים אותה לביצתה, ותורי דרידיא [ושוורים של חרישה], שכל אלה לא הוכנו לצורך אכילה, וכן תמרי דעיסקא [תמרים שהוכנו לעסק מסחר] בכל אלה, רב אסר להשתמש בהם לאכילה, או לשוחטם אף ביום טוב מטעם מוקצה, כיון שאין דעתו מבעוד יום לאכול מהם, שהרי הכינם לצורך אחר. ושמואל אמר: מותר, שלדעתו אין דין מוקצה. ומעירים כי קמיפלגי בפלוגתא [חלוקים הם במחלוקת] התנאים ר' יהודה ור' שמעון בענין מוקצה.

ומסופר: ההוא תלמידא דאורי [תלמיד אחד הורה] בעיר חרתא דארגיז כר' שמעון שמוקצה מותר, ושמתיה [החרימו] רב המנונא. ושואלים: והא [והרי] כר' שמעון סבירא לן [סבורים אנו], ופוסקים כדבריו, ומדוע אם כן החרימו? ומשיבים: באתריה [במקומו] של רב הוה [היה] זה, ולא איבעי ליה למיעבד הכי [היה צריך לעשות כך]. שאף שפוסקים להיתר, כיון שהעיר היתה בתחום מרותו של רב — כל שהתיר ברבים שלא כדעת רב, הרי זה כמזלזל בכבודו. בדרך אגב מסופר כי הני תרי תלמידי [אותם שני תלמידים], חד [אחד] היה מציל מן הדליקה בחד מנא [בכלי אחד], וחד [ואחד] היה מציל בארבע וחמש מאני [כלים]. שהתירו להציל דברים מפני הדליקה בשבת, ונחלקו אם יש להעדיף טלטול כלי אחד בלבד והליכה פעמים רבות, או להעדיף טלטול כלים רבים ומיעוט בהליכות. וקמיפלגי בפלוגתא [ונחלקו באותה מחלוקת] של רבה בר זבדא ורב הונא שנחלקו אף הם במקום אחר בנושא זה.

ב משנה במשנה זו נמנו דברים שאין לעשותם בערב שבת, אלא אם כן תיגמר מלאכתם כולה או רובה מבעוד יום. ואמרו: אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו דיים מבעוד יום. וכן אין נותנין פת לתנור בערב שבת עם חשכה, ולא חררה (בצק שטוח) על גבי גחלים, אלא אם נותר שיעור זמן כדי שיקרמו פניה של עוגה או לחם זה מבעוד יום. ר' אליעזר אומר: שיעור הזמן הוא כדי שיקרום הקרום התחתון שלה, שהוא נעשה בפחות זמן. ואולם באופן יוצא מן הכלל משלשלין מלכתחילה את קרבן הפסח בתנור בערב שבת עם חשכה באופן שתיגמר צלייתו בשבת אם חל ערב פסח בערב שבת. וכן מאחיזין (מדליקים) מלכתחילה את האור (אש) במדורת בית המוקד במקדש בערב שבת סמוך לחשיכה ומניחים לאש שתתתפשט אחר כך במדורה כולה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

He may not finish. And the amora Rabbi Elazar said: Our mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar the tanna. As we learned in a mishna: With regard to honeycombs that he crushed on Shabbat eve and the honey came out on its own on Shabbat day, it is prohibited to eat the honey, like anything that was prepared on Shabbat. And Rabbi Elazar permits eating it on Shabbat.

The Gemara asks: And Rabbi Yosei bar Ḥanina, what is the reason he did not say in accordance with the explanation of Rabbi Elazar? Apparently, Rabbi Elazar’s explanation in the mishna is more accurate. The Gemara answers: Rabbi Yosei could have said to you that there, in the case of the honeycombs, it is food from the beginning and it is food at the end, as honey is considered food. Therefore, there was no squeezing of liquid from food at all. However, here, in all of the cases in the mishna, from the beginning they were food and now they became liquid, and that is the definition of squeezing. And Rabbi Elazar could have said to you in response to this assertion: We heard that Rabbi Elazar permitted olives and grapes as well. As when Rav Hoshaya from Neharde’a came, he came and brought a baraita with him, in which it was taught: Olives and grapes that he crushed from Shabbat eve and the liquids seeped out on their own, the liquids are prohibited. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon permit those liquids. The Gemara answers that Rabbi Yosei bar Rabbi Ḥanina did not know this baraita.

On the other hand, the Gemara asks: And Rabbi Elazar, what is the reason he did not say in accordance with the explanation of Rabbi Yosei bar Ḥanina, that our mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael? The Gemara answers: Rabbi Elazar could have said to you: Wasn’t it stated that Rava bar Ḥanina said that Rabbi Yoḥanan said: Here it is referring to items that lack grinding, i.e., when the garlic and the unripe grapes were not ground in a pestle at all, everyone agrees that it is prohibited to place them in a manner that causes their liquids to come out on their own on Shabbat. The case where they disagreed was where they were already completely ground, but they were still lacking additional pounding; and these cases in our mishna are also considered as if they were lacking grinding. The Gemara relates that Rabbi Yosei bar Ḥanina issued a practical ruling in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, and permitted a person to finish tending to them even after dark.

Since the Gemara raised issues related to the olive press, it cites other connected matters: Oil of olive pressers and mats of olive pressers, which they use in their work, Rav prohibited moving them on Shabbat since they are set aside for a specific purpose, and it is prohibited to move an item set aside and designated for a defined purpose on Shabbat. And Shmuel permitted doing so, as according to Shmuel, the legal status of set-aside [muktze] does not apply in most cases. Along the same lines, they disagreed with regard to those mats used to cover merchandise transported on a ship. Rav prohibited using them because they are set aside and Shmuel permitted using them. Similarly, Rav Naḥman said: A goat raised for its milk, and a ewe that is raised for shearing its wool, and a chicken raised for its egg, and oxen used for plowing, all of which are designated for purposes other than eating, as well as dates used for commerce; in all of these Rav prohibited using them for food, or slaughtering them even on a Festival due to the prohibition of set-aside. The reason for this is that during the day, before Shabbat, he had no intention of eating them, as he set them aside for a different purpose. And Shmuel said: They are permitted, as in his opinion there is no prohibition of set-aside. The Gemara comments that they disagree in the dispute of the tanna’im Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon with regard to the issue of muktze.

The Gemara relates: There was this student who issued a ruling in the city of Ḥarta De’argiz that items that are set aside are permitted, in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, and Rav Hamnuna excommunicated him. The Gemara asks: Don’t we hold that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon? Why, then, did Rav Hamnuna excommunicate him? The Gemara answers: This incident was in the place of Rav and the student should not have done this; even if the accepted ruling is lenient, the city was under Rav’s jurisdiction, and the student’s public ruling, contrary to Rav’s opinion, was a blatant display of disrespect. Incidentally, the Gemara relates a story involving these two students: One would rescue from a fire with one vessel and one would rescue with four and five vessels, as it is permitted to rescue one’s belongings from a fire on Shabbat. They disagreed with regard to whether it is preferable to carry just one vessel and go back and forth several times, or to carry several vessels and go back and forth fewer times. And they disagree with regard to the same issue that was the subject of the dispute of Rabba bar Zavda and Rav Huna elsewhere.

MISHNA: This mishna enumerates actions that may only be performed on Shabbat eve if the prohibited labor will be totally or mostly completed while it is still day. One may only roast meat, an onion, or an egg if there remains sufficient time so that they could be roasted while it is still day. One may only place dough to bake into bread in the oven on Shabbat eve at nightfall, and may only place a cake on the coals, if there is time enough that the surface of this cake or bread will form a crust while it is still day. Rabbi Eliezer says: Enough time so that its bottom crust should harden, which takes less time. However, in a case that is an exception, one may, ab initio, lower the Paschal lamb into the oven on Shabbat eve at nightfall, so that its roasting is completed on Shabbat if Passover eve coincides with Shabbat eve. And one may, ab initio, kindle the fire in the bonfire of the Chamber of the Hearth in the Temple on Shabbat eve, adjacent to the start of Shabbat, and allow the fire to spread afterward throughout all the wood in the bonfire.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב נחמן עז לחלבה ורחל לגיזתה. כולה פלוגתא דר' יהודה ור"ש נתבאר פלוגתם במוקצה ועיקר דבריהם בפרק כירה (שבת דף מד) דתנו רבנן מטלטלין נר חדש בשבת אבל לא ישן דברי ר' יהודה ר"ש אומר כל הנרות מטלטלין בשבת חוץ מן הנר הדולק בשבת כבתה מותר לטלטלה ובסוף המס' (דף קנו) מחתכין את הדילועין לפני הבהמה כו' ואמרו פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בכולה שבת הלכה כר"ש לבר ממוקצה מחמת כו' ובמקומות הרבה מן תלמוד תמצא פלוגתן והנה תמצא עיקר פלוגתן לדבריהן אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצימוקין ופרישו טעמא דהא מילתא בגמ' דבני מערבא במס' יום טוב (פ' המביא ה"א) ובמס' מעשרות (פ"א) אמר רב שמואל בר סוסרטא מפני שמסריחות בנתים:

אוקמה רבי יוסי ב"ר חנינא לר' ישמעאל ור' אלעזר בן פדת אוקמה לר' אלעזר ב"ר (שמעון) [שמוע]. חלות שריסקן פירשנוהו בפ' חבית שנשברה כי שם מקומה. הורה ר' חנינא [כר' ישמעאל] שמן של בדדין [ומחצלות של בדדין] רב אסר ושמואל שרי פירוש שמן הנמשך מתחת קורות בית הבד וזב בשבת אסור באכילה ובשבת ומחצלות המוקצות למלאכת בית הבד אסור לישב עליהן (כרב) [לרב] פי' כרכי דזוגי מחצלות סדורות שתים שתים זוגות זוגות והן עשויות לסחורה להשתלח בספינות אסור להתירן בשבת ולישב עליהן אמר רב נחמן עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותורי דרידיא ותמרי לעסקא פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון פי' כל אלו שהעמידו לדברים הללו ולא העמידו לאכילה עכשיו אם ביקש לוכל מן התמרים הללו בשבת או העז והרחל וכיוצא בהן לשוחטן ביו"ט מותר וקיי"ל הלכה כר"ש דלית ליה מוקצה אלא גרוגרות וצימוקים בלבד.

דאסיר כי פליגי במחוסרין שחיקה. ובודאי רבי יוסי ברבי חנינא דאוקמה למתניתין כרבי ישמעאל לית ליה דרבי יוחנן, דהא מתני' לכולי עלמא במחוסרין דיכה הן, אלא ודאי לית ליה דר' יוחנן. וקיימא לן כר' יוסי ברבי חנינא דעביד עובדא כר' ישמעאל, ומעשה רב. והתימה מן הרב אלפסי ז"ל, שהביא הא דר' יוסי בר' חנינא והא דרבי יוחנן. ועוד יש תימה בדבריו, שהוא ז"ל פסק בפרק חבית (לקמן שבת קמה, ב) כר"א ור"ש שאמרו בזיתים וענבים שרסקן מערב שבת ויצאו מעצמן שהוא מותר, ואע"פ שהן כמחוסרין דיכה כדאיתא התם. וזו מן התשובות שהשיב עליו הראב"ד ז"ל.

שמן של בדדין. פירש רש"י ז"ל: שמן המשתייר בזוית הבד. והקשו בתוס' מה ענין [מוקצה] בכאן. ופירשו הם ז"ל דקאי אדלעיל דאיירי בטעינת קורת בית הבד, וקאמר שאותו שמן שזב והולך מתחת הקורה בשבת רב אסר משום נולד, דבין השמשות לא היה ראוי לא למשקה ולא לאכילה, ולא דמי לקדרה חייתא דההיא מכל מקום בין השמשות היתה בעולם, אבל המשקין האלו בין השמשות לא היו בעולם. אי נמי יש לומר דהתם היה ראוי לכוס, אבל זיתים וענבים מרוסקין לא חזו למידי.

הנהו כרכי דזוגי רב אסר ושמואל שרי. פירש רש"י ז"ל: מחצלאות שמכסין בהם את הסחורה. ורב אלפסי ז"ל פירש שכרוכות ועומדות לסחורה. והקשה ר"ת דבפרק מפנין (לקמן שבת קכח, א) אמרינן דרב במוקצה לאכילה סבר ליה כרבי יהודה ובמוקצה לטלטול סבירא ליה כרבי שמעון. על כן פירש רבנו תם ז"ל שהן מחצלאות שמכסין בהן דג מליח, והן מוקצות מחמת מיאוס. והא דדייק בפרק מי שהחשיך (לקמן שבת קנו, ב) מהא דכרכי דזוגי דרב סבירא ליה כרבי יהודה גבי בהמה שמתה, מפרש רבנו תם ז"ל דנבלה שנתנבלה בשבת אפילו לכלבים אינה ראויה דמוקצה מחמת איסור היא, ולהכי דייק שפיר דרב סבר לה כרבי יהודה מהא דכרכי דזוגי, דמוקצה מחמת איסור חמיר ממוקצה מחמת מיאוס, כדמוכח בפרק מי שהחשיך (שבת קנז, א) גבי חד אמר במוקצה מחמת מיאוס הלכה כר' שמעון.

[מתני':] הא דתנן: רבי אליעזר אומר כדי שיקרמו פניה התחתונים. ר"א להקל הוא דאתא. והכי איתא בירושלמי (בפרקין ה"י) דגרסינן התם מודה רבי אליעזר בלחם הפנים שאין קרוי לחם עד שיקרמו פניו בתנור, דאלמא הכא הוא דלא בעי אלא קרימה כל דהו הא בלחם הפנים בעי קרימה מעליא.

כבר ביארנו במסכת יום טוב שכל מוקצה מחמת הכנה מותר בשבת ואסור ביום טוב מעתה שמן של בדדין ר"ל היוצא מתחת הקורה ומחצלאות ר"ל מחצלאות המוקצות לבית הבד וכן כרכי דזוגי ר"ל מחצלאות הכרוכות ומונחות לסחורה ועומדות קשורות שתים שתים ויש מפרשים אותן שמשואות הבגדים שמוליכין לסחורה מכסות בהם וכן עז העומדת לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותמרי דעיסקא ושאר פירות העומדים לסחורה ושוורים העומדים לחרישה וכן כל כיוצא באלו בשבת מותרין כלם בטלטול והראוי מהם לאכילה לאכילה אבל ביום טוב אסור ואע"פ שנחלקו בה רב ושמואל והיה רב אוסר אפי' בשבת והיה לנו לומר הלכתא כרב באיסורי כבר אמרו שרב המנונא סובר כר' שמעון ואע"פ שנדה תלמיד אחד על שהורה במקום אחד כר' שמעון כבר אמרו באתריה דרב לא הוה ליה למעבד הכי כלומר שלא עשו כן אלא לכבודו של רב ובמקומו:

מצילין סל מלא ככרות מן הדליקה אע"פ שיש בו שיעור מאה סעודות ודוקא בבא להציל הכל בכלי אחד אבל אם בא לקפל ר"ל להצילו בשנים ושלשה כלים ולקפל אח"כ אותם הכלים עם אוכלים שבתוכם לתוך הטלית כדי להוציא הכל ביחד ר"ל הכלים והאוכלים אסור אא"כ כשיעור שלש סעודות ובמקומות שבמסכתא זו יתבאר עקר הענין:

בד"ה שמן של בדדין כו' דמחמת קורות והעיגול שעליו לא היה ראוי בין השמשות כו' ולא דמי לזיתים כו' וכן השום והבוסר כו' עכ"ל נראה מדבריהם דהך דשום ובוסר לא איירי בטעון עליהם קורה ועיגול בין השמשות ופלוגתייהו דר"י ור"ע לא הוה אם צריך לסלק טעינת הקורה מבעוד יום או לא אלא פלוגתייהו אי לענין אכילה אי לענין סחיטה בידים כמו שכתבו התוס' לעיל וקצת קשה דא"כ מאי מייתי פלוגתייהו אמתני' הא במתני' לכ"ע אסור לאכול משום נולד דהא איירי בטעון קורה ועיגול מבעוד יום כמו שכתבו התוס' הכא וי"ל דמ"מ לענין מידי דאתי ממילא אם חייב חטאת אם לא מייתי שפיר מפלוגתייהו אמתני' ודו"ק:

בד"ה הני כרכי כו' ובפרק כירה משמע דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס כו' חוץ מן הנר כו' עכ"ל ומהך דנר שהדליקו בו באותו שבת דאסור לר"מ ליכא לאוכוחי דאית ליה לר"מ מוקצה מחמת איסור דיש לומר דאימא היינו דוקא באיסור דדחייה בידים כגון נר שהדליקו בו באותו שבת אבל באיסור דממילא כגון שנתנבלה בשבת לא כמו שכתבו התוס' בפ"ב בהדיא ומזה יתיישב דלא ה"מ התוס' לאתויי בפשיטות דמוקצה מחמת איסור חמיר ממחמת מיאוס מהא דאמר פ"ב וח"א במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כר"ש לבד ממוקצה מחמת איסור דאימא כדמפרש התם ומאי ניהו נר שהדליקו בו באותו שבת דהיינו דדחייה בידים ודו"ק:

בגמ' הורה רבי יוסי בר חנינא כרבי ישמעאל שמן של בדדים כו' כן צריך להיות:

במתניתין אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיתבשלו וכו' ס"א כדי שיצולו וכן הוא באלפסי:

ברש"י ד"ה ומאחיזין את האור וכו' כדאמרינן בזבחים הואיל ורצפה מקדשתו וכו' ע"ש בזבחים פ"ב דף כ"ד ששם ברש"י משמע שצ"ל הואיל ורצפה מקודשת וכלי שרת מקודש אבל לפירוש התוספות שם יש לגרוס מקדשת ופירוש מקדשת האדם שעובד עבודה שם וגם שם ברש"י אינו מביא הפסוק דכתיב ביום ההוא קידש המלך וכו' אלא פירוש הואיל ורצפה מקודשת לעמוד לשרת שהרי דוד קדשה בשתי תודות וכו' וכדאמרינן לקמן בשמעתין כי קדש חד וכו' וכן כתבו שם התוספות שדוד קדש הרצפה ע"ש ופסוק זה שמביא רש"י כאן בשמעתין כתיב גבי שלמה ואותו קידוש שקידש שלמה הוא ענין אחר שקידש הרצפה בקדושת מזבח כי המזבח היה קטן מהכיל את כל העולות והמנחות כדכתיב שם בקרא וכבר נתעורר לזה הרב בספר ח"ש:

גמ' הורה ר' יוסי בר חנינא כר' ישמעאל שמן של בדדין כו' איבעי ליה למעבד הכי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ומאחיזין את האור כו' דכתיב ביום ההוא קדש המלך כו'. נ"ב ותימה שרש"י פי' להדיא בזבחים פ' ב' דדוד קדשה וכן פי' להדיא בתוס' אף ששלמה בנה את הבית מ"מ דוד קדשה וכן איתא להדיא שם בסוגיא דדוד קדשה ועוד תימה הלא קרא דשלמה לא איירי בסתם קידש אלא שקידש הרצפה קידושין יתירה שתהא ראויה להקריב על הרצפה כמו על המזבח דברי ר' יהודה וכן ממשמעות המקרא דכתיב אחריו כי קטן מזבח הנחושת מהכיל את העולה ואת המנחה ר"ל שהוצרך להקריב על רצפת החצר ורבי יוסי אומר הרי כתיב אלף עולות יעלה שלמה על המזבח שעשה משה ושל שלמה היה גדול ממנו אלא מה אני מקיים קידש המלך וגו' שבנה שלמה מזבח של אבנים מחובר ברצפה כו' וכן הביא רש"י וקמחי אלמא דההיא לא איירי בסתם קידש כי דוד המלך קידשה כדאי' בזבחים:

תוס' בד"ה שמן של בדדין כו' ולא קיבלה כו'. נ"ב פי' מר' חייא שהיה אוסר לו:

בד"ה הני כרכי כו' מי שמעת ליה משמע כו' כצ"ל:

במשנה אין צולין בשר כו'. נ"ל דזה קאי על סוף מתניתין דלעיל ושוין כו' ור"ל דבזה גם ב"ה מודו מטעם שמא יחתה ובזה לא נצטרך לומר דנקיט ושוין משום ב"ש כמ"ש התוי"ט:

שם ומאחיזין את האור. בתוי"ט כי שנים כו' מהבנין הכבד כו' והב' כו' מאחזים תמוה כי מאחזים הוא בינוני פעול מבנין הפעיל:

[תוס' ד"ה שמן. וכן השום והבוסר שריסקן מבעו"י. כ"נ דצ"ל] :

גמ' רבא בר חנינא צ"ל רבה (בר) בר חנה (וכ"ה בדפוס שונצינו וברי"ף ורא"ש):

גמ' דמעיקרא אוכל. עי' בר"ש פ"ג מי"א דעוקצין:

שם ותמרי דעיסקא רב אסר ושמואל וכו'. גי' הרי"ף והרא"ש ותמרי דעיסקא פלוגתא דר"י ור"ש דר"י אית ליה מוקצה ור"ש לית ליה מוקצה:

רש"י ד"ה דארגיז וכו'. כך מצאתי בתשובה וכ"כ רש"י בעירובין דף סג ע"א ד"ה דארגיז:

תוס' ד"ה שמן של בדדין. וכן צואת קטן. לקמן דקכ"א ע"ב:

שם ד"ה הני כרכי דזוזי כו' הן מוקצה מחמת מיאוס. עי' תוס' לקמן דקל"ט ע"ב ד"ה תלא דבישרא:

תוס' ד"ה ר' ישמעאל וד"ה שמן כתבתי לעיל בסמוך:

ומאחיזין האור במדורת בית המוקד פרש"י מפסוק ביום ההוא קידש הרצפה והקשה מהרש"ל האי קרא בשלמה כתיב כשקידש הרצפה קדושת מזבח אבל כבר מימי דהע"ה היתה מקודשת ולמה מייתי רש"י קרא דמאוחר דשלמה. ולע"ד רצה שיהי' עכ"פ קצת כמו צורך מזבח שהרצפה גופי' מקודשת כמו מזבח וכיון דלכ"ע לצורך מזבח גופי' מותר להבעיר בשבת מלא תבערו אש בכל מושבותיכם ה"ה בתוס' שבת שהוסיפו חז"ל מע"ש לאיסור לכן גזרו על כל מה שהוא לצורך מזבח והיינו צורך רצפה המקודשת כמו מזבח אבל אי לאו הכי הוו גזרינן גם בריצפה ולזה נוטה דעת פי' המשנה לרמב"ם אלא שפי' פי' אחר עיין פני יהושע ואין להאריך יותר:

בגמרא ור' יוסי בר חנינא מ"ט לא אמר כר"א. ויש לדקדק דלפירש"י דיגמור דר"י היינו לענין טעינה א"כ פשיטא דניחא ליה לריב"ח טפי לאיתויי ממתני' דעדיות דאיירי לענין טעינה גופיה דאיירי ביה מתניתין דהכא וכ"ש דקשה טפי למאי דמסיק בסמוך דריב"ח ברייתא לא שמיע ליה ובפשיטות הוי מצי למימר דאפילו אי שמיע ליה הך ברייתא אפ"ה ניחא ליה טפי לאתויי ממתני' דעדיות כדאשכחן כה"ג טובא דמתני' עדיפא לאתויי טפי מברייתא כ"ש הכא דמייתי טעינה מטעינה. מיהו למאי דפרישית בסמוך א"ש דנהי דריב"ח דמייתי משום ובוסר ומלילות אזיתים וענבים היינו משום דס"ל כר"י דאין לחלק ביניהם לענין חיוב חטאת אפ"ה כיון דכמה אמוראי סברי דיש לחלק ביניהם וברייתא דתנא דבי מנשה מסייע להו א"כ טפי הו"ל לאתויי מברייתא דזיתים וענבים גופיה כנ"ל וק"ל:

שם אמר לך לאו איתמר עלה ארב"ח אר"י במחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי כו' והני נמי כמחוסרין דיכה דמי. פירוש בהנך דמתני' דקפסיק ותני דמותר לטעון אפילו סמוך לחשיכה אע"ג דבשעה קלה כזו אין הטעינה עושה הדיכה מבע"י אלא הריסוק בלבד אפ"ה שרי ומש"ה לא מצי לאוקמי כר"י אלא דאכתי קשה דסוף סוף כיון דלמאי דמוקי לה ר"א בן פדת כר"א ור"ש דאיירי בזיתים וענבים וע"כ היינו משום דסבר דלענין טעינה נמי שרי בזיתים וענבים א"כ האיך קאמר ר"י במחוסר דיכה כ"ע ל"פ דאסור ומנ"ל הך מילתא דילמא ר"י כר"א ור"ש ס"ל דשרי אפילו בזיתים וענבים וכדקתני נמי במתני' דידן ושוין שטוענין. ונראה ליישב דהא דקאמר דהני נמי כמחוסרין דיכה דמי לאו משום דלקושטא דמילתא הכי הוא אלא דאי לאו דאשכחן ברייתא דזיתים וענבים שרי היה מקום לומר דמדנקיט ר"י שום ובוסר ומלילות טפי מזיתים וענבים היינו משום דזיתים וענבים מסתמא מחוסר דיכה נינהו טפי משום ובוסר משא"כ השתא דאשכחן לר"א ור"ש דקתני זיתים וענבים שריסקן סתם אלמא דסתמא נמי לאו מחוסרי דיכה נינהו שאין לחלק בזה בין שום ובוסר לזיתים וענבים והא דנקיט במתני' דעדיות שום ובוסר ומלילות היינו לרבותא דר"ע דאפילו בהנך לא יגמור דכה"ג כתבו התוס' לעיל כנ"ל ובזה נתיישב ג"כ שיטת הרי"ף ז"ל לנכון ואין להאריך כאן יותר ודוק היטב:

בתוס' בד"ה שמן של בדדין פי' הקונטרס ונשתייר בבית הבד וקשה לר"י כו' עד סוף הדיבור. ונראה דרש"י לא רצה לפ' כפי' התוס' משום דלפירושם לא שייך שפיר לישנא דשמן של בדדין וכיון דאדלעיל קאי הו"ל למימר אותו שמן היוצא מהן רב אוסר ושמואל שרי לכך הוכרח לפרש דשמן של בדדין היינו שמן שנשתייר בזויות הבד שזה ניתן לבדדין. ולפ"ז הוי שפיר דומיא דמחצלת של בדדין שהמחצלת הוא של בדדין עושי המלאכה ולא של בעל השמן. ואפשר ג"כ לומר דלא רצה לפרש כפי' התוספות דאשמן היוצא מאליו בשבת קאי דהא קתני לעיל בהדיא דזיתים וענבים שיצאו מעצמן קיי"ל כר"א ור"ש דשרי ולא ניחא ליה לרש"י לחלק כמ"ש התוספות דבכה"ג הוי נולד מאותה הקושיא שהקשו התוספות בעצמן מהאי דרב אכל תמרי. ומה שהקשה התוספות דלמה יהא השמן מוקצה נראה שכבר נזהר רש"י בזה במ"ש המשתייר בזויות הבד תחת הטעינה ומש"ה הוי שפיר מוקצה כיון דאין דרך להסיר הטעינה עד שיצא כל המשקה אם כן מעיקרא בין השמשות אסח לדעתיה מינייהו שאינו יודע מתי תכלה משיכת השמן ואפשר ג"כ שלא ישאר שום שמן בזויות כנ"ל בשיטת רש"י. מיהו בירושלמי משמע כפירוש התוספות במאי דפליגי רבי יוחנן ורבי יוסי ברבי חנינא אם מותר ליגע במושך או אסור ע"ש וכן כתב הרמב"ם ז"ל בחיבורו ומה שיש לדקדק עוד בל' התוס' כאן ובסמוך בדיני מוקצה ונולד אין כאן מקומו ויבואר כ"א במקומו בפרקים הבאים לפנינו בעזה"י:

במשנה אין צולין כו' ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד. ופרש"י בית המוקד היינו שהכהנים מתחממים שם מפני שמהלכים יחפים כו'. אבל הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות כתב דבית המוקד היינו שהיה שם מדורות אש בוערות תמיד לצורך עצי המערכה שצריכה להיות יוקדת תמיד על המזבח כו' ע"ש. ונראה מזה דאע"ג דעיקר מצות עצי המערכה דוחה שבת ואע"ג דעצים גופייהו נמי לאו עיקר קרבן הם אלא מכשירי קרבן ואפשר לעשותם נמי מאתמול אפילו הכי דוחה שבת כמו שמצאתי בת"כ פרשת צו דדרשינן אש תמיד תוקד תמיד אפילו בשבת. נמצא דלפ"ז היינו דוקא בעיקר עצי המערכה שמדליקין בבקר בבקר על המזבח משא"כ במדורת בית המוקד שאינה עיקר המצוה אלא שהמדורה היתה מוכנת שם כדי להדליק ממנה עצי המערכה משום הכי לא דחי שבת כן נ"ל לפי שיטת הרמב"ם ז"ל ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך:

לא יגמור. אסור להניחם מבעוד יום תחת כובדן כדי לגמור משתחשך: ור' אלעזר אומר. הוא ר' אלעזר בן פדת דהוא אמורא: ר' אלעזר היא. הוא ר' אלעזר בן שמוע סתם ר' אלעזר של משנה וברייתא: חלות דבש שהכוורת רודה ועשויין כמין חלות של שעוה והדבש בתוכן: שריסקן. כותתן: אסורין. לאותו שבת באכילה: דבש לאחר שזב מן החלות נמי אוכלא הוא הלכך ליכא למיגזר ביה שמא יסחוט משתחשך דלא שייכא ביה סחיטה: הכא. זיתים וענבים דמתני' דמעיקרא אוכלא והשתא משקה איכא למיגזר שמא יסחוט משתחשך דהא ודאי סחיטה היא: ור' יוסי בר' חנינא. הך ברייתא דקתני דפליג ר' אלעזר אף בזיתים ובענבים לא הוה שמיע ליה ומההיא דחלות דבש שהיא משנה בפרק חבית שנשברה לא הוי מצי לדמויה למתני' משום פירכא דלעיל: במחוסרין דיכה כ''ע לא פליגי. דאסירי דטעינתן היא גומרת ונמצא הכל עשוי בשבת: שחיקה. יותר מדיכה לשון או דכו במדוכה (במדבר יא) ורבותי גורסין כי פליגי במחוסרין סחיטה שנידוכו יפה ואין טעינתן גומרת אלא סחיטה ולמאן דגריס שחיק' טעינתן שוחקתן והני דמתני' מחוסרין דיכה הן וטעינתן היא דיכתן היא שוחקתן היא סוחטתן ובהא ר' ישמעאל מודה דאסור: שמן של בדדין. איידי דאיירי בבית הבד נקט ליה שמן המשתייר בזויות הבד תחת הטעינה והוא ניתן לבדדין וכן מחצלות של בדדין שמכסין בהן את הזיתים: רב אסר. לטלטולי משום מוקצה דרב סבר כר' יהודה במוקצה ושמואל סבר כר''ש דלית ליה מוקצה והכי אמרינן במי שהחשיך: כרכי דזוזי. זוג של מחצלות שמכסים בהן את פרגמטיא של ספינה וזוזי לשון זוג לפי שהן שתים ועשויות כאהל ובתשובות הגאונים מצאתי כרכי דזיווי ומפרש שהוא לשון ספינה בלשון ארמי: עז. העומדת לחלבה: וכן רחל. העומדת לגיזתה: ותורא דרידיא. העומד לחרישה: ותמרי דעיסקא. העומדין להוליכן לסחורה למקום אחר: פלוגתא דר' יהודה כו'. דלר' יהודה דאית ליה מוקצה בפרק אחרון (דף קנו:) אסור לשוחטן ביום טוב אלא אם כן הזמינן מבעוד יום ולר' שמעון שרו: חרתא. שם מקום: דארגיז. אדם אחד היה אמגושי שבנה לאותה העיר ורב המנונא דר בה ועדיין מערת קבורתו קיימת שם כך מצאתי בתשובה: והא כר' שמעון סבירא לן. השתא כדלקמן ואמאי שמתיה: חד מציל. אוכלין ומשקין מפני הדליקה הרבה לחצר המעורבת: בחד מנא. כדתנן מצילין סל מלא ככרות ואע''ג שיש בו מאה סעודות: וחד מציל בארבע וחמש מאני. אלא שמקפלן כולן לתוך כלי גדול ונושאן בפעם אחת: וקא מיפלגי כו'. בפרק כל כתבי הקדש: מתני' חררה. עוגת רצפים (מלכים א יט) פוגאר''ה בלע''ז: יקרמו. כמו קרום קרושטי''ן בלע''ז: התחתון. מפרש בגמרא: משלשלין את הפסח כו'. והוא נצלה והולך משתחשך ואע''ג דבעלמא אין צולין כדאמרן הכא שרי דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי ולא אתו לחתויי בגחלים: ומאחיזין את האור. מעט מעט בעצים של מדורת בית המוקד שהיתה בעזרה והיא מתבערת והולכת משתחשך ולא חיישינן שמא יהו כהנים צריכין להבעירה משתחשך כדמפרש בגמרא: בית המוקד. לשכה גדולה היא שהכהנים מתחממין שם במדורת אש הנסקת תמיד מפני שמהלכין יחפים על רצפת שיש בעזרה כדאמרי' בזבחים (פ''ב דף כד.) הואיל ורצפה מקודשת דכתיב ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר וכלי שרת מקודשין דכתיב וימשחם ויקדש אותם מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה:

שמן של בדדין. פ''ה המשתייר בזוית בית הבד וקשה לר''י דמה לו להזכיר כאן דין מוקצה ועוד דלמה יהיה השמן מוקצה ותירץ ר''י דקאי אדלעיל דקאמר דאם טען בית הבד מבעוד יום והשמן זב והולכת כל השבת רב אסר אותו שמן משום מוקצה דהוי נולד גמור דמחמת קורות והעיגול שעליו לא היה ראוי בין השמשות לאכילה אע''ג דע''מ כן הניחו וסמך על זה שיזוב כל השבת כיון דאין משקין בעולם האי סמיכה לאו מידי הוא והוי נולד גמור ולא דמי לקדרה חייתא דשרי אע''ג דבין השמשות לא חזי לאכילה דהתם כיון דהבשר בעולם מהני דע''מ כן מניחה וכן מעיינות הנובעות כבר הם בעולם וכן צואת קטן שהיה כבר במעיו מהני בהן סמיכה ולא דמי לזיתים וענבים שריסקן מבעוד יום וכן השום והבוסר. שריסקן מבערב דהתם חזו מבערב לאכילה אבל הכא דלא חזו בין השמשות לאכילה והמשקה אינו בעולם הרי נולד גמור ואסור לרב וא''ת בפ''ב לקמן (דף כמ.) דאמר רב אכל תמרי ושדא קשייתא לחיותא מאי לאו בפרסייתא ולא קבלה לא בארמייתא וקבלה והשתא היכי המ''ל דהוי פרסייתא והא רב אסר נולד הכא ויש לומר דה''פ מאי לאו בפרסייתא ולא קבלה משום דלא חשיבא ליה רב נולד כיון דמעיקרא גרעין והשתא גרעין אבל הכא שמן הבלוע בזיתים כל זמן שלא יצא הוי נולד גמור ולא הוי משקה: ושמואל שרי. תימה דבס''פ נוטל (לקמ ן קמג.) אמרי' דשמואל הוה מטלטל גרעיני פרסייתא אגב ריפתא פי' בשולות כל צרכן שאין נשאר מן האוכל עליהם כלל וכיון דשרי נולד כר''ש בלא ריפתא נמי לישתרי ותירץ ר''ת דשמואל מחמיר על עצמו היה לפי שהיה אדם חשוב וכן מוכח סוגיא התם דאמר אביי אי לאו דאדם חשוב אנא: הני כרכי דזוזי רב אסר. לטלטל משום מוקצה תימה דבפ' מפנין (לקמן דף קכח.) אמרינן דרב במוקצה לאכילה סבר לה כר' יהודה ובמוקצה לטלטל סבר לה כר''ש והכא אוסר לטלטל לכרכי דזוזי ומפרש ר''ת דכרכי דזוזי הן מוקצה מחמת מיאוס כגון בגדים ומחצלות שמכסין בהם דגים ושאר דברים המלכלכין אותם והתם דקאמר רב דבמוקצה לטלטל סבר לה כר''ש במוקצה שמקצה האדם מדעתו לעיסקא לאוצר שאין בו מיאוס והא דאמר בפרק בתרא (דף קנו:) דאף רב ס''ל כר' יהודה מדכרכי דזוזי דרב אסר מפרש ר''ת דנבילה המתנבלת בשבת מוקצה מחמת איסור הוא דאף לכלבים אינו ראוי מחיים ומוקצה מחמת איסור חמור ממוקצה מחמת מיאוס והא דאמר בפ''ק דחולין (דף יד:) בשמעתא ונסבין חבריא למימר מתני' ר' יהודה היא אימור דשמעת ליה לרבי יהודה במוקצה מחמת מיאוס במוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה דיחוי בעלמא הוא ולפי המסקנא נאמר דמוקצה מחמת איסור טפי חמור תדע דהא קאמר התם אימור דשמעת ליה לר' מאיר במבשל דראוי לכוס שוחט דאינו ראוי לכוס מי שמעת ליה משמע דאית ליה לר' מאיר מוקצה מחמת איסור ובפרק כירה משמע דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס גבי מטלטלים נר חדש אבל לא ישן ר' מאיר אומר כל הנרות מטלטלים חוץ מן הנר שהדליקו בו באותו שבת: וחד מציל בארבע וחמש מאני. פי' בקונטרס ומקפלן כולן בתוך כלי אחד ונושאן בבת אחת ואין נראה לר''ת דבפ' כל כתבי (לקמן דף קכ.) לא פליגי אמוראי בהא דבעיא היא ופשיט דכבא להציל דמי ושרי לכ''ע ומפרש ר''ת דחד מציל בחד מנא אפי' מאה סעודות אבל בארבע וחמש מאני כגון להציל ולחזור ולהציל אפי' באותו חצר לא וחד מציל בד' וה' מאני לאותו חצר ובהא פליגי התם רבה בר זבדא ורב הונא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד