שבת יב ע"א

דף יב - א

אבל אם הניחה בשביל להרחיק את הגשמים  שלא ילקה הכותל מחמתם, אינו ב"כי יותן"! שהרי אין המשקין לרצונו, ואין צריך להם. ואף על פי שניחא ליה בנפילת המים רחוק מן הכותל, כיון שאינו אלא משום לאצולי מטינוף לא חשיב ניחותא.

והוא הדין לכיס של זב. מאחר וכל מטרת הכיס לאצולי מטינוף לא חשיב דרך הוצאה.

ודחינן: מי דמי כיס של זב לכפית הקערה? התם בהכשר, לא קא בעי להו להני משקין, אלא רצונו רק בהרחקתם על ידי כפית הקערה. ונהי דכפיית הקערה חשיבא ליה, אין הכשר האוכלין תלוי בה, אלא במשקין עצמם. והם לא חשובים אצלו לקבלם. אבל הכא בהוצאה, בעינן שיהיה הדבר שמוציאו חשוב אצלו. ועל הוצאת הכיס מחייבים אותו ולא על הזוב. והא קא בעי להו להאי כיס, לקבולי ביה זיבה! ואף דאינה אלא להצילו מטינוף, הוצאה חשובה היא.

הא לא דמי הוצאת כיס של זב אלא להא דתנן בסיפא [למשנה שלאחר ההיא דלעיל].

דתנן התם: עריבה שנתנה על הכותל בכדי שירד דלף הגשמים לתוכה - מים הניתזין ממנה, והנצפין וגולשים מתוכה לחוץ - בית שמאי אומרים: הריהם ב"כי יותן", ובית הלל אומרים: אינן ב"כי יותן"! ומשמע, שהמים שבתוכה, לכולי עלמא הרי זה ב"כי יותן"! ואף על גב דאין עושה כן אלא לאצולי הכותל מטינוף, כיון שלא כפה את הקערה על פיה אלא הניחה באופן שיפלו המים בחללה, גלי דעתיה שרוצה בקבלת המים בתוך הכלי, והיא לרצונו.

והוא הדין להוצאת כיס של זב. דאף דבזיבה עצמה לא ניחא ליה, ולא צריך לכיס אלא בשביל לאצולי מטינוף, מכל מקום חשוב הוא אצלו. הלכך דרך הוצאה היא.

אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו ביישוב הסתירה שבין שתי הברייתות דלעיל: לא קשיא. הא דקתני "אם יצא [הזב בכיסו] חייב חטאת", בשיטת רבי יהודה היא. והא דקתני "ואם יצא, פטור אבל אסור", שיטת רבי שמעון היא.

דפליגי לקמן צ"ג: במוציא את המת במטה לרשות הרבים, שהיא מלאכה שאין צריכה לגופה. שהרי אין לו חפץ בעיקר תכלית ההוצאה. ואדרבה, רצונו שלא יהיה לו מת ולא יבוא לו כלל צורך במלאכה זו. ורק בדיעבד יש לו עתה הכרח לסלק המת מלפניו. ^[1] ואפילו הכי מחייב בה רבי יהודה. אבל רבי שמעון פוטר בה, משום דלא מיקרי "מלאכת מחשבת".

וכן הוצאת כיס של זב היא מלאכה שאין צריכה לגופה. שהרי ברצונו לא היתה באה לו הזיבה כלל. אלא דאחר שבאה, צריך הוא לכיס להגן על בגדיו. לפיכך, לרבי יהודה חייב חטאת, ולרבי שמעון פטור אבל אסור מדרבנן.

תני דבי רבי ישמעאל: יוצא אדם בתפילין בערב שבת עם חשיכה! ולא חיישינן בהו שמא ישכח ויוציאם לאחר חשיכה. ^[2]

והוינן בה: מאי טעמא דלא חיישינן בהו להכי?

ומשנינן: כיון דאמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה! כדי שלא יסיח דעתו מהם.

וילפינן לה בקל וחומר מציץ. מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת של שם ה', אמרה בו תורה "והיה על מצחו תמיד", וקרא יתירה הוא, דהא כבר כתיב ברישא דקרא "והיה על מצח אהרון", אלא בא ללמד, שלא יסיח הכהן הגדול דעתו ממנו - תפילין שיש בהן אזכרות הרבה, על אחת כמה וכמה שלא יסיח את דעתו מהן! ועל ידי שממשמש בהם בכל שעה, זוכרן.

הלכך, כיון שממשמש בהם בכל שעה מידכר דכירי להו! ואין לחוש שמא ישכח מהם ויצא עמם בשבת.

תניא: חנניא אומר: חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה! בשביל לבודקו שלא יהיה כרוך בו שום דבר, פן יוציאנו בשבת.

אמר רב יוסף: הא דחנניא, הלכתא רבתא היא לשבת! שעל ידו האדם ניצל מאיסור הוצאה.

שנינו במתניתין: לא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר!

איבעיא להו: האם כל דין נשנה בפני עצמו, והא דקתני "לא יפלה את כליו" לא קאי אאור הנר, אלא אפילו ביום אסור? וגזרו בו חכמים משום דחיישינן שמא יהרוג כינה ויעבור על איסור תורה, ומשנתנו כשיטת רבי אליעזר היא.

דתניא: אמר רבי אליעזר ההורג כינה בשבת כאילו הורג בריה גדולה כגמל! ^[3] והא דקתני "ולא יקרא לאור הנר", גזירה אחרת היא, משום דחיישינן שמא יטה את הנר.

או דלמא, גזירה אחת היא ותרוייהו משום שמא יטה. והא ד"לא יפלה את כליו" קאי נמי על אור הנר. אבל ביום מותר לעשות כן.

ופשטינן: תא שמע: אין פולין ואין קורין לאור הנר! דמשמע דתרוייהו אסורין דוקא לאור הנר.

ודחינן: מי אלימא ברייתא ממתניתין לפשוט ממנה? והא כמו שאת המשנה אפשר לפרש, ד"לא יפלה" גזירה בפני עצמה היא ולא קאי על אור הנר, כמו כן יש לפרש את הברייתא. ^[4]

ותו פשטינן: תא שמע: אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר! אלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון.

שמע מינה דתרוייהו, בין להפלות ובין לקרות, אין איסורם אלא לאור הנר, שמא יטה.

ומסקינן: שמע מינה!

אמר רב יהודה אמר שמואל: אפילו להבחין בין בגדו לבגדי אשתו לאור הנר - אסור! ^[5] דגם בזה יש לחוש שמא יטה.

אמר רבא: לא אמרן כן אלא בבגדים דבני מחוזא! שמפונקים הם ואינם אנשי עמל, ולכן בגדיהם רחבים ודומים לבגדי אשה. וצריך עיון מדוקדק להבחין ביניהם. הלכך איכא למיחש בהו שמא יטה.

אבל דבני חקליתא שעוסקים במלאכה בשדות, ומשום זה שרוולי בגדיהם צרים, מידע ידעי להבחין בין בגדיהם לבגדי נשותיהם בנקל, ואין לחשוש בהם להטיית הנר.

ודבני מחוזא נמי, לא אמרן לאסור להבחין בהם לאור הנר, אלא להבחין בין בגדיהם לבגדי נשותיהם דהן זקנות. שהם צרים קצת ודומים לבגדי אנשים המפונקים שרחבים קצת יותר מבגדי אנשים אחרים. אבל היכא דנשותיהם ילדות, שבגדיהן רחבים הרבה, לא דומים הם אפילו לבגדי אנשים מפונקים, ומידע ידיעי להבחין בהם, ושוב ליכא למיחש בהו שמא יטה.

תנו רבנן: אין פולין [בחול] את הבגדים מכינים ברשות הרבים, מפני הכבוד של העוברים ושבים! שדבר זה מאוס עליהם.

כיוצא בו אמר רבי יהודה, ואמרי לה רבי נחמיה: אין עושין אפיקטויזין [שתית משקה המביא להקאת האוכל] ברשות הרבים מפני הכבוד! שאף זה מאוס על הרבים.

תנו רבנן: המפלה את כליו בשבת מולל [מועך בין אצבעותיו] את הכינה בשביל להחליש את כוחה שלא תחזור אליו, וזורק אותה. ובלבד שלא יהרוג אותה. משום שהריגת כינה אסורה משום שבות. אבל מדאורייתא פטור עליה. הלכך לא גזרינן לאסור מלילה אטו הריגה.

אבא שאול אומר: נוטל את הכינה וזורק אותה, ובלבד שלא ימלול אותה! לפי שהריגת כינה אסורה מדאורייתא, ואסרו למוללה שמא יבוא להורגה. ^[6]

אמר רב הונא: הלכה כתנא קמא שמולל וזורק. וזהו כבודו של אדם לבער כך כינים, ואפילו בחול! ולא להורגם.

רבה מקטע להו לכינים והורגן אף בשבת. ^[7] ואף רב ששת מקטע להו בשבת. דסבירא להו כבית הלל דלקמן.

רבא שדי להו לכינים לקנא דמיא [ספל מים] בשביל שימותו. ולא היה הורגם באצבעותיו. שאין זה דרך כבוד. ^[8]

אמר להו רב נחמן לבנתיה: קטולין [הרוגנה] את הכינים אף בשבת, ואשמעינן לי קלא דמסנוותי [של שונאי] כשמתים. ^[9]

תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין הורגין את המאכולת [כינה] בשבת - דברי בית שמאי. ובית הלל מתירין. וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי שמעון בן גמליאל: אין משדכין את התינוקות בשבת בכדי לארס אותם, ולא מתעסקים את [עם] התינוק לשכור לו מלמד ללמדו ספר, ואף לא ללמדו אומנות! משום דכתיב "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר". שלא יהיו חפציך של שבת כחפציך של חול.

ואין מנחמין את האבלים בשבת. ואין מבקרים חולים בשבת! שדברים אלו מביאים לידי צער, שמשתף את עצמו עם המצטערים, ומבטל עונג שבת - דברי בית שמאי.

ובית הלל מתירין בכל אלו! בשידוך התינוקות וללמדם ספר או אומנות משום שדברי מצוה הם, ודוקא חפציך אסורים ולא חפצי שמים [לקמן ק"נ.]. וביקור חולים וניחום אבלים מותרים, משום שגמילות חסד הם, שמקלים מצער החולה והאבל [ערוך השלחן, סימן רפ"ז סעיף א'].

תנו רבנן: הנכנס לבקר את החולה בשבת, אומר לו: שבת היא שמונעת אותנו מלזעוק לרפואתך, ^[10] ובכל זאת הרפואה קרובה לבא! משום שצריך להרחיב דעתם בתנחומים, כדי שלא יצטערו. ^[11] ורבי מאיר אומר: אומרים לו לחולה: יכולה היא השבת שתרחם ותביא לך רפואה, אם תכבדה ולא תצטער בה! ואף שלא הותר בה לבקש רחמים עליך, אינה מונעת את רפואתך, אלא אדרבה, מועלת היא אף בלא תפלה. [מהרש"א].

לא קשיא הא ר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הא ר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אבל עיקר דבריו של ר' שמעון במשנה בפרק המצניע (שבת דף צג) דתנן וכן כזית מן המת וכזית מהנבילה וכעדשה מן השרץ חייבין ור"ש פוטר ובגמ' אמרי פוטר היה ר"ש אף במוציא את המת לקוברו וזאת ההוצאה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא לפי שזה שהוציא כלים מרשות לרשות לא לצורך נפשו הוציא לא לאכלו ולא ליהנות ממנו ולזאת נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה שאם חס ושלום יהיה זה המת סרוח או זאת הנבילה סרוחה ואין יכול לעמוד עמה מפני הריח הרע אז ר' שמעון מודה שאם הוציאה חייב חטאת מפני שהיא באותה שעה נעשית מלאכה שצריכה לגופה ופרק אמר ר' עקיבא (שבת דף צ) תנו רבנן המוציא ריח רע כל שהוא ובגמ' דבני מערבא אמרי את המת במטה חייב דברי הכל ולא כן תאני אף ריח רע כל שהוא ואמר ר' לא ור' שמעון מודה ליה אבל דברי ר' יהודה כבר אמר בעל ההלכות גדולות בהלכות שבת כופין את הקערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תישך אמר ר' יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי ואמר חושש אני לו מחטאת הא דאמרי' בכל דוכתא ר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה לא אשכחנן לה (עיקבא) [עיקרא] אלא מן האי וממאי דכי פליגי תנא קמא ור' יהודה בהא מתניתא במלאכה שאינה צריכה פליגי דקא אמרינן איכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת ומתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב מאן תנא אמר ר' יהודה ר' שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וקא פשטינן ליה לההוא דפטור ומותר מהא ועל עקרב שלא תישך אלמא כי פליגי במתני' במלאכה שאינה לגופה תנא קמא דאמר כופין קסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ור' יהודה קאמר חייב עליה ומעשה נמי אתא לקמיה רבן יוחנן בן זכאי ואסר וכתב אדוננו האי ז"ל דהני מילי דכתיבן בהלכות רבואתא דבתר רבנן סבוראי פרישו להו ותמצא במסכת כריתות בפרק ספק אכל חלב בסופו (דף כ) תנו רבנן החותה גחלים בשבת להתחמם בהם והבעירו מאיליהן תני חדא חייב ותניא אחריתי פטור הא דתניא פטור קסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והא דתניא חייב קסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה והתנאי שהזכרתי על דברי ר' שמעון שאם יהיה ריח רע והוציאו חייב חטאת כך מצאתי בפי' אדוננו האי ואלו דבריו ומדקדקי רבנן בהאי דקא מיפטר המוציא את המת הני מילי דלית ליה ריחא דאי אית ליה ריחא נמצאת הוצאתו מלאכה שצריכה לגופה ותניא בפרק אמר ר' עקיבא בסופיה המוציא ריח רע כל שהוא ואית לה להא מילתא סייעתא בתלמוד ארץ ישראל ומילתא מוכחא היא עד הנה דברי גאון נ"ע ואני עיינתי בתלמוד ארץ ישראל וכתבתי ממנו ההלכה שהוקדם זכרה וכפשוטן של דברים יראה סיוע גדול לאותו הפרט שפרטתי אבל כשתעיין בסוף הדברים שנאמרו לשם מודה ר' שמעון כו' לא הויא סייעתא אבל סמכתי על דברי אותם הגאונים ז"ל:

ואיפרכא הא דרבי זירא ואמרינן מי דמי הכיס דזב לקערה בכותל כו' ואוקמינה אביי ורבא הא דקתני חייב ר' יהודה דסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה והא דקתני פטור לר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וקיי"ל כר' שמעון:

תני דבי שמואל יוצא אדם בתפילין ע"ש עם חשיכה. מ"ט כיון דאמור רבנן חייב אדם למשמש בתפלין בכל שעה ק"ו מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה תמיד תפלין שיש בהן הזכרות הרבה עאכו"כ הלכך מדכר דכיר להו. תניא חנניא [אומר] חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה אמר רב יוסף הלכתא רבתי לשבת וכן הלכה:

לא יפלה את כליו איבעיא להו שמא יטה או שמא יהרוג כנים ומתניתין רבי אליעזר היא דקתני ההורג כינה בשבת והוא הפרעוש כהורג גמל בשבת ופשטנא לא יפלה שמא יטה את הנר.

אמר רב יהודה אמר שמואל אפילו להבחין בין בגדו לבגדה והני מילי בבני מחוזה ובזקנות אבל בילדות בגדיהן מידע ידיען שהן רחבות ודבבני חקליאתא נמי מידע ידיען:

תנו רבנן אין פולין ברשות הרבים ואין עושין אפיקטויזין ברה"ר מפני הכבוד.

הא דתני רבה בר שמואל יוצא אדם בתפיליו ע"ש עם חשיכה. קשה לן, והא היוצא בשבת בתפילין פטור הוא כדאי' בפ' במה אשה יוצאה, ואם כן ל"ל משמוש בתפילין, הא אמרן לרבא דכל שאם יצא בשבת פטור אין גוזרין בו. ואפשר לומר דשאני תפילין דדרך מלבוש הוא ואין אדם פושט עצמו בחוץ ואי לאו משמושין הוה אסור (כד"א) [כדאמרן] בתכשיטין בחצר:

הא דאמרינן הלכה מולל וזורק וזהו כבודו אפי' בחול. משום כבודו קאמר ולא מפני שהוא אסור, מדלא קאמר הלבה מולל וזורק ובלבד שלא יהרג אלמא א"צ להזהר כ"כ שלא יהרג ותנא דאמר ובלבד שלא יהרוג ובלבד שלא ימלול ר"א היא ור"א כב"ש ס"ל דאמרי אין הורגין את המאכולת בשבת דאיהו מדב"ש הוה כדאמרי' בכמה דוכתי (שבת קל:; נדה ז:) ר"א שמותי הוא, שפירושו מתלמידי שמאי, כדמוכח בהדיא בירושלמי במס' ביצה (א,ד) ובמס' סוכ' פ' הישן (ב,ח). א"נ קסבר ר"א לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר הזה דלא ס"ד לאוקמי מתני' כב"ש. מ"מ מסקנא דב"ה סברי מותר להרוג מאכולת בשבת אפי' לכתחלה ורבה דשדי להו לקנא דמיא ור"נ אמר לברתי' קטלן בשבת הוה דדבר הלמד מענינו הוא ומוכח בירושלמי דגרסי' התם חזקי' אמר כל ההורג כינה בשבת באלו הורג גמל שמואל מקטע ידא ורגלא ויהב לי' קומי עוקא ר' יוסי בר בון יהיב לי' גו צליחותא אר"ש בן חלפתא ולא מחלזון למות וחלזון יש בו גידין ועצמות ולא קתנו כל דבר שאין בו גידין אינו חי יותר מששה חדשים וכו'. ומיהו בגמרא דילן בפ' שמונה שרצים (קז.) לא אמרינן הכי, אלא מה אלים שפרין ורבין אף בל דפרין ורביץ דלפום הבי נמי אמרי' התם שהורג פרעוש בשבת חייב ותמה אני על ר"ת ז"ל שכ' כאן הכינה היא הפרעוש ואי אפשר וגמר' בהדיא הוא בפ' ח' שרצים מ"מ נפרש שהפרעוש מין רמש פרה ורבה הוא. וי"א שהוא מין הידוע ההווה מן העפר בימות החמה שקוריץ בערבי אלבויגו"ת והוא אינו פרה ורבה אלא שחייבין עליו כמי שהוא פרה ורבה מזכר ונקבה שכן ההורג עכבר שהשריץ מן העפר חייב ולא פטרו מאלים מאדמים אלא כגון כינה שהווה מן הזיעה וכן תילעים שבאשפות ובדברים המוסרחין, וז"ד הרמב"ם ז"ל [הל' שבת יא:]. ול"נ דעכבר שהשריץ מן העפר חייבין עליו ודאי מפני שמינו פרה ורבה הוא אינו אלא שהוא כמין הסריסים אבל מין שאין בהם מפרי' ורבים כלל כגון אלברנו"ת פטור ולכתחלה נמי מותר בין לצוד בין להרוג דבכלל מאכולת הן וכדפרישית. וא"ת על מה שאמרנו ר"א מתלמידי בית שמאי הוא והלא תלמידו של ריב"ז הי' ור' יוחנן תלמידו של הלל הי' כמו דאמרי' בב"ב קטן שבכולן ריב"ז א"ל חזר ושמש שמאי או אחד מתלמידיו או שהסכים עמהם בדבריהם ונמנה עמהן כדאמרינן בו ביום גדשו סאה ור' יהושע שהי' מדב"ה אמר בו ביום מחקו סאה לפי שלא נעשה כרצון ב"ה שאותו היום כפופין היו בית הלל לבית שמאי. אי נמי ריב"ז קיבל מהלל ומשמאי כדתנן באבות, ושנה לו מדותיו של הלל ומדותיו של שמאי, והוא ראה דבריו של שמאי ונתחבר לתלמידיו:

מדאמרינן: מולל וזורק וזהו כבודו ואפילו בחול. ולא קאמר ובלבד שלא יהרוג, שמעינן מינה דמשום כבודו בלחוד קאמר, אבל אם בא להרוג ואפילו בשבת מותר. ומ"ד ובלבד שלא ימלול ובלבד שלא יהרוג רבי אליעזר היא דאמר הורג כנה כהורג גמל, ולא קיימא לן כוותיה דמדבית שמאי הוא, וקיימא לן כבית הלל דמתירין להרוג מאכולת, ורבא נמי דשדי להו לקנא דמיא ורב נחמן דאמר לבנתיה קטלן, בשבת הוי, דדבר הלמד מענינו הוא. וכן מוכח בירושלמי (פ"א, ה"ג). וטעמא דכנה שמותר להורגה לפי שאינה פרה ורבה דאינה גדלה אלא מן הזיעה, ואנן מאילים ילפינן כדאיתא בריש פרק שמונה שרצים (לקמן שבת קז, ב) מה אילים שפרים ורבים אף כל שפרה ורבה, ומכאן אמרו שם דאסור להרוג פרעוש בשבת לפי שהוא פרה ורבה.
ופרעוש יש שפירשו אותו המין השחור שנקרא בערבי בורגות. ויש שאמרו שאותו המין הנקרא בורגות אינו פרה ורבה ואינו נעשה אלא מן העפר, ועל כן פירש כאן ר"ח ז"ל שהכנה היא הפרעוש, לפי שכתיב (שמות ח, יב) והך את עפר הארץ והיה לכנים, אלמא הכנה היא דהוה מן העפר.
ואלא מיהו אי אפשר לומר שהיא הפרעוש הנזכר בגמרא, דהא משמע התם בפרק שמונה שרצים שהפרעוש הוא מין שפרה ורבה ואסור להורגו, ולא נחלקו בו רבי אליעזר ורבי יהושע אלא לצודו לפי שאין במינו ניצוד אבל להורגו כולי עלמא מודו דאסור. ואפשר שאותו פרעוש מין רחש אחר הוא שפרה ורבה ולא הבורגות.
והרמב"ן ז"ל כתב שהבורגות מותר לצודו ולהורגו שבכלל מאכולת הוא. ומסתברא ודאי הכין, מדאיבעיא לן היכי קתני אין פולין כדי שלא יהרוג ואין קורין לאור הנר ור' אליעזר היא דאמר ההורג כינה בשבת כהורג גמל, או דילמא אין פולין לאור הנר קאמר אבל כדי שלא יהרוג לא, כלומר: דמותר להרוג ודלא כרבי אליעזר, ואסיקנא דאין פולין לאור הנר קאמר הא ביום שרי, דאלמא משום שמא יהרוג לא דמותר להרוג, ואם איתא דאסור להרוג בורגות הרי אותו המין מצוי בבני אדם ככנה ואם כן יהא אסור לפלות כליו אפילו ביום כדי שלא יהרוג, אלא ודאי משמע מהכא דאותו המין מותר להרגו.

יוצא אדם בתפליו ערב שבת עם חשיכה שכיון שחייב אדם למשמש בתפליו בכל שעה ממה שנאמר בציץ והיה על מצחו תמיד ואם בציץ שאין בו אלא אזכרה אחת נאמר כן קל וחומר לתפילין שיש בהם כמה אזכרות מכיון שהוא ממשמש הוא זוכר וחולצם ואע"פ שאף בלא טעם זה מותר שהרי אף בשבת ובמזיד אם הוציאן דרך מלבוש פטור ואם נאסרם ערב שבת הרי היא גזרה לגזרה מ"מ לרווחא דמילתא נאמרה כלומר שאף לדעת האומר שגוזרין גזירה לגזירה מותר ומ"מ יהא אדם זריז למשמש בכליו ערב שבת שמתוך כך ישמר מכמה שגגות:

כבר ביארנו שזה שאמרו לא יפלא אדם את כליו פירושו מחשש שמא יטה ולא נאסר אלא בלילה לאור הנר הא ביום מותר שלא היתה הגזירה שמא יהרוג ולדעת האומר ההורג כנה בשבת כאלו הורג גמל אלא מותר להרוג את הכנה בשבת הואיל ואין הוייתן אלא מן הזיעה ואין פרין ורבין וכן רמשים המתהוים מן הפירות שהבאישו ובגללים והתולעים של בשר ושבתוך הקטנית הא מ"מ כל שפרה ורבה או כל שנעשה מן העפר אע"פ שאין פרה ורבה כגון הפרעושי' אסור לצודן מעל הקרקע או מעל בגדיו הא מעל בשרו מותר ובלבד שלא יהרג וההורגו חייב ושמא תאמר וא"כ נגזור בפלוי כלים אף ביום מחשש שמא יהרגם סתם פלוי אינו אלא מן הכנים שאין עשויים לקפוץ ולברוח ואין גוזרים עיקר ודבר המצוי מפני טפל ודבר שאינו מצוי:

ויש מפרשים בכאן כינה פרעוש ומתירין לצודה ולהרגה בשבת ואומרים שבכלל מאכלת היא שהותרה בסוגיא זו ומה שנאמר בפ' שרצים שההורג פרעוש חייב הוא אצלם מין שפרה ורבה ואע"פ שההורג עכבר הנוצר מן האדמה חייב אע"פ שאינו פרה ורבה אפשר הואיל ובמינו יש שפרים ורבים ואלו הנוצרים מן העפר הם כמין סריסים אבל מין זה הנקרא אצלנו פרעוש אין במינו פרה ורבה כלל ומותר ומ"מ כל העולם נהגו בזה איסור וכדעת ראשון:

לא סוף דבר שאסור לפלא את הכלים בליל שבת לאור הנר אחר שהם צריכים עיון גדול אלא אף להבחין בין בגדו לבגד אשתו ומ"מ דוקא במקום שהוא צריך בה לעיון גדול מצד שמלבושים אלו כעין אלו אבל במקום שיש בהן הפרש גדול כגון שאלו לבנים ואלו צבועים אלו רחבים ואלו קצרים וכיוצא באלו שאין הדבר צריך עיון גדול מותר וכן כל כיוצא בזה:

ראוי לאדם שלא לפלא את כליו ברה"ר וכן שלא להמאיס את עצמו בעיני הרואים וכן שלא לעשות אפיקטויזין ר"ל הקאה ברה"ר ומטעם זה בעצמו והמפלא את כליו בשבת אם רצה להרוג הורג על הדרך שביארנו ומ"מ מדרך המיאוס ראוי לו שלא להרוג אף בחול אלא מולל בין אצבעותיו להתיש כחו שלא ישוב על בשרו וזורקו וזהו כבודו אף בחול:

משדכין בשבת על התינוקת ליארס ועל התינוק ללמדו תורה וללמדו אומנות ומנחמין אבלים ומבקרין חולים בשבת ומ"מ המבקר את החולה צריך שלא יצטער ולא יהא צועק עליו בתפלה וכן לא יצער בני הבית בדבריו אדרבה אם היו צועקים יהא גוער בהם ומשקיטם בדברי ניחומים שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ושמא זכות שמירתה תהא מגינה עליכם ורחמי השם מרובים וכיוצא בדברים אלו וכשהוא נפטר ממנו יאמר הקב"ה ירחם עליך בתוך חולי עמו ישראל שכל מי שיש לו חולה ראוי לערבו בתפלתו עם שאר חולי ישראל וכן כשינחם אבלים יזהר שלא יצערם בדבריו ומצד שדברים אלו אינם מסורים לכל אמרו שבקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת:

עריבה שירד הדלף לתוכה כו' פי' מסיפא דעריבה מסתייע דאלו רישא דירד הדלף מאליו לתוכה אין המים שבתוכה גבי יותן דלא הוה ניחא ליה שירד הדלף לתוכה ומש"ה תני בה נטלה לשופכה בית שמאי אומרים בכי יותן ובה"א אינן בכי יותן נטלה לשופכה אלו ואלו מודים שהן בכי יותן אלמא כיון דהוה ניחא ליה שירד הדלף לתוכה כ"ע ל"פ דמים שבתוכה הוי בכי יותן ואע"פ שא"צ לאותן המים לבד דניחא ליה שיכנסו בעריבה כדי שלא יטנפו כלי ביתו חשוב רצון והם ה"נ אע"ג דלא ניחא ליה בטיפות הזיב כין דניחא ליה שתיפול בכיס שלא תטנף כליו הויא מחשבה עיין בקונטרסי בפ"ד דמכשירין.

תוספות בד"ה שמא יהרוג כו' לכך נראה לר"ת כו' וכינה הרוחשת שרי להרוג כב"ה המתירין כו' עכ"ל לכאורה אין לפסק זה מקום כאן לפי' ר"ת דלפי' הר"ר יוסף הוא בהיפך זה דשחורה הקופצת שרי להרוג כב"ה כו' ואפשר דמשמע להו דמאכולת דנקטי בה היינו כינה הרוחשת ומה שהביאו מהא דרבה מקטע להו בשבת ר"ל נמי דהך דבית הלל הלכתא נינהו ודו"ק:

בד"ה נוטל וזורק כו' דאבא שאול כרבנן וגזר מלילה עכ"ל. ות"ק נמי דאמר מולל וזורק ולא יהרוג נמי כרבנן דר"א אלא דניחא טפי אליביה דלא הוי רק חדא גזירה הריגה דכינה אטו הריגה דפרעוש מיהו ק"ק לפריב"א דרבה מקטע להו בחול קאמר אמאי לא פירשו דהך ברייתא בפרעוש איירי ולכ"ע הריגה חייב בה ואבא שאול נמי לא גזר רק חדא גזירה מלילה אטו הריגה ויש ליישב דמפלה את כליו משמע בכל גוונא אפי' במפלה את כליו משום כינה ובהכי ניחא הא דמבעיא לן לעיל אמתניתי' לא יפלה כו' שמא יהרוג ור"א היא כו' ולא קאמר לכ"ע שמא יהרוג ובמפלה כליו משום פרעוש והיינו משום דמפלה כליו משמע בכל גוונא גם משום כינה ודו"ק:

בד"ה רבה מקטע כו' ואנן סמכינן ארש"י דפי' בשבת וקיימא כב"ה כו' עכ"ל ר"ל דאע"ג דלפרש"י רבה דלא כת"ק ודלא כאבא שאול ואפ"ה אנן סמכינן למיעבד כרבה דקיימא כב"ה כו' ולפי זה הני תנאי דלא כב"ה אבל הרא"ש כתב ליישב בזה דהני תנאי מצי סברי כב"ה דשרו להרוג ע"ש:

אומר שבת היא מלזעוק כו'. דלא התירו לזעוק בשבת על חולה וכדאמר לקמן דבקושי התירו אפילו לבקר משום דשמא יזעוק כפי' הרי"ף ואמר דא"כ יהיה לו מניעה בשבת שלא יבא לידי רפואה כמו בחול שיכול להתפלל על רפואה ע"כ אמר רפואה קרובה לבא בשבת בלא תפלה כמו בתפלת חול ור"מ אמר על דרך זה גם כי לא הותר לו להתפלל על כך בשבת יכולה היא שתרחם בלא תפלה ופי' הרי"ף יכולה היא שבת שבזכותה תרחם ור"י אומר המקום ירחם כו' ר' יהודה ורבי יוסי בשבת נמי איירי ומסתמא דלא פליגי אהני תנאי דס"ל דלא הותר לזעוק בשבת אלא דס"ל דלשון זה המקום ירחם עליך דעם החולה מדבר לא משמע ליה לשון תפלה אלא דגם שלא הותר לזעוק בשבת המקום ירחם עליך כו' בלא תפלה מותר בשבת ושבנא הוסיף ע"ד ת"ק שיאמר לחולה כי רחמיו של הקב"ה מרובים להביא רפואה בלא זעקה אך שבתו ונוחו בשבת לשלום כפירש"י ונראה דכן יאמר (לך) לשלום בלמ"ד ולא בשלום בבי"ת וכ"ה בגירסת הרי"ף וכדאמרינן בסוף ברכות הנפטר מחבירו יאמר לו לך לשלום ולא בשלום שהרי יתרו כו' ויש לקיים גירסת הספרים דיש לחלק דהתם שחברו הולך ממנו לא יאמר לו אלא לך לשלום אבל הכא שהוא הולך מחברו יש לו לומר(לך) בשלום וטעמא רבה איכא בהך מלתא כמ"ש בסוף מסכת ברכות ע"ש ועוד הוסיף שבנא דבכניסתו יפתח במלת שלום וביציאתו יסיים במלת שלום דגם כי אסור לזעוק שאלת שלום שהיא בשמו של הקב"ה כדאמרינן לעיל הותר לו וק"ל:

מנין שהשכינה סועד כו' פירש"י סועד סומך ומשום רבינו יעקב סוער תרגום פוקד כלומר מבקר כו' ע"ש. ולא הוה הוצרך להנך ראיות דגמרא ערוכה היא פ' אין בין המודר לא ליסעור אינש קצירא לא כו' ומייתי לה נמי שם מניין לביקור חולים מן התורה שנאמר ופקודת כל אדם גו' ותרגמינן וסעורא וק"ל:

מניין שהקב"ה זן כו'. מפורש בפרק אין בין המודר:

ברש"י ד"ה הא לא דמיא וכו' משנה היא במס' מכשירין השנויה אחר הסיפא דהכופה וכו' הניחה שירד הדלף לתוכה וכו' ומכל מקום יש לשמוע מהך סיפא כדגרסינן בספרים נתנה לעריבה זו וכו' כצ"ל ור"ל אע"ג שבסדר המשנה לא תנא ושבתוכה הרי זה בכי יותן כמ"ש בספרים הכא בשמעתין מ"מ יש לשמוע כך מלשון המשנה דמדקתני ובמים הניתזין והצפין דהיינו שצפין ועולין מתוך הכלי פליגי בהו ב"ש וב"ה משמע הא במים הנשארים בתוך הכלי כ"ע מודו שהן בכי יותן כמו שכתבו התוספות בעמוד זה בד"ה ושבתוכה וכו':

ד"ה שבת היא מלזעוק צריך להרחיב דעתם וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה מי אלימא ממתניתין וכו' ממתניתין דקתני ולא יפלה את כליו ר"ל דברייתא דקתני אין פולין ואין קורין משמע דשניהם ענין אחד ושניהם נמשך וקאי לאור הנר דקתני בסיפא אבל במתני' דקתני ולא יפלה בוא"ו לא יקרא לאור הנר משמע דמילי מילי קא חשיב וכל אחד הוא ענין בפני עצמו:

ד"ה נוטל וזורק וכו' ורש"י פי' דכר' אליעזר ס"ל וקשה דמשמע דר' אליעזד ס"ל דלפלות נמי אסור כצ"ל ר"ל ואי ס"ד דאבא שאול כר"א למה מתיר לטלטל ולזרוק הא לר"א אפילו לפלות דהיינו ליטלן מהבגדים ולזרוק נמי אסור:

בא"ד ומיהו י"ל דלעיל לא קאי הכי ר"ל דלא קאמר דלרבי אליעזר אסור אפילו לפלות אלא לפי מאי דבעי למימר דלא יפלה דמתניתין הוי פירושו אפילו ביום אבל לפי מה דמסיק דלאור הנר קאי אתרווייהו אלא יפלה ואלא יקרא ותרווייהו משום שלא יטה ס"ל דגם לר"א מותר לפלות ביום אלא שלא ימלול:

רש"י בד"ה הא לא דמיא כו' השנויה אחר הסיפא כו'. נ"ב פי' יש עוד בבא אחרת קודם התחלה משנה זו:

תוס' בד"ה רבה מקטע להו כו'. נ"ב והרא"ש אוסר הריגת כינה במפלה בגדיו אם לא בראש דאין שייך לגזור אטו הריגת פרעושים ע"ש:

גמרא עריבה שירד הדלף כו'. ע"ש במכשירין פ"ד מ"ה בר"ש ובא"ר גירסות אחרות נכונות בכאן:

תוס' ד״ה אפי'. שוין. נ"ב משמע באתרא דשוין לית בה משום לי"כ גבר על אשה וגו' וכן מוכח בפ״ו דנדרים (מט:) גבי אתתא דר"י דעבדא גלימא דהוטבי. מ"מ ודאי צריך שיהא היכר אחר להבחין בין זכר לנקבה כשהן ילדים לפחות עד שיצמח זקן לזכר ועד שיהיו שדים נכונו לנקבה:

חַיָּב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בִּתְפִלִּין כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה, קַל־וָחֹמֶר מִצִּיץ. יש להקשות והלא כפי הסוד הציץ מעלתו גדולה מתפלין, שהציץ אורות מוחין דאבא והתפילין אורות מוחין דאימא כנזכר בספר הכונות בדרוש הציצית דרוש ד', ואף על גב שבדרוש התפילין דרוש וא"ו כתב על תפילין דרבינו תם שהוא ממוחין דאבא, כבר פירש רבינו הרש"ש ז"ל הכונה הוא חכמות דבינה, ועיין דברי שלום דף א' שאלה ג'. ואם כן יש להקשות כיון דהציץ הוא במחשבה עליונה צריך ליזהר בו בהסח הדעת יותר מתפילין? ונראה לי בס"ד דאין הכי נמי לפי סודו הציץ עליון יותר אך שפיר עביד קל וחומר, כיון דלפי הנגלה אנו רואין בתפילין מעלה יותר, שיש בו כמה אזכרות ובציץ אזכרה אחת עבדינן קל וחומר לפי הנגלה. ומ"ש הִלְכָּךְ, מִידְכַּר דָּכִיר לְהוּ, נראה לי בס"ד כפל הלשון לרמוז על סדר רש"י וסדר רבינו תם דבשניהם צריך להזהר, ואפילו אם שניהם עליו יזהר בשתיהם ולא סגי ברש"י לחוד, ואף על גב שהוא מברך על רש"י בלבד.

הִלְכְתָא רַבָּתִי לְשַׁבָּת. נראה לי בס"ד הא דנקיט לשון זה ללמדנו שמצות שבת שקולה כנגד כל מצות שבתורה, ולכן המחלל שבת בפרהסיא מומר לכל התורה כולה, נמצא כל השומר הלכה אחת מהלכות שבת כאלו שמר כל תרי"ג מצות, דהיינו גם שאר תרי"ב מצות, ולזה קורא להלכה דשבת הִלְכְתָא 'רַבָּתִ"י' אותיות תרי"ב, כי השומר אותה כאלו שמר גם שאר תרי"ב מצות!

שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק, וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בתפלת משה רבינו ע"ה על מרים (במדבר יב, יג) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ, שהמתיק בזה חמשה חסדים והג' שבדעת ז"א ועל ידי זה נמתקו הגבורות ונתרפאה עד כאן לשונו, נמצא הרפואה תהיה מן מתוק הגבורות בחסדים. וידוע כי בשבת עת רצון ויש בלאו הכי מיתוק הגבורות ולכן היום אין צריך לזעוק כמו שזעק משה רבינו ע"ה בְּאֵל נָא רְפָא נָא לָהּ כדי למתק הגבורות ולהמשיך הרפואה, אלא רְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא בלאו הכי מחמת עצומו של יום. או יובן בס"ד לפרש אומרו קְרוֹבָה לָבוֹא, כי ידוע שהרפואה תמשך מן יו"ד שה"ס [שהנה סוד] אצילות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (תהלים מא, ד) הֳ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי. וידוע שבארץ ישראל שפע האצילות יתלבש בבריאה והבריאה ביצירה וזהו בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ יהיה עוד התלבשות היצירה בעשיה, אמנם בשבת לא יהיה התלבשות ביצירה אלא נקבל מן הבריאה בלתי התלבשות היצירה, וז"ש וּבַּיּום הַשְּׁבִיעִי נִתְעַלָּה וְיָשַׁב עַל כִּסֵּא כְבודו שהוא הבריאה שנקרא כסא הכבוד, ולכן אומרים רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ בשבת וכנזכר בספר הכונות. נמצא בשבת רפואה הבאה מן האצילות שה"ס יו"ד וסוד חכמה היא קְרוֹבָה לָבוֹא אצלינו יותר מימי החול, כי אין בשבת התלבשות ביצירה וכל שכן בעשיה, ולכן אין זעקה בשבת שזעקה היא בסוד היצירה שה"ס קול, ולזה אמר שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק, וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא כי אין התלבשות ביצירה, גם רצונו לומר אם תכבדו השבת מלזעוק בו אז בשכר זה ישועה קְרוֹבָה לָבוֹא.

וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יְכוֹלָה הִיא שֶׁתְּרַחֵם. בתיבת הִיא רמז על פסוק (במדבר יב, יג) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ, שבו מיתק משה רבינו ע"ה הגבורות כדי לרפא את מרים כנז"ל. וידוע שיש שם אחד מצורף מכל אותיות פסוק הנזכר [וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל הֳ' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ] מסוגל לרפואת החולה, וכותבין לו בקמיע ויש מטפים מים לתוך הכוס ומכוונים בכל טיפה אות אחת מן השם של פסוק ומשקין את החולה. ובזה פרשתי בס"ד דקדוק תיבת 'לֵאמֹר' בפסוק הנזכר, ויבא נכון על דרך מ"ש רבותינו ז"ל בפסוק (בראשית כח, כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר, מה תלמוד לומר לֵאמֹר? אלא לֵאמֹר לדורות שממנו ילמדו לידור בעת צרה ע"כ. ולזה אמר (במדבר יב, יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל הֳ' לֵאמֹר, לדורות שילמדו ממנו לרפאות החולה בדברים אלו אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. ולזה אמר יְכוֹלָה הִיא שֶׁתְּרַחֵם רמז בתיבת 'הִיא' על פסוק הנזכר שהוא חמשה תיבות ויש בהם י"א אותיות וסימנם הִי"א, וז"ש יְכוֹלָה הִי"א סגולת פסוק הנזכר שֶׁתְּרַחֵם מאליה מחמת קדושת השבת אף על פי שאין מזכירים בפה.

גמ' מי אלימא ממתניתין וכו'. לקמן דף פג ע"א עירובין דף פט ע"ב:

שם ואין מבקרין חולין וב"ה מתירין. עי' לקמן קנ ע"א תוס' ד"ה ואמר ר"א:

רש"י ד"ה וב"ה מתירין דקסברי חפציך וכו'. לקמן דף קנ ע"א:

יוצא אדם בתפלין וכו' עיין היטב מג"א ססי' רנ"ב דאתי' שפיר אליבא דרבא דלא גזר גזירה לגזירה:

חייב אדם למשמש בתפלין ק"ו מציץ לכאורה צ"ע לר' יהודה דאין על מצחו אינו מרצה א"כ הא דחייב למשמש איננו משום קדושת השם אלא משום שלא יסח ממקומו הראוי ולא ירצה הקרבנות ומה ק"ו הוא זה לתפלין. ע"כ נלע"ד דודאי לא אתי' אלא כר"ש דהלכתא כוותי' בהאי דטומאה דחוי' בצבור וס"ל דמקרא נדרש לפניו ולאחריו כדקיי"ל בכל התורה כולה והכי דרשינן והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו. תמיד לרצון אפי' אינו על מצחו נמי לרצון וא"כ ע"כ הא דלא יסיח דעתו משום קדושת השם הוא והוי ק"ו לתפלין אך ר' יהודה דדרש מצח מצחו שאינו מרצה אלא כשהוא על מצחו ע"כ אין המקרא נדרש לאחריו כלל אלא לפניו על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ולא משום קדושה אלא משום ריצוי הקרבנות ואין כאן ק"ו לתפלין כלל. והא דאמרינן ביומא דר"י מפיק הא תמיד לדרבה בר"ה לאו לכולה מילתא קאמר שיהיה תפלין ק"ו אלא שלא יסיח דעתו מציץ אבל רבה בר"ה ע"כ כר"ש ס"ל והכי פסק רמב"ם. ובס' שאגת ארי' כ' בזה דברים רחוקים מאד וע"ש:

ק"ו מציץ הקשה בס' באר שבע פ' אלו נאמרים הא אין כה"ג מגבי' ידו למעלה מן הציץ וכהנים הדיוטים מגביהים למעלה מהתפלין ש"מ ציץ חמור וכבר קדמו ר' אליעזר ממיץ בס' יראים סי' ט"ו ותי' דמשמש כל שעה היא שלא יפלו לארץ ויהי' נדרסים ברגלים ואז חמורים תפלין שיש בהם הרבה אזכרות הנדרסים ח"ו אבל לענין הגבה יד השמות שבתפלין מחופים עור והשם בציץ מגולה והוה הציץ חמור טפי. והנה למ"ש דהסיח דעת דתפלין היינו שלא יהרהר הרהורים רעים וע' מ"ש מג"א ססי' רנ"ב נמי א"ש כשמהרהר ותפלין בראשו איכא גנאי לכל השמות הכתובים בתוכו ובציץ ליכא אלא שם אחד משא"כ בהגבהת יד כנ"ל:

ודברי ר"א ממיץ הנ"ל צריכים עיון כתבתי בתשובה א' וז"ל וצ"ל לר"א ממיץ דלא בעי משמוש משום היסח הדעת אלא שלא יפלו לארץ ומשמע ס"ל כר' אלי' דקושרם בכל יום ופותח וקושר ומתיר ומש"ה איכא חשש נפילה לארץ ולפ"ז בשל יד דלך לאות ולא לאחרים לאות והם תחת בית הזרוע של אונקלי שלו ולא שייך שיפלו לארץ אה"נ דלא בעי משמוש והך דעבורו דרעא אטוטפתא מפרש לי' כר"ת ביומא ל"ג ע"ב ע"ש. ומ"מ צ"ע קצת דא"כ הא דאמרינן פ"ק דשבת דמותר לצאת בתפלין כיון דצריך משמוש כל שעה לא שייך שמא ישכח ולפי הנ"ל תינח תפלין ש"ר בשל יד מאי איכא למימר ויש ליישב עכ"ל בתשובתי:

חייב אדם למשמש פי' רש"י שלא יהי' כרוך בשום דבר וכו' פי' לפי' דודאי ליכא למיחש שיהיה נתון בתוכו חפץ ויוציאנו דמסתמא יש לו בגד מיוחד להחליף בשבת ומאין יהי' חפץ נתון בתוכו ומשום עניים שאין להם להחליף עליהם אמר חנני' חייב למשמש לא שייך על זה הילכתא רבתי לשבת משום הני דלא שכיחי ע"כ פי' רש"י שמא יכרוך דבר בהבגד בלי כונה בתוך ימי השבועה ועתה בשבת ישכח שבת ויטול החפץ בידו ויוציאנה עמ"ש תוס' לעיל ד"ה שמא ישכח וק"ל:

ההורג כנה בשבת וכו' עד רבא שדי להו לקנא דמיא וכו' עמ"ש הרא"ש בפסקיו והרב מג"א סי' שי"ו ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן ברכי יוסף שם בס"ד:

(יב א) יוצא אדם בתפילין וכו' מ"ט כיון וכו'.—עי' ב"י או"ח סוף סי' רנב, שביאר דהיינו בנושאן בידו, אבל בראשו ובזרועו מותר בלאו הכי מאחר שבשבת עצמו אינו אסור אלא מדרבנן כדאיתא בעירובין רפ"י.

(שם תוס') ד"ה שמא יהרוג פי' הרב יוסף דאורליינ"ש.—דע שמ"ש בשמו ביבמות לו ב תוס' ד"ה ולא קתני ומרדכי שם רמז יט ואו"ז ח"א סי' תרכ"ט איתא בשו"ת מהר"ם בר"ב ד' פראג סי' תתס"ג בשם ר"י בכור שור; ומ"ש בחולין צח ב תוס' ד"ה רבא בשם ר"י דאורליינ"ש איתא ברוקח סי' תע"ה על שם ר"י ב"ר יצחק ב"ר יוסף מקינון; ואם כן שלשתם שם אחד הוא.

שלא ילקה כו'. דהיינו אצולי טינוף לא חשיב ליה הך כפיי': מי דמי. הא לא ניחא ליה בהנך משקין כלל וברצונו לא ירדו ונהי נמי דכפיית קערה חשיבא ליה אנן חשיבותא דמשקין בעינן וכפייה זו אינה אלא לגלות עליהן שאינו חפץ בהן אבל הכא לענין שבת אחשיבותא דהוצאה קפדינן והך הוצאה דכיס חשיבא דקא מיבעי ליה להציל על בגדיו: הא לא דמיא. ע''כ אם להכשר זרעים באת לדמויה לא תדמיה אלא להך: שירד דלף לתוכה כו'. משנה היא במסכת מכשירין (פ''ד משנה ה) השנויה אחר הסיפא דהכופה את הקערה והכי תנן עריבה שירד הדלף לתוכה כו' הניחה שירד הדלף לתוכה מים הניתזין והצפים ב''ש אומרים בכי יותן וב''ה אומרים אינם בכי יותן נטלה לשופכה אלו ואלו מודים שהן בכי יותן ומ''מ יש לשמוע מהך סיפא כדגרסינן בספרים (וכב''ה) נתנה לעריבה זו שירד הדלף לתוכה אע''ג דאצולי טינוף הוא אפילו הכי מדלא כפאה גלי דעתי' דאחשבינהו לקבלן והוו חשובים אותן שבתוכה והך הוצאה נמי אחשבה לקבולי בהאי כיס האי זיבה אע''ג דבזיבה לא ניחא ליה אנן לחיובי אהוצאת זיבה לא מהדרינן אלא אהוצאת כיס: הניתזין. למרחוק: והצפין. מלמעלה כשהיא מלאה: אינן בכי יותן. דלא ניחא ליה בהו: הא רבי יהודה. דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה שברצונו לא תעשה ואינו צריך לעיקר (תחלתה) [תכליתה] כי הכא שאינו צריך לזיבה זו שעל ידה בא הכיס הזה ואעפ''כ חייב עליה ופלוגתייהו בהמצניע (לקמן דף צג:) גבי מוציא המת במטה חייב ואע''ג דהוצאת המת לא ניחא ליה ביה ור''ש פוטר: עם חשיכה. ולא חיישינן דילמא נפיק בהו משתחשך: והיה על מצחו תמיד. קרא יתירא הוא להך דרשה דהא כבר קבע ליה מקום והיה על מצח אהרן: למשמש בבגדו. שלא יהא כרוך בשום דבר פן יוציאנו: הלכתא רבתי. דבר גדול יש כאן להפרישו מאיסור שבת: שמא יהרוג. וביום נמי עסקינן ולאור הנר דמתני' אלא יקרא קאי: כהורג גמל. כלומר דגדול מאד: או דילמא. לאור הנר דקתני אתרוייהו קאי ותרוייהו שמא יטה אבל ביום שפיר דמי: מי אלימא ממתניתין. דקתני לאור הנר בסוף ואפ''ה מספקא לן דאיכא לפלוגי בהו ולמימר דלאור הנר אלא יקרא קאי הכא נמי איכא למימר דאין פולין אפילו ביום ולאור הנר אאין קורין קאי: ת''ש. דקתני לאור הנר בתרוייהו: בני מחוזא. מפנקי ולא עבדי מלאכה ובגדיהם רחבים כשל אשה וצריכים עיון: מידע ידעי. שבגדי האנשים קצרין שעוסקין בשדות במלאכה ושל נשים רחבים בתי יד שלהן: דזקנות. קצרים במקצת ושל אנשים מעונגין רחבים ודומין זה לזה וגזרינן שמא יטה: אבל דילדות. רחבים הרבה ואין של אנשים דומין להם: ברה''ר. בחול: מפני הכבוד. של עוברין שלא ימאסו: אפיקטויזין. הקאה גומיטא בלע''ז כך מצאתי: מולל וזורק. בשבת מולל להתיש כחן שלא יחזרו אליו ובלבד שלא ימלול בדוחק ויהרוג דסבירא ליה הריגת כינה שבות ואבא שאול כר''א ומחייב חטאת הלכך גזרינן מלילה שלא יהרוג: מקטע להו. הורגן ובשבת: לקנא. ספל: מאכולת. כינה: מתירין. כדמפרש טעמא בפרק שמונה שרצים (לקמן דף קז:) מאילים מאדמים דמשכן מה אילים פרים ורבים אף כל שפרה ורבה וכינה אינה פרה ורבה אלא מבשר אדם היא שורצת: וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר. דבהני נמי פליגי ב''ש וב''ה: אין משדכין. בשבת משום ממצוא חפצך: וב''ה מתירין. דקא סברי חפצך ולא חפצי שמים: ואין מנחמין. משום דמצטער עם המצטערין: שבת היא מלזעוק. צריך להרחיב דעתם בתנחומים שלא יצטערו: יכולה היא שתרחם. אם תכבדוה מלהצטער בה:

ושבתוכה הרי זה בכי יותן. אין זה במשנה אלא שהש''ס מדקדק מדנקט הניתזין והניצפין אינן בכי יותן משמע הא שבתוכה הרי הן בכי יותן: שמא יהרוג. פירש הרב יוסף מאורליינ''ש דכינה היינו שחורה הקופצת דכתיב והך את עפר הארץ והיה לכנים (שמות ח) ודרך שחורה הקופצת לצאת מן הארץ ובזאת נחלקו עליו רבנן אבל פרעוש היא הכינה הרוחשת וחייב עליה אפילו לרבנן כדאמרי' בפ' שמונה שרצים (לקמן ' ף קז: ושם) ואין נראה לר''ת דאמרינן במדרש אף כי אנוש רמה אלו כנים שבראש ובנדה פ''ב (דף כ:) שלח לה מסריקותא מקטל קלמי ופי' בקונטרס מסרק להרוג כנים ואין דרך שחורה הקופצת להיות בראש ועוד בברכות (פ''ז דף נא:) אמרינן ממהדורי מילי ומסמרטוטי קלמי ודרך כנים לבנות הרוחשות להיות בסמרטוטי מבגדים ישנים ועוד דפרעוש אמר לקמן בפרק שמונה שרצים (דך קז:) שהוא פרה ורבה וכינה הרוחשת אינה פרה ורבה אלא באה מזיעת אדם לכך נראה לר''ת דשחורה הקופצת היא פרעוש וחייב עליה לכ''ע וכינה הרוחשת שרי להרוג כב''ה המתירין ובקונטרס נמי פירש בסמוך דרבה מקטע להו בשבת: מי אלימא ממתניתין. והפושט ס''ד דברייתא דרכה לפרש טפי ממתניתין ועוד דבברייתא קתני אין פולין ואין קורין משמע טפי דקאי לאור הנר אתרוייהו מבמתני' דקתני ולא יפלה את כליו: אפילו להבחין בין בגדו לבגדי אשתו. דרכן היו להיות שוין מכאן נראה לאסור להבחין בין בגדו לבגדי חברו לאור הנר: נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול. נראה לפרש דאבא שאול כרבנן וגזר מלילה דכינה אטו מלילה דפרעוש ומלילה דפרעוש שמא יהרוג וכולה חדא גזירה היא ורש''י פי' דכר' אליעזר סבירא ליה וקשה דמשמע דרבי אליעזר סבירא ליה דלפלות נמי אסור דקאמר לעיל לא יפלה שמא יהרוג ור' אליעזר היא ומיהו י''ל דלעיל לא קאי הכי: רבה מקטע להו. מפרש ריב''א בחול וקאי אדרב הונא דקאמר זהו כבודו אפילו בחול ואנן סמכינן ארש''י דפי' בשבת וקיימא כבית הלל דשרו בסמוך: