שבת ו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - ב

ולפיכך, עושה לחי מכאן [מצידו האחד הפרוץ להמשך רשות הרבים] ולחי מכאן [מצידו השני הפרוץ להמשך רשות הרבים] או קורה מכאן וקורה מכאן, ^[1] והרי זה נושא ונותן באמצע. וכמו מבוי הפרוץ רק מצידו האחד לרשות הרבים. ומשום שלדעת רבי יהודה בשתי מחיצות לבד נעשה המקום רשות היחיד מן התורה.

אמרו לו חכמים לרבי יהודה: אין מערבין רשות הרבים בכך!

וכדי להוציא מדעתו של רבי יהודה, שנינו "זו היא רשות היחיד", דהיינו: זו שמוקפת מחיצות, ^[2] ולא זו שאין לה אלא שתי מחיצות.

מוסיפה הגמרא לבאר: ואמאי קרו ^[3] ליה בברייתא " [זו היא רשות היחיד] גמורה"?

כי מהו דתימא [הייתי אומר]: כי פליגי רבנן [עד כאן לא נחלקו חכמים] עליה דרבי יהודה דמקום המוקף בשתי מחיצות לא הוי רשות היחיד, הני מילי להחמיר מדרבנן שלא לטלטל בו כברשות היחיד, ואפילו על ידי היכר לחי או קורה. ^[4] אבל לזרוק, להחמיר לחייב את הזורק מרשות הרבים לתוכו, מודו ליה חכמים לרבי יהודה שרשות היחיד הוא לחייבו, כי מדאורייתא די בשתי מחיצות, לכן קא משמע לן "גמורה", לומר, שמקום המוקף שתי מחיצות אינו רשות היחיד כלל, והזורק מרשות הרבים לתוכו אינו חייב. ^[5]

אמר מר, בברייתא הנזכרת לעיל: זו היא רשות הרבים:

ודנה הגמרא: למעוטי מאי [מה בא למעט לשון "זו היא רשות הרבים"]?

ומבארת הגמרא: למעוטי אידך דרבי יהודה [שיטה שניה של רבי יהודה]!

א. מן התורה, אפשר ליצור רשות היחיד בלב רשות הרבים, מבלי להקיף אותה מסביב במחיצות שלימות, על ידי העמדת ארבעה עמודים, העשויים בצורת זויות, בארבע פינות נגדיות [כאשר רוחב הזוית הוא אמה לכל צד]. העמודים הללו מגדירים את הרשות שבין הפינות כרשות היחיד, כי הרווח שבין העמודים נחשב לפתח, וכך נוצרות מעין ארבע מחיצות שלמות מסביב. כל זאת הוא מן התורה, אך אסרו חכמים לטלטל ברשות היחיד שכזאת, אם העמידו את העמודים הללו ברשות הרבים.

ב. בארות מים נובעים הנמצאים ברשות הרבים, עומקן עשרה טפחים ורחבן ארבעה על ארבעה טפחים, והרי הן רשות היחיד. ולכן, אין ממלאין מהם מים בשבת, שהרי הוא מוציא את המים מהבור שהוא רשות היחיד אל רשות הרבים.

אך התירו חכמים לצורך עולי הרגל, כדי שיוכלו להשקות את בהמותיהן בשבת מהבורות שהיו בדרך עלייתם, לעשות "פסי ביראות", שהם אותם ארבעה עמודים בעלי זויות, מסביב למקום בו נמצא הבור, ומעמידים אותם בארבע פינות מסביב לבור.

דתנן, רבי יהודה אומר: אם היתה דרך רשות הרבים מפסקתן ל"פסי הביראות", כלומר, שבין הפס שמצד זה ובין הפס שמצד זה היתה עוברת דרך הרבים, יסלקנה לאותה דרך לצדדין, אל מחוץ לפסין. כי בקיעת הרבים בין הפסים מבטלת, לדעת רבי יהודה, את היקף המחיצות [המדומות] שעל ידי הפסים. ^[6]

וחכמים אומרים: אינו צריך לסלק את רשות הרבים לצדדין.

והשמיענו התנא באומרו "זו היא רשות הרבים", שרק רשות הרבים, זו שאין לה מחיצות כלל דין רשות הרבים לה, אבל דרך הרבים המוקפת ב"פסי ביראות" אין לה דין רשות הרבים.

ודנה עוד הגמרא: ואמאי קרו ליה " [זו היא רשות הרבים] גמורה"!?

ומבארת הגמרא: איידי [אגב] דתנא רישא גבי רשות היחיד "גמורה" להשמיענו כפי שנתבאר בגמרא לעיל, לכך תנא נמי סיפא גבי רשות הרבים "גמורה".

עוד מקשינן על הברייתא: ולחשוב נמי, בין רשויות הרבים שנזכרו בברייתא, גם "מדבר", שהוא רשות הרבים!? דהא תניא: איזו היא רשות הרבים? סרטיא ופלטיא גדולה, ומבואות המפולשין, והמדבר!

אמר, תירץ אביי: לא קשיא. כאן, זה ששנינו שהמדבר הוא רשות הרבים, הוא רק בזמן שישראל שרויין במדבר. ^[7] ואילו כאן, בברייתא, שלא נזכר בה מדבר בין רשויות הרבים, בזמן הזה, שאינו מקום הילוך לרבים, והולכי מדברות לא שכיחי. ^[8]

אמר מר: אם הוציא והכניס, בשוגג: חייב חטאת. במזיד: ענוש כרת, ונסקל:

ומקשה הגמרא: "בשוגג חייב חטאת", פשיטא! למה הוצרכה הברייתא להשמיענו? והרי לא היה לו אלא לומר: ואם הוציא והכניס, חייב, שהרי דבר פשוט הוא שאם עשה כן בשוגג חייב עליו חטאת, כי כל חיובי שבת חיובי כרת הם, וכל החייב כרת במזיד, חייב חטאת בשוגג!?

ומשנינן: אכן לא הוצרך התנא להשמיענו שבשוגג חייב חטאת, אלא "במזיד ענוש כרת, ונסקל", ^[9] איצטריכא ליה. ואגב שהזכיר התנא את חיובו במזיד, הזכיר התנא גם את חיובו בשוגג.

ואכתי מקשינן: הא נמי פשיטא שחייב סקילה, שהרי כל חיובי שבת בסקילה הם!?

ומשנינן: הא קא משמע לן התנא במה שאמר "ענוש כרת ונסקל", כדרב. דאמר רב: מצאתי מגלת סתרים ^[10] בי רבי חייא, וכתוב בה: איסי בן יהודה אומר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ואינו חייב אלא אחת. וסבורה היתה הגמרא לפרש, שאם עשה את כולן בהעלם אחד, ששכח את איסורן של כל מלאכות השבת, ועשה את כולן מבלי שנודע לו בינתיים, אינו חייב אלא חטאת אחת [אך לבסוף מפרשת הגמרא באופן אחר, ומתבארת כוונת הגמרא דאמר "כדרב"].

ומקשינן עלה: איני [הרי אין הדבר כן]! שהרי והתנן לקמן בפרק כלל גדול [עג א] "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת", ומפרטת המשנה שם את כולן -

והוינן בה: מנינא למה לי [לשם מה נזכר המנין הכללי בתחילת המשנה]!?

ואמר, תירץ על כך רבי יוחנן, כדי ללמד שאם עשאן כולן בהעלם אחת, הרי זה חייב על כל אחת ואחת. ומלמד אותנו התנא שסכום החטאות הכולל שיכול אדם להתחייב בהעלם אחד, הוא ארבעים ותשע חטאות. אבל אם יעשה אבות ותולדות בהעלם אחד, אינו מוסיף חטאת בפני עצמה על התולדות.

וכשם שיש לדקדק דין זה מלשון המשנה, כך יש לדקדק דין זה מדברי איסי בן יהודה עצמו, שאמר "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת". ^[11] הרי למדנו שחייב על כל אחת ואחת. ואיך אמר איסי בן יהודה עצמו "ואינו חייב אלא אחת"!?

אלא אימא, כך היא כוונת איסי בן יהודה: אינו חייב על אחת מהן, יש אחת מן המלאכות שאינו חייב עליו סקילה, ^[12] ואין אנו יודעים איזו מלאכה היא -

והא קא משמע לן התנא בברייתא באומרו "במזיד ענוש כרת ונסקל", דהא, מלאכת הוצאה, היא מהנך דלא מספקן [מאותן מלאכות שאין ספק בחיוב סקילה עליהם].

אמר מר, בברייתא הנזכרת לעיל, אבל: ים, ובקעה, והאיסטוונית והכרמלית אינן לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים:

ומקשינן עלה: וכי בקעה אינו לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים!?

והא תנן במסכת טהרות [ו ו]: הבקעה, בימות החמה, שאין בה זרעים, ואנשים מהלכים בשדות, רשות היחיד היא לענין שבת, כי אינו מקום הילוך לרבים, שאין הרבים מסתלקים מן המסילה הכבושה לילך בשדות,

ורשות הרבים היא לענין טומאה, לענין ספק טומאה שנולד בה שהוא טהור. ^[13]

ואילו בימות הגשמים, שהוא זמן הזריעה ואין אנשים מהלכים בשדות, רשות היחיד היא לכך ולכך.

הרי מבואר, שהבקעה רשות היחיד היא לענין שבת!?

אמר תירץ עולא: לעולם, כרמלית הויא, ולא רשות היחיד. ואמאי קרי לה התנא לבקעה [במסכת טהרות] "רשות היחיד"? לפי שאינה רשות הרבים.

רב אשי אמר, תירץ:

הערות

^[1] לאו דוקא, והוא הדין לחי מכאן וקורה מכאן.

^[2] ראה מה שכתב בשפת אמת.

^[3] מסתבר שהגירסא הנכונה היא: ואמאי קרי ליה, כי הכוונה לתנא של הברייתא. וכן הוא בתוספות ד"ה אמאי.

^[4] כתב רש"י: הני מילי לטלטל, שיהא מותר לטלטל בתוכה, כדקתני "אין מערבין רשות הרבים בכך", דגזור בה משום דדמו לרשות הרבים.

^[5] נתקשו הראשונים: האיך משמע מלשון "זו היא - היינו מקום המוקף מכל צדדיו - רשות היחיד גמורה", שמקום המוקף בשתי מחיצות אינו רשות היחיד לשום ענין? והרי אדרבה, משמע שמקום המוקף מכל צדדיו רשות היחיד גמורה הוא, ואילו מקום המוקף משתי מחיצות רשות היחיד שאינה גמורה הוא, ולענין מקצת ענינים דין רשות היחיד לו. ובתוספות נשארו בקושיא. ורש"י כתב: קא משמע לן גמורה: כלומר, זו היא שנגמרו מניין מחיצות שלה, שיש לה מחיצות מכל צד, כגון חריץ, וכן גדר, דאמרינן מארבע צדדין "גוד אסיק [משוך והעלה] פני המחיצה על ראשו", ונמצא ראשו מוקף מארבע צדדין, וחללו ארבעה, אבל דרבי יהודה לא נגמרו מחיצות שלה למניינן, ולאו רשות היחיד היא כלל. וכתב הרשב"א: פירוש לפירושו, ד"גמורה" לא קאי ארשות, אלא אמחיצות, כלומר, זו היא רשות היחיד שנגמרו מחיצות שלה, הא רשות אחרת שאינה גמורה במחיצות - שאין לה אלא שתי מחיצות, כגון ההיא דרבי יהודה - אינה רשות היחיד כלל, ואפילו להתחייב הזורק מרשות הרבים לתוכה. והתוספות כתבו על דברי רש"י, שהוא ישוב בדוח ק.

^[6] ואם תאמר: הרי לעיל סובר רבי יהודה שאפשר להקיף במחיצות את דרך הרבים. קושיא זו מקשה הגמרא בעירובין כב א, ומיישבת.

^[7] כתב ה"מגיד משנה" [שבת יד א]: פירוש: וברייתא דקתני בה "והמדבר", הא קא משמע לן, דאי איכא רבים מצויים עכשיו במדבר תדיר גם כן הוא בכלל רשות הרבים. וראה עוד ב"חידושי הר"ן" בשם הרא"ה.

^[8] א. כן פירש רש"י: ורש"י הוא בין הסוברים שאין רשות הרבים אלא כשמהלכים בה ששים ריבוא, וכמבואר בדבריו בעירובין ו ב ד"ה ירושלים, ואם כן, לכאורה, אף אם הולכי מדברות שכיחי, מכל מקום, ששים ריבוא אין שם. ב. כתב הרמב"ם [שבת יד א]: איזו היא רשות הרבים, מדברות ויערים ושווקים. ותמה ה"מגיד משנה" שהוא נגד סוגייתנו, [וכן תמה המאירי כאן ראה שם, וראה "כסף משנה" שם, וחידושי חת"ם סופר כאן]. וגם על מה שכתב הרמב"ם שהיערות רשות הרבים הם, הביא מדברי רש"י לעיל [ג ב] שפירש לשון "כרמלית" שהוא מלשון "יערו וכרמלו", שהוא חלוק על הרמב"ם בזה.

^[9] כלומר "נסקל" איצטריכא ליה, כי ענוש כרת נמי פשיטא, לפי מה שנתבאר בפנים על פי דברי רש"י.

^[10] פירש רש"י: מגילת סתרים, שהסתירוה מפני ש [תורה שבעל פה] לא ניתנה לכתוב, וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינן נשנין בבית המדרש, כותבין אותן שלא ישתכחו, ומסתירין את המגילה. וראה מהר"ץ חיות.

^[11] נתבאר על פי התוספות, ראה שם.

^[12] כן פירש רש"י "אחת יש בהן שאינו חייב עליו מיתה", וכן הכריחו התוספות שהפטור הוא על סקילה ולא על חטאת. ולכאורה נראה שחייב עליו כרת, כי לא מצינו דבר שאין זדונו כרת וחייב עליו חטאת.

^[13] כתב רש"י: רשות הרבים לטומאה: וספיקו טהור, דהא לאו מקום סתירה [של איש ואשה] הוא, שיש בני אדם נכנסים לה. [ולכן תלוי דין ספק טומאה במקום סתירה, משום] דספק טומאה לטמא [ברשות היחיד] מסוטה גמרינן לה [שאם כי נסתרה ואין כאן אלא ספק שמא נבעלה, הרי היא בדין טומאה לבעלה], והתם סתירה כתיב [שנאמר] "ונסתרה והיא נטמאה", דבמקום סתירה טמאה היא לבעלה מספק, ומכאן אתה דן לשרץ, [שאם נולד ספק טומאה ברשות היחיד שהוא מקום סתירה, כי אז ספיקו טמא. ואם נולד הספק שלא במקום סתירה, כי אז ספיקו טהור. ולכן שם "רשות הרבים" אינו שוה בשבת ובטומאה, כי לענין שבת צריך שיהא מקום הילוך לרבים, ואילו לגבי טומאה, די בכך שהוא מקום שיש בני אדם הנכנסים לשם, כי שוב אינו מקום סתירה].

לחי מכאן, כלומר, יעמיד פס גבוה עשרה טפחים בכיוון הניצב אל רשות הרבים, ויעשה על ידי כך קיר סמלי אשר לדיני מבואות הוא נחשב לקיר, ויעשה לו עוד לחי מכאן, מן הצד השני, והרי זה כאילו סגר את רשות הרבים מכל צידיה. או יעשה כתיקון אחר הנעשה במבואות — יניח קורה מכאן, בין קצהו האחד של בית אחד לקצה המקביל של הבית שממולו, ועל ידי כך יבנה מחיצה סמלית לרוחב הרחוב, וכן יעשה קורה מכאן, מן הצד השני. ולדעת ר' יהודה נעשה השטח שבאמצע על ידי כך רשות היחיד, ומותר לאדם להיות נושא ונותן באמצע כברשות היחיד. אמרו לו חכמים: והלא אין מערבין רשות הרבים בכך, שאם רוצים לעשות את רשות הרבים לרשות היחיד יש צורך במחיצות ממשיות!

ושוב שואלים על לשון התוספתא האומרת "זו היא רשות היחיד גמורה": ואמאי קרו ליה בלשון זו "גמורה"? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: כי פליגי רבנן עליה [כאשר חלוקים חכמים עליו] על ר' יהודה ואמרו דלא הוי [שאינה] רשות היחיד, הני מילי [דברים אלה] נאמרו רק לגבי האיסור לטלטל שם ביום השבת, שעל ידי מחיצות אלה לא נעשתה רשות היחיד לכל דבר עד כדי להתיר לטלטל בתוכה. אבל יתכן שלגבי האיסור לזרוק מרשות הרבים למקום זה ייחשב השטח שבין המחיצות כרשות היחיד מן התורה ויהא בכך איסור. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] התנא כי לדעת חכמים אין זו רשות היחיד כלל.

א עוד שנינו שאמר מר [החכם] בתוספתא מהי הגדרת רשות הרבים, והוסיפה התוספתא בהדגשה: "זו היא רשות הרבים". ושוב שואלים: למעוטי מאי [למעט את מה] נאמרה ההדגשה "זו"? ומשיבים: כאן באה התוספתא למעוטי אידך [למעט את ההלכה האחרת] שאמר ר' יהודה. דתנן [שכן שנינו במשנה] שלעולי הרגל התירו לעשות מסביב לבארות המים מחיצות סמליות, על מנת להפוך את הבאר וסביבותיה לרשות היחיד, כך שיוכלו עולי הרגל להשתמש במי הבורות (שהרי הם רשות היחיד) אף בשבת. ועל כך ר' יהודה אומר: אם היתה דרך רשות הרבים מפסקתן ועוברת במישרין בתחום הבורות ובתוך המחיצות — יסלקנה לצדדין, כדי שעוברי דרכים לא יעברו שם. שלדעתו, יש במעבר אנשים רבים בתחום זה כדי לקלקל את רשות היחיד זו שנעשתה רק על ידי מחיצות סמליות. ואילו חכמים אומרים: אינו צריך לסלק את דרך רשות הרבים משם. וזוהי אם כן משמעות ההדגשה שבתוספתא "זו היא רשות הרבים", לומר כי רק זו בגדר רשות הרבים אבל באר שעשו לה מחיצות יצאה מכלל רשות הרבים, אף אם ממשיכים הרבים להלך בה.

ומוסיפים לשאול: ואמאי קרי ליה [ומדוע קוראים לה] "גמורה"? ומשיבים: אמנם אין צורך בהדגשה זו, אלא איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בראש המשנה] לשון "גמורה", תני נמי סיפא [שנה גם כן בסופה] לשון "גמורה", מתוך שיגרת הלשון.

על הרשימה הזאת של המקומות המוגדרים כרשות הרבים שואלים: ולחשוב נמי [ושימנה גם כן] את המדבר בין מקומות רשות הרבים, דהא תניא [שהרי שנינו] בברייתא אחרת: איזו היא רשות הרבים? — סרטיא ופלטיא גדולה, ומבואות המפולשין, והמדבר! אמר אביי: לא קשיא, [אין זה קשה], כי כאן שנמנה המדבר בכלל רשות הרבים, הרי זה בזמן שישראל היו שרויין במדבר, והיה זה מקום הרבים. וכאן, שלא נמנה המדבר בכלל רשות הרבים הרי זה בזמן הזה שאין רבים מצויים שם.

ב עוד שנינו שאמר מר [החכם] בתוספתא שאם הוציא או הכניס חפץ בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים ולהיפך, אם עשה כן בשוגג — חייב חטאת, ואם במזיד ולא היו עדים למעשהו ובשל כך אף לא התרו בו — הריהו ענוש כרת. ואם היו עדים ואף התרו בו לבל יעשה זאת — הריהו נסקל. ושואלים: מה ששנינו כי בשוגג חייב חטאת, הלא זהו פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי ברור הוא שהעובר עבירה חמורה זו של חילול שבת בשגגה חייב חטאת! ומשיבים: הקטע בו השמיענו התנא כי אם עשה כן במזיד הריהו ענוש כרת ונסקל אצטריכא ליה [נצרכה לו], וכיון שהיה חידוש בכך, הובאה גם הפיסקה הראשונה להשלמת הדברים.

על כך שואלים: הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט, מובן מאליו], שהרי מפורש בתורה שהמחלל שבת במזיד חייב כרת בשאין עדים והתראה, וסקילה בשיש עדים והתראה! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] כהקשר לדברי רב, שאמר רב: מצאתי מגלת סתרים בי [בבית] ר' חייא שנכתבו בה עניינים מתורה שבעל פה בתמצית, וכתוב בה: איסי בן יהודה אומר: אבות מלאכות האסורים בשבת הם ארבעים חסר אחת, ואינו חייב אלא אחת. ביטוי זה סתום הוא, ולכאורה נראה שכוונתו שעל המלאכות כולן אינו חייב אלא חטאת אחת.

ושואלים: איני [וכן הוא]?! והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. ואחר כך נמנו המלאכות עצמן. והוינן [והיינו מתקשים] בה: מנינא [מנין] למה לי? שכן די היה ברשימה בלבד! ואמר ר' יוחנן: אף למנין יש חשיבות, להודיענו שאם עשאן את כל המלאכות כולן בהעלם אחת, כלומר, מתוך שגגה אחת, בלי להזכר בינתיים שהדבר אסור — חייב להביא קרבן חטאת על כל אחת ואחת מן המלאכות לחוד. ואם כן אין לפרש את דברי איסי בן יהודה כפי שפירשנום.

אלא אימא [אמור, פרש] כך: ארבעים מלאכות חסר אחת הן, ואינו חייב על אחת מהן, שבין המלאכות יש אחת היוצאת מן הכלל (שלא נתפרשה) שאינו חייב עליה סקילה ויש בה רק איסור "לא תעשה" בלבד. וכשהוזכר בתוספתא שהמוציא בשבת חייב, הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] התנא בכך: הא מהנך דלא מספקן [זו, ההוצאה מרשות לרשות, מאלו שאינן מסופקות] וברור לנו שחייבים עליה חטאת.

ג עוד אמר מר [החכם] בתוספתא: אבל ים ובקעה והאיסטוונית והכרמלית אינן לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים, אלא כרמלית. על כך תוהים: וכי הבקעה אינו לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים? והא תנן [והרי שנינו במשנה] במסכת טהרות שהבקעה בימות החמה שהוא זמן שהרבים מהלכים בה, משמשת רשות היחיד לדיני שבת. שכן על פי הגדרת רשויות השבת נשארת היא בגדר רשות היחיד. ואולם כרשות הרבים היא נחשבת לענין הלכות טומאה, שלגביהן יש הבדל בין מקום שהרבים מצויים בו לבין מקום שאין הרבים מהלכים בו. ואילו בימות הגשמים, בחורף, שאין רבים מהלכים בשדות, הבקעה נחשבת כרשות היחיד לכאן ולכאן, גם לענין טהרות וגם לענין שבת. ואם כן, הרי שהבקעה נחשבת כרשות היחיד ולא ככרמלית!

אמר עולא: לעולם אמור שהבקעה כרמלית הויא [היא] ואמאי קרי [ומדוע קורא] לה במשנה רשות היחיד — לפי שרצה להדגיש שאינה רשות הרבים. כי במסכת טהרות לא נכנסו לפרטי דברים בדיני שבת, אלא אך הובלט ההבדל בין דיני שבת וטהרה.

רב אשי אמר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

a ten-handbreadth high post from here, perpendicular to the public domain. This creates a symbolic wall which, in the halakhot of alleyways, has the legal status of a wall. And, he may place an additional post from here, on the other side, and that has the same legal status as if he closed the public domain on all of its sides. Or, he can implement a different solution appropriate for alleyways by placing a beam extending from here, from one end of one house, to the end of the house opposite it. This creates a symbolic partition across the width of the street. And, he may place a beam extending from here, from the other side of the house. According to Rabbi Yehuda, in that way, one is permitted to carry objects and place them in the area between the symbolic partitions, as he would in a private domain. The Rabbis said to him: One may not place an eiruv in the public domain in that way. One who seeks to transform a public domain into a private domain must erect actual partitions.

The Gemara questions the language of the Tosefta: This is a full-fledged private domain. And why did they call it full-fledged? The Gemara answers: Lest you say: When do the Rabbis disagree with Rabbi Yehuda and say that it is not the private domain? This applies only with regard to the prohibition to carry there on Shabbat. By means of these partitions, it was not rendered a full-fledged private domain to the point that one is permitted to carry there. However, conceivably, with regard to the prohibition of throwing from the public domain to this place, the Rabbis agree with Rabbi Yehuda that the area between the partitions would be considered a private domain by Torah law and it would be prohibited. Therefore, the tanna taught us that according to the Rabbis it is not a private domain at all.

It was also taught in the Tosefta with regard to the definition of a public domain that the Master said, with added emphasis: This is the public domain. The Gemara asks: What was this emphasis added to exclude? The Gemara answers: Here, the Tosefta came to exclude another halakha of Rabbi Yehuda. As we learned in a mishna: The Sages permitted those ascending to Jerusalem on the Festival pilgrimage to place posts serving as symbolic boundaries around the wells, in order to render the wells and their surroundings a private domain. That way, the pilgrims could draw water from the wells even on Shabbat, as they became private domains. Rabbi Yehuda says: If the path of the public domain passes through the area of the wells and the posts and obstructs them, he must divert it to the sides, so that the passersby will not pass through there. In his opinion, many people passing through that area negates the private domain formed merely by means of symbolic boundaries. And the Rabbis say: He need not divert the path of the public domain. The emphasis in the Tosefta: This is the public domain, teaches that only the specific areas listed there fall into the category of a public domain; however, a well around which partitions were established is no longer in the realm of public domain, even if the multitudes continue to walk through that area.

The Gemara asks: And why do they call it full-fledged? The Gemara answers: This emphasis was unnecessary. But, since he taught the first clause of the Tosefta employing the term full-fledged, he also taught the latter section employing the term full-fledged in the interest of uniformity.

With regard to the places characterized as the public domain, the Gemara asks: And include the desert among the places considered a public domain? Wasn’t it taught in a different baraita: What is the public domain? A main street, and a large plaza, and open alleyways, and the desert? Abaye said: This is not difficult, as here, where it enumerated the desert among the public domains, it refers to the time when Israel was dwelling in the desert, and it was an area frequented by the multitudes. And here, where the desert was not enumerated among the public domains, refers to this time, when multitudes do not congregate there.

It was also taught in the Tosefta that the Master said: If he carried out an object on Shabbat from the private domain to the public domain or vice versa, if he carried in, if he did so unwittingly, he is liable to bring a sin-offering. If he did so intentionally and there were no witnesses to his act and he was not forewarned, he is punishable from the hand of Heaven with the punishment of karet. If he was forewarned and there were witnesses to his transgression, he is punished by the court and stoned. The Gemara asks: Unwittingly, he is liable to bring a sin-offering; it is obvious that one who violates the serious transgression of desecrating the Shabbat unwittingly is liable to bring a sin-offering. The Gemara answers: It was necessary for the tanna to teach that if he did so intentionally he is punishable with karet and stoned. Since he needed to cite those cases because they involve a novel element, he also cited the case where he performed the transgression unwittingly, in order to complete the picture.

The Gemara asks: That is also obvious, as the Torah states explicitly that one who desecrates Shabbat intentionally without witnesses and forewarning is punishable by karet, and that when there are witnesses and forewarning he is executed by stoning. The Gemara answers: This came to teach us in accordance with the statement of Rav, as Rav said: I found a hidden scroll in the house of Rabbi Ḥiyya in which matters of Oral Torah were briefly summarized, and in it was written: Isi ben Yehuda says: The primary categories of prohibited labor on Shabbat are forty-less-one, and he is liable only for one. This expression is unclear, and it would seem that it means that one who performs all of the prohibited labors is only liable to bring one sin-offering.

The Gemara asks: Is that so? Didn’t we learn in the mishna: The primary categories of prohibited labor are forty-less-one? The mishna proceeded to enumerate those labors. And we discussed it: Why do I need this tally of forty-less-one? It would have been sufficient for the mishna to merely list the prohibited labors. And Rabbi Yoḥanan said: The number is also significant, in order to teach us that if he performed all of the prohibited labors within one lapse of awareness, during which he remained unaware of the prohibition involved, he is liable to bring a sin-offering for each and every one of the prohibited labors separately. Consequently, the statement of Isi ben Yehuda cannot be understood as suggested above.

Rather, say as follows: There are forty prohibited labors less one, and he is not liable for one of them. Among those labors, there is one unspecified exception for which one is not liable to be executed by stoning and merely violates a negative prohibition. That which the Tosefta mentioned with regard to one carrying out on Shabbat being liable for karet and stoning, teaches us: This labor of carrying out from domain to domain, is among those prohibited labors with regard to which there is no uncertainty and it is clear that one is liable for karet and stoning for its violation.

It was also taught in the Tosefta that the Master said: However, a sea, and a valley, and the colonnade, and the karmelit all enter into the general category of karmelit, which is neither like the public domain nor like the private domain. The Gemara asks: And is a valley neither like the private domain nor like the public domain? Didn’t we learn in a mishna in tractate Teharot: The valley, in the days of summer, which is a time when the multitudes frequent it, nevertheless, it is considered the private domain with regard to the halakhot of Shabbat, as according to the parameters of domains of Shabbat it remains in the realm of a private domain. And, still, it is considered like the public domain with regard to the halakhot of ritual impurity, where there is a distinction between a place frequented by the multitudes and a place that the multitudes do not frequent. While in the rainy season, the winter, when multitudes do not frequent the fields, the valley is considered like the private domain for this, Shabbat, and for that, ritual purity. A valley is a private domain and not a karmelit.

Ulla said: Actually, the valley is a karmelit; and why does the mishna call it the private domain? In order to emphasize that it is not the public domain, as the mishna in tractate Teharot did not enter into the details of the halakhot of Shabbat. It merely underscored the distinction between the halakhot of Shabbat and the halakhot of ritual purity.

Rav Ashi said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רה"י ורה"ר כרמלית ומקום פטור. פשיטא היא זו הברייתא וגם פירשוה הראשונים ממני.

איזו היא רה"י חריץ עמוק י' טפחים ורחב ד'. וכן גדר גבוה י' ורחב ד' זו היא רה"י גמורה (הבז) זו היא למעוטי הא דתני ר' יהודה מי שיש לו ב' בתים בשני צדי רה"ר עושה לחי מכאן וכי זה אינו רה"י לא לזורק וכ"ש לטלטל. סרטיא ופלטיא ומבואות המפולשות זו היא רה"ר גמורה למעוטי הא דר' יהודה. דתנן בעירובין בפסי ביראות. ר' יהודה אומר אם היתה דרך הרבים מפסקתה יסלקנה לצדדין קמ"ל דאע"ג דלא סילקה אינה כרה"ר:

אמר מר והוציא מרה"י זה לרה"ר זה בשוגג חייב חטאת במזיד בלא התראה ענוש כרת בהתראה נסקל פשיטא לא נצרכה אלא להא דאמר רב מצאתי במגילה סתרים בי ר' חייא וכתיב בה איסי בן יהודה אומר אבות מלאכות ארבעים חסר אחת אינו חייב על אחת מהן נמצא חייב על אחת בפני עצמה בספק זולתי המוציא מרשות לרשות דלא מספקא חיוב. דתני בהדיא בשוגג חייב חטאת במזיד חייב כרת ונסקל הא דתנן בטהרות פ"ו הבקעה בימות החמה רה"י לשבת ומטלטלין בה רה"ר לטומאה וק"ל ספק טומאה ברה"ר טהור בימות הגשמים שמלאה מים ואין אדם נכנס לתוכה רה"י לזה ולזה.

משני עולא לעולם הבקעה כרמלית היא.

זהו ר"ה גמורה וכו' למעוטי אידך דר"י. ק"ל מיהא מימעטו תרוייהו דקתני מבואות המפולשין ר"ה גמורה אלמא שתי מחיצות לאו דאורייתא וכיון דר"ה דאוריית' הוא לא מהני בה לחי או קורה א"ל כי קתני ר"ה הם ברחבים י"ו אמה קתני דפחות מכן לאו ר"ה הוא כדגמרי' בפ' הזורק וכי אר"י מי שיש לו ב' בתים וכו' דאלמא שתי מחיצות הוי רה"י דאורייתא דלמא ברחב עשר או מעשר ועד י"ג אמה ושליש בלחוד קאמר דומי' דפסי ביראות וכדסבר רב אחא קמי' דרב אשי למימר בפ"ק דעירובין ומ"ה דיינינן לי' מרישא וזהו רה"י שהוא גמורה במחיצתה אבל שתי מחיצות לעולם מדאוריית' לא הוה רה"י:

אלא אימא אינו חייב על אחת מהן. כ' רש"י ז"ל, יש אחת בהן שאינו חייב עליו מיתה וכן הוא בודאי דחייבין על כולן במזיד ובשגגתן חטאת דאי ס"ד דפטור מ"מ קשיא מנינא דאיסי דקתני ארבעים חסר אחת לומר לך שאם עשאן כולן בהעלם אחת שהוא חייב ארבעים חטאת חסר אחת א"ו לא פטר איסי אלא מסקילה והיינו דאמרי' ענוש כרת ונסקל אצטריכ' ליה וענוש כרת לאו דוקא אלא נסקל אצטריכא לי' דכיון דבשוגג חייב חטאת פשיטא דענוש כרת ואיסי נמי מסקילה קאמר דאינו חייב על אחת מהן:

ואמאי קרו לה גמורה מהו דתימא וכו'. איכא למידק אדרבא מדקתני גמורה משמע דזו היא גמורה ויש לך אחרת שאינה גמורה אלא הוי קצת כרשות היחיד. ונראה שלפיכך פירש רש"י ז"ל זו היא שנגמר מנין מחיצות שלה מכל צד, פירוש לפירושו דגמורה לא קאי ארשות אלא אמחיצות, כלומר: זו היא רשות היחיד שנגמרו מחיצות שלה, הא רשות אחרת שאינה גמורה במחיצות שאין לה אלא שתי מחיצות כגון ההיא דרבי יהודה אינה רשות היחיד כלל ואפילו להתחייב הזורק מרשות הרבים לתוכה.

אימא אינו חייב על אחת מהן. פירש רש"י ז"ל: אינו חייב מיתה על אחת מהן. וכן נראה ודאי דדוקא מיתה הוא דאינו חייב אבל חטאת חייב על שגגתה מדמנינן נמי ארבעים חסר אחת, דאי לא מחייב עליה לא כרת ולא חטאת אם כן אמאי מני להו בארבעים חסר אחת. ועוד מדאקשינן חייב חטאת פשיטא ושנינן כרת ונסקל איצטריכא ליה ופרישנא כדרב, אלמא חיוב חטאת לא מספקא להו דאכולהו חייב חטאת, דאי לא כי אקשינן חייב חטאת פשיטא מיד הוה ליה לשנויי קא משמע לן כדרב וכיון דבשוגג חייב חטאת פשיטא דבמזיד חייב כרת. ולפי פירוש זה הא דאמרינן בריש פרק מי שהחשיך (לקמן שבת קנד, א) אמר רמי בר חמא הכי קאמר כל ששגגתו בשבת חייב חטאת זדונו סקילה אתיא דלא כאיסי בן יהודה, דהא איכא דשגגתו חטאת ואין זדונו בסקילה.

כבר ידעת שחכמים הקלו לעולי רגלים למלאות מן הבורות ברה"ר בדרך עלייתם ואע"פ שהבור הוא רה"י הואיל ורחב ארבעה ועמוק עשרה והממלא מתוכו לשפתו חייב חכמים הקלו לעשות ארבעה פסין וביניהם עשר אמות שיהא כל שביניהם רה"י למלאות מן הבור לשם כמו שיתבאר במקומו היתה דרך הרבים עוברת בין הפסין אינו צריך לסלקה לצדדין שאין בקיעת הרבים מבטלת המחיצות עד שתחזירנה לרה"ר ויש פוסקים בזו כר' יהודה ואע"פ שאמרו כאן למעוטי דר' יהודה הם דוחים אותה ממה שאמרו בשני של עירובין שר' יוחנן סובר כן כמו שאמרו שם ר' יוחנן ור' אלעזר אמרי כאן הודיעוך כחה של מחיצה כלומר במה שאמרו חכמים אינו צריך ונתברר שם שלרבי יוחנן כאן הודיעוך וליה לא סבירא ליה ולר' אלעזר כאן הודיעוך וסבירא ליה וראוי לפסוק כר' יוחנן וכן ממה שפסקנו כר' יוחנן בירושלים שאלמלא דלתותיה נעולות חייבים עליה משום רה"ר אלמא אין רה"ר גמורה מתערבת אלא בדלתות נעולות ממש שתתבטל הדריסה וכל שאינו כן בקיעת רבים מבטלת ושמא תאמר והלא ר' יהודה לא אמרה אלא בפסי ביראות שהם מחיצות קלושות וכמו שהקשו שם דר' יהודה אדרבי יהודה ודרבנן אדרבנן בשתי ברייתות שהוזכרו כאן שבשני בתים בשני צידי רה"ר התיר ר"י בלחיים או קורות ופי' הטעם דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא וחכמים חלקו עליו ובפסין אר"י שבקיעת רבים מבטלת וחכמים חלקו עליו ותירצו שם דר"י אדר"י לא קשיא התם איכא שתי מחיצות מעלייתא הכא וכו' דרבנן אדרבנן לא קשיא הכא איכא שם ארבע מחיצות התם וכו' וירושלים ודאי מחיצותיה גמורות ושמא אפשר שבקיעת רבים לדעת ר' יוחנן מבטלת מחיצות שאינן גמורות כר' יהודה וכן כל שאין שם ארבע כרבנן ונמצא שהוא מזקיק לארבע מחיצות גמורות וירושלים כל מבואותיה מפולשין לרה"ר ואין שם ארבע מחיצות גמורות וכל שכן שבקיעת רבים מצויה שם עד שכלה רשות מסורה לכל ובמסכת עירובין יתרחבו בה הדברים בע"ה:

המדבר כבר מנינו אותו כר"ה וכן הדין ביערים ומ"מ יראה מסוגיא זו שבזמן הזה המדבר כדין כרמלית אחר שאין שם יישוב ומ"מ גדולי המחברים כתבוה בסתם כדין רה"ר ולא יראה כן שהרי הבקעה מצד שאין דריסת רבים לשם קרויה כרמלית כמו שכתבנו:

כבר ידעת שארבעים מלאכות חסר אחת נאמרו בשבת להיותן אבות ושאר המלאכות תולדות להם וכן ידעת שהתולדה אם עשאה יש בה חיוב כאלו עשה אחת מן האבות א"כ מה הפרש בין אב לתולדה שאם עשה אבות מלאכות הרבה בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת ואם עשה אב ותולדותיה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת ומלאכות אלו כלם בדין זה ואין הלכה כדברי האומר הבערה ללאו יצאת וכמו שאמרו בכאן שיש אחת מהן שאינו חייב עליה ורומז על ההבערה אלא כלן לחיוב והבערה לחלק יצאת כמו שיתבאר:

אע"פ שביארנו בבקעה לענין שבת שהיא כדין כרמלית בין בימות החמה בין בימות הגשמים לענין טומאה מיהא בימות הגשמים שהיא מוכנת לזרוע דינה כרה"י וספיקה טמא וכבר ביארנוה בנזיקין בשלישי של בתרא:

בד"ה ואמאי קרי כו' ישבה בדוחק לפי הגמרא עכ"ל כצ"ל. ר"ל דאין לשון גמורה מל' גמור אלא מלשון גמר לפי מה שנגמרו מחיצות שלה כפי' רש"י זו היא שנגמרו מנין מחיצות כו' אבל דר"י לא נגמרו כו' וק"ל:

בד"ה הא קמ"ל כו' דלא איירי איסי אלא בסקילה דלא פליג אמתניתין כו' עכ"ל. בדברי איסי נמי יש לדקדק מנינא למה כמו שהקשו התוס' לקמן והיינו למאי דגרסי בדברי איסי ואינו חייב אלא אחת אבל למאי דמסיק לומר ואינו חייב על אחת מהן ניחא מנינא דהכי קאמר ל"ט מלאכות הן ואינו חייב רק ל"ח חטאות שעל א' מהן אינו חייב חטאת אבל ממתני' דפ' כלל גדול דקתני מנינא ולא קתני ואינו חייב על א' ע"כ דעל כל ל"ט חייב חטאת ואיסי לא פליג אמתניתין וא"כ ע"כ דלא איירי איסי אלא בסקילה שעל א' אינו חייב סקילה אבל חטאת חייב על כל אחת ואחת מהל"ט מלאכות כמתני' דפ' כלל גדול ודו"ק:

בתוס' ד"ה הא קמ"ל כרב וכו' דלא פליג אמתני' דכלל גדול דקתני מניינא למימר דחייב על כל אחת ואחת פירוש דחייב על כל אחת ואחת מכל מ' מלאכות דקא מני ולית שום אחת מהן בתוכם שלא יתחייב עליה חטאת:

בא"ד ולא מצי למימר דידע בדאיסי דהא אכולהו חייב פי' כיון דעל כל האבות מלאכות דקא חשיב התנא חייב על כולן בזדון שבת ושגגת מלאכות דהיינו שסבר שכל המ' מלאכות הן מותרות בשבת ועשה כולן בהעלם אחת אם כן לא מצי למימר דידע ליה לשבת במלאכה אחת שבתוך מנין המ' מלאכות א"כ לא היה מתחייב על אותה מלאכה כיון שעשאה במזיר והתנא תנא מניינא לומר שיתחייב על כולן:

בא"ד והא דאמרינן לקמן בפרק בתרא לרמי בר חמא כצ"ל וכו' צריך אני להציע הסוגייא שם ומתוכה נבא לתמצית הענין והכי איתא התם רב זביד מתני הכי אמר רמי בר חמי המחמר אחר בהמה בשבת בשוגג אינו חייב הטאת במזיד חייב סקילה מתיב רבא המחלל את השבת בדבר שמחויבים על שגגתו חטאת חייבים על זדונו סקילה הא אין חייבים על שגגתו חטאת אין חייבים על זדונו סקילה ומשני מי קתני הא אין חייבים וכו' ה"ק דבר שחייבים על שגגתו חטאת חייבים על זדונו סקילה ויש דבר שאין חייבים על שגגתו חטאת וחייבים על זדונו סקילה ומאי נינהו מחמר עכ"ל והשתא יש לדקדק למה הקשו התוספות כאן קושייתם לשינוייא דמשני אליבא דרמי בר חמא הא בלא האי שינוייא מפשטא דברייתא נמי משמע הכי דכל שחייבים על שגגתו חטאת חייבים על זדונו סקילה וא"כ קשה לאיסי דקאמר דיש אחת מהן שחייבים על שגגתה חטאת ואין חייבים על זדונה סקילה ונראה לי דמפשטא דברייתא לא הוה קשה מידי דה"א דהברייתא לא אתיא אלא למידק מינה הא כל שאין חייבים על שגגתו חטאת אין חייבין כלל על זדונו סקילה אבל אין הכי נמי אשכחן שפיר דאפילו בהנך שחייבים על שגגתו חטאת אפ"ה יכול למצא יש מהן שאין חייבים על זדונו סקילה וברייתא ה"ק כל שחייבים על שגגתו חטאת יש מהן שחייבים על זדונו סקילה ויש ג"כ שאין חייבים סקילה הא אין חייבים על שגגתו חטאת א"א הוא שיתחייב על זדונו סקילה והשתא לא קשה לאיסי מידי אבל לפי השנוייא דמשני לרמי בר חמא דה"ק דבר שחייבים על שגגתו חטאת חייבים על זדונו סקילה ויש דבר שאין חייבים וכו' א"כ ע"כ צ"ל דה"ק דכל שחייבים על שגגתו חטאת א"א שלא יתחייב סקילה ואין שום דבר בעולם שחייב חטאת ולא יהיה חייב סקילה אלא שיש דבר שאף על גב שאין חייבים על שגגתו חטאת אפ"ה חייבים על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר וא"כ קשה לאיסי דלדידיה יש דבר שחייבים על שגגתו חטאת ואפ"ה אין חייבים על זדונו סקילה וק"ל:

ד"ה ואמר ר' יוחנן שאם עשאן וכו' אלא שמדברי איסי נמי יש לדקדק וכו' מקשין התלמידים א"כ כיון דאיסי נמי קתני מניינא דמ' מלאכות ויש לדקדק ג"כ מדבריו כל שיש לדקדק מדברי המתניתין א"כ למה כתבו התוספות בדבור שלפני זה וז"ל אבל כי מפרש דאינו חייב על אחת מהן קאמר איסי אז ידע שפיר דלא איירי איסי אלא בסקילה דלא פליג אמתני' דכלל גדול וכו' ולמה להו להתוספות למידק ממתניתין הא מדברי עצמו יש לדקדק כל מה שיש לדקדק ממתניתין ואינה קושיא כלל דודאי הא דלא נימא שאם עשאן כולן בהעלם אחת לא יתחייב על כולן כ"א חטאת אחת אלא שיתחייב על כל אחת ואחת חטאת בפני עצמו ודאי דבר זה יש לדקדק מדברי איסי כמו מדברי מתני' דאל"כ מניינא דאיסי למה לי אבל הא דלא נימא שנמצא אחת מהן בתוכן שלא יתחייב עליה חטאת זה אין לדקדק מדברי איסי דהא נוכל לומר שפיר דתני איסי מניינא לומר שאם עשאן כולן בהעלם אחת שיתחייב חטאת על כל אחת מאותן מלאכות שחייבים עליהם חטאת לאפוקי דלא נימא חטאת אחת על כולם ואפ"ה מסיים איסי שפיר דיש אחת מהן דאין חייב עליה חטאת כלל אפילו היכי דעשאה לבדה דהכי תני איסי בהדיא אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואינו חייב על אחת מהן אבל מהמתני' דקתני סתמא אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ותני מניינא לומר שאם עשאן כולם בהעלם אחת שיתחייב על כל אחת ואחת חטאת בפני עצמו דהיינו מ' חטאות חסר אחת משמע שפיר שעל כולן חייב ולא נמצא כלל בתוכו אפילו אחת מהם שלא יהא חייב עליה חטאת ולכך קאמרו התוס' שפיר דע"כ איסי בסקילה איירי דאי בחטאת מסתמא לא פליג אמתני' דמשמע מיניה דלא נמצא אפילו אחת מהן שלא יהא חייב עליה חטאת וק"ל:

רש"י ד"ה קמ"ל גמורה. שיש לה מחיצות בכל צד כו' דאמרי' מד' צדדין כו'. מוכח להדיא דאזיל כאן בשיטת הרמב"ם רפי"ד מה"ש ה"ד ובפי"ז ה"ט וע"ש בנו"כ דלא הוי רה"י עד דאיכא ד' מחיצות. וזה סותר גירסתו ופירושו בעירובין (יא: יב:) דמוכח דבג' מחיצות הוא רה"י:

גמ' דאמר רב מצאתי מגילת סתר' בי ר"ח. בב"מ צב ע"א:

תוס' ד"ה יתר היינו מדרבנן. ולא זכיתי להבין הא מה דקתני ונותן לחי כו' ונושא ונותן היינו אף מדרבנן דמדאוריי' ל"צ ללחי דהא סבר ב' מחיצות דאורייתא:

תוס' ד"ה כאן כו' ששים רבוא כו'. עי' עירובין ו' ע"א תוד"ה כיצד:

גמרא, איני [להא דמצא רב כתוב במגילת סתרים, איסי ב"י אומר אבות מלאכות מי חסר א' ואינו חייב אלא אחת, והתנן אבות מלאכות מי חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי] ואר"י שאם עשאן כולן בהעלם א' חייב על כל אחת ואחת.
מלשון איסי עצמו פריך, דהרי איסי נמי מנינא קתני, וע"כ אתא לאשמעינן דחייב על כל א' וא', ואיך מסיים ואינו חייב אלא אחת, אבל אין לפרש דקושייתם מטעם דלא ניחא לי' להש"ס לומר דיפלוג איסי על מתני' דלקמן, דא"כ לא הי' צריך להביא דברי ר"י כלל, והו"ל למפרך ממתני' דריש פרק כלל גדול, דתני להדיא עשה מלאכות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה.
מיהו זה אין ראי', דהא זה יקשה על מתני' גופא למה לי דתנא מנינא לומר שחייב על כל אחת ואחת, הא כבר תנא לה רישא במפורש, אבל באמת לק"מ, דמרישא הוי ידעינן רק היכא שעשה מלאכות הרבה בהעלם אחת, אבל מ"מ ידע לשבת באינך מלאכות. אבל בנתעלם ממנו כל המלאכות הי' ס"ד דמקרי שגגת שבת ואינו חייב אלא אחת. לזה אשמעינן דמ"מ משכחת דחייב ל"ט חטאות, וזהו שדקדק רש"י לקמן (דף עג ריש ע"ב) בדברי ר"י שאם עשאן כולן בהעלם אחד וכתב בזה"ל ובא להודיעך שאם נתעלמו כל הלכות שבת חייב כמה חטאות. ר"ל דאם לא נתעלמו כולן כבר אשמעינן במתני' דריש פרקין כדאמרן, וא"כ י"ל שפיר דפריך משום דלא ניחא לי' שיחלוק על מתני', ומ"מ מריש פרקין לא הו"מ למיפרך דהי' א"ל דגם איסי ס"ל דיש חילוק מלאכות לשבת, אלא דאיסי אמר בעשה כל הל"ט מלאכות בהעלם אחת בזה אינו חייב אלא אחת, כיון דנעלם ממנו כל הלכות שבת מקרי שגגת שבת, ולזה פריך מהך מתני' דהמנינא ע"כ אשמעינן דאפילו בכה"ג חייב על כל מלאכה ומלאכה.
אך אכתי תקשה, הא באמת לא משכחת לה אלא בידע בשבת בלאו ושגג בכרת או דידע בתחומין אליבא דר' עקיבא, וא"כ דלמא איסי ס"ל כרבי דיליף דבעי זדונו כרת מגז"ש דעלי' עלי' מאחות אשתו, וממילא בעי ג"כ ששגג בלאו וכמ"ש בתוס' לקמן פ' כלל גדול (דף סט ע"א ד"ה כגון ששגג) וס"ל ג"כ כרבנן דרע"ק דתחומין לאו דאורייתא, ומש"ה ס"ל דא"א לחייב ל"ט כיון דלא ידע לשבת בכלום, ואינו חייב אלא אחת, ואף דמשכחת לה בידע בעשה דשבת, הא חזינן דסוגיא לא ניח' לי' בכך (ובתוס' דף מט ע"א ד"ה דידע הניחו בקושי' אמאי לא משני לר' דמיירי בשגג בעשה, עכ"פ כיון דסוגיא לא ניחא לי' בכך יהי' מאיזה טעם שיהי' ממילא ליכא קושי' על איסי] אלא ע"כ כדכתיבנא דהקושיא מלשון איסי עצמו.

ובתוס' כתבו דאין צורך לפרש דפריך דמסתמא לא פליג איסי, ולדברינו הוא גם בלתי אפשרי לפרש כן, וע"כ הפירכא רק מדאיסי גופא.
ואף דעדיין יש להקשות ודלמא מנינא דאיסי היינו דדוקא בעשה כל ל"ט מלאכות אינו חייב אלא אחת דהוי שגגת שבת דס"ל דלא כר' עקיבא וס"ל כרבי, י"ל דס"ל להש"ס דסתם לשון ואינו חייב אלא אחת דקאמר איסי משמע דלא משכחת גוונא כלל דלחייב יותר מאחד, ואף בעשה רק איזה מלאכות מן הל"ט, והו"מ למיפרך ממתני' דריש פרקין דעשה מלאכות הרבה, אלא דרצה למיפרך מדברי איסי עצמו מדנקט מנינא. והבן:

ולחשוב נמי מדבר וכו' כאן בזמן שישראל במדבר. עפירש"י. ורמב"ם רפי"ד פי' בהיפוך מפירש"י וכבר כתבנו מזה לעיל ועוד יבואר לקמן אי"ה:

והא תנן הבקעה וכו' אבל מאסטוני' לק"מ אע"ג דתנן נמי התם פ"ד דטהר' כמו בבקעה וכן הקשה בס' זרע יעקב. דאיסטוני' דהיינו איצטבא פשיטא לי' דכמה מינים הם יש שבין עמודים ויש לפני פתחי החנו' יש ברה"ר ויש ברה"י וכל א' כפי מה שהוא. אך מבקעה קשי' לי'. ופשוט:

תוספות בא"ד ויש לומר דמתניתין איכא לפרושי דמערבין בצורת הפתח כו' עכ"ל. לכאורה טפי הוי מצי לפרושי דאי ממתני' הו"א דמערבין למבוי המפולש היינו בדלתות כדאיתא להדיא בפ"ק דעירובין דף ז' ע"ב אלא כיון דלקושטא דמלתא אפילו בצורת הפתח לחוד הו"ל שלש מחיצות גמורות דאפי' לרבנן דר"י הוי רה"י דאורייתא מש"ה ניחא להו לפרש כן. אלא דאכתי קשיא לי כיון דבאמת לרבנן בשתי מחיצות וצורת הפתח הוי ג' מחיצות ודינו כרה"י גמורה מדאורייתא לחייב הזורק לתוכו ואפ"ה לא קחשיב להך רה"י בברייתא דידן בהדי גדר וחריץ ולא ממעט לה נמי מזו היא רה"י גמורה שהרי אע"פ שלא נגמרו ד' מחיצות שלה אפ"ה הוי רה"י מדאורייתא. ולפ"ז ע"כ דזו היא לאו דוקא דתני ושייר. א"כ אכתי איכא למימר דשייר נמי הך דרבי יהודה דאפילו בב' מחיצות גרידא נמי הוי רה"י מדאורייתא. דמ"ש ב' מחיצות מג' דסוף סוף לא נגמרו ד' מחיצות שלהן. ובכה"ג גופא יש לדקדק על מה שכתבתי בסמוך לענין רישא דמתניתין דפ' כל גגות דבונה עלייה וגשרים המפולשין דשייר להו בברייתא דידן וצ"ע: אמנם לפי מה שאפרש בסמוך בל' התוס' בד"ה ואמאי קרי ליה גמור' מסבר' דנפשאי יתיישב הכל על נכון בעזה"י:

בא"ד א"נ ה"א דמתני' כו' ואע"ג דבפ"ק דעירובין כו' לא התיר רבי יהודה אלא עד י"ג אמות ושליש היינו מדרבנן אבל מדאורייתא אפילו ברוחב י"ו כו' עכ"ל. עיקר הך מלתא דלא התיר רבי יהודה אלא עד י"ג אמה ושליש היינו גבי פסי ביראות משא"כ בהך דרחב מעשר לא פסיקא מלתא כ"כ בפ"ק דעירובין דהא דחי לה ש"ס התם ע"ש:

מיהו לכאורה דעיקר שיעורא די"ג אמה ושליש לרבי יהודה הוי מלתא בלא טעמא. מ"מ נ"ל דכיון דכל שיעורא דשבת בעינן הן ואלכסונן ומש"ה מחמרינן מדרבנן מי"ג ושליש ואילך דכיון דכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשא באלכסונא א"כ צא וחשוב י"ג מרובעים דפסי ביראות הן ואלכסונן הו"ל שש עשרה אמה מכוונות שהוא שיעור רה"ר גמור מדאורייתא וכי היכי דלא ליתי לאחלופי החמירו מי"ג ואילך כנ"ל ומ"מ מסקי התוס' הכא שפיר דמדאורייתא אין לחלק לר"י בין י"ג לי"ו דאין שום סברא לחלק כיון דלר"י אית ליה שתי מחיצות דאורייתא והוצרכתי לזה לפי שראיתי למהרש"א ז"ל בפ"ק דעירובין דף ו' ע"ב בלשון התוס' שכתב שם דמה שכתבו דמדאורייתא אין חילוק בין י"ג לי"ו היינו דבי"ג ושליש לר"י נמי הוי רה"ר גמור מדאורייתא ובאמת אין שום סברא לומר כן דבכל הש"ס משמע בפשיטות דשיעור רה"ר דאורייתא לא הוי אלא בי"ו אמות וילפינן לה מעגלות דמשכן וגם לא ידעתי מי הכריחו למהרש"א לפרש כן ואין כאן מקומו להאריך והנלענ"ד כתבתי בכוונת התוס' ודוק היטב:

בא"ד וא"ת והא מדקתני סיפא דמבואות המפולשין כו' וי"ל דמסיפא כו' דקסבר לחי וקורה משום מחיצה כו' עד סוף הדיבור. וקשיא לי בדבריהם היאך אפשר לומר כן הא מדקתני סיפא במבואות שאינן מפולשין עירבו מותרין והאי עירבו ע"כ היינו בלחי או קורה דהא בלא"ה אסור מיהא מדרבנן וא"כ משמע להדיא דבמבואות המפולשין דרישא לא מהני לחי וקורה. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי איצטריך למעוטי דר"י דמגופה דברייתא שמעינן לה שפיר ויש ליישב אמנם לפי מה שיבואר בסמוך יתיישב הכל על נכון בעזה"י:

בד"ה ואמאי קרי ליה גמורה כו' אומר ר"י דלשון גמורה אדרבא איפכא מסתברא כו' ורש"י יישבה בדוחק לפי הגמרא עכ"ל. אמנם לע"ד תמה אני על אבות העולם רש"י ותוס' ורשב"א בחידושיו שנתקשו ביותר לפרש לשון גמורה ולפמ"ש לעיל בלשון הברייתא א"ש סוגיא דהכא לפרש לשון גמורה בתכלית הפשיטות והיינו למאי דפרישית דפשטא דלישנא דזו היא רה"י גמורה היינו לאשמועינן דגדר וחריץ שגבוהין עשרה ורחבן ארבעה אע"ג דלאו היינו רה"י גמור' שכתוב בתורה בקרא דאל יצא איש ממקומו ומקרא דויעבירו קול במחנה דהנך ודאי איירי בסתם רה"י ממש שעשויין לדירה ויש להן ג' או ד' מחיצות משא"כ הך דגדר וחריץ שאין עשויין לדירה וקס"ד דלא הוי רה"י גמור מדאורייתא לחייב המכנים והזורק מרה"ר לתוכו. וקמ"ל דהנך כהנך דכולהו הוי רה"י גמורה הנזכר בתורה לחיוב כרת וסקילה. אלא דאפ"ה ל' מיותר הוא כיון דקתני סיפא בהדיא ענוש כרת ונסקל. ומש"ה מסיק הכא שפיר דל' גמורה איצטריך לדיוקא דדוקא הנך דגדר וחריץ דינן כרה"י גמורה שנזכר בתורה לחיוב משא"כ הך דיתר על כן כיון דליכא אלא שתי מחיצות תו לא הוי כרה"י גמורה לרבנן דר"י אפי' לחומרא לחייב הזורק מרה"ר לתוכו וכ"ש שאין דינו כרה"י לקולא להתיר לכתחלה לטלטל בתוכו מדרבנן כיון דאפילו אי הוי דינו ככרמלית הוי אסור כנ"ל נכון בעזה"י בלי שום גמגום ואולי הניחו לי מקום מן השמים:

בגמרא אמר מר כו' בשוגג חייב חטאת פשיטא כו' ופירש"י ניתני סתמא אם הוציא חייב עכ"ל. נראה דכוונתו דאין לפרש שלא ליתני לגמרי חייב דממילא ידעינן דכיון דחייבין על זדונו כרת פשיטא דחייב חטאת כמו בכל אבות מלאכות הא וודאי ליתא דודאי איצטריך למיתני היא גופא דהנך דקחשיב הוי רה"י גמורה כמו רשות היחיד שיש לו ארבע מחיצות ממש דמש"ה חייב חטאת לכן פירש"י דניתני חייב סתמא וממילא ידעינן דלענין כרת וחטאת קאי אלא דאכתי קשיא לי הא ודאי איצטריך למיתני חייב חטאת דאי הוי תני חייב סתמא הו"א דכיון דהוצאה מלאכה גרועה היא לא הוי בכלל כל העושה מלאכה יומת לענין כרת וחטאת ומיתה והא דקתני חייב היינו לענין מלקות גרידא דכיון דלא שמעינן לה אלא מלאו דאל יצא דכתיב במן או מויעבירו קול במחנה דכתיב במשכן כדאיתא בריש פרק הזורק גבי הוצאה גופא היכא כתיבא דמהתם משמע דלא הוי בכלל מלאכה דמהאי טעמא אמרינן בפ"ק דביצה דאין עירוב והוצאה לי"ט זולת לפירוש ר"ח בריש פרק הזורק וא"כ לפ"ז שפיר איכא למימר דחייב דקתני היינו מלקות גרידא ומש"ה איצטריך למיתני חייב חטאת וענוש כרת ונסקל. ולענ"ד נראה ליישב דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר פשיטא כיון דעיקר חיוב חטאת נפקא לן מקרא דכתיב ונפש כי תחטא מעם הארץ בעשותה ומהאי קרא גופא דרשינן לעיל בעשותה היינו זה עוקר וזה מניח א"כ משמע להדיא דעיקר חיוב חטאת היינו לענין הוצאה דשייך ביה שנים שעשאוהו זה עוקר וזה מניח. מיהו אי לאו דאשכחן איסור הוצאה בהדיא בקרא לא הוי שייך למילפה מקרא דבעשות' כיון דמלאכה גרועה היא והוי דרשינן האי קרא למלאכה אחריתא משא"כ השתא דאשכחן מיהת דהוצאה מיקרי מלאכה והוי בכלל ל"ת כל מלאכה ממילא הוי דרשינן קרא דבעשותה לזה עוקר וזה מניח ואם כן מקשה הכא שפיר פשיטא דליתני סתמא חייב וממילא ידעינן כפירש"י כנ"ל נכון בכוונת רש"י ז"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה ואמר ר"י שאם עשאן כולן כו' אלא מדברי איסי נמי יש לדקדק כן עכ"ל. עיין במהרש"א. מיהו יש לדקדק לפי' התוס' מאי מייתי הגמרא האי דר"י הו"ל לאתויי מדאיסי גופא ויש ליישב מיהו לולי דברי תוס' היה נ"ל דמדאיסי גופא לא מוכח מידי דאע"ג דקתני אינו חייב אלא אחת אפ"ה שייך למיתני מניינא דארבעים חסר אחת למעוטי שובט ומדקדק כדאיתא לקמן ולעולם לענין מלקות איירי ולענין התראה כדאיתא בריש בבא קמא ע"ש בתוספת. ועוד דאיצטריך נמי מניינא דארבעים חסר אחת לאפוקי תחומין דלא הוי אב מלאכה כלל ותחומין דרבנן דלא כר"ע או למעוטי מחמר והא דאמרינן בפרק כלל גדול דמניינא איצטריך לכדר"י היינו משום דלמעוטי הנך דכתיבא לא איצטריך למיתני תרי זימני דהא בסיפא נמי קתני הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת אע"כ דחד למעוטי הנך וחד לכדר"י כנ"ל ודו"ק:

(ו ב תוס') ד"ה ואמאי קרי ליה גמורה כו' מהו דתימא אומר ר"י דלשון גמורה אדרבה וכו'.—המלה "כו'", שבין "גמורה" ל"מהו דתימא", אין לה מקום, וזה כבר ראיתי בספר אחד (אשר שמו נשכח ממני) דיש להגיה בדברי התוספות כאן: ואמאי קרי ליה גמורה כו' (פי' כל הענין מהתלמוד, ולאחר זה הם דברי התוספות:) מהו דתימא אומר ר"י דלא גרסינן אדרבה כו'; וביאור זה דלא גרסינן כאן "מהו דתימא" אלא דמסיק הכא דלשון גמורה קמ"ל דבשני בתים בשני צדי רה"ר ועושה לחי מכאן ומכאן או קורה מכאן ומכאן אין זו רה"י גמורה לרבנן להתיר לטלטל שם, ומ"מ אם זרק מרה"ר לשם ה"ז חייב, דלענין זה אף רבנן מודו לר' יהודה, שהוא רה"י מדבר תורה עכ"ד.

ולפי זה יש ליישב קושיית ר"ע איגר בעירובין (יב ב תוס' ד"ה איתיביה) יתר על כן א"ר יהודה מי שיש לו שני בתים וכו' אמרו לו אין מערבין רה"ר בכך, וכתבו התוספות שם: ואפי' רבנן לא אסרי אלא דמדרבנן בעו שלש מחיצות גמורות. והקשה ע"ז בתוספות רעק"א דהא הכא אמרינן מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דר' יהודה דלא הוי רה"י ה"מ לטלטל, אבל לזרוק מודו ליה קמ"ל. והרי מוכח דרבנן פליגי עליה אפי' לזרוק ע"כ. ולפי הגה"ה הנ"ל ניחא דהתוספות לטעמייהו אזלי.

לחי מכאן ולחי מכאן. בשתי פאות של אחד מן הבתים להיכר בעלמא דקסבר רבי יהודה ב' מחיצות הוו רה''י מדאורייתא והא איכא שתי מחיצות מעלייתא מחיצות של ב' בתים: מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דר' יהודה. בברייתא ואמרי אין מערבין רה''ר בכך למהוי רה''י ה''מ לטלטל שיהא מותר לטלטל בתוכה כדקתני אין מערבין רה''ר בכך דגזור בה משום דדמי לרה''ר: אבל לזרוק. שהזורק מרה''ר לתוכה מודו ליה דחייב דשתי מחיצות דאוריי' ושם רה''י עליה: קמ''ל גמורה. כלומר זו היא שנגמרו מניין מחיצות שלה שיש לה מחיצות מכל צד כגון חריץ וכן גדר דאמרינן מד' צדדין גוד אסיק פני המחיצה על ראשו ונמצא ראשו מוקף מד' צדדין וחללו ד' אבל דרבי יהודה לא נגמרו מחיצות שלה למניינן ולאו רה''י היא כלל: מפסקתן. לפסי ביראות בפרק ב' דעירובין דהקילו חכמים משום עולי רגלים בבור בר''ה והבור עצמה רה''י שהיא עמוקה י' ורחבה ד' והממלא מתוכה ומניח על שפתה חייב והקילו חכמים לעשות ד' פסין וביניהן י' אמות דהוי חללו רה''י למלאות מן הבור וקאמר ר' יהודה אם היתה דרך רה''ר מפסקתן יסלקנה מביניהן דאתו רבים ומבטלי מחיצתה והתם רמינן דרבי יהודה אדרבי יהודה דלעיל דאמר נושא ונותן באמצע דלא אתו רבים ומבטלין מחיצות ורבנן אדרבנן ומשנינן לה: אינו צריך. והיינו דקתני זו היא רה''ר אבל הילוך דרבים לבין הפסים לא הוי רה''ר הואיל ואיכא שם ד' מחיצות ומאי גמורה. הכא ליכא למימר מהו דתימא כדלעיל דעיקר עשייתן משום לטלטל בתוכו וקאמרי רבנן אינו צריך דרשות היחיד היא אפילו לטלטל וכ''ש דהזורק לתוכה מרה''ר חייב: בזמן שהיו ישראל במדבר. חשיבא רה''ר: בזמן הזה. אינו מקום הילוך לרבים דהולכי מדברות לא שכיחי: חייב חטאת פשיטא. כיון דתנא חדא רה''י וחדא רה''ר ניתני סתמא ואם הוציא והכניס חייב ואנא ידענא דשגגתו חטאת דהא שבת זדונו כרת הוא: הא נמי פשיטא. דבהתראה סקילה ממקושש: מגילת סתרים. שהסתירוה מפני שלא ניתנה ליכתוב וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינן נשנין בב''ה וכותבין אותן שלא ישתכחו מסתירין את המגילה: אינו חייב אלא אחת. השתא משמע אם עשאן בהעלם אחד שלא נודע לו בין כל אחת ואחת שחטא אינו חייב אלא אחת דכל חילול דשבת גוף אחד של עבירה הוא: מנינא למה לי. ליתני אבות מלאכות הזורע והחורש כו' למה לי לאשמעי' מניינא הא מני להו ואזיל: חייב על כל אחת ואחת. ובא להודיענו סכום החטאות שאדם חייב באיסורי שבת בהעלם אחד ואשמעינן מ' חסר אחת הן ותו לא שאפי' עשה תולדותיהן עמהן אינו מביא על התולדה היכא דעשאה עם אביה דה''ל כעושה וחוזר ועושה דכול' חדא עבירה היא: אינו חייב על אחת מהן. אחת יש בהן שאינו חייב עליה מיתה ולא פי' (רבי) איזו היא ואשמעי' תנא דמתנית' דקתני נסקל דהא הוצאה והכנסה מהנך דלא מספקן היא דעל זו לא אמר איסי בן יהודה: בימות החמה. שאין בה זרעים: רה''י לשבת. דהא לאו הילוך לרבים הוא שאין רבים מסתלקין מן המסילה לילך בשדה: רה''ר לטומאה. וספקו טהור דהא לאו מקום סתירה הוא שיש בני אדם נכנסים לה דספק טומאה לטמא מסוטה גמרינן לה והתם סתירה כתיב ונסתרה והיא נטמאה דבמקום סתירה טמאה היא לבעלה מספק ומכאן אתה דן לשרץ: בימות הגשמים. שהיא זרועה אין אדם נכנס לה: לעולם כרמלית הויא. והזורק מרה''ר לתוכה אינו חייב:

דכל גגות (עירובין צה.) דקתני התם ועוד אמר רבי יהודה מערבין למבוי המפולש וי''ל דמתני' איכא לפרושי דמערבין בצורת הפתח וקסבר ג' מחיצות דאורייתא א''נ ה''א דמתני' איירי במבוי המפולש לרה''ר אבל אין ר''ה עוברת לתוכה להכי מייתי הברייתא דיתר על כן דאפי' רה''ר (גמורה) עוברת בה מטלטלין ע''י לחי או קורה משום דשתי מחיצות דאורייתא ואע''ג דבפ''ק דעירובין (דף י.) אמתני' דהרחב מי' אמות ימעט משמע דלכל היותר לא התיר רבי יהודה אלא עד י''ג אמה ושליש היינו מדרבנן אבל מדאורייתא אפי' ברוחב י''ו אמות מטלטלין דאית ליה ב' מחיצות דאורייתא דע''כ צ''ל דרבי יהודה איירי ברה''ר גמורה שבוקעין שם רבים כדמוכח בפ''ק דעירובין דף ו: ושם) גבי כיצד מערבין רה''ר ושם פירשתי וא''ת והא מדקתני סיפא דמבואות המפולשין הוו רה''ר שמעי' שפיר לאפוקי מדר' יהודה דאית ליה ב' מחיצות דאורייתא דלדידיה מבואו' המפולשות לא הוו רה''ר כיון דאיכא שתי מחיצות וי''ל דמסיפא לא הוה שמעינן לאפוקי מדר' יהודה דה''א טעמא דרבי יהודה משום דקסבר לחי וקורה משום מחיצה דאיכא מאן דסבר הכי בפ''ק דעירובין (דף נוו:) להכי אצטריך למתני' זו היא רה''י גמורה למעוטי דר' יהודה דלא הוי רה''י דלחי וקורה לא חשיב מחיצה: ואמאי קרי ליה גמורה כו' מהו דתימא. אומר ר''י דלשון גמורה אדרבה איפכא מסתברא זו היא רה''י גמורה אבל זו אינה רה''י גמורה אבל היא רה''י קצת ורש''י ישבה בדוחק לפי הגמרא: כאן בזמן שישראל שרויין במדבר. משמע קצת דאינה ר''ה אלא א''כ מצויין שם ששים רבוא כמו במדבר: בשוגג חייב חטאת פשיטא. כיון דאשמעינן דהאי הוי רה''י והאי הוי ר''ה פשיטא דהמוציא מזה לזה בשוגג חייב חטאת: הא קמ''ל כרב כו'. מכאן מדקדק ר''י דלא קתני איסי אינו חייב על אחת מהן אלא אסקילה אבל חטאת חייב על כולם דאי קאי אחטאת א''כ כי פריך בשוגג חייב חטאת פשיטא הו''ל לשנויי הא קמ''ל כרב דהא דמשני במזיד ענוש כרת ונסקל איצטריכא ליה לא משני מידי ומעיקרא ודאי לא היה ידע דמיירי בסקילה מדפריך מדר' יוחנן דמיירי בחטאת והיינו משום דאינו חייב אלא אחת לא מצי לאוקמי בסקילה דאטו בתרי קטלי קטלינן ליה אבל כי קמפרש דאינו חייב על אחת מהן קאמר איסי אז ידע שפיר דלא איירי איסי אלא בסקילה דלא פליג אמתני' דכלל גדול (לקמן עג:) דקתני מניינא למימר דחייב על כל אחת ואחת ואתי שפיר הא דבריש פרק כלל גדול (שם סט.) קאמר ארבי יוחנן דאמר שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב כו' דידע לה לשבת במאי ומפרש דידע לה לתחומים ואליבא דר''ע ולא מצי למימר דידע לה בדאיסי דהא אכולהו חייב חטאת וכן פירש בקונטרס ולקמן בריש הזורק (דף צו:) מייתי לדאיסי לענין סקילה ולא מישתמיט בשום מקום לאתויי לענין חטאת והא דאמרינן לקמן בריש פרק בתרא (דף קנד.) לרמי בר חמא דילמא הכי קאמר כל שחייבין על שגגתו חטאת חייבים על זדונו סקילה אומר ריב''א דאליבא דרמי בר חמא אתיא ההיא ברייתא דלא כאיסי דלאיסי איכא דוכתא דחייב חטאת ולא סקילה: ואמר רבי יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם אחת כו'. אין צריך לפרש דפריך דמסתמא לא פליג איסי עלה אלא מדברי איסי נמי יש לדקדק כן מדקתני מניינא כדדייק לקמן בכלל גדול (דף עג:):

דף ו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד