שבת י ע"א

דף י - א

ומשנינן: התם, בשעת מנחה לא שכיחא שכרות, שאין דרך להשתכר במשך שעות היום, לפיכך אם התחיל בסעודה אינו מפסיק. אבל הכא, בשעת ערבית שהיא בלילה שכיחא שכרות, ועשוי להשתכר בסעודתו, הלכך אי הוי חובה מטרחינן ליה להפסיק ולהתפלל.

אי נמי: במנחה אינו מפסיק כיון דקביעא ליה זימנא עד הלילה, הלכך מירתת ונזהר שלא יאחר את הזמן, ולא אתי למפשע. אבל לערבית, אי הוי חובה מפסיק, כיון דכולא ליליא זמן ערבית. הלכך לא מירתת שמא יעבור הזמן ואתי למפשע ולהפסיד התפלה.

מתקיף לה רב ששת לאביי: ואמאי אי שרי המייניה לא יפסיק? והא אף אי תפלת ערבית רשות, וכי טריחותא היא לחזור ולמיסר המייניה?!

ועוד אקשיה: למה ליה לחגור שוב? ליקו הכי וליצלי [ויתפלל].

ומשנינן: צריך הוא לחגור קודם שיתפלל, משום שנאמר: "הכון לקראת אלהיך ישראל"! ^[1] שצריך להתנאות כשעומדים לפני הקדוש ברוך הוא בתפלה. וחגור הוא ענין של נוי. ^[2]

רבא בר רב הונא רמי פוזמקיה [אנפילאות חשובות ברגליו] ^[3] והדר מצלי. לפי שאמר: "הכון לקראת אלהיך ישראל"!

רבא שדי [השליך] גלימיה מעליו קודם התפלה, שלא יראה כאדם חשוב, ופכר [חיבק] ידיה ^[4] באצבעותיו כאדם המצטער מאימת רבו ומצלי. לפי שאמר: יש לעמוד בתפלה כעבדא קמיה מריה. והיינו, שנהג להיפך ממנהג רבה בר רב הונא שהיה מתנאה בתפלה.

אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא שהיה מקיים מנהג שניהם. וכך היה נוהג:

כי איכא צערא בעלמא - שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי. ואמר להסביר את התנהגותו: בשעת צער יש להתפלל כעבדא קמיה מריה.

אבל כי איכא שלמא בעולם, לביש בגדיו ומתכסי בגלימיה ומתעטף בטלית, דהיינו דרך נוי, והדר מצלי. שאמר: "הכון לקראת אלהיך ישראל!".

רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה. אמר עליו: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! שהתורה מביאתו לחיי העולם הבא שהם נצחיים, ואילו התפלה היא צורך חיי שעה, כגון רפואה ושלום ומזונות.

והוא [רב המנונא] סבר: זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד! ואין לקצר מהזמן הראוי לתפלה בשביל תלמוד תורה.

רבי ירמיה הוי יתיב קמיה דרב זירא, והוו עסקי בשמעתתא. נגה [נתאחר] היום והגיע הזמן לצלויי, והוה קא מסרהב [ממהר] רבי ירמיה להפסיק הלימוד ולהתפלל. קרי עליה רבי זירא את הפסוק: גם "מסיר אזנו משמוע תורה תפלתו תועבה"! ^[5]

והדרינן למילתא קמייתא: מאימתי התחלת הדין ששנינו בה שאם התחיל בדין אין מפסיק לתפלת המנחה? והשיבו על זה רב ירמיה ורב יונה.

חד אמר: משיתעטפו הדיינין! שמאימת השכינה היו מתעטפים בטליתם ומכסים עיניהם שלא יפנו ראשם לכאן ולכאן. עשו כך כדי שתהא דעתם פנויה עליהם.

וחד אמר: משיפתחו בעלי דינים בטע נותיהם!

ומפרשינן: ולא פליגי. הא דאמר "משיפתחו בעלי דינים", מיירי בכגון דעסקי ואתו בדינא אחרינא קודם לכן, וכבר גמרוהו, ועתה באים לדון דין חדש. דבהא ליכא למימר "משיתעטפו", שהרי הם כבר מעוטפים. והא דאמר "משיתעטפו", מיירי בדלא עסקי ואתו בדינא קודם לכן. דבכי האי גוונא תחלת הדין היא העיטוף.

רבי אמי ורבי אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי בית המדרש שהעליה נשענת עליהם. וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אעיברא דדשא [מכים על בריח הדלת] ואמרי: אי איכא מאן דאית ליה דינא ליעול וליתי להכא, ונדון את דינו! שהדין עדיף על תלמוד תורה. [תוספות].

רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כולי יומא, ומתוך שהתענו כל היום עד שגמרו לדון משום שסברו שאין ראוי לו לדיין להפסיק בשעה שהוא יושב לדון, הוה קא חליש לבייהו ^[6]

תני להו רב חייא בר רב מדיפתי, בשביל למונעם מהתענית את הא דתניא:

"ויעמוד כל העם על משה מן הבקר עד הערב". וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו? אם כן, תורתו מתי נעשית?

אלא מקרא יוצא מידי פשוטו. ולא נקט הכתוב לשון "בקר עד ערב" אלא לומר לך: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו ^[7] אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. דכתיב הכא "ויעמוד כל העם על משה מן הבקר עד הערב", וכתיב התם, במעשה בראשית "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" ^[8]

והוינן בה: מאחר ואין הדיין מחויב לישב כל היום בדין, עד מתי יושבין בדין?

ומשנינן: עד זמן סעודה. דהיינו שעה ששית, שהיא זמן סעודת תלמידי חכמים, כמובא להלן. [רי"ף ורמב"ם פרק ג' מהלכות סנהדרין הלכה א'].

אמר רב חמא: מאי קרא דדרשינן מיניה הכי?

דכתיב "אי לך ארץ שמלכך נער, ושריך בבקר ^[9] יאכלו. אשריך ארץ שמלכך בן חורים, ושריך לעת יאכלו, בגבורה ולא בש תי".

והכתוב הזה עוסק בדיינים, שהדיין קרוי מלך. כדכתיב "מלך במשפט יעמיד ארץ". והכי פירושו: אשריך ארץ שדייניך עוסקין בגבורה של תורה ולא בשתיה של יין. כלומר, שמאחרים סעודתם לפי שעוסקים קודם לכן בדין תורה.

תנו רבנן: שעה ראשונה של היום - מאכל לודים! שהם אומה רעבתנית של אוכלי אדם. שעה שניה - מאכל לסטים! שאף הם רעבתנים. אלא מתוך שניעורים בלילה, עדיין ישנים הם בשעה ראשונה ואוכלים בשניה. [רש"י, פסחים יב ב]. שעה שלישית - מאכל יורשין! שמקדימים סעודתם מכל אדם. שלפי שירשו הון רב אינם עסוקים לדאוג ולשוט אחר מזונותיהם. שעה רביעית - מאכל פועלים. שעה חמישית - מאכל כל אדם.

ומקשינן: איני, והאמר רב פפא: שעה רביעית זמן סעודה לכל אדם!

ומשנינן: אלא איפוך ותני: רביעית מאכל כל אדם וחמישית מאכל פועלים.

והדרינן להמשך הברייתא: שעה ששית - מאכל תלמידי חכמים.

מכאן ואילך, הויא אכילתו כזורק אבן לחמת! שאינה מועילה לגוף כלום. ^[10]

אמר אביי: ולא אמרן דלא מהני, אלא היכא דלא טעים מידי מצפרא. אבל אי טעים מידי מצפרא לית לן בה! שאז אפילו אם מאחר אכילתו עד אחר חצות היום, עדיין היא מועילה לגוף. ^[11]

אמר רב אדא בר אהבה: מתפלל אדם תפלתו בבית המרחץ!

מיתיבי: ג' חדרים היו במרחצאות שלהם. החדר הפנימי שבו היו מזיעים ורוחצים, והאמצעי שאליו נכנסו לאחר הרחיצה ושם לבשו את חלוקם, ואחר כך יצאו לחדר החיצון לגמר הלבישה ולנוח מיגיעת המרחץ.

ותניא: הנכנס לבית המרחץ - מקום שבני אדם עומדים שם לבושים, שהוא החדר החיצוני, יש שם מקרא ותפלה! כלומר, מותר לקרות שם קריאת שמע ולהתפלל. ואין צריך לומר שמותר שם בשאילת שלום.

וכן מניח שם תפילין, ואין צריך לומר שאם כבר הניחן בחוץ שאינו חולץ אותם לפי שאין על החדר החיצון תורת מרחץ כלל.

מקום שבני אדם עומדים שם ערומים ולבושים, שהוא החדר האמצעי שבמרחץ, יש בו מקצת תורת מרחץ. הלכך יש שם שאילת שלום [אף ששלום הוא משמותיו של הקדוש ברוך הוא], אבל אין שם מקרא קריאת שמע ותפלה. ואינו חולץ את התפילין אם כבר הניחם. אבל אינו מניח אותם לכתחלה.

מקום שבני אדם עומדים שם ערומים, והוא החדר הפנימי שבמרחץ, אין שם שאילת שלום, לפי שזה אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא, ואין צריך לומר שאסור במקרא ובתפלה. וחולץ את התפילין אף אם כבר הניחם, ^[12] ואין צריך לומר שאם אוחזן בידו שאינו מניחן לכתחלה ^[13].

וקשיא לרב אדא בר אהבה, דמדסתם ואמר "מתפלל אדם בבית המרחץ" משמע דבכל החדרים מתיר. [ר"ן].

ומשנינן: כי קאמר רב אדא בר אהבה שמותר להתפלל שם, במרחץ שאין בו אדם קאמר. ואין איסור מקרא ותפלה אלא כשיש שם בני אדם ערומים, משום שאסור לומר דבר שבקדושה כנגד ערוה.

ודחינן: והא אמר רבי יוסי בר חנינא: מרחץ שאמרו בו שאסור בדבר שבקדושה - אסור אף על פי שאין בו אדם ערום. שכיון שהדרך לעמוד שם ערומים כבר הוחלט כמקום מכוער ^[14].

וכן בית הכסא שאמרו בו שאסור בדבר שבקדושה - אסור אף על פי שאין בו צואה! שכבר פינוה משם) ^[15].

ומשנינן: אלא כי קאמר רב אדא בר אהבה שמותר להתפלל במרחץ - בחדתי קאמר. שעדיין לא רחץ בו אדם מעולם, ורק הזמינוהו לשם מרחץ. הלכך עדיין אין בו תורת מרחץ.

ותו מקשינן: והא אף בזה מבעיא בעי ליה רבינא: הזמינו לבית הכסא ועדיין לא נשתמשו בו בפועל, מהו? מי אמרינן "יש זימון" וכבר חל בו דין בית הכסא שאסור בדבר שבקדושה, או דלמא "אין זימון", ואין נאסר משום הזמנה בלבד עד שלא ישתמשו בו. ולא איפשיטא ליה לרבינא הך איבעיא.

ומסקינן לקושיין: לאו הוא הדין למרחץ, דאף בו יש להסתפק שמא אסור אף בחדתי? ואם כן, היה לו לרבינא לפשוט את ספיקו מהא דאמר רב אדא [שהיה לפניו] "מתפלל אדם בבית המרחץ", ד"אין זימון", מאחר ומיירי בחדתי.

אי הוו עסקי בדינא אחרינא משיפתחו בעלי הדין טענותיהן ואי לא משיתעטפו הדיינין:
עד מתי יושבין בדין עד זמן סעודה. ואסיקנא ארבע זמן סעודה לכל היא:
כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו סייע במעשה בראשית מ"ט במעשה בראשית כתיב ויהי ערב ויהי בוקר והכא כתיב ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב:
פיסקא עד שיתפלל. אריב"ל כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום קודם שיתפלל תפלת המנחה אין הלכה כי הא דריב"ל וכבר פירשנוה בברכות בפ' תפלת השחר:

אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דכי איכא צערא [בעלמא] שדי גלימיה וכסי ידיה ומינח כרעיה כעבדא לקמיה מריה ומצלי. וכד איכא שלמא לביש ומכסי ומעטף ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך ישראל. וכן ראוי לעשות:

אמר רב אדא בר אהבה מתפלל אדם במרחץ. ואותיבנא עליה מהא הנכנס למרחץ. מקום שבני אדם עומדים לבושים יש שם מקרא קריית שמע ותפלה ואין צריך לומר שאילת שלום ומניח שם תפלין ואין צ"ל שאינו חולץ.

מקום שבני אדם עומדים ערומים ולבושים יש שם שאילת שלום ואין שם קרית שמע ולא תפלה ולא תפלין ואם היה לבוש אותם חולצן מקום שב"א כולן ערומין אין שם שאילת שלום ואין צ"ל ק"ש ותפלה וחולץ תפלין אחד מרחץ ואחד ביהכ"ס.

ושנינן כי קאמר רב אדא במרחץ חדש ואשמעי' דהזמנה במרחץ לאו מילתא היא אבל הזמנה בביהכ"ס לא איפשיטא ונקטינן לה לאיסורא:

המתפלל ראוי לעמוד באימה וביראה ובהכנעת לב ועם כל זה ראוי לו לציין עצמו בבגדים נאים ובטלית נאה שנ' הכון לקראת אלהיך ישראל ובשעת הצרות מ"מ ראוי לו להפליג בהכנעה הרבה כמי שמכיר בעצמו שהוא נזוף:

אע"פ שביארנו שמפסיקין ד"ת לתפלה מ"מ כל שמשנתו ערוכה לפניו ומניחה כדי להתפלל אין ראוי לו להאריך בתפלה כל כך וכן ראוי לו להמתין עד נקדת השעה שאי אפשר לדחות עוד את התפלה ולהעיר על ענינים אלו אמרו כאן רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה וכן אמרו ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא וקא עסקי בשמעתא נגה לצלויי הוה ר' ירמיה מסרהב קרי עליה ר' זירא מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה ונראה לי בפירושה שהיה רוצה להקדים לתפלה אע"פ שלא היתה שעתה עוברת עדיין ושאר מפרשים פירשוה לאחר שעברה השעה ובמי שתורתו אומנותו על הדרך שביארנו:

כבר ידעת שהדין הוא אחד מן הדברים שעליהם העולם עומד לפי' מצותו גדולה ביותר ואע"פ שבני אדם באים תמיד אצל הדיין ואין הדיין יכול לעמוד לדין כל היום מפני רוב הטורח והלאות עם צער התענית ראוי לדיין לקבוע שעות ידועות לכך והוא שאמרו ויעמוד העם על משה וגו' וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום תורתו אימתי נעשית אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כתיב הכא מן הבקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר וזה אמת מצד שהמקיים את היישוב והעמידו הוא משלים כונת ממציאו:

כבר ביארנו בתלמוד סנהדרין שישיבת הדיינין הקבועים לב"ד של שלשה שבכל מקום ולסנהדרי קטנה היא עד זמן סעודת תלמיד חכם שהוא שעה ששית של ב"ד הגדול מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים:

מרחץ חדש שעדיין לא רחצו בו בני אדם אע"פ שהוכן לכך מתפלל אדם בו אבל כל שרחצו בו בני אדם אע"פ שאין שם אדם עכשיו אסור להתפלל בו הנכנס לבית המרחץ מקום שבני אדם עומדים לבושים יש שם ק"ש ותפלה וכל שכן שאלת שלום ומניחין בו תפלין וכ"ש שאין צריך לחלוץ נכנס למקום שבני אדם עומדים בו מקצתם ערומים ומקצתם לבושים הואיל ואין שם עכשיו אדם ערום הרי אין המקום מוחלט במקום מכוער ויש שם שאלת שלום אבל לא ק"ש ותפלה ואינו חולץ תפליו ולכתחילה אינו מניחן מקום שבני אדם עומדים שם ערומים אין שם שאלת שלום ואין צ"ל ק"ש ותפלה וחולץ תפליו ואין צ"ל שאינו מניח ושאלת שלום זה אף בלא הזכרת השם אסור שהשלום בעצמו משמותיו של הקב"ה הוא שנ' ויקרא לו יי' שלום מכאן למדו קצת חכמים שאין לברך ברכת הטבילה לנדות במקום שעומדות שם ערומות אע"פ שאינה ערומה עכשיו בשעת הברכה וי"א שלא נאמר אלא במרחץ חם שיש שם זוהמא וכן כתבנוה במסכת ברכות:

בית הכסא אע"פ שאין שם עכשיו דברים הנמאסים אסור להתפלל בתוכו ומ"מ אם הוזמן לבית הכסא ולא נפנה שם אדם עדיין אסור להתפלל בתוכו לכתחילה כמו שכתבנו במסכת ברכות וכנגדו מיהא מותר:

תוספות בד"ה דין אמת לאמתו לאפוקי דין מרומה עכ"ל מ"ש מהר"י קארו בזה בח"מ עיין בחידושינו פ"ק דב"ב בזה לקיים פי' התוס' וק"ל:

מניחין חיי עולם כו' שהתורה היא חיי עולם דהיינו לעולם כמ"ש בה כי הוא חייך ואורך ימיך חייך בעוה"ז ואורך ימיך בעוה"ב שכולו ארוך אבל התפלה אינו רק חיי שעה כפרש"י דהיינו לחיי עוה"ז דנותן לו זמן ושעה:

קרי עליה מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו וגו'. והכי משמע לו גם אם מסיר אזנו משמוע תורה משום שרוצה להתפלל כמו שעשית אף על פי כן תועבה היא תפלתך:

תורתו מתי נעשית אלא כו'. ובמכילתא אמרו וכי מן הבקר עד הערב היה משה דן והלא אין הדיינין דנין אלא עד זמן הסעודה כו' ויש לדקדק כיון דלא היה דן משה מבקר עד ערב אלא עד זמן סעודה ולאכתיב קרא מבקר עד ערב אלא לומר כו' כאלו נעשה שותף כו' א"כ היאך קאמר יתרו וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב דדוחק לומר דיתרו אמר כן על כוונה זו דכאלו נעשה שותף כו' דהא לא הקפיד אלא על עמידתם לפניו כל היום וכפירוש רש"י בחומש ובמ"ש הרא"ם על דברי ראב"ע וכצ"ל ודאי דעמידת בעלי דינים ילפינן במסכת שבועות מהאי קרא אלא דקפיד יתרו אכל היום וי"ל דודאי משה היה יושב כל היום כמשמעות הכתובאלא שלא היה דן רק עד זמן סעודה ושוב אחר כן היה עוסק בתורתו כדקאמרינן דאל"כ תורתו מתי נעשית אלא שיתרו חשב שבאו כולם לעמוד לפניו כל היום למשפט ולזה אמר מדוע אתה יושב לבדך לדון כל העם הזה הנצבים לפניך היה לך להושיב דיונים אחרים ולא היה לך לדון בעצמך כל היום אלא שאתה עושה זאת לעמוד לפניך דרך שררה שיעמדו לפניך כל היום וכמ"ש הרא"ם והשיב משה כי לא באו כלם לדון לפניו אלא יש בא ושפטתי בין איש וגו' והיינו עד זמן סעודה ואח"כ יש בא ללמוד תורה דהיינו והודעתי להם את וגו' וכמ"ש במכילתא שהם ב' דברים וע"ז השיב לו יתרו דאעפ"כ לא טוב הדבר כי כבד ממך השני דברים לא תוכל עשוהו לבדך אלא חדא מהם תעשה היה אתה לעם וגו' והזהרת אתהם את החוקים וגו' אבל דבר הב' שהוא לדון את העם ואתה תחזה וגו' ולא תדון אתה אותם כלל וכן מפורש בת"י ע"ש ולפי שמשמעות הכתוב וישב משה לשפוט את העם וגו' מן הבקר עד הערב משמע דהיה דן כל היום מש"ה קאמר תורתו מתי כו' שהרי מוכח מתוך תשובתו שלא היה דן כל היום אלא עד זמן סעודה ואח"כ נעשית תורתו וקאמר דודאי כן הוא דתורתו נעשית אחר זמן סעודה אלא שתלה ישיבתו לשפוט מבקר עד ערב לומר לך כאלו נעשה שותף כו' וענין שנעשה שותף כו' מפורש בטור ח"מ סי' א' ולישנא דאמת לאמתו מפורש בתוס' ועיין ע"ז בב"י בח"מ סי' א' ובחדושינו פ"ק דסנהדרין כתבנו לדחות פירושם ע"ש:

ושריך בעת יאכלו וגו' היינו זמן סעודה לכל אדם שהיא ברביעית כדלקמן וכ"ה בת"י ורבוניך בתר דמקריבין תמידא אכלין לחמא בזמן ד' שעין כו' ובהפך גבי שריך בבקר יאכלו ת"י עד דלא יקרבון תמידא כו' והיינו בבקר שהוא זמן קרבן תמיד של שחר דכתיב ביה את הכבש האחד תעשה בבקר וגו' והוא קרב עד ארבע שעות ביום כדאמרי' בפ' ת"ה וק"ל:

כזורק אבן לחמת. פירושו שאין בו תועלת כלל אלא למלאות החמת אם הוא חסר:

בגמ' אי נמי במנחה כיון דקביע ליה זימנא מרתת וכו' וכה"ג הוי מצי לשנויי שם בסוכה דף ל"ח גבי מי שבא בדרך ואין בידו לולב וכו' ופריך למימרא דמפסיקים וע"ש בתוס':

יש שם מקרא ותפלה וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה מרחצאות וכו' היו לו פנימי להקיז וכו' ס"א להזיע וכו':

בתוס' ד"ה אי איכא וכו' התם בדיינים שאינן מומחים וכו' כצ"ל:

ד"ה דין אמת לאמתו לאפוקי דין מרומה עיין במה שכתבתי בביאורי על הטורים בטור ח"ה סי' א':

תוס' בד"ה טריחותא כו' שלא יהא לבו רואה את הערוה כו' נ"ב וז"ל הר"ן ומהא דהכון שמעינן אפילו מי שלובש מכנסים שאין לבו רואה את הערוה אסור להתפלל בלא חגורה משום הכון ודוקא תפלה אבל שאר ברכות שריין בלא חגורה דהא חברין דבבלאי שרי המייניהו והוי מברכין המוציא וברכת המזון ע"כ:

ע"ב גמ' אמר רבי אבין מאי קרא נ"ב ס"א א"ר יצחק ישיבתה של צוער נ"א שנה דכתיב אמלטה נא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ה"ג כו' ת' שנה התחילו משנולד יצחק כצ"ל והס"ד והשאר נמחק ונ"ב זה הדבור בתוס' מדוייקים אינו אלא גליון הוא וע"כ אינו מתוקן שהרי הד' מאות שנה מתחילין משנולד יצחק ודוקא קרא דומושב בני ישראל וגו' מתחיל מגזירת בין הבתרים אבל הגלות של ארבע מאה שנה אינו מתחיל אלא משנולד יצחק ואם נאמר דאיירי אליבא דבני אפרים שטעו וחשבו הקץ וסברו שאף הגלות של ד' מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק ל' שנה כמו שמוגה במקצת גמרות תימה אמאי מייתי ראיה מן הטעות של בני אפרים לייתי ראיה מן האמת שהגלות התחיל משנולד יצחק אף שלא ירד שם כן היה אפשר נמי ביעקב ע"כ נראה עיקר כמו שהגהתי (עיין במהרש"א):

תוס' ד"ה אי. דחסידי כו'. נ״ב משמע להו דאין חסידות יותר מת"ת שהיא כנגד כל המצות. מ"מ אינו מוכרח שי"ל חסידים הם כרשב"י וחבריו דוקא דמקרו (לקמן יא.) תורתן אומנתן א״נ כר"י בן בבא ור"י בן אלעאי (כמ"ש בב״ק קג: תמורה טו:) וסתם ת"ח לא מיקרי חסיד:

אָמַר רַב אַשִׁי: חֲזִינָא לֵיהּ לְרַב כַּהֲנָא, כִּי אִיכָּא צַעֲרָא בְּעָלְמָא, שָׁדִי גְּלִימֵיהּ וּפָכַר יָדֵיהּ וּמַצְלִי. נראה לי בס"ד דבעת צרה מראה עצמו כעבד, מפני דרך העבד כשיבא לבקש דבר מן המלך ידבר בקשתו בדברים מצומצמים ויצא תיכף, וכן הענין בעת צרה אין להאריך בתפלה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על הים היה עומד משה רבינו ע"ה ומאריך בתפלה, אמר לו הקב"ה ישראל עומדין בצרה ואתה מאריך בתפלה?! ולכן בצרת מרים התפלל תפלה קצרה, [במדבר יב, יג] אֵל נָא, רְפָא נָא לָהּ, אבל בעת שלום מראה עצמו כְּשַׂר שדרכו כשיבא לפני המלך לבקש דבר מאריך ואינו מדבר כמו העבד. אי נמי נראה לי בס"ד בעת צרה חושש מהמקטרגים שרואין מתכבד בלבושיו ועומד בתפלה, יאמרו זה מראה עצמו מהחשובים ונראה מה מעשיו, לכן בעת צרה כיון שיש להם תגבורת חושש מקטרוגם וקנאתם, מה שאין כן בעת שלום הם יהיו מוכנעים מאליהם ואינו חושש כל כך מהם. ומה שאמר על זה הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, נראה לי בס"ד 'הִכּוֹן' בהפוך אתוון 'כַּוָּנָה' רמז קישוט הפנימיות של האדם הוא כַּוָּנָה, וקשוט חציניותו הוא במלבושים חשובים, דכמו שצריך ליזהר בקשוט זה לכן הִכּוֹן הוא כַּוָּנָה, שעל ידי זה מתעורר בזה. והא דְּרַב הוּנָא רָמִי פּוּזְמְקֵי נראה לי בס"ד מפני שמתפלל בהרכנת הראש ורוצה שצלם פניו לא יראה כפות רגליו. אי נמי כדי להדמות למלאכים שאין להם חילוק אצבעות.

קָרִי עֲלֵיהּ רַבִּי זֵירָא: (משלי כח, ט) "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה, גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה". יש להקשות אמאי לא אמר לו נמי וְעוֹד מַנִּיחִין חַיֵּי הָעוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה? כי בשלמא רָבָא לא אמר האי קרא על רַב הַמְנוּנָא מסני, כי רַב הַמְנוּנָא לא פסק לפניו מדברי תורה וקם להתפלל, אלא כבר עמד להתפלל תפלה בזמנה ורק חזיה דהוה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ? ונראה לי בס"ד דרש"י פירש צוֹרֵךְ חַיֵּי שָׁעָה 'לרפואה לשלום למזונות' ולפי זה רובה דתפלת י"ח הא חיי עולם, כי שלשה ראשונות הם שבחו של מקום, וְאַתָּה חוֹנֵן וְהֲשִׁיבֵנוּ וּסְלַח לָנוּ אינם חיי שעה אלא נחשבים חיי עולם, וכיון שהוא רוצה להתפלל תחלה בברכות אלו שהם חיי עולם איך יאמר מַנִּיחִין חַיֵּי הָעוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה?! אבל רבא אמר כן על רב המנונא משום דחזיה דהוה מאריך בתחנונים שאחר העמידה, יען כי ראה שכרע כריעה שלישית גם כן, ואם כן שם האריכות היא בשאלת צרכיו שהם חיי שעה, ולכן דקדק הש"ס לומר דְּקָא מַאֲרִיךְ בִּצְלוּתֵיהּ ולא אמר 'בִּצְלוֹתָא' והיינו 'בִּצְלוּתֵיהּ' רצונו לומר בתפלה שמחדש לעצמו ולגופו ולא בעיקר התפלה שתקנו אנשי כנסת הגדולה. ובזה יתורץ בס"ד דקדוק הרי"ף ז"ל דהקשה על מה שאמר גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה מאי 'גַּם'? שהרי אין דבר אחר נתעב עם התפלה! עיין שם. ובזה ניחא כי בתפילת העמידה איכא חיי עולם בְּאַתָּה חוֹנֵן וְהֲשִׁיבֵנוּ וּסְלַח לָנוּ, ואיכא חיי שעה בִּרְפָאֵינוּ וּבָּרְכֵינוּ וכיוצא, ואם מֵסִיר אָזְנוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה אז גַּם תְּפִלָּה שאינו חיי שעה היא תּוֹעֵבָה שלא תעלה לרצון. מיהו הדבר יפלא כי שם תועבה על עבודה זרה ועל משכב זכור, ואיך משום שפסיק מדברי תורה קורא על תפלתו שם 'תּוֹעֵבָה'? ונראה לי בס"ד כי בגמרא אמרו דדרש בר קפרא על מלת 'תּוֹעֵבָה' האמור במשכב זכור נטרקון 'תּוֹעֶה אַתָּה בָּהּ' וכן נמי כאן קרי לה תּוֹעֵבָה לפי משמעות הנטרקון של זה, שרוצה לומר תּוֹעֶה אַתָּה בָּהּ, דהיינו התפלה זו שאתה פוסק מדברי תורה ומתפלל מוכרח שיהיה לבך תּוֹעֶה ולא תוכל לכוין בה היטב, מפני שלבך טרוד בדבר ההלכה שהיית צריך לומר. ולכן חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת, מפני שהיו עוסקים בתורה בלילה וחוששין אם יתפללו תיכף תתבלבל כונתם מחמת עסק התורה, ולכן ישהו שעה עד שיסורו הרהורי תורה מלבם. ולכן תמצא בירושלמי דברכות (פרק ב, הלכה ד) א"ר חייא רובא [אמר רבי חייא הגדול] אנא מימייא לא כונית [אני מימי לא כיוונתי בתפילה], אלא חד זמן רציתי לכוין [אלא פעם אחת רציתי לכוון] והרהרתי בלבי [והרהרתי בלבי ואמרתי] מי יכנס לפני המלך קודם וכו', וכן אמר שמואל וכן אמר רבי בון יעוין שם. והדבר יפלא גדולי חכמי ישראל איך לא יכונו בתפלה?! ובזה ניחא שהם היתה תורתם אומנותם, שהיו אדוקים בעסק התורה ימים ולילות ולכן לבם טרוד הרבה בהרהורי תורה גם בעת התפלה, ואמר פעם אחת נתגברתי לדחות מלבי הרהורי תורה בעת תפלה, ובא בלבי מחשבה זרה שחשבתי 'מי נכנס תחלה' וכן שאר חכמים, ולזה אמר הכתוב מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה רצונו לומר שקם ופוסק באמצע ההלכה אז גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה, פירוש תועה בה כמו שאמר בר קפרא שהוא תועה בה בבלבול הכונה מחמת דברי תורה שהיה לומד בהם קודם שהתפלל, שלא גמר לימודו בהם ולא נחה דעתו עדיין.

רַב אַמִי וְרַב אַסִי הֲווּ יַתְבֵי וְגַּרְסֵי בֵּינִי עַמּוּדֵי, וְכָל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא הֲווּ טַפְחֵי אַעִיבְּרָא דְּדָשָׁא וְאַמְרֵי: אִי אִיכָּא דְּאִית לֵיהּ דִּינָא, לֵיעוֹל וְלֵיתִי. פירוש היה מקישין על בריח הדלת. ויש להקשות למה לא מקישין על הדלת עצמו שכן הדרך להקיש על הדלת ולא על הבריח? ועוד למאי אצריכי להא דודאי מי שיש לו צורך לדין יבא מאיליו כי בית דין ידועים הם? ועוד מה שנאמר לֵיעוֹל נראה יתור לשון וסגי לומר לֵיתִי בלבד? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרב קה"י [קהילת יעקב] ז"ל סוד הדין של בית דין כלול משבעה מידות, שהדיינים שלשה כנגד חג"ת [חסד, גבורה, תפארת], והעדים שנים כנגד נצח והוד, והבעלי דינים הם יסוד ומלכות, שהתובע יסוד והנתבע מלכות, ולכן העולם שנבנה בשבעת ימי בראשית שהם כנגד חג"ת נהי"ם [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] מתקיים על ידי הדין, ולזה אמר כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב, כְּאִלּוּ נַעֲשָׂה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית' דייקא, ובעת שהדיינים יושבים ומתבוננים בדין לידע היכן הדין נוטה אז בזה מעלים חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] לחב"ד [חכמה, בינה, דעת] עד כאן דבריו ז"ל עיין שם. נמצא הנתבע שעליו יושבים בדין הוא כנגד מלכות שנקראת שער, בסוד שם אֲדֹנָי אשר במילואו [במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה 671] תַּרְעָ"א [671] שהוא לשון שַׁעַר, וזהו (זכריה ח, טז) שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם דהיינו בנתבע שהוא בחינת 'שַׁעַר' אך התובע כנגד היסוד הנקרא בריח הדלת, והוא עִיבְּרָא דְּדָשָׁא יען כי הוא בקו האמצעי, וידוע שהתפארת נקרא בריח התיכון כנזכר בזוהר הקדוש (פ' בלק דף קפ"ו), ולכן היסוד שהוא גם כן בקו האמצעי שעומד בין נצח והוד גם כן נקרא בריח מן הקצה אל הקצה, אך נקרא בְּרִיחַ הַדֶּלֶת מפני שהמלכות שהיא סוד דלת סומכת עליו, יען שהיא עומדת אחר גה"י כידוע, וכן היסוד נקרא עִיבְּרָא דְּדָשָׁא שהוא רוצה לומר בְּרִיחַ הַדֶּלֶת. גם אמרתי יצדק על יסוד שם בְּרִיחַ שהוא בַּר חַי, וגם הוא רַב, חי בסוד 'רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי' (בראשית מה, כח), וזהו צירוף 'בְּרִיחַ' ולכך מקישים על עִיבְּרָא דְּדָשָׁא הרומז לתובע דאית ליה דינא על הנתבע לֵיעוֹל וְלֵיתִי, כי התובע נכנס תחלה לתבוע הדין וממנו מתחיל יחוד הספירות הנזכר הנעשה על ידי הדין שדנין הדיינים, וז"ש לֵיעוֹל בבחינה הרומזת כנגדו שהוא בחינת היסוד, וְלֵיתִי לפנינו אנן בית דין בחינת חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] כדי לתבוע.

אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב, כְּאִלּוּ נַעֲשָׂה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. קשא נהי דהאי דאמר קרא מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב אינו כפשוטו אלא כונתו לומר דנעשה שותף מכח הגזרה שוה של וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, אך מה שאמר 'אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת' מהיכא מפיק לה, דמנא לן שהיה יושב משה רבינו ע"ה שָׁעָה אַחַת ודילמא ארבע או שש? ונראה לי בס"ד דמפיק לה מתיבת מֹשֶׁה דנראה יתיר, דהא כתיב (שמות יח, יג) וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם והוה ליה למימר וְיַעַמְדוּ הָעָם עָלָיו מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב מאחר דהזכיר כבר שמו בזה הפסוק? לכך דריש שם מֹשֶׁה נכתב לדרשה על שָׁעָה, כי מֹשֶׁה [345] עם נקוד החולם [10] מספרו שָׁנָה [355] ועם נקוד צר"י [30] מספרו שָׁעָה [375] וכאלו אמר וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה שָׁעָה, ואמר נמי מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב ללמדינו ענין השותף בגזרה שוה, ואין הדבר כפשוטו שהיה יושב מן הבקר עד ערב, ואף על גבי כי נקוד מֹשֶׁה הוא סגו"ל ולא צר"י לא אפכת בזה לענין הדרשה, מפני שבמבטא יוצא צר"י וסגו"ל שוין, וכזאת מצאתי דרשה במקום אחר. אי נמי נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ב"ד (בא"ח דף קל"ו) בשם תוספתא דברכות שהשעה מתחלקת לנ"ד [54] עונות יעוין שם. ובזה פרשתי בס"ד הטעם שכתבו המקובלים ז"ל 'שָׁעָה' רומזת למלכות, והיינו כי המלכות היא בחינת שם אֲדֹנָי שיש בו כ"ד צירופים לכך נקראת שָׁעָה שהיא כ"ד עונות, אך התפארת נקרא יוֹם כי הוא בחינת שם הוי"ה שיש בו י"ב צירופים והיום הוא י"ב שעות, והנה 'בֹּקֶר' [302] מספר שב [302], ועם נקודות חול"ם וסגו"ל שהם מ' [40] הרי שמ"ב [342], וְ'עָרֶב' [272] עם נקודות קמץ וסגול [46] עולה שיח [318], וההפרש שיש בין מספר שמ"ב [342] למספר שי"ח [318] הוא מספר כ"ד [24], שהוא שיעור שעה שהיא כ"ד עונות! וזה נרמז בכתוב, (שמות י"ח י"ג) וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב, דהיינו כ"ד עונות, שהוא שיעור שעה הנרמזים במספר שיש בין מספר 'בֹּקֶר' לבין מספר 'עָרֶב'.

עַד מָתַי יוֹשְׁבִין בַּדִּין? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: עַד זְמַן סְעוּדָה. אָמַר רַב חָמָא: מַאי קְרָאָה? דִּכְתִיב: (קהלת י, טז) "אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר, וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ, אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים, וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ, בִּגְבוּרָה וְלֹא בַשְּׁתִי" בִּגְבוּרָה שֶׁל תּוֹרָה, וְלֹא בִּשְׁתִיָּה שֶׁל יַיִן. נראה לי בס"ד דהתורה נמשלה לאכילה ושתיה דכתיב, (משלי ט, ה) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, והיינו לימוד תורה שבכתב נמשלה לאכילה, ולימוד תורה שבעל פה נמשלה לשתיה. גם ידוע תורה שבכתב בחינת חסד ותורה שבעל פה בחינת גבורה. והנה טבע העולם הניעור כל הלילה אינו תאב לאכול בבוקר, ועסק התורה אשר יהיה האדם ניעור בו כל הלילה הוא עסק תורה שבעל פה שהוא בחינת גבורה, ולזה אמר (קהלת י, יז) שָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ, כמו שנאמר מהרש"א ז"ל שהוא רצונו לומר בשעה רביעית ולא בבוקר, והסיבה בשביל שכל הלילה היו נעורים בעסק הַגְּבוּרָה שבעל פה ולכך לא היו יכולים לאכול בבוקר אלא רק בעת הידוע שהוא שעה רביעית, אבל לא היתה הסיבה בשביל שהיו שותין כל הלילה יין ולכך אינם יכולים לאכול בַּבֹּקֶר, מפני שגם הנעור כל הלילה כשתיית היין אינו יכול לאכול בבוקר השכם, זה לא היה.

שִׁשִּׁית מַאֲכַל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִכָּאן וָאֵילָךְ, כְּזוֹרֵק אֶבֶן לְחֵמֶת. נראה לפי זה אותם הַלוּדִים הרשעים שאכלו בשעה ראשונה אז כשאוכלים הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים מתעכל מאכלם ותחסר בטנם, ובזה יובן בס"ד (משלי יג, כה) צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר, ולפי זה אותם דיינים שאוכלים בבוקר דכתיב בהו (קהלת י, יז) וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ, דומין ללודים שגונבים בני אדם ואוכלים אותם, זה שאמר (ישעיהו א, כג) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים. ומה שאמר מִכָּאן וָאֵילָךְ, כְּזוֹרֵק אֶבֶן לְחֵמֶת, נראה לי בס"ד כי לכן בי"ד עתים שמנה בקוהלת בעת השביעי אמר (קהלת ג, ה) עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, כי אחר שישית היא שביעית.

רַב אַמִי וְרַב אַסִי הֲווּ יַתְבֵי וְגַּרְסֵי בֵּינִי עַמּוּדֵי. נראה הענין הוא כך, כי בית המדרש ששם לומדים החכמים היתה קרקעיתו בנויה על גבי עמודים, ונמצא קרקע שהעמודים עומדים עליה היא היתה דירה תחתונה, והקרוי שלה המקורה על גבי העמודים היתה דירה עליונה, ששם היה בית המדרש של החכמים. ורבי אמי ורבי אסי היו יושבים ודנים בדירה התחתונה, ואין דנים בדירה העליונה כדי שלא יהיה בלבול לחכמים ולתלמידים שלומדים בדירה העליונה מכח שיחת בעלי דינים וריבם בין איש לרעהו.
אך רבי אמי ורבי אסי מחמת שהיו דנים בדירה התחתונה, גם לימודם וגרסתם היתה בדירה התחתונה במקום שהם דנים בין איש לרעהו, והיו יושבים בין העמודים, להורות כי העולם קיים על שלשה עמודים, שהם 'דִּין וְאֱמֶת וְשָּׁלוֹם' וכמו שאמר רבן שמעון בן גמליאל (אבות א, יח) בסוף פרק ראשון דאבות, ובשעה שהם גורסין, לא היו דנים ולא היו רשאין בעלי דינין להגיש דינם לפניהם, ולכך היו נועלין הפתח של דירה התחתונה, כדי שלא יכנסו בעלי דינין שם בעת שהם גורסין. וכל בעלי דינין היו עומדין בחצר שלפני הדירה התחתונה, וממתינים שם עד שיגמרו הגרסא והלימוד שלהם ויתנו להם רשות להכנס אצלם.
ועל כן הם אחר שגומרין הלימוד שלהם, הֲווּ טַפְחֵי אַעִיבְּרָא דְּדָשָׁא של דירה התחתונה שהיו יושבים בה, וְאַמְרֵי: אִי אִיכָּא דְּאִית לֵיהּ דִּינָא, לֵיעוֹל וְלֵיתִי, כי בזה נותנים רשות לבעלי דינין העומדים בחצר שיכנסו אצלם.
ומה שאמר: כָל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא, רוצה לומר: כל שעה שגמרו הגרסא שלהם, נותנין רשות לבעלי דינין העומדים בחוץ בחצר שיכנסו ויבואו לפניהם, והטפוח אעברא דדשא זה הוא נתינת הרשות.
ומה שאומרים: לֵיעוֹל וְלֵיתִי, הכונה לֵיעוֹל התובע וְלֵיתִי הנתבע עמו, דאין רשאין ליכנס התובע לבדו אם לא היה הנתבע עמו.

גמ' לביש ומתכסי. עי' ברכות ל ע"ב:

תוס' ד"ה טריחותא וכו' ול"ח לשנויי קושיא קמייתא וכו'. וכעין זה פסחים עח ע"א וכמו שכתב המהרש"א שם ובכתובות צה ע"א תד"ה התם איהו דאפסיד ובזבחים ז ע"א תד"ה דלמא. וברמב"ן פ"ב דב"ב במלחמות ד"ה ועוד כו' אלא אמר רבינא:

ד"ה דין אמת וכו' לאפוקי דין מרומה. עי' מגילה ט"ו ע"ב תוד"ה הדן וב"ב ח' ע"ב:

רמי פוזמק כ' תוס' אין להתפלל יחף וכו'. דממתני' דמגילה כ"ד ע"ב אין משמעות אלא מי שמקפיד בכך לא יתפלל אפי' במנעלים אבל מי שאינו מקפיד דווקא יחף מותר אפילו יחף כמו צבועים ולבנים דמתני' קמ"ל תוס' דאין להתפלל יחף כלל והמקפיד אפי' במנעלים לא יעבור לפני התיבה:

והוא סבר זמן תפלה לחוד וכו' י"ל דפליגי בפלוגת' רמב"ם ורמב"ן דמייתי כ"מ ריש הל' תפלה דלרמב"ם מ"ע מן התורה להתפלל בכל יום ויום וא"כ זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד ולרמב"ן דוקא בעת צרה ואם אדם חושב נפשו בכל יום שהוא צריך למזונות ורפואה וכדומה ובעינו עת צרה ותפלתו מ"ע היינו מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה כי בת"ח אין נחשב להם צער העה"ז לכלום:

הוה טפחי אעיברא דדשא וכו' כ' תוס' משמע דעדיף דין מת"ת וכו' אין הוכחתם מדדנו דין ונתבטלו מת"ת דז"א דפשיטא דמחוייב לשפוט בין איש לרעהו ולהציל עשוק מיד עשקו וזהו תכלית הלמוד יורו משפטיך ליעקב אך הוכחתם מדטפחו אעיברא דדשא מאן דאית לי' דינא ליעול דדי להם אם יבואו בעלי דינין לפניהם אבל מה להם לבקש אחריהם אי לאו דדין עדיף מת"ת. ומ"מ לולא דבריהם הייתי אומר שהם חששו אולי עומדים אנשים בחוץ וחושבים שאינם רשאים לכנס לבטלם מלימודם ומצטערים האנשים שבחוץ ע"כ טפחו אעיברא דדשא דכל מאן דאית לי' דינא ליעול ולא לצטער וכן איתא במס' שמחות שעל דבר זה נתפס ר"ג הזקן על שנצטערו אנשים שעומדים בחוץ ולא נכנסו לפניו בכל עת:

ומ"ש תוס' דיינים שאינם מומחים שפעמים נוטים אחר השוחד עכ"ל אין כוונה שלוקחים שוחד אטו ברשיעי מיירי אלא בשודא דדיני דפי' התו' עפ"י ירושלמי שוחדא דדיינא כמ"ש תוס' פ' חזקת ואך מומחה יודע להסביר מסברא איך האמת ונותנו למי שראוי ליתן:

תורתו מתי נעשית אין נ"ל בפשוטו דאין אנו אחראי' וערבאין לתורתו של מרע"ה ועוד אטו בכל יום ויום היה יושב בדין כל היום באותו היום שירד מההר שנשתהה שם ק"כ יום. והנה עיין רמב"ן פ' יתרו כי מרע"ה השיב ליתרו כי יהיה להם דבר בא אלי לשפוט בין איש לרעהו ועוד והורתי אתהם חוקי אל' ותורתו ללמוד עמהם תורת ד' והודה לו יתרו על זה שהוא בעצמו ילמוד עמהם כדכתיב והודעת להם את הדרך ילכו בה אבל בדבר המשפט לא הודה לו אלא ואתה תחזה. והא"ש דקפריך ש"ס אהא דכתיב וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה מבוקר עד ערב משמע שעמדו לפניו לשפוט מבקר עד ערב וקשה הא בתשובת מרע"ה ליתרו נשמע שלמד עמהם כאמור והוריתי להם חוקי אל' ותורתו ואי ס"ד שעמדו לשפוט מבקר עד ערב א"כ תורתו מתי נעשית באותו היום שהרי אמר והוריתי' להם חקי אל. אע"כ לא דן אלא שעה א' ואח"כ הורה להם חקי אל. ואפ"ה יחס בקר וערב למשפט משום שמעלה עליו הכ' כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשי בראשית:

דין אמת לאמתו עיין תוס' ב"ב ח' ע"ב ומהרש"א בשמעתין חשב דזה סותר לפי' של ב"י בח"מ סי' א' ולפע"ד אלו ואלו דברי א"ח דאעפ"י שהוא צדיק ות"ח מ"מ אם יצורף לזה אהבת בעל הדבר או שנאתו אינו רואה לו חובה או זכות כי לבו ודעתו נוטה אחריו ועי"ז בא להטות הדין שלא לרצונו. ועיין בזה לקמן קי"ט ע"א צורבא מרבנן פסילנא לי' לדינא וכו' עי"ש ותראה כי נכון:

ע"א בתוספת בד"ה טריחותא למיסר המייניה כו' ולא חייש לשנויי קושיא קמייתא עכ"ל ולולא דבריהם היה נ"ל דשפיר מתרצא נמי קושיא קמייתא דדוקא למאי דלא אסיק אדעתיה טעמא דהכון וקס"ד דמה שצריך חגורה בשעת תפלה היינו משום הפסקה וכיסוי בעלמא כמו לענין ק"ש וא"כ בזה לא הוי טרחא כלל משא"כ למסקנא דחגורה היינו משום הכון א"כ אפשר דאיכא טרחא דבלא"ה הא פירש"י דבני בבל היו רגילין לאזור בחוזק וא"כ כ"ש לענין תפלה שצריך לחגור היטב ולציין בגדיו כעומד לפני המלך וכדאיתא בזבחים דף י"ט בעובדא דר"ה בר נתן ואזגדר מלכא ע"ש כנ"ל. וכל זה דלא כמחזור ויטרי שכתב דהא נמי הוי טעמא משום שלא יהא לבו רואה את הערוה ובלא"ה קשיא לי לדברי המחזור ויטרי א"כ מאי מקשה מעיקרא ליקו הכי וליצלי אטו מי לא הוי ידע דאסור להתפלל אם לבו רואה את הערוה ובפי' רש"י בברכות פרק מי שמתו מבואר להדיא כמו שכתבתי והובא ג"כ בב"י א"ח סימן צ"א ע"ש:

לא שכיחא שכרות. אין דרך להשתכר מבע''י לפיכך גומר ויתפלל אבל בלילה עשוי להשתכר בסעודתן: הכון לקראת אלהיך. התנאה לפניו: רמי פוזמקי. נותן אנפילאות חשובים ברגליו ובלע''ז קאלצו''ס: שדי גלימא. משליך אדרתו מעליו שלא יראה כחשוב: ופכר ידיה. חובק ידיו באצבעותיו מרצי''ר בלע''ז כאדם המצטער מאימת רבו: חיי עולם. תורה תפלה צורך חיי שעה היא לרפואה לשלום ולמזונות: נגה. איחר: מסרהב. ממהר לעמוד: דיינין מתעטפין בטליתן. כשפותחין בדין מאימת שכינה ושלא יפנו ראשן לכאן ולכאן ותהא דעתן מיושבת עליהם: עסיקי ואתו. בדין אחר וכבר מעוטפים הן וכשנגמר אותו דין בא לפניהם דין אחר סמוך למנחה הויא התחלתן משיפתחו בעלי הדין בטענות דהכא ליכא למימר משיתעטפו: עמודי. שעליית בית המדרש נשען עליהם: חליש לבייהו. מצטערין שלא עסקו אותו יום בתורה: תנא להו חייא בר רב. שגדול שכר הדיינים ולא יצטערו ול''נ דאין זה [משמעות] לשון לבייהו אלא לשון חלש דעתייהו ולשון חלש לבייהו לשון תענית הוא שלא סעדו כל היום תנא להו חייא בר רב שאין צריכין לישב ולידון כל היום אלא מקצת היום ומה שאמר מן הבקר עד הערב מדרש הוא שחשוב הדבר כמעשה בראשית שנאמר בו ערב ובוקר: שמלכך. דיינך שהדיין קרוי מלך שנאמר מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט): לודים. אומה שקורין קנלינש ואוכלי אדם הן והם רעבתנין: מאכל יורשים. יורשי הון רב שלא טרחו בו ואין עסוקים ודואגין לשוט אחרי מזונות ולעסוק במלאכה: כזורק אבן לחמת. קשה לגוף ולי נראה לא קשה ולא יפה: מרחצאות שלהן ג' חדרים היו לו פנימי להזיע ולהשתטף אמצעי שיורד לתוכו מן המרחץ ולובש חלוקו ויוצא לחיצון וגומר לבישתו ונח שם שעה מיגיעת המרחץ: עומדים ערומים. פנימי: מקרא. ק''ש: ערומים ולבושים. אמצעי שיוצא בו ערום וממהר לכסות את עצמו ויוצא לחיצון: וחולץ תפילין. מראשו ואין צ''ל שאם אוחזן בידו בתיק שלהן שאינו מניח והא דתני ואין צ''ל כו' איידי דבעי למיתני מציעתא ואינו מניח ואינו חולץ שאמצעי לא כמרחץ גמור הוא ומקצת תורת מרחץ עליו הלכך היו בראשו אין צריך לחלוץ היה אוחזן אסור להניחן שם בראשו אלא יוצא לחיצון ומניחן: אף על פי שאין בו צואה. שפינוה משם: בחדתי. שלא רחץ בו אדם מעולם אלא שהזמינו לכך:

התם לא שכיחא שכרות וא''ת דבריש פ' בתרא דתענית (דף כו: ושם) אמרינן שחרית ומוסף דכל יומא לא שכיח שכרות לא גזרינן מנחה ונעילה דשכיח שכרות חיישינן אלמא גם במנחה שכיח שכרות וי''ל דהתם לענין נשיאת כפים שאני דאפילו לא שתה אלא רביעית אסור לישא את כפיו: טריחותא למיסר המייניה ועוד ליקו הכי וליצלי ומשני משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל. ולא חייש לשנויי קושיא קמייתא מכאן שצריך לאזור חלציו כשמתפלל ובמחזור ויטרי מפרש דטעם דבעינן אזור שלא יהא לבו רואה את הערוה ודוקא להן שלא היה להם מכנסים לכך היו צריכים לאזור בשעת תפלה אבל לדידן שיש לנו אבנט של מכנסים אין אנו צריכין לאזור: רמי פוזמקי. מכאן יש להוכיח שאין להתפלל יחף אלא בט' באב ויו''כ: אי איכא דאית ליה דינא ליעול. משמע דעדיף דין מתלמוד תורה והא דאמרי' בפ' בתרא דמ''ק (דף יז.) גבי ההוא דטרקיה זיבורא ושכיב עיילוהו למערתא דחסידי ולא קבלוהו למערתא דדייני וקבלוהו התם בדיינין שאינן מומחין שפעמים נוטין אחר השוחד: דין אמת לאמיתו. לאפוקי דין מרומה: