שבת טו ע"ב

דף טו - ב

ומשנינן: אלא, אתו אינהו [יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן], וגזור טומאה אגושא [גוש עפר] של ארץ העמים, לשרוף את התרומה הנוגעת בו, משום ספק קברות שבה.

ואף שבדרך כלל, אין שורפין את התרומה על טומאה דרבנן, שאני עפר ארץ העמים שטומאתו מפני ספק קבר שבו. ונתנו בו חכמים דין ודאי קבר שטומאתו מדאורייתא.

ואאוירא דארץ העמים, לא גזרו ולא כלום. שאם התרומה נמצאת באויר ארץ העמים ואינה נוגעת בעפרה, הרי היא טהורה. ואף שאין שום דבר מפסיק בינה לבין הארץ, והרי היא מאהילה על ארץ העמים, לא גזרו בארץ העמים טומאת אוהל.

ואתו רבנן דפ' שנה, וגזור אאוירא דארץ העמים, ^[1] שהוא מטמא אף בלא מגע גושה ^[2]. אך לא גזרו בו טומאה גמורה לשרוף את התרומה עליו ^[3], אלא גזרו לתלות עליו בלבד את התרומה, ולפוסלה לאכילה ^[4].

דכיון שאין היא טמאה אלא מדרבנן, ומדאורייתא הרי היא טהורה, אסור לשורפה, משום הפסד תרומה.

ושוב מקשינן: למימרא, דמתחלה, חדא גזירתא הוה בגוש עפר ארץ העמים, להצריך את התרומה הנוגעת בו שריפה?

והא ליכא למימר הכי.

דהאמר אילפא: טומאת ידים - תחלת גזירתן היתה, להצריך את התרומה הנוגעת בהן שריפה!

ומשמע, דוקא טומאת ידים הוא דהוי תחלת גזירתן לשריפה.

הא מידי אחרינא שנגזרה עליהם טומאה מדבריהם - לא נגזר עליהם מתחלה לשרוף עליהם תרומה, אלא לתלותה בלבד.

ומשנינן אלא, אתו אינהו [יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן] וגזור אמגע גושא, לתלות עליו את התרומה. ואאוירא לא גזרו ולא כלום. ואתו רבנן דפ' שנה, וגזור, אגושא של ארץ העמים, לשרוף את התרומה במגעו. ואילו אתרומה הנכנסת באוירא של ארץ העמים, גזרו לתלותה.

ושוב מקשינן: ואכתי, לא רבנן דפ' שנה גזרו לשרוף את התרומה על מגע גושה, אלא באושא גזור כן.

דתנן: על ו' ספקות הטומאה שורפין את התרומה. ^[5]

א. על ספק הטומאה שיש בבית הפרס. ששדה שיש בה קבר, ואבד מקומו ואין ידוע היכן הוא, טמא כולו מספק ^[6]. והתרומה שנכנסת לתוכו, נשרפת כדין תרומה טמאה.

ב. וכן נשרפת התרומה, על ספק טומאת מת שגזרו בעפר הבא מארץ העמים.

ג. ועל ספק טומאה על גזרו בבגדי עם הארץ. ^[7] דמספקא לן שמא ישבה עליהם אשתו בהיותה נדה, וטימאתם בטומאת מדרס. וכדתנן "בגדי עם הארץ - מדרס לפרושים".

ד. ועל ספק כלים הנמצאים, ולא ידעינן אם הם טמאים או טהורים.

ה. ועל ספק הרוקין הנמצאים. ^[8] דמספקא לן, דלמא רוק הזב הם.

ו. ועל ספק מי רגלי אדם. ושני צדדים יש כדי להקל: דלמא מי רגלי בהמה הם. ואם תימצי לומר דשל אדם הם, דלמא דאדם טהור נינהו. ואפילו הכי חיישינן לספק ספיקא, דלמא של אדם זב הם. ואף שנמצאים כנגד מי רגלי בהמה, לא תלינן להקל ולומר, כשם שאלו מי רגלים של בהמה הם אף אלו של בהמה הם. אלא טמאין הם. ושורפין את התרומה על מגעם ^[9].

וכל אלו, על ודאי מגען [אם נגעה בהם התרומה בודאי], שהוא מגע בספק טומאה, שהרי כל גזירת טומאתן היא משום ספק טומאה דאורייתא - שורפין את התרומה.

רבי יוסי אומר: אף על ספק מגען בתרומה, אם נולד הספק ברשות היחיד - שורפין את התרומה עליו. שספק טומאה ברשות היחיד, הרי הוא כודאי טמא, ואף בספק ספיקא, כדילפינן מסוטה.

ואף דטומאת כל אלו היא מדרבנן, דינה כטומאה דאורייתא, דברשות היחיד ספיקה טמא.

וחכמים אומרים: כשהתעורר הספק ברשות היחיד - תולין על ספק מגען. משום דהוי ספק ספיקא: דלמא לא נגע. ואם תמצא לומר דנגע, דלמא טהורים הם. ואין שורפים את התרומה על ספק ספיקא דטומאה ברשות היחיד. ^[10]

וברשות הרבים - כל הטהרות שספק נגעו באלו ו' דברים, טהורין! שכל ספק מגע ברשות הרבים, ספיקו טהור.

ואסיק לקושיין: ואמר עולא: אלו ו' ספקות השנויים במשנה זו - באושא התקינו שיהיו שורפין עליהם תרומה. ואחד מהם הוא עפר ארץ העמים. ואיך אמרת דרבנן דפ' שנה גזרו בו!?

ומשנינן: אלא, אתו אינהו, יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, וגזור אמגע גושא דארץ העמים, לתלות עליו את התרומה. ואאוירא לא גזרו ולא כלום.

ואתו רבנן דשמונים שנה, וגזור על אידי אידי [גושא ואוירא], לתלות.

ואתו חכמים באושא, וגזור אגושא לשרוף את התרומה, ואאוירא כדקאי קאי! שהניחוהו כמו שגזרו בו רבנן דפ' שנה, לתלות עליו את התרומה.

שנינו לעיל: יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן גזרו טומאה וכו' ועל כלי זכוכית.

והוינן בה: כלי זכוכית, שאינם מקבלים טומאה מן התורה - מאי טעמא גזור בהו רבנן טומאה? אמר רבי יוחנן אמר ריש לקיש: הואיל ותחלת ברייתן מן החול, ודומים הם בכך לכלי חרס - שוינהו רבנן ככלי חרס.

ומקשינן: אלא מעתה, ישוו לגמרי לכלי חרס, ולא תהא להן טהרה במקוה, כשם שאין טבילה מועילה לכלי חרס. כדקיימא לן "שבירתן - זו היא טהרתן"! שאין עולין מידי טומאתן אלא לכשישברו, כדכתיב "ואותו תשברו".

אלמה, ומדוע לא קיימא לן הכי?

דהתנן: כל כלי הטעון טבילה, ונדבק בו דבר שהבעלים מקפיד בו, הרי הוא חוצץ בין הכלי למי המקוה, ולא עלתה לו טבילה.

ואלו חוצצין בכלים לגבי טבילה - הזפת והמור חוצצין בכלי זכוכית. שכלי זכוכית הרי הם חלקים, וכל דבר הנדבק בהם נופל מאליו. לפיכך אין הבעלים מקפיד עליו. וכל דבר שאינו מקפיד בו, אינו חוצץ לטבילה. ורק על זפת ומור, שהם דברים הנדבקים היטב, הרי הוא מקפיד עליהם. הילכך, הרי הם חוצצין. ^[11]

שמעת מינה מיהת, דמהני טבילה לכלי זכוכית, ואין דינם ככלי חרס. וקשיא לרבי יוחנן וריש לקיש דמדמו להו לכלי חרס.

ומשנינן: לעולם לא מהני טבילה לכלי זכוכית, משום דככלי חרס הם ^[12]. והא דקתני טבילה בכלי זכוכית, הכא במאי עסקינן, כגון שניקבו כלי הזכוכית שנטמאו, ובטלה מהם תורת כלי זכוכית, ופרחה טומאתן. כדקיימא לן "שבירתן זו היא טהרתן". ואחר כך הטיף לתוכן אבר [עופרת], וסתם בו את הנקב, והחזירו לתורת כלי. וכיון ששוב נעשה כלי, חוזרת לו טומאתו הישנה, כדין כלי מתכת ^[13]. דקיימא לן בהו: נשברו, טהרו מטומאתן. חזר ועשה מהם כלים - חזרו לטומאתן הישנה!

והא דקחשיב להו ככלי מתכות, היינו משום דמתניתין רבי מאיר היא. דאמר: "הכל הולך אחר המעמיד"! וכיון שהעופרת העמידתן והחזירתן לתורת כלי, דינם ככלי מתכות.

כדתניא: כלי זכוכית הטמאים שניקבו, והטיף לתוכן אבר [עופרת] -

אמר רבי שמעון בן גמליאל: רבי מאיר מטמא, משום שהכל הולך אחר המעמיד. ומאחר שהאבר הוא המעמיד את הכלי, חשיב ככלי מתכת שהוא חוזר לטומאתו הישנה.

וחכמים מטהרין משום שלא אזלינן אחר המעמיד, אלא אחר עיקר הכלי ^[14]. הילכך דין כלי זכוכית להם. שאם נשברו ותיקנם, אינם חוזרין לטומאתן הישנה. ^[15]

ולרבי מאיר, מצינו שפיר בכהאי גוונא טבילה בכלי זכוכית. ואף שבעלמא לא מהני להם טבילה, הכא שאני. שכיון דניקבו בטלה מהם טומאת כלי זכוכית. וכל טומאתם היא רק מחמת האבר המעמידם. והוא אינו מחזירם לטומאה ישנה דכלי זכוכית, אלא לטומאת כלי מתכות. לפיכך, מועילה להם טבילה ככלי מתכות.

גושה שהוא קרקע עצמו כדכתיב (איוב ז) וגוש עפר לתלות כלומר טומאתה בספק לפיכך קדשים הנוגעים בה תולין לא אוכלין ולא שורפין ועל אוירן ולא כלום כלומר אם נכנסה התרומה בשידה תיבה ומגדל ולא נחה בקרקע חוצה לארץ אלא באוירה ולא כלום ורבנן דשמוני' שנה גזרו על אוירה נמי לתלות ואתו רבנן דבאושא גזרו תרומה שנגעה בגוש חוצה לארץ לשרפה ועל אוירה כדקאי [קאי] לתלות.

על כלי זכוכית מ"ט גזרו יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן טומאה בהן א"ר שמעון בן לקיש הואיל ותחלת ברייתן מן החול שוינהו רבנן ככלי חרס ואקשינן אם ככלי חרס הן לא יטהרו במקוה אלמה תנן ואלו חוצצין בכלים הזפת וחמר בכלי זכוכית (ושביק) מכלל שאם אין עליה דבר חוצץ עלתה להן טבילה ונטהרו ושנינן האי בכלי זכוכית שניקבו והטיפו לתוכן אבר וסתם הנקב והעמיד המשקין מלצאת.

תוס' בד"ה אתו אינהו כו' דמכלי זכוכית לא תירץ כלום כו' עכ"ל. ולולי דבריהם אפשר לומר דמכלי זכוכית לא הוה קשיא ליה משום דאיכא למימר דמעיקרא גזור למקדש ואתו אינהו וגזור אף לתרומה כדמשני לעיל גבי ידים אבל לענין ארץ עמים ליכא למימר הכי דמילתא דלא שכיחא הוא כלל להביא גוש עפר ארץ עמים למקדש ובודאי משום מקדש לחוד לא הוו גזרי וק"ל:

בא"ד מעיקרא גזור ולא קבלו מנייהו ואתו רבנן כו' עכ"ל מפרש מהרש"ל דהמקשן ידע ששורפין אגושא מכח משנה דו' ספיקות כו' עכ"ל ע"ש הוצרך לזה משום דאימא דמעיקרא גזור לתלות אגושא ולא קבלו ואתו רבנן דפ' שנים וגזרו לתלות אגושא וקבלו ולזה פי' דידע המקשה דדין ידים הוא לשריפה מכח משנה דששה ספיקות אבל אין זה מספיק דכיון דהמקשה ידע דהך דו' ספיקות באושא גזור אכתי אימא דמעיקרא גזור לתלות אגושא ולא קבלו ואתו רבנן דפ' שנים וגזרו לתלות אגושא וקבלו ואתו באושא וגזרו אף לשרוף אלא דאית לן למימר כיון דסתמא אמר דמעיקרא גזור כו' ואתו רבנן דפ' שנים וגזור כו' משמע ליה דגזור לשריפה מיהו למאי דמפרש ומסיק דאתו אינהו וגזור אגושא לתלות אאוירא ולא כלום ואתו רבנן דפ' שנים גזרו אידי ואידי לתלות כו' מי הכריחו למתרץ להזכיר גזירת אוירא כלל לימא כדבעי למימר מעיקרא דאינהו גזור אגושא לתלות ולא קבלו ואתו רבנן דפ' שנים וגזרו לתלות אגושא וקבלו אבל אאוירא לא גזור כלל ובאושא גזור לשרוף ונ"ל דפסיקא להו משום דוכתא או ממנהגא דתולין אאוירא והיינו מרבנן דפ' שנים דרבנן קדמאי לא גזרו אאוירא כדמוכח הך מתניתין דאהלות דארץ עמים אינו מטמא באוהל כמ"ש התוס' ובזה יתישב במה שתירצו התוס' בשנוייא מציעא אמאי קאמר ועל אוירא ולא כלום לימא דמעיקרא גזור על תרווייהו כו' ותירצו בו דמוכח ממתני' דאהלות דלא גזרו מתחלה אאוירא דאכתי קשה דמי הכריח להמתרץ להזכיר גזירת אוירא כלל לימא דמעיקרא גזור לתלות אגושא ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דפ' שנים גזור לשרוף אגושא ואאוירא כדקאי קאי ולא כלום אלא ע"כ דקים ליה לתלמודא בשום דוכתא או ממנהגא דתולין אאוירא וע"כ מרבנן דפ' שנים דרבנן קדמאי לא גזרו אאוירא כלל כדמוכח מהך מתני' דאהלות כמ"ש התוס' ודו"ק:

בד"ה על ספק כו' וא"כ לחכמים אמאי קאמרי אף ספק מגע ברה"י תולין כו' עכ"ל לפי מ"ש הר"ש בפי' המשנה לפי הגירסא שלפנינו דגרסינן וחכ"א כו' דאיכא תלתא תנאי ה"מ לדקדק כן את"ק דקאמר על ודאי מגען כו' שורפין ואי הוה ספק דאורייתא אפילו על ספק מגען נמי שורפין אלא דניחא להו לדקדק אדברי חכמים בפשיטות ולא אדיוקא דת"ק ועוד דאפשר לפרש דאין כאן דעת שלישית אלא דמעיקרא תני דעל ודאי מגען לכ"ע שורפין אבל בספק מגען פליגי ר"י וחכמים והא דלא קשיא להו בפשיטות למאי דקאמר דגזרו על הו' ספיקות ואי הוה איירי בשדה שאבד בו קבר דהוי ספיקא דאורייתא למה להו למגזר כן דהא מדאורייתא נמי טמא מספק די"ל דאע"ג דמדאורייתא טמא מספק מכל מקום לא היו שורפין מספק דאסור לשרוף תרומה וקדשים ולכך הוצרכו למגזר בהו אף לשרוף על ספיקות אלו והא דלא תקשי להו אספק רוקין כפרש"י דדילמא דזב נינהו וכן ספק כלים הנמצאים דהוי ספיקא דאורייתא אמאי קאמרי חכמים דתולין אספק מגען ברה"י די"ל דהיכא דלא אתחזק לן טומאה כמו בספק רוק וספק כלים לא הוי ספיקא דאורייתא אפי' ליטמא דאית לן למיזל בתר רובא דעלמא דאינן זבין וכלים טהורים משא"כ בשדה שנאבד בה קבר דאתחזק שם טומאה דהוי ספיקא דאורייתא ודו"ק:

בד"ה ועל בגדי ע"ה דגזרו עליהן שיהיו כזבין כו' ועל ספק רוקין נמי דקאמר דחיישינן שמא של ע"ה הן כו' עכ"ל נראה מדבריהם דודאי בגדים של ע"ה נמי ספק הוא דגזרו ביה לשרוף משום דעשאום כזבים ודומיא דספק בית הפרס וספק ארץ עמים דוודאן נמי ספק הוא וא"כ מה שכתבו ועל ספק רוקין נמי דקאמר דחיישינן שמא של ע"ה כו' אין רצונם ברוק הנמצא דחיישינן דמספקא לן שמא של ע"ה הן דהא בודאי רוק של ע"ה נמי לא הוי רק ספק לשרוף כמו בבגדי ע"ה דמדינא לא הוו כזבים אלא דגזור בהו שיהיו כזבים לכל דבריהם וודאן נמי ספק הוא אבל שיעור דבריהם כן הוא ועל ספק רוקין נמי דקאמר דחיישינן לשרוף שמא דפירושו נמי בודאי רוק של ע"ה דהוי ספק רוק כמו בגדי ע"ה דמתפרש הכי דודאי נמי ספק הוא אלא הכא כיון דנקט סתם ספק רוקין איכא לפרושי בה נמי בספק ממש דדילמא דזב נינהו כפירש"י ודו"ק:

בד"ה אלמה תנן אלו כו' וליכא למימר דההיא טבילה לכלים חדשים כו' עכ"ל ויש לדקדק ומאי קושיא דלפום הך סברא דשוינהו ככלי חרס קושטא הוא דלא נצריך טבילה בכלי זכוכית חדשים כמו בכלי חרס חדשים דהא דקאמר התם דבעי טבילה בכלי זכוכית היינו מטעמא דכי נשתברו יש להם תקנה בכלי זכוכית שוינהו ככלי מתכות והכא אכתי לא אסיק אדעתיה הך טעמא אלא דלגמרי ככלי חרס דמי וא"כ לא בעי בהו טבילה בחדשים וי"ל דלענין להצריכן טבילה בכלים חדשים אסיק המקשה אדעתיה האי טעמא וכה"ג כתבו התוס' לקמן לרב אשי ע"ש ודו"ק:

בד"ה וחכמים מטהרין כו' אבל אין לפרש דרבנן מטהרין לגמרי כו' כלי חרס שטיהר שעה א' כו' דא"כ מנליה דר"מ אזיל כו' עכ"ל ויש להקשות כיון דמצינו דפליגי בהכי ר"מ וחכמים בתוספתא א"כ אימא דבהכי פליגי הכא ר"מ ורבנן דר"מ מטמא מתורת כלי חרס משום דמקבלים טומאה מכאן ולהבא ורבנן מטהרין לגמרי משום דכלי חרס שטיהר שעה א' כו' ומנליה לתלמודא למימר דר"מ אזיל בתר המעמיד וי"ל דאית ליה לתלמודא דלא אמרי רבנן בתוספתא הך סברא כיון שטיהר שעה א' כו' אלא בחתיכת חרס שפירש מן החבית ויש בה כשיעור ונקבה וסתמה אבל לא בכלי שלם שניקב וסתמו כמ"ש התוס' פ"ק דר"ה והר"ש בפ"ב דכלים ע"ש שכתבו ראיות בזה והכא בכלי שלם שניקבה וסתמה איירי ומדרבנן מיהת טמא מכאן ולהבא אפי' לחכמים מתורת כלי זכוכית ולר"מ מטמא מדאורייתא דאזיל בתר המעמיד ומשום שיש לבעל דין לחלוק ולומר דאין לחלק בין כלי שלם לשבר כלי ולכך רבנן מטהרין לגמרי כתבו דע"כ אין לפרש כן דע"כ תלמודא מחלק בין כלי שלם לשבר כלי דא"כ מנליה דר"מ כו' וק"ל:

בגמ' אמר עולא אלו ששה ספיקות כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אתי אינהו כו' ולספרים דגרסי הכא וכו' למימרא דחדא גזירה היא והאמר אילפא כו' יש לדקדק לגירסא זו מאי פריך למימרא וכו' ומי בקש זאת לומר שארץ העמים גזרו עליהם מתחלה לשריפה דפריך עלה מהא דאילפא וראיתי בספר ח"ש שתירץ וז"ל שהמקשה ידע ששורפין אגושא בודאי מכח המשנה דששה ספקות ואם כן מאחד דשני ליה התרצן דאתו אינהו ולא קבלוה עד דאתו הלל ושמאי וא"כ ע"כ גזירה קדומה היתה לשרוף כמו לבסוף ועל זה פריך למימרא כו' הא ע"כ גזירה קדמונית לא היתה לשרוף עכ"ל אבל בעיני פירושו דחוק דלפי פירושו קשה מאי תלי קושיא זו של המקשה במה שמשנה התרצן אלא מעיקרא גזור ולא קבלוה ואתו רבנן דשמנים שנה וגזור וקבלוה תקשה ליה להמקשה המימרא דאילפא על מתניתין דתנן על ששה ספקות שורפים את התרומה ועוד מה תלי קושיא זו של המקשה במה ששתי גזרות היו שיוסף בן יועזר גזר עליה וגם רבנן דשמנים שנה גזרו על זה לא יהא אלא חדא גזירה וע"כ צריך אתה לומר דלשריפה היתה דהא תנן על ששה ספקות שורפין כו' וא"כ תקשה עלה מהמימרא דאילפא ועוד קשה בסוגיא דשמעתא לפי מאי דמקשה המקשן למימרא דחדא גזירה הוה לשריפה משמע שהוא רוצה לומר תחלת הגזירה לא היתה לשריפה כי אם לתלות אם כן מה הקשה הא רבנן דפ' שנים הא איהו גופיה ידע דמתחלה לא גזור אלא לתלות וק"ל ונ"ל דלגירסא זו המקשה זה שהקשה למימרא דחדא גזירה הואי לשריפה אינו המקשה הראשון אלא מקשן אחר ומקשה על התרצן זה מדדחיק לשנויי אלא מעיקרא גזור ולא קבלוה וכו' ולא שני דמעיקרא גזור לתלות ואתו אינהו וגזור לשרוף מכלל דס"ל דחדא גזירה הואי לשרפה והאמר אילפא וכו' ואע"ג דיש לדחוק ולומר דמשום הכי דחיק לשנויי מעיקרא גזור ולא קבלוה משום זכוכית מ"מ ארץ העמים שהיה יכול לשנויי בשנויא דעדיפא מיניה לא ה"ל לשנויי בדוחק דגזרו ולא קבלוה ולפי מאי דמסיק אתי שפיר דאין ה"נ דקושיא דארץ העמים מתרץ לה דמתחלה לא גזור אלא לתלות וכו' וקושיא דכלי זכוכית דלא שייך לשנויי בשנויא דלתלות ולשרוף תירץ בשינויא קמא דמעיקרא גזרו ולא קבלו מינייהו ואתו אינהו גזור וקבלו מינייהו ודו"ק:

ד"ה על ששה ספקות וכו' כגון סככות ופרעות פירוש סככות הוא ענף היוצא מן האילן וטומן תחתיו ופרעות הוא אבן היוצא מן הכותל ועי' במס' אהלות פ"ח ובמס' נדה פ' בתרא:

ד"ה על ספק בית הפרס וכו' ואם כן לחכמים אמאי קאמר וכו' פירוש אלא ודאי לא איירי הכא בשדה שאבד בה קבר אלא בשדה שנחרש בה קבר:

ד"ה ועל בגדי ע"ה וכו' ואפילו טמא מת רוק שלו אינו טמא וכו' רצה להוכיח מזה דאין הטעם משום מגע נדה כפירוש רש"י אלא משום דעשאום כזבים דאי משום מגע נדה הא אפילו טמא מת רוק שלו אינו טמא אלא הטעם הוא שעשאום כזבים כו':

ד"ה אלמה תניא כו' דהא קתני סיפא כו' על השולחן ועל הדרגש כו' וא"כ אין לפרש דאיירי בטבילת כלים חדשים דההיא טבילה ליתא אלא בכלי אכילה:

ד"ה וחכמים מטהרים וכו' אבל אין לפרש דרבנן מטהרים לגמרי וכו' דא"כ מנלן דר"מ אזל בתר מעמיד וכו' אלא משום דאזיל לטעמיה וכו' ויש לדקדק ואימא ה"נ דר"מ דמטמא לא משום כלי מתכות מטמא אלא משום דאזיל לטעמיה דס"ל דכלי חרס אע"ג דטיהר שוב יש לו טומאה וחכמים דמטהרין סבירא להו אע"ג דהוי סתימה מעלייתא מ"מ כיון שטיהר שעה אחת שוב אין לו טומאה ולכ"ע לא אזלינן בתר המעמיד ויש לומר דסבירא להו לגמ' דלא אמרו חכמים דכלי חרס דטיהר שעה אחת שוב אין לו טומאה אלא היכא שנשבר לגמרי ולא נשאר אלא קרקעיתו או דפנותיו ושיפן ועשאו כלי חדש בזה אמרו הכמים כיון שטיהר שעה אחת שוב אין לו טומאה אבל היכא שלא נשבר לגמרי אלא שניקב כיון שראוי לסותמו באבר סתימה מעלייתא לא מיקרי כלל טיהר שעה אחת ויש לו טומאה לאחר שסתמו אפי' לרבנן וא"כ על כרחך הא דמטהרי רבנן לא לגמרי מטהרין ליה דהא חוזר שפיר לטומאתו הראשונה אלא ודאי מטומאה דאורייתא היא דמטהרי ליה דהיינו מטומאת כלי מתכות משום דלא אזלי בתר המעמיד אבל מדרבנן מיהא מטמא משום כלי זכוכית כמו שהיה מטמא מתחלה וממילא צ"ל על כרחך דהא דמטמא ר"מ היינו טומאה דאורייתא מדין כלי מתכות משום דאזיל בתר המעמיד דאל"כ במאי פליג אחכמים דהא אינהו נמי מטמאין ליה טומאה דרבנן וק"ל:

תוס' בד"ה אתו אינהו כו' והאמר אילפא כו'. נ"ב פי' שהמקשן ידע ששורפין אגושא בודאי מכח המשנה דששה ספיקות וא"כ מאחר דשני ליה התרצן דאתו אינהו ולא קבלוה עד דאתו הלל ושמאי וא"כ בע"כ גזירה קדמאי הוה לשרוף כמו לבסוף ועל זה פריך למימרא דחדא גזירה הוא הא בע"כ גזירה קדמונית לא הוה לשרוף עד דמשני אלא תחלה לתלות ולבסוף לשרוף ודו"ק (עיין במהרש"א):

בד"ה על ששה ספיקות כו' כגון סככות ופרעות כו'. נ"ב הוא ענף היוצא מן האילן והטומאה תחתיו ופרעות הוא אבן הבולט מן הכותל כו' כצ"ל:

[תוד"ה אתו כו'. דאכלי זכוכית לא שורפין כדאמרינן לקמן כו'. לכאורה יש לדחות דהתם ר"ל דיוסי ויוסי שהם לא גזרו תחלה על כלי זכוכית רק לתלות לא גזרו על פשוטיהן כי היכי דליהוי היכרא דלא לישרף ואח"כ רבנן דפ' שנה אף דגזרו גם לשרוף מ"מ לא רצו להוסיף טומאה על פשוטיהן אלא כדקאי קאי:

מש"כ הרש"א דלא שייך גבי ארץ העמים לגזור במקדש דלא שכיחא להביא גושא למקדש כו'. הן גם ידים לא גזרו במקדש אבל לקדש גזרו וה"נ שייך גבי גוש ארץ העמים להביאו לירושלים ושייך למגזר שיטמא לקודש. ומש"כ בא"ד כיון דסתמא אמר כו' משמע ליה דגזור לשריפה תמוה דאדרבה דהא כלי זכוכית אינה אלא לתלות ולכן דברי מהרש"ל מוכרחין:

תד"ה על ספק. מש"כ המהרש"א דעל ספק טומאה ברה"י לא היו שורפין תרומה וקדשים. בסוגיא דריש נדה ובתוס' שם מבורר דכודאי טומאה היא ושורפין עליה] :

גמ' אמר ר' יוחנן אמר ר״ל. נ"ב ראה זה דבר חדש. ואף בתנאים בסמוך קצת כיוצא בה. רשב"ג דהוה נשיא קאמר משום ר״מ דהוא חכם עיין שלהי הוריות:

גמ' ועל ספק בגדי ע"ה. עי' נדה דף לד ע"א תוד"ה וזובו:

שם דתני' כלי זכוכית. עיין פרק בתרא דכלים מ"ג:

תוס' ד"ה ואאוירא וכו' וי"ל דהתם מיירי כגון שהביא עפר. עי' סנהדרין די"ב ע"א תוס' ד"ה חוששין:

גמרא, ואכתי באושא גזור על ספק עפר הבא מארץ העמים.
ברש"י לא ציין עפ"ר הב"א, אבל במשניות שלפנינו הגירסא הבא, והרע"ב פירש דמספקינן שמא הוא רקב המת, היינו דעפר הבא משמע שלקחו עפר מארץ העמים דבזה ליכא חשש רק שמא העפר הוא רקב המת.
לפ"ז קשה לי' דמאי פרכינן דלמא מעיקרא גזור רק על קרקע ארץ העמים ועל אוירה דשמא זה מקום קבר ממש אבל בנטלו העפר למקום אחר דליכא האי חשש לא גזרו, ובאושא הוסיפו דמ"מ טמא מחשש שהוא רקב המת, וצ"ע.
ובגליון המשניות כתבתי לתמוה עוד על הרע"ב, דהא קתני על ודאי מגען, והא רקב אינו מטמא במגע רק במשא כמ"ש הרע"ב פ"ב מ"ב דכלים ובהרע"ב דמתני' דאהלות:

תד"ה ועל בגדי ע"ה, ועל ספק רוקין נמי דחיישינן שמא של ע"ה הן.
רצונם שמא מיירי ברוק שידוע שמע"ה הן, וקרי ליה ספק רוקין משום דרוקין דע"ה דעשאום חז"ל כזבים בגדר ספק הן וכ"פ מוהר"ש איידלש ז"ל.
וקשה לי בתוס' נדה (דף לד ע"א ד"ה וזובו טמא], שהקשו ואמאי לא שרפינן, הא שורפין על ספק רוקין של ע"ה דמנ"ל לעשות קושי' מזה והיכן מצינו כן, ודלמא באמת ספק הרוקין היינו דשמא של זב, אבל ברוק ע"ה י"ל דאין שורפין, ומבגדי ע"ה אין ראיה דדלמא הטעם דשמא ישבה עליהן אשתו נדה, דהא מה"ט לא הביאו ראי' מבגדי ע"ה:

אתו אינהו גזור אגושא לשרוף וכו'. [עי' חי' גיטין ח' ע"ב ד"ה והרוצה]:

והטיף לתוכן אבר. עיין במס' ר"ה פירש"י שחוזרים לטומאתן ישנה וא"ש וחכמים מטהרים לגמרי שלא לטמאות טומאה ישנה. והכא לא מצי לפרש כן דאכתי לא ידעינן דכלי זכוכית אינו חוזר לטומאתן ישנה עד דמייתי לי' לקמן אבל למסקנא אה"נ איכא לפרש כפירש"י בר"ה ועיין משנה א' פ"ה דכלים לענין תנור של מתכת שניקב וסתמו בטיט ע"ש:

בגמרא אלא אתו אינהו גזור אגושא לשרוף ואאוירא ולא כלום ואתו אינהו גזור אאוירא לתלות. ולכאורה יש לתמוה דמה דאמר אגושא לשרוף הוא מיותר ובקצרה הו"ל לתרץ מעיקרא גזור אגושא ובתר הכי גזרו אאוירא וכיוצא בזה קשה בסוף הסוגיא מעיקרא גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום והו"ל למימר אגושא לתלות. ע"ש בתוס' דאכלי זכוכית לא תירצו כלום ומחקו לספרים דגרסי מעיקרא גזור ולא קיבלו מינייהו והקשו כל המפרשים דא"כ מאי מקשה מדאילפא וכתב מהרש"ל בח"ש והמקשה הוי ידע דגזרו אגושא לשרוף בסוף ועיין במהרש"א ומהר"ם ז"ל ובהשקפה ראשונה היה נ"ל דמהרש"ל נמי מפרש כמהר"ם דמקשה והאמר אילפא אשקלא וטריא כיון דבלא"ה צ"ל דשתי גזירות הן חדא לשרוף וחדא לתלות תו לא צריך לשנויי דמעיקרא גזור ולא קיבלו מינייהו אלא דקשיא למהרש"ל דאכתי לא הוי מקשה מידי דשמא ניחא לי' לשנויי דגזור ולא קיבלו מינייהו כמו בידים ותו לא נצטרך לומר דגזרו כלל אגושא לשרוף ויותר מסתבר ליה לומר דלא גזרו כלל אלא לתלות לכך הוכרח מהרש"ל לפרש ג"כ דהמקשה הוי ידע דלקושטא דמילתא ע"כ בסוף גזרו לשרוף אלא דלא אסיק אדעתיה דאגושא גזרו ודלא כמו שהבין מהרש"א ז"ל וא"כ לפירוש מהרש"ל מקשה שפיר אשקלא וטריא ותו לא איצטריך לשנויי גזור ולא קיבלו מינייהו כיון דמוכח מדאילפא בלא"ה דשני גזירות היו כן נ"ל לכאורה בכוונת מהרש"ל ז"ל. אלא דאכתי קשיא לי דאשקלא וטריא נמי לא מקשה מידי דלמא אדרבא בכל השקלא וטריא הוי ידע דאילפא ולא הוי קשיא לי' כלל מידים אלא מכלי זכוכית לחוד דלא גזרו כלל לשרוף כדמוכחי התוספת מדלא מטמאין בפשוטי כלי זכוכית ואהא משני שפיר דלא קיבלו מינייהו:

לכך נלע"ד לעשות כל נוסחאות שהביא התוספת אחד דהמקשה שהקשה הא רבנן דפ' שנה גזור מקשה ממ"נ משום דמשמע ליה כיון דבשני הגזירות גזרו כא' על כלי זכוכית ועל ארץ העמים משמע דכי הדדי נינהו או אידי ואידי לתלות או תרווייהו לשרוף ובאמת הוי ידע דלפי האמת דכלי זכוכית לתלות ובארץ העמים ע"כ לשרוף כדאמר במשנה דששה ספיקות וס"ד דלא הוי אלא שתי תקנות וא"כ מאי שנא דהאי לתלות והאי לשרוף ע"ז משני שפיר מעיקרא גזור אגושא לשרוף ממילא דאכלי זכוכית נמי לשרוף אלא דלא קיבלו מינייהו אכלי זכוכית כלל ובתר הכי גזרו אאוירא לתלות וכן בכלי זכוכית לתלות דהוי נמי תרווייהו כהדדי וע"ז מקשה שפיר והאמר אילפא ידים תחילת גזירתן לשריפה מידי אחרינא לא וא"כ הדרא קושי' לדוכתא דממ"נ גזירה שניה לא הוי תרווייהו כהדדי דאגושא לשרוף וכלי זכוכית לתלות ואהא מסיק שהי' חדא דמעיקרא גזור אגושא לתלות וה"ה לכלי זכוכית אלא דבזכוכית לא קיבלו מינייהו ובתר הכי נמנו אאוירא א"כ גבי אגושא דהוי גזירה שנייה ממילא הוי לשרוף דבתחילה נמי היה ראוי לומר שריפה אלא דלא גזרו בשום דבר תחילתן לשריפה. וא"כ השתא מיהא לענין גושא בשניי' בשריפה משא"כ לענין אוירא דהוי ראשונה וכן בזכוכית כיון דלא קיבלו ה"ל ראשונה גזרו בשניהם לתלות. וכן הוא ג"כ לפי המסקנא דשלשה גזירות היו דבשני הראשונות הו"ל כלי זכוכית וארץ העמים כהדדי אלא דלא קיבלו זכוכית בראשונה ודוק היטב:

שם כלי זכוכית מ"ט גזרו ביה רבנן טומאה. ולא משמע לתלמודא למימר דגזרו אכלי זכוכית אטו שאר כלים דמ"ש מכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה לא מד"ת ולא מדברי סופרים כדאיתא בס"פ המצניע אלמא דלא שייך לגזור מדרבנן אטו שאר כלים וא"כ מ"ש כלי זכוכי' מהנך וע"ז משני הש"ס דשאני כלי זכוכי' כיון דתחלת ברייתן מן החול סברי אינשי דבכלל כלי חרס נינהו מש"ה גזרו רבנן טומאה דלא ליתי למטעי בכלי חרס ממש והשתא א"ש הא דמקשה הש"ס אלא מעתה לא תהא להן טהרה במקוה ומאי קשיא הא בפשיטות מצינן למימר דכיון דטומאה זו אינה אלא מדרבנן לא החמירו בה כל כך שלא תהא לה טהרה במקוה אבל למאי דפרישית א"ש דכיון דעיקר התקנה לא הוי אלא משום דסברי אינשי דכלי זכוכית בכלל כלי חרס הן א"כ מה"ט גופא כ"ש שיש לגזור שלא תהא להם טהרה במקוה כי היכי דלא ליתי למיטעי ולומר כלי חרס גמור ג"כ יש להם טהרה במקוה כמו שאר כל הכלים כנ"ל וק"ל:

בתוס' בד"ה אלמה תנן ואלו חוצצין וליכא למימר דאיירי בכלים חדשים כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דהא דלא קשיא להו באמת על כלים חדשים גופא היינו משום דבהא הוי מסיק אדעתיה דיש לדמותו לכלי מתכות וכו' ע"ש. והביא ראיה מלשון התוספות לקמן בשינויא דרב אשי ובאמת לא כתבו טעם לדבר מה טעם יש לחלק בין כלים חדשים ובין טומאה דהכא אבל למאי דפרישית בסמוך א"ש טובא דכיון דעיקר קושיית הגמרא לא תהא להם טהרה במקוה היינו משום דכי היכי דעיקר גזרת טומאה הוי משום דסברי אינשי דכלי זכוכית ככלי חרס הן א"כ מה"ט כ"ש דשייך לגזור שלא תהא להן טהרה במקווה כי היכי דלא ליתי למיטעי בכ"ח גמור דמהני בהו טהרה במקוה ובאמ' נשאר' טומאתן מדאורייתא. וא"כ לפ"ז לא שייך הך חששא כלל בכלים חדשים שאף אם יטבלו כלי חרס חדשים במקוה לית לן בה כנ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה וחכמים מטהרין וא"ת היכי מוכח מהכא וכו' וי"ל דמסתבר ליה דלכ"ע הוי סתימה מעלייתא ופליגי ר"מ מטמא כו' עכ"ל. ולא ניחא להו לפרש הכא כמו שפירש"י ז"ל בפ"ק דר"ה דף י"ט דהא דר"מ מטמא היינו אפילו לא נגעו בטומאה אלא שחזרו לטומאה ישנה שהיה עליהן משום דהכל הולך אחר המעמיד וחכמים מטהרים לגמרי משום דלא ס"ל דהכל הולך אחר המעמיד ובכה"ג גופא הוי מצינן למימר נמי דטעמא דרבנן משום דלא חשיב סתימה מעלייתא והיינו משום דהתוספות לשיטתייהו שכתבו בפ"ק דר"ה והקשו על פירש"י דכיון דקדמה טומאה לסתימה מאי מהני סתימה לבסוף ע"ש או משום דלישנא דברייתא דקתני כלי זכוכית שנקבו ולא קתני כלי זכוכית טמאים שנקבו משמע להו דבכלים טהורים איירי וק"ל. כל דברי התוס' בזה הדיבור מבוארים יותר בפ"ק דר"ה ע"ש:

סוגיא דארץ העכו"ם וכלי"ז

גמ' אלא אינהו גזרו אגושא לשרוף וכו' עד סוף הסוגיא:

הנה בעיקר החילוק בארץ העכו"ם בין גושא לאוירא. הדבר קשה להבין לרבנן דסברי דקברי עכו"ם מטמאים באהל א"כ כיון שחשו למקום קבר מה חילוק בין גושא לאוירא. וכבר נתקשה בזה המ"ל בפי"א מטומאת מת הל' א' ונדחק כיון שטומאת אהל אינה נוהגת בשאר טומאות כי אם בטומאת נפש הקילו בה והוא דוחק גדול:

והנלע"ד משום שגושא שייך גם בגוש הבא מח"ל לארץ אבל אוירא לא שייך בגוש הבא לארץ לפי שבחתיכה כזו אין להסתפק לקבר רק לעצם כשעורה וכמבואר במ"ל. ומעתה יש לומר שבגושא חששו א"י שהיא חמורה ביותר וגם חששו לקדשים שיזדמן שיובא גוש לירושלים ואף שכתב הרש"א שזה לא שכיח היינו שבשביל זה לא היו קובעים עיקר הגזירה אבל כיון שכבר גזרו שוב חששו גם לזה והחמירו בגזירתן לשרוף אבל אוירא דלא שייך רק בחו"ל עצמו ושם לא שכיח תרומת א"י וקדשים ליתניהו שם כלל לא החמירו בגזירתן ואמרו תולין:

וכל זה אנו מוכרחים בתחילת הסוגיא אבל לבסוף דמסיק דמתחילה גזרו אגושא לתלות ואוירא לא כלום איכא למימר דמתחילה לא רצו לגזור אוירא דעבדו היכרא דלא לשרוף תרו"ק. אלא שאם זה ה"ה טעמם א"כ זה מחשב כמו שגזרו שלא לטמא אוירא כי היכי דלא נישרוף. והרי זה מעין מה שכתב הבעה"מ במנין שמונה עשר דבר דחד מינייהו מי שהחשיך נותן כיסו לנכרי דזה היתר הוא שהתירו ליתן לנכרי ואיך שייך למיחשב זה לגזירה וכתב הבעה"מ שזה היתר הבא מכלל איסור שגזרו שיהא מותר ליתן כדי שלא יבא לידי איסור שיטלטל בעצמו ד' אמות ברה"ר הכי נמי מה שלא גזרו על אוירא הוא הבא מטעם איסור. וא"כ איך אתו רבנן דפ' שנים וגזרו על אוירא ואין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד הקודם. בשלמא באמצע הסוגיא דמוקי דהם גזרו על גושא לתלות ועל אוירא לא כלום ואתו רבנן דפ' שנים וגזרו על גושא לשרוף ועל אוירא לתלות שפיר כיון שכבר גזרו אגושא לשרוף ולהחמיר שוב יכולין לגזור על אוירא שהרי בטל טעם הראשון שהרי כעת באמת שורפין אבל למסקנא דגם רבנן דפ' שנים לא גזרו לשרוף א"כ איך גזרו על אוירא ולא חשו דלמא אתי לשרוף כמו שחשו יוסי ויוסי ולכן למסקנא צריך ג"כ לומר שמה שלא גזרו יוסי ויוסי על אוירא הוא מטעם דלא שייך רק בתרומת ח"ל ולא משום שחשו דלמא אתי לשרוף:

והנה סברת המשנה למלך שחילק לפי שטומאת אויר אינו נוהג בשאר טומאות לא חשו לו כתבתי שהוא דוחק שהרי במת אויר ונוגע שוים. ואומר אני שגם מדברי התוס' מוכח דלא כסברת המ"ל:

דהתוס' בד"ה אתו אינהו וקשה דמכלי זכוכית לא תירץ כלום אפי' לפי המסקנא ולכאורה דבריהם צ"ע דלמה לא ניחא במסקנא שהרי לפי מה דאמרי' לקמן (דף ט"ז ע"א) כיון דכי נשתברו וכו' שוינהו ככלי מתכות וכו' וכ' התוס' שם דלא גרסינן אלא דלא הדר בי' ממאי דאמר שוינהו ככלי חרש דמשום נשברו וכו' אין טעם להוריד להם טומאה בתחלה כו' ע"ש א"כ שני מיני טומאה גזרו בכלי זכוכית טומאת תוכו משום דמיון כלי חרס והוא היותר מסתבר אלא כיון שכבר הורידו טומאה טמאו גם מגבן משום דמיון כלי מתכות וא"כ איכא למימר יוסי ויוסי חששו רק לדמיון כלי חרס וגזרו על תוכו ורבנן דפ' שנים גזרו גם על גבן מטעם דנשברו יש להם תקנה

והנלע"ד בזה עפ"י דברי הרש"א בתוס' בד"ה אלא מעתה וכו' וכי משני דהא דמטמאי מגבן משום שנראה תוכן כברן לא מצי למיפרך וכו' וכתב הרש"א אבל להאי תירוצא כיון שנשברו יש להם תקנה שוינהו ככלי מתכות ודאי דלא מטמאי נמי מאויר ככלי מתכות ומעתה אם יוסי ויוסי לא שוינהו ככלי מתכות ולא טמאו גבן א"כ על כרחין טמאו אוירן ככלי חרס דמהי תיתי לחלק בין תוכו לאוירו וא"כ איך יכלו אח"כ רבנן דפ' שנים לגזור על גבן משום כלי מתכות וע"י זה עקרו טומאת אוירן ואין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד הקדום להקל מה שהחמירו הם.

אמנם בגוף דברי הרש"א הללו הקשיתי לשאול לפי סברת הרש"א כיון שכבר שוינהו ככלי מתכות הוכרח להשוותן לגמרי אפי' לקולא דהיינו טומאת אויר שלא יקבל טומאה מאוירו. והרי קולא גדולה היא לבטל ממנו טומאת כל' חרס ק"ו לענין טומאת גב גופי' טומאה זו אינה שייכה לו מצד כ"ח רק מצד כלי מתכות פשיטא שאנו צריכין ליתן לו עכ"פ בטומאה זו קולא של כלי מתכות להיות לו טהרה במקוה שהרי אם תחמיר בטומאה זו שלא תטהר במקוה הוה תרתי דסתרי אהדדי. ולפי זה קשה למה הוצרכו התוס' לומר דלא גרסינן אלא הרי שפיר גרס אלא דחזר בו ממאי דמוקי מתני' דאלו חוצצין כר"מ דוקא ומתוקמא גם כרבנן וכגון שנטמא מגבו דאז יש לו טהרה במקוה וזה באמת דעת רש"י דסובר דלחומר שבא לו מצד כלי מתכות עכ"פ מהני לו טבילה כדפירש"י [לקמן דף ט"ז] בד"ה לטומאתן ישינה שפירש להטעינן טבילה דמשמע דעכ"פ טבילה מועלת בהו, ואם אמנם מסופק אני בכוונת רש"י אם כיון לדברי הרש"א שאחרי שדמוהו לכלי מתכות ממילא מועלת בהו טבילה או אם כוונת רש"י לפי מה שאני סובר דעכ"פ לטומאה ישינה שחומרא זו אין לו רק מצד כלי מתכות [עכ"פ] מועלת טבילה אבל לטומאת תוכו שיש לו מצד כלי חרס אינו מועיל טבילה קודם שבירתו:

ונחזור לסברתנו שהתוס' ודאי דלא ס"ל כדברי המהרש"א וחומרא דכלי מתכות אחיתו ליה בשביל שיש לו תקנה אחר שנשברו אבל לא הקולא ואם כן הדרא קושיא לדוכתי' דלפי זה גם לתירוץ הראשון כלי זכוכית מטמא מאוירו ואם כן למה כתבו התוס' דכי משני הואיל ונראה תוכו וכו' לא מצי למיפרך וכו' והרי גם לתי' הראשון ג"כ צריך לומר כן:

ונראה שהתוס' ס"ל כסברת הראב"ד בה' כלים פ"א ה' ה' הי' אפשר לגזור שלש טומאות לפי שלא מצינו שלש טומאות הללו בשום כלי דהיינו תוך וגב ואויר לכך מיעטו את האויר שהוא חידוש וכל זה לתי' ראשון דשייך בו גב אבל לרב אשי ודאי דמטמא מאוירו ולא מיקרי שלש טומאות דלרב אשי גם הגב מיקרי תוך הואיל ונראה מתוכו כברו:

ודע שאף שכתב הראב"ד שמיעטו את האויר מפני שהוא חידוש אין מדבריו סיוע לדברי המ"ל שנתן טעם בארץ העמים לחלק בין גוש לאויר משום שהאויר חידוש הוא בטומאת מת דמה בכך כיון שכבר חששו בארץ העכו"ם שמא קברו שם מת צריכין לגזור כל טומאת מת. אבל כוונת הראב"ד בכלי זכוכית שיש בו לגזור שלש טומאות דכולהו שייכי בו אלא שאי אפשר לגזור שלשתן שהוא דבר שלא מצינו בשום כלי שמקבל טומאה מן התורה והוצרכו למעט אחד. ולכך מיעטו האויר שהוא חידוש:

ומעתה אי הוה ס"ל להתוס' כסברת המשנה למלך שדבר שהוא חידוש רק בדבר א' אף שגזרו לא גזרו על החידוש אם כן מאי קשיא להו להתוס' מכלי זכוכית הא גם בכלי זכוכית עצמו שייך תירוץ הגמ' יוסי גזר אגושא דהיינו נגיעת תוכו ורבנן דפ' שנים גזרו על אוירא:

וגם לדברי התוס' דבכלי זכוכית שורפים ושייך גם בכלי זכוכית אינהו גזור לתלות ורבנן דפ' שנים גזרו לשרוף ואם כן איכא למימר דעל אויר כלי זכוכית לא גזרו כלל משום שהיא חידוש כסברת המשנה למלך. אם כן איכא למימר דבאמת אינו מטמא מגבו והא דלא חשבי' במשנה היינו משום דכלי חרס ונתר מטמא מאויר וכלי זכוכית אינו מטמא מאויר. אלא ודאי שסברת המשנה למלך ליתי' וחילוק בין גושא לאויר בארץ ישמעאלים והוא ע"פ סברתנו דבגוש החמירו יותר משום דשייך בתרומת א"י שהיא של תורה:

ובגוף הדבר שנסתפקו התוס' בכלי זכוכית. לכאורה יש לומר דמעיקרא גזור בטומאה דאורייתא ולבסוף גזור אף על טומאה דרבנן ואמנם התוס' הוכיחו דא"כ גם בארץ כנענים יש לחלק כך. אמנם בשלמא לענין כלי זכוכית שיקבל טומאה דרבנן יש כמה טומאות דרבנן כגון טומאת עו"ג וטומאת משקין לטמא כלים ובית הפרס וכדומה. אבל בארץ כנענים שיטמא אחרים אפי' בדבר שאינו מקבל טומאה רק מדרבנן ליכא רק משקים וא"כ תינח למ"ד טומאת משקין דרבנן אבל למ"ד דאורייתא מאי איכא למימר וכולהו תנאי לא יחלקו על דבר שנגזר במנין ואעפ"י שכתבו התוס' בשמעתין בד"ה ועל אוירא דלרשב"י לא גזרו על ארץ כנענים יתר מקבריהם כבר כתב המשנה למלך דאפ"ה גזרו כדי שלא יצא מא"י לח"ל. וכוונת התוס' ג"כ על דרך התירוץ הראשון כגון שהביא עפר מארץ כנענים לא"י אלא שלתי' הראשון אפי' לרבנן אינו מטמא באויר ולתירוץ השני דוקא לרשב"י ועכ"פ כולהו תנאי צריכין ליישב גזירת יוסי וגזירת רבנן דפ' שנים:

ואמנם מצינו למימר לענין ארץ כנענים שיטמא כלי זכוכית וא"כ דלמא רבנן דפ' שנים שגזרו על ארץ כנענים ועל כלי זכוכית היינו חדא גזירה שארץ כנענים יטמא אפילו כלי זכוכית ונסתר קושיית הגמ' וצריך לומר דקושיית הגמ' וכל הפלפול הוא ע"פ תירוץ הראשון דשוינהו ככלי מתכות וקשיא מטומאה ישינה ונ"ל דטומאה דרבנן לא אחיתו בה בכלי זכוכית:

אלא דלפי מה שאבאר לקמן בסוף סוגיין דדוקא לענין טומאה ישינה שאין לה עיקר בשל תורה בשום מקום הוא שאמרו כן ולא בדברים אחרים א"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה הגמ' והא רבנן דפ' שנים גזור דלמא רבנן דפ' שנים גזרו על טומאה דרבנן דהיינו שארץ כנענים יטמא כלי זכוכית ולקמן יבואר זה:

אתו אינהו. יוסי ויוסי: גזור אגושא לשרוף. תרומה הנוגעת בגוש העפר: ואאוירא לתלות. תרומה הנכנסת באוירא ואין דבר מפסיק בינתים כגון שידה פרוצה מתחתיה: ואכתי. אגושא לשרוף באושא גזור: על ספק בית הפרס. כלומר על ספקו של בית הפרס כגון תרומה שנכנסת לבית הפרס דהוא שדה שאבד בה קבר היינו ספק דלא ידעינן אם האהילה על הקבר אם לאו: ועל ספיקו של עפר ארץ העמים. דכל עפר ארץ העמים מספקא לן בקבר של מת: ועל ספיקו של בגדי עם הארץ. דכולהו מספקא לן שמא ישבה עליהם אשתו נדה כדתנן (חגיגה דף יח:) בגדי ע''ה מדרס לפרושים: ועל ספק כלים הנמצאים. דלא ידעינן אם טמאים הן: ספק רוקין. כל רוקין מספקא לן דדילמא דזב נינהו: ועל ספק מי רגלי אדם. הך ספק לא דמי להנך דלעיל אלא אפי' מספקא לן אם מי רגלי אדם הן אם מי רגלי בהמה הן דאיכא תרי ספיקי לקולא דאם תמצי לומר דאדם שמא טהור: שכנגד מי רגלי בהמה. רבותא אשמעינן דלא תימא מדהני דבהמה הני נמי דבהמה: ודאי מגען וספק טומאתן. יודע ודאי שנגע בהן תרומה אבל אינו יודע אם הם טמאים אם לאו כדמפרש בכולהו: שורפים. והיינו אגושא: באושא התקינו. כמה שנים אחר חורבן כדאמרינן בר''ה (פ''ד דף לא.) גבי י' מסעות נסעה שכינה: ואלו חוצצין. לגבי טבילה: הזפת והמור גרסינן: בכלי זכוכית. שהן חלקין ואין אדם מקפיד על טיט ודבר אחר הנדבק בהן לפי שנופל מאיליו והני הוא דמדבקי טובא וקפיד עלייהו ואין חוצץ אלא דבר המקפיד עליו: כגון שנקבו. וטהרו מתורת כלי חרס דכלי חרס שבירתו מטהרתו: והטיף לתוכו אבר. דחשיב ליה ככלי מתכות דכל קבלת טומאתו משום אבר המעמידו הלכך אית ליה טהרה במקוה: מטמא. ולא אמרינן בטיל ליה מתורת כלי כשאר כלי חרס הנשבר דקסבר הלך אחר המעמיד ותורת כלי מתכות עליו: אלא מעתה. הואיל ושוינהו ככלי חרס:

אתו אינהו גזור אגושא לשרוף כו'. וקשה דמכלי זכוכית לא תירץ כלום אפי' לפי המסקנא דהא ליכא למימר דמעיקרא גזור אזכוכית לתלות ולבסוף גזור לשרוף כדמסקינן אגושא דאכלי זכוכית לא שורפים כדאמרינן לקמן דעבוד רבנן היכרא דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים וי''ל דדוקא בטומאת גבן אמר לקמן דאין שורפין תרומה וקדשים דאינו טמא אלא משום דמדמי להו לכלי מתכות אבל שאר טומאות המטמאין מתורת כלי חרס שפיר שורפים תרומה וקדשים דהא דמו לגמרי לכלי חרס וכן בלאו הכי צריך לפרש כן לקמן ולספרים דגרסי הכא אלא מעיקרא גזור ולא קבלו מינייהו ואתו רבנן דשמונים שנה וגזרו וקבלו מינייהו למימרא דחדא גזרה הואי לשרוף והאמר אילפא כו' אתי שפיר דכלי זכוכית נמי בשינויא קמא תירץ: ואאוירא לתלות. תימה דתנן במסכת אהלות (כ''ב מ''ג) אלו מטמאין במגע ובמשא ולא באהל עצם כשעורה וארץ העמים וי''ל דהתם מיירי כגון שהביא עפר מארץ העמים לארץ ישראל אי נמי כר' שמעון דאמר קברי עכו''ם אין מטמאין באהל דלא החמירו בארץ העמים יותר מקבריהם ועוד תירץ דההיא משנה נשנית קודם גזירה שגזרו על אוירה אלא על גושא בלבד וכן משמע מדקאמר על גושא לתלות ועל אוירה ולא כלום ואמאי קאמר ועל אוירה ולא כלום לימא דמעיקרא גזרו על תרוייהו לתלות ולבסוף גזרו על גושא לשרוף ועל אוירה כדקאי קאי אלא משום דמוכח ממתניתין דאהלות דמתחלה כשגזרו על גושא לא גזרו על אוירה והא דבעי בנזיר בפרק כהן גדול (דף נד: ושם) ארץ העמים משום אוירה גזרו עליה או משום גושא גזרו עליה הא פשיטא דאאוירה נמי גזרו כדקאמר הכא אלא התם ה''פ משום אוירה גזרו עליה שלא יכנס באויר ארץ העמים בשום ענין אפי' ע''י שידה תיבה ומגדל או משום גושא שהוא מאהיל על הגוש אבל כשאינו מאהיל על הגוש כגון ע''י שידה תיבה ומגדל טהור: על ששה ספקות שורפין. אומר ר''י דאפי' איכא ספקות יותר ששורפין את התרומה עליהן כגון סככות ופרעות וכיוצא באלו הכא לא חשיב אלא הנהו דתקינו באושא: על ספק בית הפרס. נראה לר''י דמיירי בשדה שנחרש בה קבר דטהור מדאורייתא ולא חיישינן לעצם כשעורה ולא הוי אלא מדרבנן אבל שדה שאבד בה קבר הוי ספיקא דאורייתא כדמוכח במ''ק (ד' ה:) וא''כ לחכמים אמאי קאמרי אף ספק מגע ברשות היחיד תולין והתנן בפ' ו' דטהרות דכל ספקות ברשות היחיד טמא: ועל בגדי עם הארץ. דגזרו עליהם שיהיו כזבין לכל דבריהם ואפילו רוק שלו טמא דאמר בפ' בתרא דחגיגה (ד' כג.) גזירה משום צינורא דעם הארץ ואפילו טמא מת רוק שלו אינו טמא אלא שעשאוהו כזב לבד מהיסט ומדרס שלא גזרו עליו כדתנן במסכת טהרות (פ''ז משנה ו) דקתני התם בגנבים שנכנסו לבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומה הן מטמאין אוכלים ומשקין אבל כלי חרס המוקף צמיד פתיל ומשכבות ומושבות טהור ואם יש עמהן נכרי או אשה הכל טמא ובהניזקין (גמין דף סא. ושש) משמע נמי הכי דפריך וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה משמע דהוא אינו מטמא בהיסט ועל ספק רוקין נמי דקאמר דחיישינן שמא של עם הארץ הן שרוקו טמא היינו כדפרישית ולא כפ''ה דפירש דבגד ע''ה טמא דחיישינן שמא ישבה עליו אשתו נדה: ועל ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה. פ''ה דספק ספיקא הוא וקשה דבפרק בנות כותים (נדה דן לג: ושם) תנן דאין שורפין עליהן תרומה מפני שטומאתן בספק ורמינהו על ו' ספקות שורפין כו' ומשני דמתני' דהתם מיירי דאיכא ספק ספיקא ומש''ה אין שורפין ולפירוש הקונטרס הא על ספק מי רגלי אדם שורפין אע''ג דהוי ספק ספיקא ונראה לר''י דנקט מי רגלי בהמה משום דכשהן זה אצל זה הן ניכרות טפי שהן של אדם וליכא אלא ספק אחד: אלמה תנן אלו חוצצין בכלים. וליכא למימר דההיא טבילה בכלים חדשים מיירי כשקונים מן הנכרים כדאמר בסוף מסכת ע''ז (דף עה:) דצריכי טבילה דהא קתני סיפא בפ''ט דמסכת מקוואות (משנה ה) על השלחן ועל הטבלא ועל הדרגש (ועל הדולבקי) חוצצין: ורבי מאיר היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד. ובפרק במה אשה (לקמן דף נט:) דקתני שהיה רבי נחמיה אומר בטבעת הלך אחר חותמה בעול הלך אחר סמלוניו בסולם הלך אחר שליבותיו כו' וחכמים אומרים הכל הולך אחר המעמיד לא מייתי הכא דהכא קרי מעמיד זה מה שנותנין לתוכם והתם קרי מעמיד דבר המעמיד כלי עצמו כגון עמודי סולם שמחברים את השליבות: וחכמים מטהרין. ואם תאמר והיכי מוכח מהכא דרבי מאיר סבר הכל הולך כו' דילמא הא דמטמא ר' מאיר משום דחשיב סתימה מעלייתא ומטמא מדין כלי זכוכית ולא מדין כלי מתכות וחכמים לא חשבו ליה סתימה מעלייתא ולכך מטהרים לגמרי ויש לומר דמסתבר ליה דלכולי עלמא הוי סתימה מעלייתא ופליגי דר' מאיר מטמא טומאה דאורייתא מדין כלי מתכות דסבר הכל הולך אחר המעמיד וחכמים מטהרין מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא טמא לפי שגזרו על כלי זכוכית דסתימה מעלייתא היא אבל אין לפרש דרבנן