מה עלינו ללמוד מהודאת רש"י בטעותו?

הרב דב קדרון

חולין קטז ע"ב

אחד הנושאים הנידונים בדף קטז הוא דינו של חלב הנמצא בקיבת בהמה שנשחטה. ב"בירור הלכה" מובאות שלוש שיטות ראשונים בעניין זה:

לפי שיטת רש"י, דינו של החלב תלוי במקורו, כלומר אם הבהמה ינקה אותו מבהמה כשרה, גם החלב הנמצא בקיבתה כשר, וכן להיפך, אם ינקה חלב לא כשר הוא לא כשר.

לפי שיטת הרי"ף, כל חלב הנמצא בקיבת בהמה נחשב כ"פרש" בעלמא, ואף אם ידוע שמקורו הוא בבהמה טרפה - הוא כשר.

לפי רבנו תם, יש הבדל בין חלב צלול הנמצא בקיבה, שנחשב לחלב לכל דבר, לבין חלב קרוש ששהה בקיבה והחמיץ, שנחשב כפרש בעלמא, ורק הוא מותר אף אם מקורו בבהמה טרפה.

אחד ההבדלים בין השיטות הוא שלרש"י חלב הנמצא בקיבה של בהמה הוא חלבי, ולכן אם נמלח עם עור הקיבה יש בזה איסור של בשר בחלב, ואילו לפי שיטת הרי"ף, שמגדיר אותו כפרש בעלמא, הוא לא חלבי ואין בו איסור עם הבשר.

יש לציין את גדולתו של רש"י, שכותב: "נראה בעיני איסור גמור כבשר בחלב ממש, לאסור הגבינה איסור גמור, ואין בידי כח להתיר... ואני הייתי נוהג היתר עד הנה... וטועה הייתי בכך".

על דברי רש"י הללו, כתב בשו"ת בנימין זאב (סימן שא): "ואם הרב ז"ל, אשר כל ישראל שותין ממימיו דלבו כפתחו של אולם... הודה ולא בוש, וכתב 'וטועה הייתי בכך' וכו', אנן יתמי דיתמי, אזובי קיר קטני הכמות והאיכות, איך לא נודה היכא דטעינן? ומי שמודה ואינו בוש נוחל העולם הבא. וראיה מראובן ומיהודה כדאיתא פרק קמא דסוטה. ואין ראוי לאדם לעמוד על חטאו ולא יתחרט, אלא היכא דידע שעשה דבר שלא כהוגן צריך להתחרט, ואמרינן פרק קמא דחגיגה: אמר רבי חנינא בר פפא כל העושה דבר ומתחרט מוחלין לו מיד".