|
"פלפל" בלימוד / רפי זברגרנידה כג ע''א
הקדמהבסיפא של המשנה בדף כ''א. למדנו על מחלוקת רבי מאיר וחכמים לגבי אשה המפלת כמין בהמה, או עוף.
הנושאבעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: לרבי מאיר דאמר: בהמה במעי אשה ולד מעליא הוא. קיבל בה אביה קידושין מהו? לשיטת רבי מאיר המחשיב את הנפל כמו ולד, ולכן האשה טמאה טומאת לידה, שואל רבי ירמיה במקרה והנפל נקבה, האם היא נחשבת כוולד, עד כדי שאם האבא קיבל קידושין מאדם אחר עבורה (כמו שאב יכול לקדש את ביתו הקטנה), יחולו הקידושין האלו? למאי נפקא מינה? שואלת מיד הגמרא, מהי נפקא מינה אם הקידושין שהאב קיבל עבור הנפל, הרי בכל מקרה אין פה חיים (נפל)? לאיתסורי באחותה. עונה הגמרא כי יש נפקא מינה לאסור את אחותה של אותו נפל. אם נאמר כי הקידושין חלים, הרי שהמקדש נאסר אף באחותה, מדין אחות אשתו. למימרא דחיי? והאמר רב יהודה אמר רב: לא אמרה רבי מאיר, אלא הואיל ובמינו מתקיים. הגמרא שואלת על שאלת רבי ירמיה: אם הנפקות היא רק לאחות אשה, הרי ידוע שלאחר מות האשה, אין איסור מהתורה לשאת את אחותה, ולאור זאת צריך לומר כי הנחה בשאלת רבי ירמיה שהנפל נשאר בחיים. הנחה זו סותרת את הסבר רב יהודה בשם רב, הטוען כי רבי מאיר פסק כך ''הואיל ובמינו מתקיים''. כלומר כיוון שיש בעלי חיים כמו הנפל הנ''ל שהם חיים, לכן מטיל רבי מאיר דיני טומאת יולדת כאן. אבל מלשונו של רב נראה כי רק ''מינו'' מתקיים, אך הוא עצמו אינו מתקיים (מת כעבור זמן קצר). אם כן, גם הנפקות של אחות אשה יורד (שהרי אין איסור באחות אשה, לאחר מות האשה). אמר רב אחא בר יעקב: עד כאן הביאו רבי ירמיה לר' זירא לידי גיחוך, ולא גחיך. עונה הגמרא תשובה מפתיעה מאוד. רבי ירמיה באמת לא הסתפק הלכתית בשאלה זו (עקב מיתת הנפל זמן קצר אחרי ''הלידה''), והוא אכן ידע שאין שום נפקא מינה לגבי שאלתו. מטרת השאלה הייתה אך ורק ... כדי להצחיק את רבי זירא רבו. רש''י מסביר מדוע נהג כך רבי ירמיה: בכל תחבולות הללו עסק רבי ירמיה להביא רבי זירא לידי שחוק, ולא שחק - דאסור לאדם שימלא פיו שחוק, ורבי זירא מחמיר טפי: רבי זירא נהג כפשט הגמרא במסכת ברכות (ל''א.) כי ''אסור לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה'', והתאמץ לקיים מימרא זאת ''עד הסוף''. לא לצחוק אף פעם, גם מול השאלות המתוחכמות של רבי ירמיהו אשר יכולות להצחיק את השומעים. הריטב''א מעיר על פירושו של רש''י: ריטב''א מחדד את הדין של הגמרא במסכת ברכות ואומר כי בוודאי שאין איסור לצחוק אפילו מעט בעולם הזה, שהרי מצאנו במספר מקומות בש''ס בדיחות וצחוק של חכמים, ואם באמת היה אסור, רבי ירמיה לא היה מבקש להחטיא את רבו. אלא רבי זירא נהג ''חומרה וקדושה'' בעצמו, ולקח את המימרה הזאת ''עד הסוף'', ולכן השתדל לא לצחוק אפילו מעט. המהר''ץ חיות, בהקדמתו למסכת בבא בתרא, מרחיב את פירושו של רש''י ומציין כי מטרת כל שאלותיו הידועות של רבי ירמיה היו כדי "לשמח את רבי זירא רבו, שהיה מטבעו עצוב ונפשו מרה, ועל כן היה רבי ירמיה מעלה לפניו שאלות מחודדות כדי לעוררו לשמחה ולחדוות הלימוד.”
מהו המסר?אם אמנם זהו הייתה ''המוטיבציה'' של רבי ירמיה בשאלה זו, ואולי בכל שאלותיו, נראה כי מבחינה פסיכולוגית הצדק עמו. כמובן יש לסייג זאת ולומר ביחס לרבי זירא, כי ייתכן שיש מתי מעט אנשים, אשר כל כך נטועים עמוק בתורה ובמצוות, שהם אולי יכולים לעמוד ברצינות יתרה, מבלי למלא פיהם שחוק, מידי פעם בפעם.
לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |