למה מחנכת אותנו ההלכה?

הרב דב קדרון

חולין קט ע"א

במשנה ובגמרא מדובר על הכשרת הכחל (העטינים של הבהמה). הרמב"ם (מאכלות אסורות ט,יב) והשולחן ערוך (יו"ד צ,א) מסבירים שמדין תורה מותר לבשל את הכחל עם הֶחָלָב שבו, כי זהו "חלב שחוטה" שאסור בבישול עם בשר רק מדרבנן. בעניין זה אומר רב יהודה שצריך לקרוע את הכחל קרע משמעותי של שתי וערב, ובנוסף לכך לטוחו בכותל, כדי להוציא את כל הֶחָלָב ממנו.  ב"בירור הלכה" מובאות שש שיטות של רבותינו הראשונים בביאור הסוגיה.

כאשר מדובר על צלייה לכתחילה של הכחל, לדעת רוב הראשונים יש צורך רק בקריעה מועטת שלו, ויש אפילו דעה שאין צורך בקריעה בכלל, אולם הרמ"א בהגהתו לשולחן ערוך (סעיף ב) כותב שלכתחילה נוהגים לקרעו שתי וערב וטיחה בכותל, כלומר קריעה גמורה. לעומת זאת, בדיעבד הרמ"א מקל וכותב שאם עבר וצלאו, אפילו בלא קריעה בכלל מותר לאכלו.

כלומר, גישת הרמ"א היא שלכתחילה ראוי להחמיר כפי הדעה המחמירה ביותר, גם כאשר מדובר באיסור שהוא מדרבנן, מכל מקום אם אפשר להחמיר ראוי לעשות זאת כפי שנאמר (ברכות ל,א): "מהיות טוב אל תקרא רע"; אולם בדיעבד אפשר לסמוך על דעת הפוסקים המתירים.

יש כאן יסוד חשוב ביחס לעבודת ה': לא מספיק לשאול מה מותר ומה אסור, אלא מה ראוי ונכון לעשות לכתחילה. ייתכן שמעשה מסוים מותר, ובכל זאת, כשאפשר, ראוי לבחור בדרך המחמירה והזהירה יותר. בדיעבד יש לסמוך על דעות הפוסקים המקילות. נמצא שההלכה מחנכת את האדם לשאוף לכתחילה אל הטוב והראוי בדרגה הגבוהה ביותר, אך בה בעת אינה מתעלמת מן המציאות האנושית ואינה הופכת כל אי־הקפדה לבעיה חמורה.