שבת טז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - ב

רב אשי אמר: לעולם, כלי זכוכית, לכלי חרס דמו לגמרי ^[1]. ולא שוינהו ^[2] ככלי מתכת כלל. ^[3] ודקא קשיא לך "לא ליטמי מגבן" ככלי חרס שאין מיטמא אלא מתוכו - לא קשיא. דהואיל וכלי זכוכית הוא שקוף, ונראה תוכו מבחוץ דרך דפנותיו, כשם שנראה ברו [חיצוניותו] - לא חשיב גבו כ"גב" אלא כ"תוך". ^[4]

שנינו לעיל: שמעון בן שטח תקן כתובה לאשה, וגזר טומאה על כלי מתכות!

והוינן בה: והא טומאת כלי מתכות - מדאורייתא נינהו!?

כדכתיב גבי טומאת כלי מדין "אך את הזהב ואת הכסף - אך במי נדה יתחטא", ולאו משום גזירה היא.

ומשנינן: לא נצרכה לגזירת שמעון בן שטח, אלא לטומאה ישנה. שאם נטמאו ונשברו וחזר ועשה מהם כלים, חוזרין הם לטומאתן הישנה. ^[5]

דאמר רבי יהודה אמר רב: מעשה בשל ציון [שלומציון] המלכה, שעשתה משתה לבנה. ונטמאו כל כליה. ושברתן, ונתנתן לצורף, וריתכן, ועשה מהן כלים חדשים.

ואמרו חכמים באותה שעה: יחזרו לטומאתן הישנה!

ובזמן שמעון בן שטח היה המעשה, ששלומציון המלכה היתה אחותו. והוא היה אב בית הדין בזמן ההוא.

והוינן בה: מאי טעמא גזרו חכמים על טומאה ישנה?

ומשנינן: משום גדר מי חטאת נגעו בה. שאם תועיל להם שבירה, אין לך אדם שימתין ז' ימים לכלי שנטמא במת, עד שיזו עליו ממי חטאת בשלישי ובשביעי ויטהר. אלא ישברנו, ויתקנו מיד בשביל לטהרו. ותשתכח תורת מי חטאת. הלכך, גזרו דלא תהני לו שבירה, לכשיחזור ויתקנו. ^[6]

ושוב הוינן בה: הניחא למאן דאמר "לא לכל הטומאות אמרו" שתחזור טומאה ישנה, אלא לטומאת מת בלבד אמרו כן [והיינו רבי שמעון בן גמליאל בכלים פרק י"א. תוספות. ורש"י כתב "לא ידענא היכא"], שפיר איתא להאי טעמא. דמשום שזמנה של טומאת מת מרובה, וצריך להמתין עליה שבעת ימים, חיישינן דשום אדם לא ימתין, אלא ישבור את הכלי הטמא, ויתקנו.

אלא למאן דאמר [לחכמים התם] שלכל הטומאות אמרו שתחזור טומאה ישנה - מאי איכא למימר? והא ליכא בהו מי חטאת, אלא די בטבילה והערב שמש בלבד ואין צריך להמתין, ואם כן למה גזרו!?

אמר אביי: אין הכלי יוצא מידי טומאתו, אלא בשניקב בשיעור "כמוציא רמון" [שיוכל רימון לצאת דרך אותו נקב]. אבל בפחות משיעור זה לא בטל ממנו תורת כלי.

ולהכי תקנו שלא תועיל לו השבירה לאחר שיחזור ויתקנו, גזירה שמא לא יקבנו בכדי טהרתו, אלא יעשה בו נקב הקטן מ"כמוציא רימון", ועדיין הוא טמא מעיקר הדין.

רבא אמר: אין הכלי עולה מטומאתו לתרומה ולקדשים על ידי טבילה, עד הערב שמש. אבל אם שברו הריהו יוצא מיד מידי טומאתו. ולכך תקנו, שאף אם שברו וחזר ותיקנו, לא יצא מידי טומאתו. גזירה שמא יראו שמשתמשים בכלי שנטמא בו ביום, ולא ידעו שנשבר ותיקנוהו ^[7]. אלא יסברו שנטהר על ידי טבילה, ויאמרו: טבילה בת יומא עולה לה. ^[8] ויבואו לטהר כלי שהוא טבול יום, קודם הערב שמשו, מיד לאחר טבילתו. ^[9]

והוינן בה: מאי בינייהו דאביי ורבא?

ומשנינן: איכא בינייהו, היכא דרצפינהו מרצף [ששברו לגמרי] לכלי!

דלטעמא דאביי, דחיישינן "שמא לא יקבנו בכדי טהרתו", אף בזה איכא למיגזר. שאם נטהר על ידי שבירה, יטהרוהו אף בשבירה מועטת שאין בה בכדי לבטל תורת כלי.

אבל לטעמא דרבא, דחיישינן שלאחר שיתקנו לא יכירו בו שנשבר, היכא דרצפינהו מרצף, ליכא למיחש להא. דהא מינכר בו שנתחדש. ^[10]

שנינו במתניתין: וי"ח דברים גזרו בו ביום!

עד השתא נמנו י"א דבר. שני דברים דמתניתין דלעיל, ותשעה דברים המובאים במתניתין דטהרות.

והוינן בה: ואידך, גזירה עשירית - מאי היא?

ומשנינן: גזירה שגזרו בענין מי מקוה היא. דקיימא לן: מים שאובין פסולים למקוה. ואינם נחשבים שאובים, אלא כשנפלו לתוך הכלי מדעת האדם. אבל אם נפלו מאליהם, ולא גלי דעתיה שרוצה בהם, לא חשיבי כמים שאובים.

ותנן: המניח כלים תחת הצנור, שהוא מרזב שקבעו בכותל, לקבל בהן מי הגשמים,

[ואין המרזב עצמו נחשב כלי לענין לפסול את המים העוברים בו משום מים שאובים, היות ורק לאחר שקבע את המרזב בכותל הוא חקק בו את בית קיבולו, ולא יתכן להחיל תורת כלי על דבר שתחילת היותו לכלי היא במחובר לבנין. ומשום כך אין המים שבתוכו נעשים שאובין ^[11]]

אחד כלים גדולים [שמרוב גודלן אינם נחשבים כלי ולכן אינם מקבלים טומאת כלים. וכגון כלי עץ שהם יתירים על ארבעים סאה. תוספות],

ואחד כלים קטנים שאינם חשובים, ואפילו כלי אבנים וכלי אדמה [שלא נעשו על ידי גיבול ככלי חרס] וכלי גללים [כלי שיש. כן כתב רש"י כאן. ובמקומות אחרים פירש שהוא כלי העשוי מצפיעי בקר], שאינם חשובים ככלים לענין קבלת טומאה ^[12] - מי הגשמים שנפלו לתוך כל הכלים האלו נעשים מים שאובים, ופוסלין את המקוה.

אחד המניח את הכלים בכוונה תחלה שיפלו לתוכם המים, ובשעת נפילת המים לתוכן דעתו לכך, ואחד המניח אותם ואחר כך שוכח שהניחם שם, ובשעת נפילת המים אין דעתו עליהם - הרי הם מים שאובין, דברי בית שמאי.

ובית הלל מטהרין את המים, בשוכח. ^[13] שכיון דאין דעתו עליהם בשעת נפילה, לא חשיבי שאובין, והרי הם כשרים למקוה. ולקמן מפרש פלוגתייהו.

אמר רבי מאיר: נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ונפסקה הלכה כבית שמאי.

ומודים בית שמאי לבית הלל, במניח את הכלים בחצר בשביל שיפלו הגשמים מיד לתוכם, ולא תחת הצינור, ואחר כך שוכח אותם בחצר, שהוא [הגשם שנפל בהם] טהור למקוה. ויבואר לקמן.

אמר רבי יוסי: לא כן הוא. אלא עדיין מחלוקת במקומה עומדת, בשוכח תחת הצינור. שלא נמנו ורבו בזה בית שמאי על בית הלל, ולא הוכרעה הלכה כמותן.

אמר רב משרשיא לפרש פלוגתייהו: דבי רב אמרי: הכל [בית שמאי ובית הלל] מודים, שכשהניחם לכלים תחת הצינור בשעת קישור העבים, כשעומדים הגשמים לבוא אלא שלפי שעה הם מתעכבים, ובינתיים יצא למלאכתו ושכחן, שהמים שבכלים טמאים כמים שאובין! שהרי בשעה שהניחם נתכוון שיקלטו את המים. ולא בטלה מחשבתו הראשונה על ידי שכחתו. ושפיר מיקרי שנפלו לדעתו.

ואם הניח את הכלים בשעת פיזור עבים, ובשעת נפילת המים כבר שכח מהם ^[14], דברי הכל המים טהורין. שהרי הניחם בשעה שאין הגשמים עומדים לירד. וליכא גילוי דעת דלשם כך הניחם.

לא נחלקו, אלא כשהניחם בשעת קישור עבים. דההיא שעתא היתה מחשבתו לשם קבלת הגשמים בכלים. ואחר כך נתפזרו העבים. ושוב חזרו העבים ונתקשרו. ואז כבר שכח מהכלים.

מר [בית הלל] סבר: אף שמעיקרא היתה מחשבתו על הגשמים, אבל מאחר שנתפזרו העבים, בטלה מחשבתו הראשונה, משום דאסח דעתיה, וסבר שלא ירדו גשמים עוד.

ומר [בית שמאי] סבר: אף לאחר שנתפזרו העבים לא בטלה מחשבתו הראשונה! וחשיב כאילו עדיין קיים גילוי דעתו דמעיקרא, שרוצה שיפלו הגשמים לתוכן.

[ובהכי מבואר נמי הא דקתני "ומודים בית שמאי בשוכח בחצר". שדוקא במניח תחת הצינור, דאיכא גילוי דעת ברור שרוצה בנפילת הגשמים, לא בטלה מחשבתו על ידי פיזור העבים. אבל במניחם בחצר, דאף בשעת ההנחה לא מוכחא מחשבתו הראשונה כל כך, דרוצה בנפילת הגשמים לתוכן, הלכך בטלה מחשבתו הראשונה על ידי פיזור העבים. וכיון דבשעה שנתקשרו העבים שוב כבר שכוח הוא, לא מיקרי דנפלו הגשמים לדעתו].

וזה הוא אחד מי"ח דבר. שאף שלאחר פיזור העבים, כאשר ודאי בטלה מחשבתו הראשונה מעיקר הדין, גזרו דחשיבי כשאובין, כדברי בית שמאי [שפת אמת]. ^[15]

ותו הוינן בה: ולרבי יוסי, דאמר, לא נמנו בית שמאי ורבו, ומחלוקת עדיין במקומה עומדת, הרי הלכה כבית הלל, כמו בכל מקום. ולא גזרו לפסול את המים אף בנתפזרו העבים. ואם כן, בצרי להו מי"ח דבר, ולא הוו אלא י"ז גזירות.

ומשנינן: אמר רב נחמן בר יצחק: אף הא דתנן "בנות כותים נדות מעריסתן [מיום הוולדן] " - בו ביום גזרו!

דקיימא לן: כתיב בפרשת טומאת נדה - "אשה". אין לי אלא אשה שהיא גדולה. תינוקת בת יום אחד, מנין שטמאה בנדה? תלמוד לומר "ואשה". ומרבינן לה מוי"ו יתירא. והכותים אינם דורשים מדרש זה. ואינם נזהרים בטומאת נדה בקטנות. הלכך גזרו רבנן בסתם בנותיהן ^[16], שיהיו טמאות כנדה. ^[17]

ולרבי יוסי, דלא גזר ב"שוכח בחצר", נמנית גזירה זו על י"ח דבר, במקום הגזירה ההיא.

והדרינן לפרש מנין הי"ח דבר: ואידך גזירה מאי היא?

הא דתנן:

חידוש מיוחד נאמר בטומאת מת - שהמת מטמא אנשים וכלים ב"טומאת אהל", ללא מגע וללא משא.

טומאה שכזאת תיתכן בשלשה אופנים שונים:

א. אנשים וכלים הנמצאים תחת אהל שמאהיל על המת ועליהם כאחת.

ב. אדם או כלי ש"מאהילים" בעצמם על המת.

ג. מת ש"מאהיל" על אדם או כלי.

ה"אהל" שבמקרה הראשון אינו דוקא אהל שעל גבי הקרקע אלא אפילו כלים המטלטלין יכולים לשמש כ"אוהל המת", כאשר הם מאהילים מלמעלה על מת ועל אנשים וכלים אחרים כאחד.

כך, שאם ראשו האחד של כלי מסוים "מאהיל" על המת וראשו השני "מאהיל" על הכלים, הרי הוא מביא את טומאת המת אל הכלים.

כמו כן נאמרה הלכה למשה מסיני שרק "אהל" שיש בו טפח על טפח, [הנקרא "פותח טפח"], מביא את הטומאה מן המת אל האנשים והכלים הנמצאים תחתיו.

הלכה זאת של "פותח טפח" נאמרה רק במקרה הראשון. במקרים האחרים, כגון כלי המאהיל על מת, ביחס לטומאת הכלי המאהיל עצמו, אין לו שיעור, והוא נטמא מן התורה אפילו כאשר הוא כלי דק ביותר. ובאו חכמים וגזרו, שכל המטלטלין המאהילים על המת ועל הכלים, גם כאלו שאין בהם טפח על טפח - יהיו נעשים [מדרבנן] ל"אוהל המת", ויהיו מביאין את הטומאה אל הכלים שתחתם.

זאת, במידה ויהיה במטלטלין המאהילים שיעור של היקף "עובי המרדע".

ה"מרדע" הוא המקל שמכים בו את השוורים, ויש בהיקף עוביו טפח, כך שקוטר [רוחב] עוביו הוא שליש טפח בלבד!

ולמרות שמן התורה שליש טפח אין בו דין אהל, חששו חכמים כשהקף עוביו טפח, שמא יטעו אנשים ויחשבו שדי בהיקף העובי טפח להחשיב את המטלטלין כדין "פותח טפח". ולכן, אם לא נטמאנו בטומאת שבעה כדין טומאת אהל, יבואו לטעות ולומר כי הנטמא בטומאת אהל דיו שיטמא יום אחד. הילכך, גזרו על כל המטלטלין שיש בהקף עוביין טפח שיטמאו את הכלים שהם מאהילים עליהם ועל המת - בטומאת שבעה.

הערות

^[1] ולית ליה לרב אשי טעמא ד"הואיל וכי נשברו יש להם תקנה" דינם ככלי מתכת. ומיהו, לענין להצריכם טבילה כשהם חדשים [ולא שוינן להו ככלי חרס שאין טעונין טבילה], אית ליה לרב אשי האי טעמא. תוספות. והוסיף הריטב"א לבאר בזה, דודאי דמו גם לכלי חרס וגם לכלי מתכות. אבל לענין קבלת טומאה, לא ניחא לרב אשי לומר דשוינהו ככלי מתכות. דאם כן היה לנו לטמא אף בפשוטיהם [דטעמא דעבוד רבנן היכרא, לא ניחא ליה לרב אשי]. וכדי לא לאפושי טומאות בטומאה דרבנן, הקלו בהם ושוינהו ככלי חרס. ובהגהות הגר"א, יורה דעה סימן ק"כ ס"ק י"ט, כתב גם כן על דרך זו. דבאמת דמו לכלי חרס ולכלי מתכות. אלא שבאותו ענין אין לדמותם לשניהם. הלכך לקבלת טומאה, מדמינן להו לכלי חרס. ולטבילה, מדמינן להו לכלי מתכת, בין בכלים חדשים, ובין בכלים טמאים דמהני להו טבילה. ולפי זה, לרב אשי אתיא מתניתין דמקואות [דמשמע מינה דמהני טבילה לכלי זכוכית] כפשוטה. ומיושב מה דאקשינן מינה לעיל, דלא תהא להן טהרה במקוה.

^[2] ולרב אשי, מטמאין כלי זכוכית אף מאוירן, ככלי חרס. והא דתנן "כלי חרס וכלי נתר טומאתן שוה", דמשמע דכלי זכוכית לא שוה, היינו לענין טומאת גבן. אבל באוירו שוה כלי זכוכית לכלי חרס. תוספות. אבל הרמב"ם בפרק א' מכלים הלכה ה', פסק כרב אשי. ועם זה כתב "ומפני שתוכן נראה כברן, לא גזרו שיטמאו מאוירן, אלא עד שתגע הטומאה בהן בין מתוכן ובין מגבן, ככלי מתכות. ונתבארה שיטתו בכסף משנה, דמההיא מתניתין דכלי נתר וכלי חרס, משמע נמי דאין כלי זכוכית מטמאין מאוירן. ואף זה בכלל מאי דמקשינן לעיל [טז א] "ולא ליטמא מגבן". כלומר, לא ליטמו מגבן אלא מאוירן, ככלי חרס. ואף על זה קאי תירוץ רב אשי "שתוכן כברן". דכיון דלא דמו לכלי חרס שאין תוכן נראה כברן, אין לדמותן לגמרי אף לענין טומאת אויר. אבל הראב"ד כתב: אין זה הטעם נראה על דרך ההלכה. אלא מפני שתוכן כברן עשו גבו כתוכו, ומטמא מגבו. ואם כן, שוב אי אפשר שיטמא מאוירו, שהרי בכך יהיה חמור יותר מכל הכלים. שהרי לא מצינו שלש הטומאות האלו [גבו ותוכו ואוירו] ביחד בשום כלי. ועל פי סברה זו כתב החתם סופר ליישב דברי הר"ש התמוהים בסוף כלים, דכלי זכוכית יש להן טהרה במקוה. דלכאורה נסתר מסוגיין. דיש לומר דלמסקנת הגמרא דכלי זכוכית מטמאין מגבן, בהכרח דיש להן טהרה. דלא מצינו כלי שיהיה בו טומאה מגבו ולא תועיל לו טבילה.

^[3] רש"י. והוסיף בזה השפת אמת, שהרואה מרחוק יסבור שהטומאה נמצאת בתוכו. אולם מדברי הרמב"ם בפרק א מכלים משמע איפכא. שכתב, דמשום שנראה תוכו כברו אינו מטמא מאוירו. ומשמע דמהאי טעמא, חשיב אף תוכו כגבו. וכיון דתוכו טמא, טימאוהו אף מגבו. אך מאחר דדין גב יש לו, אין מטמא מאוירו. והראב"ד שהשיג על הרמב"ם בזה, נראה שפירש כרש"י. אבי עזרי פרק יא מכלים הלכה ג.

^[4] ולדבריו אתי שפיר הא דאין פשוטי כלי זכוכית טמאין, והא דאינם חוזרים לטומאה ישנה. אכן דברי הרמב"ם צריכים עיון בזה. דבפרק א מכלים הלכה ה פסק כטעמא דרב אשי. ובטעמא דאינם חוזרין לטומאה ישנה כתב שם בפרק י"ב הלכה י', דהיינו משום דטומאתה מדברי סופרים. דלכאורה לרב אשי אין צריך לזה הטעם. ראש יוסף.

^[5] ואיתא בפרק יד מכלים משנה ז: כלי מתכות מיטמאין ומיטהרין שבורין - דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: אינן מטהרין אלא שלמים. וביאר שם הגר"א באליהו רבא, דסבר רבי אליעזר דאם נגע בהם אדם כשהם שבורין הריהו טהור. אבל אם חזר ועשה מהן כלי, הרי אותו אדם שנגע בו כשהוא שבור, נעשה עתה טמא למפרע. וכן אם הטבילו את הכלי בעודו שבור, מהני הטבילה לטהרו, שלא תחזור עליו הטומאה לאחר שיתקנוהו. ורבי יהושע פליג וסבר דאינו מטמא אלא רק אם נגע בו לאחר שתיקנוהו. וכן אין הטבילה מועלת לו כל זמן שהוא שבור. שהרי כל זמן שהוא שבור אין בו שום טומאה, ולא שייך בו טבילה. אכן לגירסה שלפנינו [וכן גרסי כל המפרשים], פליגי בענין אחר. וכן נקט הברטנורה בפשיטות, דלא שייך טבילה והזאה בשבורים לכולי עלמא.

^[6] ודוקא בכלי מתכות גזרו. ועיין בר"ש בריש פרק ב דכלים בטעמא דמילתא.

^[7] והא דלא גזרו דשבירה צריכה הערב שמש, ותו ליכא למיטעי בטבילה, היינו משום דבטומאת מת איכא נמי לטעמא ד"גדר מי חטאת". והוצרכו לגזור דלא תהני להשבירה. ולכן השוו הגזירה וגזרו בכל הטומאות דלא מהני שבירה כלל. תוספות יום טוב. והמהרש"א כתב דלא סגי בהערב שמש, משום דהוי חוכא וטלולא להצריך הערב שמש בלא טבילה.

^[8] כן פירש רש"י. אבל הרמב"ם בפרק יב מכלים הלכה יג כתב: ואם תאמר שהוא טהור בדין תורה, יבוא הרואה יאמר "השבירה מטהרת והטבילה מטהרת. כשם שאם נשבר והתיכו ועשה ממנו כלי כשהיה, הריהו טהור בו ביום, כך אם הטבילו, אף על פי שהוא כשהיה, הרי הוא טהור בו ביום". ויבואו לומר שאין הכלים צריכים הערב שמש.

^[9] והא דאקשינן לעיל דאף בכלי זכוכית לגזור אטומאה ישנה, לא פריך אלא לאביי. אבל לטעמא דרבא, הא ליכא למיחש בהו שיטעו ויאמרו דנטהר על ידי טבילה. דהרי אין להם טהרה במקוה. אלא דצריך עיון, דאם כן לא קשיא מידי. דהא אפשר דאביי סבירא ליה כשינויא דרב אשי. פני יהושע. אכן לדרך הרמב"ם שהובא לעיל [בהערה 8], אף לרבא מקשינן לעיל שפיר.

^[10] כן פירש רש"י בפירוש הב'. ולדברי הרמב"ם שהובאו לעיל [בהערה 8], אי אפשר לפרש כן. שהרי לא גזרו משום שיטעו ויסברו שהטבילוהו. אלא יבואו להשוות דין טבילה לדין שבירה. ובהכרח דהרמב"ם יפרש כפירוש הא' ברש"י. דברצפינהו מרצף ליכא למיחש לדאביי. ודוקא בנקבו חיישינן להכי. ולרבא אף בהכי איכא למיחש דיבואו להשוותו לטבילה. משנה למלך שם.

^[11] כן כתב רש"י. אבל הרמב"ן ושאר הראשונים כתבו דאיכא לאוקמי אף בחקקו ולבסוף קבעו. וכגון שהוא מפולש ופתוח משני צידיו, ולא חטט באמצעו בית קיבול בשביל לקבל בו צרורות. דכל כלי שאינו עשוי לקיבול, אינו פוסל את המים. ועי' בחברותא למקואות.

^[12] ומכל מקום חלוקים הם כלים אלו. דכיון שאין בהם תורת כלים לקבלת טומאה, אינם פוסלים בשאובין אלא מדרבנן. אבל כלי המקבל טומאה פוסל בשאובין מדאורייתא. ר"ש פרק ב דמקואות משנה ג. ועי' בחברותא על הר"ש שם. ויעויין בנודע ביהודה תניינא, יורה דעה סימן קמ, שכתב דאין כונת הר"ש אלא לכלי גללים וכלי אבנים, שאין בהם תורת קבלת טומאה כלל. אבל כלים הגדולים ממ' סאה פוסלין מדאורייתא, דהא איתנייהו בטומאת מ דרס.

^[13] כן כתב רש"י. אבל הכסף משנה בפרק ד' ממקואות הלכה ד' כתב בדעת הרמב"ם ד"שוכח" לאו דוקא. אלא אף אם עדיין זוכר שהניחם, אם הניחם בשעת פיזור עבים הריהם טהורים. וכן בהניחם בשעת קישור ונתפזרו וחזרו ונתקשרו, הריהם טהורין אף אי לא שכח לפי שנתבטלה מחשבתו הראשונה. אלא שלכל נתפזרו העבים קרי "שוכח". שכשם שבשוכח מסיח דעתו מהמים, אף בפיזור עבים הריהו מסיח דעתו מהם. וכן הרא"ש במקואות והטור סימן ר"א לא כתבו "ושכחן", אלא "נתפזרו העבים" בלבד. ויעויין במשנה אחרונה שכתב, דאף לרש"י לאו דוקא הוא.

^[14] ודוקא אם הפך את הכלי במקומו או שברו, ועל ידי כך נפלו המים למקוה, מטהרינן. אבל אם הגביה את הכלי והערה את מימיו למקוה, נעשים המים שאובין, מאחר שיש בהם תפיסת ידי אדם. [ולשון הר"ש שם פרק ב "כיון שעירה לבור אחשובי אחשבינהו". רמב"ם פירוש המשניות למקואות שם, על פי דברי המשנה שם בפרק ב משנה ז.

^[15] והרמב"ם בפרק ד ממקואות הלכה ד פסק, דתחת הצינור בין במניח בין בשוכח, הרי המים שאובין בכל עת. דגזרינן שוכח אטו מניח. אבל המניח בחצר בשעת קישור עבים, ונתפזרו וחזרו ונתקשרו, הרי אלו כשרים. והעולה מתוך דבריו אלו ומדבריו בפירוש המשניות, שהוא מפרש דרבי יוסי בתרתי פליג. גם בהא דעדיין מחלוקת עומדת, ולא כדברי רבי מאיר שנמנו ורבו. וגם אתא רבי יוסי למיפלג אהא דקאמר תנא קמא, דמודים בית שמאי לבית הלל בשוכח בחצר. ודברי רב משרשיא לא קאי אפלוגתת בית שמאי ובית הלל במניח תחת הצינור, אלא על מחלוקת רבי יוסי ותנא קמא במניח בחצר. ובהא קאמר, דלא פליגי אלא במניח בחצר בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו. דלרבי מאיר, בטלה מחשבתו ראשונוה לכולי עלמא. ולרבי יוסי, לא בטלה מחשבתו הראשונה לבית שמאי. וגזירת י"ח דבר היתה בכלים תחת הצינור. דגזרו בהם בשוכח אטו מניח. ולא שייכא לדברי רבי משרשיא כלל. כסף משנה שם, ובית יוסף סימן ר"א. ויעויין עוד שם, במה שיישב משם רבי אברהם בן הרמב"ם, למה פסק הרמב"ם כרבי מאיר ולא כרבי יוסי, אף דבכל מקום קיימא לן ד"רבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי".

^[16] רש"י. וכן מפורש בנדה לב א. והקשו תוספות, דהתם מבואר דדוקא לרבי מאיר דחייש למיעוטא, חיישינן שמא ראו דם בקטנותן. אבל לחכמים דאזלינן בתר רובא, ליכא למיחש להא. דהא רוב קטנות אינן רואות. ואי מי"ח דבר הוא, כדאמרינן הכא, ודאי דלכולי עלמא אתיא. דהא אין מי שחולק על י"ח דבר. ועוד קשה, הא הך טעמא לא שייכא אלא למאן דאמר "כותים גרי אמת הם". אבל רבי יוסי אית ליה ד"גרי אריות הם", ואינן מכלל ישראל. ולדידיה, לא שייכא בהו טומאת נדה כלל. דהרי עובדי כוכבים אינם מיטמאים בזיבה ובנדות. והרי בשיטת רבי יוסי קאמרינן הכא להך גזירה. לכך פירשו דדוקא מתניתין דנדה מוקמינן כרבי מאיר. משום דמשמע התם דטעמא דגזירה הוא, משום חשש ראיה בקטנותן. אבל לחכמים דלא חיישי למיעוטא, ולרבי יוסי דסבר "גרי אריות הם", גזרו טומאה בבנותיהן בכדי שלא יבואו להטמע בהן.

^[17] ואף דהך טעמא כרבי מאיר איתא דחייש למיעוטא [עיין בהערה 16], מכל מקום אינה אלא משום גזירה. אבל מדאורייתא לא חיישינן להך מיעוטא. משום דמסתמא לא ראו ברגע הוולדן. ואם כן, בשעת לידתן הן בחזקת טהרה. וסמוך רובא דקטנות שאין רואות, לחזקת טהרה, ואיתרע ליה מיעוטא. תוספות.

רב אשי אמר: מתחילה אין צורך להשוות את כלי הזכוכית לכלי מתכת אלא לעולם נאמר כי כלי זכוכית ככלי חרס דמו [הם נחשבים], ודקא קשיא [וזה שהיה קשה] לך שלא ליטמו [ייטמאו] מגבן כשאר כלי חרס? — הואיל ובכלי זכוכית נראה תוכו כברו (כצדו החיצוני), יש לדון את שני צידיהם כאילו היו בפנים, שהרי אין חציצה ביניהם למראית העין.

א שנינו כי שמעון בן שטח תיקן את נוסח הכתובה לאשה וגזר טומאה על כלי מתכות. ותמהים: כלי מתכות הלא דאורייתא נינהו [מן התורה הם] מיטמאים! דכתיב [שכן נאמר]: "אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת. כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נידה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים" (במדבר לא, כב–כג)! ומשיבים: לא נצרכה תקנה זו של שמעון בן שטח לטומאת מתכת בכלל, כי אם לטומאה ישנה החוזרת על כלי מתכת. וכפי שאמר רב יהודה אמר רב: מעשה בשל ציון המלכה, שהיתה אחותו של שמעון בן שטח, שעשתה משתה לבנה ונטמאו כל כליה, ושברתן ונתנתן לצורף וריתכן ועשה מהן כלים חדשים. ואמרו חכמים: יחזרו כל הכלים לטומאתן הישנה.

לעיקר הדבר שואלים: מאי טעמא [מה טעם] גזרו בהם חכמים טומאה? ומשיבים: משום גדר מי חטאת נגעו בה. כי, כדי להטהר מטומאת מת יש צורך להזות מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי לטהרו ("הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר". במדבר יט, ב) ודבר זה טרחה יתירה הוא, ולפיכך יבואו אנשים לשבור או לפגום את כלי המתכת שנטמאו, כדי לטהרם בדרך קלה יותר, ועל ידי כך יתבטל השימוש במי חטאת. ומשום כך גזרו חכמים שלעולם כלי מתכת טמאים עד שייטהרו כדינם.

שואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שטומאה ישנה בכלי מתכות לא לכל הטומאות אמרו, אלא לטומאת המת בלבד אמרו לגזור שיחזרו לטומאתם הישנה, ולדעתו, שפיר [יפה] טעם זה, שיש לומר שרק בה גזרו כיון שטהרתה קשה, שהרי צריך לשם כך טבילה והזייה שלישי ושביעי, אבל בטומאות אחרות שלטהרתן די בטבילה בלבד, לא יבוא אדם לשבור את הכלי כדי להמנע מטרחת הטבילה ולכך אין לגזור בהן.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי לכל הטומאות אמרו גזירת טומאה ישנה, ואף לאלו שאין צורך בהזיית מי חטאת לטהרתם, מאי איכא למימר [מה אם כן יש לומר] בטעם הדבר? אמר אביי: גזירה גזר שמעון בן שטח שמא לא יקבנו לאותו כלי כדי לטהרו בכדי שיעור טהרתו. שהרי כדי ייטהר הכלי מטומאתו בדרך של שבירה, צריך שיווצר בו נקב בשיעור שלא יוכל להחזיק את הדברים אותם הוא אמור להחזיק, ומאחר שהוא חס על הכלי לא ישברנו דיו, ולא יטהר הכלי.

רבא אמר: גזירה היא שמא יאמרו שטבילה בת יומא [יום], עולה לה, לכלי זה כדי לטהרה. שלא ידעו אנשים כיצד נטהר כלי המתכת, ויחשבו שטהרתו היתה לא על ידי שבירה כי אם על ידי טבילה, ויבואו לחשוב שכל כלי שנטבל נטהר על ידי טבילה בו ביום, עוד לפני הערב השמש שלא כדין התורה. ומשום כך גזר עליו טומאה. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם], בין נמוקי אביי ורבא? ומשיבים: איכא בינייהו דרצפינהו מרצף [יש ביניהם, הבדל זה, ששבר את הכלי שבירה גמורה]. שמצד החשש לענין שמא לא יקבנו כראוי אין לחשוש עוד, ואולם לגזירה שמא יאמרו שטבילה עולה בו ביום עדיין יש לחשוש.

ב עד כאן נמנו אחדות מגזירות שמונה עשר דבר, ועדיין לא נמנו כולן. ושואלים: ואידך מאי [והאחרת מה] היא? ומשיבים, דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת מקואות: המניח כלים תחת הצינור (המרזב של מי הגשמים) כדי לקבל בכלים אלה מי גשמים — דין אחד להם אם היו כלים גדולים שמרוב גודלם אינם נטמאים, ודין אחד להם אם היו כלים קטנים שאינם חשובים ואינם נטמאים, ואפילו היו אלה כלי אבנים או כלי אדמה או כלי גללים, שהם עשויים מגללי בקר מיובשים, וכל אלה אינם נחשבים ככלים לענין טומאה ואינם מקבלים טומאה כלל — המים שבכלים נחשבים מים שאובים, ואם נזלו המים מכלים אלה וזרמו אל המקווה שעדיין לא הושלם מילויו לכדי שיעורו שהוא ארבעים סאה והם השלימוהו — הריהם פוסלין בכך את המקוה. ומוסיפים שלענין זה אין הבדל בדין, ואחד המניח את הכלים בכוונה תחילה מתחת לאותו מרזב כדי לקבל את המים היורדים ממנו, ואחד השוכח שם את הכלים ונתמלאו שלא על פי כוונתו, אלו דברי בית שמאי. ובית הלל מטהרין את המקוה בשוכח את הכלים. ואמר ר' מאיר: נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, בעליית חנניה בן חזקיה. ועוד אמר ר' מאיר כי מודים בית שמאי בשוכח כלים בחצר ונתמלאו מי גשמים שהוא טהור להשלים את המקוה לכדי שיעורו. אמר ר' יוסי: עדיין המחלוקת במקומה עומדת, ולא הודו בית הלל לבית שמאי כלל.

אמר רב משרשיא: החכמים דבי [של בית מדרשו] של רב אמרי [היו אומרים]: הכל מודים שאם הניח את הכלים בשעת קישור עבים (עננים) בשמים, קרוב לשעת הגשם, שהמים שבכלים טמאים (נפסלים), שוודאי נתכוון שימלאו המים את הכלים. ואם הניחם בשעת פיזור עבים ואחר כך נתקשרו העבים וירדו גשמים ונתמלאו בהם הכלים — לדברי הכל המים טהורין להשלים את המקווה לכדי שיעורו, שהרי בשעת הנחת הכלים לא היתה דעתו על מי הגשמים. לא נחלקו אלא באופן שהניחם בשעת קישור עבים, אלא שבאותה שעה לא ירדו גשמים, ונתפזרו העבים, ורק אחר כך חזרו ונתקשרו העבים וירד גשם ומילא את הכלים. ובכגון זה מר סבר [חכם זה, בית הלל סבור] שמאחר שנתפזרו העבים לאחר שהניח את הכלים — בטלה מחשבתו למלא את הכלים במים, ונשארו הכלים בחצר משכחה, וכשנתמלאו אחר כך — לא מרצונו נתמלאו. ומר סבר [וחכם זה, בית שמאי סבור] שלא בטלה מחשבתו, שהרי היתה כאן כוונה מתחילה, ולבסוף נתבצעה כוונתו למרות ההפסק שבינתיים.

ותוהים: אכן לדעת ר' מאיר השלמנו למנין הגזירות גזירה נוספת, ואולם לדעת ר' יוסי שאמר שבענין זה המחלוקת עדיין במקומה עומדת, אם כן בצרי להו [חסרו להן] גזירות להשלמת המנין! אמר רב נחמן בר יצחק: אף הגזירה שבנות הכותים (השומרונים) נחשבות לנדות מעריסתן בו ביום גזרו. שלפי ההלכה כל הרואה דם נידה ללא הבדל גיל, אפילו היא בת יום אחד — מטמאה. והכותים שאינם מקבלים את ההלכה יתכן שיש ביניהם ילדות שראו דם נידה עוד לפני התבגרותן, ולא חששו הכותים משום טומאה. ועל כן, מספק זה גזרו טומאה על כל בנות הכותים אף מעריסתן.

ג ושואלים: ואידך מאי היא [והגזירות האחרות מה הן]? ומשיבים כי גזירה אחרת נזכרת במשנה. דתנן [שכן שנינו במשנה] מסורת הלכה שכל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע. שאם האהיל צידם האחד על המת וצידם האחר על כלים, הרי הכלים טמאים משום אהל. אמר ר' טרפון:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Ashi said: There was never a need to equate glass vessels and metal vessels. Actually, glass vessels are likened to earthenware vessels in every sense. And that which was difficult for you, that if so, glass vessels, like other earthenware vessels, should not become impure from contact of their outer side with a source of ritual impurity; since in glass vessels its inner side looks like its outer side, the legal status of the outer side was equated with that of the inner side, as there is no visible separation between them.

We learned that Shimon ben Shataḥ instituted the formula of the marriage contract for a woman and decreed impurity upon metal vessels. The Gemara asks: Aren’t metal vessels impure by Torah law, as it is written: “But the gold, and silver, and the bronze, and the iron, and the tin, and the lead. Anything that came in fire, make it pass through fire and it will be pure, but with the water of sprinkling it will be purified and anything that did not come in fire make it pass through water” (Numbers 31:22–23)? The Gemara answers: This ordinance of Shimon ben Shataḥ with regard to the impurity of metal vessels in general was only needed with regard to previous impurity reassumed by metal vessels after they are recast. As Rav Yehuda said that Rav said: There was an incident involving Shimon ben Shataḥ’s sister, Shel Tziyyon the queen, who made a wedding feast for her son. All of her vessels became impure, and she broke them and gave them to the smith, and he welded the broken vessels together and made new vessels. And the Sages said: What she did was ineffective, as all the vessels will reassume their previous impurity.

With regard to the essence of the matter, the Gemara asks: What is the reason that they imposed a decree of previous impurity on metal vessels? The Gemara answers: Due to a fence constructed to maintain the integrity of the water of a purification offering, the Sages touched upon it. In order to purify a vessel that came into contact with a corpse, one is required to have the water of a purification offering sprinkled on the vessel on the third day and the seventh day after it became impure, as it is written: “He should be purified with it on the third day and on the seventh day he will become pure, and if he is not purified with it on the third day and on the seventh day he will not become pure” (Numbers 19:20). This involves a significant inconvenience. If people will prefer to break or damage impure metal vessels in order to purify them more easily, the use of water of a purification offering will become obsolete. As a result, the Sages decreed that metal vessels will remain impure until they undergo the purification process.

The Gemara asks: Granted, according to the one who said that they did not say the decree of previous impurity on metal vessels with regard to all forms of impurity; rather, they only said the decree with regard to the impurity caused by contact with a corpse, it works out well. In the case of impurity caused by contact with a corpse, the Sages issued this decree because its purification process is demanding. It requires immersion and sprinkling of the water of a purification offering on the third and the seventh days. However, with regard to other forms of impurity, whose purification is accomplished by means of immersion alone, a person will not break a vessel in order to avoid immersion. Consequently, there is no need to institute a decree in those cases.

However, according to the one who said that they said the decree of previous impurity in metal vessels with regard to all forms of impurity, which includes those forms of impurity that do not require sprinkling of the water of a purification offering for their purification, what is there to say as a rationale for the decree? Abaye said: Shimon ben Shataḥ instituted a decree due to the concern that perhaps he would not perforate that vessel with a hole large enough to render it ritually pure. To purify a vessel by breaking it, one must make a hole large enough to ensure that the vessel will no longer be able to hold the contents that it was designed to hold. Abaye explained that Shimon ben Shataḥ’s concern was that one who values the vessel will not break it sufficiently to render it ritually pure.

Rava said: It is a decree lest they say that immersion on the same day is sufficient for this vessel to be purified. People will be unaware of the manner in which the metal vessel became pure, and they will assume that its purity was achieved by means of immersion and not by means of breaking. That will lead them to the conclusion that any vessel becomes pure immediately upon immersion, and there is no need to wait for sunset, contrary to Torah law. Therefore, the Sages decreed that repaired vessels retain previous impurity. The Gemara asks: What is the practical difference between the reasons of Abaye and Rava? The Gemara answers: The difference between them is found in a case where he broke the vessel completely. If there was concern that perhaps he will not perforate it sufficiently, there is no longer room for concern. However, if there was concern lest people say that immersion is effective on that day, there remains room for concern.

To this point, several, but not all, of the eighteen decrees were enumerated. The Gemara asks: And what is the other decree? The Gemara answers: As we learned in a mishna in tractate Mikvaot: One who places vessels under the drain pipe in order to collect rainwater, the water collected in the vessels is considered drawn water. This is true both in the case of large vessels which, due to their size, do not become impure, and in the case of small vessels. And even if they were stone vessels and earth vessels and dung vessels, made from dry cattle dung, which are not considered vessels in terms of ritual impurity and do not become impure at all, this ruling applies. The water in the vessels is considered drawn water in all respects. If it leaked from those vessels and flowed into a ritual bath that had not yet reached its full measure, forty se’a, and filled it, the water invalidates the ritual bath. The Gemara adds that this halakha applies both in a case where one places the vessels beneath the drainpipe with premeditated intent to collect the water flowing through it as well as in a case where one forgets the vessels there and they are filled unintentionally; this is the statement of Beit Shammai. And Beit Hillel deem the ritual bath pure, i.e., fit to complete the full measure of the ritual bath, in a case where one forgets the vessels. Rabbi Meir said: They were counted in the attic of Ḥananya ben Ḥizkiya and Beit Shammai outnumbered Beit Hillel. And Rabbi Meir said that Beit Shammai agree with Beit Hillel that in a case where one forgets vessels in the courtyard and they fill with rainwater, the water is pure. Rabbi Yosei said: The dispute still remains in place, and Beit Shammai did not agree with Beit Hillel at all.

Rav Mesharshiya said: The Sages of the school of Rav say: Everyone agrees that if he placed the vessels in the courtyard at the time of the massing of the clouds, a sign that it is about to rain, just before it began to rain, then the water in the vessels is impure, unfit, as he certainly intended that the water fill the vessels. If one placed the vessels at the time of the dispersal of the clouds, and then the clouds massed together, and then rain fell and the vessels filled with the rainwater, everyone agrees that the water is pure. It is fit to fill the ritual bath to its capacity because at the time that he placed the vessels under the drainpipe his intention was not that they fill with rainwater. They only disagreed in a case where he placed them at the time of the massing of the clouds, and the clouds dispersed, and rain did not fall then, and only later the clouds massed again, and rain fell and filled the vessels. In that case, this Sage, Beit Hillel, holds that because the clouds dispersed after he placed the vessels, his thought to fill the vessels with water was negated. The vessels remained in the courtyard due to his forgetfulness, and when they filled afterward it was not his intention that they fill. And this Sage, Beit Shammai, holds that his thought was not negated, as his original intention was ultimately fulfilled despite the delay in its fulfillment.

The Gemara wonders: Indeed, according to Rabbi Meir, another decree was added to the total. However, according to Rabbi Yosei, who said that in this case the dispute still remains in place, the tally of eighteen decrees is lacking. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The decree that the daughters of the Samaritans [kutim] are considered to already have the status of menstruating women from their cradle, their birth, they issued on that day. The halakha is that any female who sees blood of menstruation is impure, regardless of her age, even if she is a day old. The Samaritans did not accept that halakha. Consequently, it is possible that there were girls among them who saw blood of menstruation before their coming-of-age, and the Samaritans ignored their impurity. Therefore, due to this uncertainty, the Sages decreed impurity on all daughters of the Samaritans from birth.

The Gemara asks: And what is the other decree? The Gemara answers that another decree is as we learned a halakhic tradition in a mishna that all movable objects with the width of an ox goad, a long stick for prodding and directing a plowing animal, transmit impurity. If one side of the object was over a corpse and the other side of the object was over vessels, the vessels become impure due to the impurity of a tent over a corpse. Rabbi Tarfon said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה תמצא דבריו מבוארין במס' כתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים (דף פב) תניא נמי הכי בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה וכו' עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב כל נכסאי אחראין לכתובתיך ועיקר זאת הברייתא בתוספ' כתובות בראש פרק י"ב והוא אחרון המסכת:

רב אשי אמר לעולם כלי זכוכית ככלי חרס הן ודקא קשיא לך אם ככלי חרס הן לא יטמאו מגבן דהא אין כלי חרס מטמא אלא באויר ולא מגבו מה שאין כן [בשאר כלים] דגרסינן בשחיטת חולין סו"פ ראשון. ת"ר אויר כלי חרס טמא וגבו טהור אויר כל הכלים טהורין וגבן טמא ותו אמרינן וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחיו הוי אומ' זה כלי חרס וכי אין צמיד פתיל עליו הוא דטמא הא יש צמיד פתיל עליו טהור הא למדת שכלי חרס אם אינו צמיד פתיל [עליו] טומאה קודמת לפתחו ואפילו באויר ואם הוא צמיד פתיל אינו מטמא מגבו ושאר כל הכלים אפילו הן צמיד פתיל ונגעה בהן טומאה מגבן נטמאו ופשוטי כלי זכוכית אין מקבלין טומאה ככלי חרס דתנינן (כלים פ"ב) זה הכלל כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים פי' אין מטמאין מגבן באויר שאין כלי חרס מטמא באויר מגבו אלא מתוכו שנאמר אל תוכו לפיכך מוקף צמיד פתיל טהור מפני שאינו מטמא מגבו שהן אחוריו אבל שאר הכלים ואפילו כלי זכוכית אין צמיד פתיל מציל בהן בזמן שיש לכלי זכוכית בית קבול מפני שמטמאין מגבן הכא אמר רב אשי כלי זכוכית ככלי חרס הן ובסוף ע"ז אמרינן כלי זכוכית ככלי מתכות הן שנינן לא קשיא הכי קאמר כלי זכוכית ככלי חרס הן ולא מקבלי טומאה אא"כ יש להן תוך ככלי חרס והוא בית קבול אבל פשוטיהן טהורין וגזרו עליהן להיות מיטמאין מגבן הואיל וכלי זכוכית מראת הטומאה מגבן שהוא אחוריו כאילו בתוכו הויא. אבל לעלות מידי טומאתן כלי זכוכית ככלי מתכות הן וצריכין טבילה במ' סאה והכין קיי"ל כרב אשי דהוא בתראה:

שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה מפורש במס' כתובות פ' האשה שנפלו לה נכסים בסופו עד שבא שמעון בן שטח [ותיקן שיהא כותב] כל נכסיו אחראין לכתובתיך. וגזר טומאה [על כלי מתכות] ואסיק' טומאה ישנה כגון שנטמאו כלי זכוכית ועמד ושיברן כדקיי"ל נשברו טהרו וריתכן ועשאן מיד כלי גזרו עליהן לחזור לטומאתן הישנה ולא לכל טומאה גזרו גזירה זו אלא לטומאת מת בלבד ומ"ט אמר עולא משום גדר מי חטאת פי' דאי מטהרת להן אתי לאקולי במי נדה ואקשינן ולמאן דאמר דלכל הטומאות חוזרין לטומאתן ישנה ושבירתן כהאי גוונא לא טיהרתן מ"ט אמר אביי גזירה שמא לא יקבנו בכדי טהרתו כדתנן (כלים פי"ד) כלי מתכות כמה שיעורן הדלי למלאות בו כו' רבא אמר גזירה שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה פי' הרואה כי שברו ותקנו ונטהר מידי כך יטבילוהו וישתמש בו מיד בלא הערב שמש יאמרו שבירתן מטהרתן וטבילתן מטהרתן מה שבירתו אינה צריכה הערב שמש אף טבילתו אינה צריכה הערב שמש מכדי אביי ורבא סברי תרווייהו יחזרו לטומאתן ישנה מאי ביניהון איכא בינייהו דרצפונהי מרצף פירוש כגון שפוד שנרצף שיקע כותלי הכלי בתוכן ונעשה כאלו נשברו כותליו ואביי דחייש שמא לא יקבנו בכדי טהרתו אע"ג דרצפה חייש ועדיין טומאתו ישנה עליו ולרבא פרחה טומאתו דהא רציף ולא כלי הוא:

המניח את כליו תחת הצינור. כולה פשוטה היא:

הניחא למ"ד לא לכל הטמאות אלא לטומאת מת. פלוגתא דרשב"ג ורבנן הוא בסיפא דהך מתני' גופא, והוא במס' כלים בר"פ [י"א], דתנן כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאין נשברו טהרו חזר ועשה מהן כלים חזרו לטומאתן הישנה רשבג"א לא לכל טמאות אלא לטומאת נפש. ודאמרי' נמי (יז.) הניחא למ"ד כלי טמא חושב משקין פלוגתא דר"מ ור' יוסי הוא בתוספתא דמסכת מכשירין דתניא עריבה שירד דלף לתוכה המים הניתנין והצפין בכי יותן נטלה לשפכה בש"א בכי יותן ובה"א אינן בכי יותן בד"א בטהורה אבל בטמאה הכל מודים שהן בכי יותן דר"מ רי"א א' טמאה וא' טהורה בש"א בכי יותן ובה"א אינן בכי יותן:

המניח כלים תחת הצינור א' כלים גדולים כו' פוסלין את המקוה. בצינור שקבעו ולבסוף חקקו הוא ואליבא דמ"ד בתס' ב"ב אינו פוסל את המקוה, וכן פירש"י ז"ל. ויש לפרשה בצינור מפולש שאינו עשוי לקבלה שאינו פוסל את המקוה ותנן במס' מקואות פ"ג סילון שהוא צר מיכן ומיכן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה. ושנינו עוד המניח טבלה תחת הצינור אם יש לה לבזבז פוסלת את המקוה ואם לאו אינה פוסלת ותנן נמי החוטט בצינור לקבל צרורות פוסל את המקוה מכל הני שמעת מינה שכל שהצינור אינו עשוי לקבלה כגון אלו שלנו אינו פוסל את המקוה ופי' כלים גדולים העשוין לנחת שאינן מקבלין טומאה שלא תאמר אין שם כלי עלייהו כדקתני נמי כלי גללים ואצ"ל קטני', ולא כדפירש"י:

הא דאמרינן: הא ניחא למ"ד לא לכל הטומאות אמרו אלא לטומאת מת בלבד. פלוגתא היא דרשב"ג ורבנן (וסיפא) [בסיפא] דהך מתני' גופא היא במסכת כלים (פי"א מ"א), דתנן התם כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאין, נשברו טהרו, חזר ועשה מהן כלים חזרו לטומאתן הישנה, רשב"ג אומר לא לכל הטומאות אמרו אלא לטומאת נפש.

והא דאמרינן נמי (לקמן שבת יז, א): הניחא למ"ד כלי טמא חושב משקה. פלוגתא היא דר"מ ור' יוסי בתוספתא דמסכת מכשירין (פ"ב, ה"ב), דתניא התם עריבה שירד דלף לתוכה המים הניתזין והצפין בכי יותן, נטלה לשפכה בית שמאי אומרים בכי יותן ובית הלל אומרים אינן בכי יותן, במה דברים אמורים בטהורה אבל בטמאה הכל מודים שהם בכי יותן דברי ר"מ, ר' יוסי אומר אחת טהורה ואחת טמאה בית שמאי אומרים בכי יותן ובית הלל אומרים אינן בכי יותן.

הא דתנן: המניח כלים תחת הצנור אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים. פירש רש"י ז"ל: דרבותא משום כלים קטנים, דלא תימא מחמת קטנן אינן נחשבים כלים. ואחרים פירשו, כלים גדולים אפילו העשויין לנחת שאין מקבלין טומאה. והיינו רבותא, דלא תימא אין שם כלי עליהם, כדקתני נמי כלי גללים, ואין צריך לומר קטנים.
וצנור זה שאמרו כאן שקבעו ולבסוף חקקו, אבל בשחקקו ולבסוף קבעו תיפוק ליה משום צנור דהוא גופיה כלי הוא ופוסל את המקוה, כדאיתא בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סו, א). ועוד יש לפרש בצנור שאין לו בית קבול, שהוא מפולש ופתוח משני צדדיו כרעפים הללו שלנו או מן הצד האחד, שכל כיוצא בזה אינו פוסל את המקוה לפי שאינו עשוי לקבלה, וכדתנן בפרק ד' דמקואות (משנה ג') סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל את המקוה לפי שאינו עשוי לקבלה. והוא שלא יהיה לו חקק באמצעיתו לקבל אפילו צרורות, שאילו כן כלי העשוי לקבלה הוא ופוסל את המקוה, וכדתנן (שם) החוטט לקבל צרורות פוסל את המקוה.

גמרא איכא בינייהו דרצפינהו כו' ול"ל דאיכא בינייהו כלי שהעריב שמשו ולא הטבילו דליכא למיגזר ביה שמא יאמר טבילה בת יומא כו' דיחזרו לטומאה ישנה משמע דבעי נמי טבילה והיינו משום דלא תיהוי כחוכא וטלולא לטהרו בהערב שמש בלא טבילה וק"ל:

בגמ' אמר רב משרשיא דבי רב אמרי הכל מודים כצ"ל:

ברש"י ד"ה לעולם וכו' ואין בהם טומאה ישנה כצ"ל:

ד"ה דרצפינהו וכו' שמא לא יקרבנו ליכא ושמא יאמרו איכא ואיכא דאמרי וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה גללים שייש. נ"ב זהו פי' הרמב"ם ובכל דוכתא רגי רש"י לפרש צפיעי בקר:

רש"י ד"ה הואיל ונראה תוכו. מבחוץ דרך דופנותיו כו'. נראה שהיה גורס מברו כגי' הראב"ד בפ"א מהל' כלים:

[רש"י ד"ה דרצפינהו. הדיקן כו'. כ"נ דצ"ל בדלי"ת ע"ד הכתוב (שמות לב כ) ויטחן עד אשר דק] :

תוס' ד"ה הניחא. רשב"ג ס"ל הכי במשנה דכלים כו' כצ"ל. כי כן איתא להדיא ברפ"א שם:

תד"ה אחד. שהן יתירים על מ"ס כו'. הן מחזיקות מ"ס מכוונות ג"כ טהורים כדלקמן (לה) שוב מצאתי להתוי"ט שעמד בזה:

גמ' איכא בינייהו דרצפינהו מרצף. עי' במתני' דכלים פי"א מ"ג ובתוי"ט שם ד"ה ריב"נ:

רש"י ד"ה למ"ד ל"י היכא. עיין ברכות דף כה ע"ב ברש"י ד"ה מאן שמעת ליה כו' וש"נ:

רש"י ד"ה גללים שייש. עיין רש"י לקמן דף נח ע"א ד"ה כלי גללים. ועי' שו"ת תשב"ץ ח"א סימן קכא. תוס' ד"ה אקפח וכו' שלא תצאו מזה. ועי' חגיגה דף טז ע"ב תוס' ד"ה אראה בנחמה ובכתובות דף סז ע"א:

תד"ה אף בנות כותים [נדות מעריסתן בו ביום גזרו כדי שלא יטמעו בהן, והא דמוקי מתני' דבנות כותים כר"מ דחייש למיעוטא וחיישינן דלמא חזאי נדות דקטנה בת יומא מטמאה בנדה, היינו משום דסיפא מוכחא דלא הוי משום טמוע, דמסיים ואין שורפין עליהן את התרומה מפני שטומאתן ספק משמע דקאי אף אקטנות].
קשה לי הא בלאו הך סיום מוכח כן מרישא דקתני שהן יושבות על כל דם, הא בלאו הכי טמאות מגזירות טמוע, ובאמת לפי מה דנקטו הוכחתם בהקדמה דמשמע דקאי אף אקטנות ניחא דלא הו"מ להוכיח מרישא די"ל דנקט שהן יושבות על כל דם משום גדולות, לזה הקשו רק ממה דקתני ואין שורפין, דבקטנות אמאי אין שורפין.
אבל באמת תמוה לי דגם זה מיותר דלמאי צריכי להקדמה זו דמיירי אף בקטנות, הא פשיטא דכשגזרו משום טמוע ממילא בגדולות כן דאטו בגדולות לא שייך טמוע, ובמסכת נדה באמת לא נקטו הקדמה זו, והוכיחו באמת מהרישא ודבריהם כאן צריכין לימוד:

בגמרא ואידך מאי היא דתנן המניח כלים תחת הצינור כו' אמר רבי יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת ופירש"י במניח תחת הצינור בקישור עבים לא נמנו ורבו עליה לבטל דברי ב"ה דלא חזרו בהן עכ"ל. ולכאורה פירושו תמוה דהא במניח תחת הצינור בקישור עבים אמרינן בסמוך דמעיקרא לא נחלקו עליה ב"ש וב"ה ואף אם נפרש דבריו דמה שכתב בקישור עבים היינו נתקשרו ונתפזרו וחזרו ונתקשרו דאכתי לשון מיותר הוא ובקצרה הו"ל לפרש דמחלוקת במ"ע שלא נמנו ורבו עליה והנראה בזה דעיקר כוונת רש"י ז"ל כי היכא דלא נטעה לפרש דהא דקאמר רבי יוסי עדיין מחלוקת במ"ע אדלעיל מיניה קאי דקאמר רבי מאיר מודים ב"ש בשוכח בחצר שהוא טהור ופליג עליה רבי יוסי ואמר דעדיין מחלוקת במ"ע דשוכח בחצר נמי מטמאין ב"ש ופירוש זה כתב הב"י בסימן ר"א ובכ"מ בהלכות מקואות האריך לפרש כן כוונת הרמב"ם ז"ל. ולכאורה מסידור לשון המשנה עצמה משמע כן מדקתני הך ומודים בתר מילתיה דר"מ דאמר נמנו ורבו ומוקמינן מילתא דר' יוסי דאמר עדיין מחלוקת ואי כפירש"י האי ומודים הוי ליה למיתני מעיקרא מקמיה פלוגתא דר"מ ור"י כדי להסמיך פלוגתא דר"מ ור"י בהדי הדדי אלא דאפ"ה לא ניחא ליה לרש"י לפרש כן דא"כ לא א"ש הא דמקשה בגמרא בסמוך ולרבי יוסי בצרי להו לכך הוכרח רש"י לפרש דמחלוקת במ"ע אתחת הצינור קאי ולא אשוכח בחצר. ומ"ש בקישור עבים אשעת הנחה קאי ולעולם איירי כשהניחן משעת קישור ונתפזרו וחזרו ונתקשרו דבכה"ג שוכח קרי להו דהא לא פליגי בית שמאי וב"ה אלא בשוכח לחוד והיינו דקאמר ר"י מחלוקת במ"ע וכדמשמע ממימרא דרבי משרשיא בסמוך כנ"ל. ועיין בזה בלשון הש"ך ביו"ד סימן ר"א ס"ק צ"ג. ולענ"ד דבריו שם מגומגמים שקיצר במובן וכעת לא יכולתי לעמוד על סוף דעתו ע"ש:

בפרש"י בד"ה בצרי לה י"ח דבר כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה שנה רש"י ז"ל כאן משנה שאינה צריכה דפשיטא דהכי הוא ומאי תיקן במה שכתב דכל מה שלא נמנו ורבו הוי הלכה כב"ה ויש ליישב על הדרך שכתבתי בסמוך דמשום שיש מקום לפרש דהאי מחלוקת במ"ע דקאמר ר"י אשוכח בחצר דסליק מיניה לחוד קאי ע"ז כתב רש"י דאי אפשר לפרש כן דהא אי אמרינן דר"י מודה דנמנו ורבו ב"ש לגמרי בכל דבריהם בין מתחת הצינור ובין בשוכח בחצר א"כ לא שייך לשון מחלוקת במ"ע שהרי נמנו ורבו ואין כאן מחלוקת וב"ה הודו לב"ש ואם נאמר דלרבי יוסי נמי נמנו ורבו בתחת הצינור אבל בשוכח בחצר לא נמנו ורבו א"כ במאי פליג רבי יוסי אדר"מ כיון דבין למר ובין למר בשוכח בחצר טהור לר"מ משום דאפילו ב"ש מודה ולר"י משום דהלכה כבית הלל וטהור אלא ע"כ דרבי יוסי אתחת הצינור קאי כנ"ל בישוב לשון רש"י ודו"ק :

לעולם לכלי חרס דמו. הואיל וברייתן מן החול הלכך פשוטיהן טהורין ואין בהן טומאה [ישנה]: הואיל ונראה תוכו. מבחוץ דרך דפנותיו לא חשיב גב אלא תוך: בשל ציון. בימי שמעון בן שטח היתה: כל כליה. במת שהיתה צריכה להמתין הזאת שלישי ושביעי לפיכך שברתן למהר טהרתן לבו ביום: וריתכן. שולדי בלע''ז שמחבר כסף במקום שבר: גדר מי חטאת. נמצאו מי חטאת בטלים שאין לך אדם ממתין ז' ימים אלא שוברן ותשתכח תורת מי חטאת: למ''ד כו'. לא ידענא היכא: אמרו. שיחזרו: בכדי טהרתו. כמוציא רמון: בת יומא. בלא הערב שמש שהרואה שנטמאו ומשתמשין בהן בו ביום ואינו יודע שנשברו סובר שהטבילום: עולה. מועלת: דרצפינהו מרצף. הריקן ושברן כולן כמו מאכולת רצופה שמא לא יקבנו ליכא ושמא יאמרו איכא ואיכא דאמרי שמא לא יקבנו איכא שמא יאמרו כו' ליכא דהא מינכר עשייה שנתחדש כולו וזה נראה בעיני: תחת הצינור. שקבעו ולבסוף חקקו להמשיך מים למקוה דשוב אינו פוסל אבל הכלים פוסלים משום שאיבה: ואחד כלים קטנים. דלא תימא לא חשיבי: ואפילו כלי גללים. שאינם קרויין כלים לענין קבלת טומאה הוו כלים לענין שאיבה: גללים. שייש: כלי אדמה. דלאו ע''י גיבול הוא ככלי נתר וכלי חרס: מטהרין. דשוכח לא חשיבה שאיבה הואיל ולא לכך נתכוון: בחצר. שלא תחת הצינור ונתמלא מן הנוטפין ונפלו למקוה שהוא טהור דבמניח תחת הצינור וכשהניחן בשעת קישור עבים ואח''כ נתפזרו ושכחן כדמוקי לקמן הוא דפליגי ביה דגלי דעתיה שרצה שיפלו לתוכו ומשום פזור עבים לא בטלה מחשבתו ראשונה אבל במונח בחצר ואפי' בשעת קישור ונתפזרו לא מוכחא מחשבה קמייתא שפיר מעיקרא הלכך בטלה: במקומה עומדת. במניח תחת הצינור בקישור עבים לא נמנו ורבו עליה לבטל דברי בית הלל דלא חזרו בהן: הניחן. תחת הצינור בשעת קישור עבים ואיחרו גשמים לבוא ויצא למלאכתו ושכחן דברי הכל הואיל ומתחלה לכך נתכוון לא בטלה מחשבתו בשכחתו: דברי הכל טהורים. דליכא גלויי דעתא: בטלה מחשבתו. דכי נתפזרו אסח דעתיה דסבר לא ירדו גשמים עוד: בצרי להו. י''ח דבר שאין זו מן המנין דכל זמן שלא נמנו ורבו הויא הלכה כבית הלל וטהור: נדות מעריסתן. מיום שנולדה דגזרינן דילמא חזאי נדות דקטנה בת יומא מטמאה בנדה דתניא אין לי אלא אשה תינוקת בת יום אחד לנדה מנין תלמוד לומר ואשה וכותים אין דורשין מדרש זה וכי חזיין לא מפרשי לה הלכך גזור בהו רבנן: כל המטלטלין מביאין את הטומאה. משום אהל שאם איהל ראשו אחד על המת וראשו אחד על הכלים מביאין להן טומאת אהל המת ליטמא ז' ימים ולהיות אב הטומאה כדין אהל טמא: בעובי המרדע. אפילו אין בהן פותח טפח אלא כעובי המרדע ולקמן מפרש יש בהיקפו טפח חוט טפח צריך להקיפו ואף על גב דאהל דאורייתא פחות מטפח לא הוי דהלכה למשה מסיני הוא כשאר כל השיעורין הכא גזור רבנן היקפו משום עביו:

רב אשי אמר לעולם לכלי חרס דמו. הכא לית ליה לרב אשי טעמא הואיל וכי נשברו יש להם תקנה שוינהו כו' ומיהו לענין להצריכן טבילה כשהן חדשים אית ליה לרב אשי האי טעמא בהדיא בפרק בתרא דמסכת ע''ז (דף עה:): דאמר רב יהודה מעשה בשל ציון המלכה. ומייתי ראיה דבימי שמעון בן שטח גזרו טומאה על כלי מתכות דיחזרו לטומאתן ישנה דהוא היה בימי של ציון המלכה כדאיתא בפרק ג' דתענית (דף כג:) דאמר מעשה בימי ר''ש בן שטח ושל ציון המלכה שהיו גשמים יורדים מע''ש לע''ש וכו': הניחא למ''ד דלא לכל הטומאות אמרו. רשב''ג סבירא ליה הכי (בתוספתא) דכלים (פי''א) גבי ההוא דמייתי לעיל (כלי עץ וכלי עור כו') ופליג את''ק דאמר סתמא יחזרו לטומאתן ישנה וטעמא משום דטומאת מת היא זמן מרובה וישבר ולא ירצה להמתין: אחד כלים גדולים. שמרוב גודלן אינן מקבלים טומאה כגון כלי עץ שהן יתרים על ארבעים סאה שאינן מיטלטלים מלא וריקן אפ''ה מיקרי שאיבה ואחד כלים קטנים כדתנן במס' כלים (פ''ב מ''ב) ומייתי לה בפ' אלו טריפות (ח לין דף נד:) הדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודפנותיהם יושבין שלא מסומכים שעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג אבל בציר מהכי טהורים: אף בנות כותים. תימה לר''י דבריש בנות כותים (נדה דל''ב. ושם) מוקי לה כר''מ דחייש למיעוטא והאי טעמא לא שייך אלא למ''ד כותים גרי אמת הן ואם ראתה טמאה מדאורייתא אבל למ''ד כותים גרי אריות הן לא שייך האי טעמא דאפי' אם ראתה טהורה מדאורייתא דעו''ג לא מטמאו בזיבה ובשמעתין מוכח דלכ''ע בנות כותים הוי מי''ח דבר ולמאן דלא חייש למיעוטא או למ''ד גרי אריות הן היכי מני לה בי''ח דבר ועוד דר' יוסי אית ליה דגרי אריות הן במנחות בפרק רבי ישמעאל (דף סו: ושם) דאית ליה תורמין משל עו''ג על של כותים ומשל כותים על של עו''ג והכא חשיב אליבי' בנות כותים בי''ח דבר וי''ל דבנות כותים אתיא לכ''ע וגזרו עליהן שיהיו נדות שלא יטמעו בהן והא דמוקי התם מתני' כר''מ משום דסיפא מוכחא דלא הוי משום טימוע דקתני הכותים מטמאין משכב התחתון כעליון מפני שהן בועלי נדות מספק ומסיים ואין שורפין עליהן את התרומה מפני שטומאתן ספק משמע דקאי אף אקטנות דאיירי בהן והא דקאמר התם רבי יוסי מעשה היה בעינבול והטבילוה קודם לאמה לאו משום דחייש למיעוט מייתי ראיה דמיעוט דשכיח הוא דהא טעמא דרבי יוסי משום טימוע אלא לכך מייתי ראיה דאי לאו דשכיח הוא לא הוי לן למיגזר שיהו נדות מעריסותיהם משום טימוע דלא ליהוי כחוכא ואיטלולא וא''ת היכי חשיב ליה לר''מ בי''ח דבר והלא בלאו הכי בכל מקום חייש ר' מאיר למיעוטא וי''ל דהכא הוצרכו לגזור משום דדמי לחזקה ורובא שלא ראתה דמסתמא עם יציאתה לעולם לא ראתה ואוקמי אחזקה וסמוך רובא לחזקה ואיתרע ליה מיעוטא ולא הוה חייש רבי מאיר אי לאו דגזרו ליה בי''ח דבר דהוה ליה מיעוטא דמיעוטא כדמוכח בריש פרק בתרא דיבמות (דף קיט.) וא''ת למ''ד בפ''ב דמסכתא ע''ז (דף לו:) גזרו על בנותיהן משום דבר אחר היינו שיהו נדות מעריסותן אמאי חשיב להו בתרתי גזרות בנותיהן ובנות כותים וי''ל דצריכי דאי גזרו בעו''ג . ה''א משום דאדוקי בעבודת כוכבים טפי אבל בנות כותים לא ואי גזרו בכותים משום דרגילין ושייכי טפי גבי ישראל מעובדי כוכבים אבל עכו''ם לא: כל המטלטלין. נקט מטלטלין משום שלא גזרו טומאת אהל בעובי המרדע אלא על האדם הנושאן אבל בפותח טפח אפילו במחוברים נמי מביאין את הטומאה דדוקא זרעים וירקות לפי שאין בהן ממש קתני התם דלא מביאין ולא חוצצים דהוי כמו טיפת הברד והשלג וכפור והגליד והמלח אבל אילן המיסך על הארץ קתני התם דמביא את הטומאה: אקפח את כו'. לשון שבועה הוא כלומר אקפח את בני אם אין זה דבר אמת שהלכה זו מקופחת וכענין זה מצינו במקרא ' (בראסית מב) חי פרעה אם תצאו מזה כלומר שלא תצאו מזה:

דף טז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד