סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

ניצחון הסמכות על הסברה / אלכס טל

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

כל תלמיד המתחיל לעסוק בתלמוד מטמיע בתוכו את הכלל הקובע שאמורא אינו יכול לחלוק על תנא. למרבה הפליאה, דרך היווצרותו של כלל יסוד זה עלומה היא. יודעים אנו מעט מאוד על יצירת קו פרשת המים המפריד בין תקופות התנאים והאמוראים


חלקי הקרבנות כמוהם כקרבנות עצמם, ולכן כאשר דם ניתז על בגד או על כלי יש להסירו במידת האפשר:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת... כֹּל אֲשר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּש וַאֲשר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹש. וּכְלִי חֶרֶש אֲשר תְּבֻשּל בּוֹ יִשּבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשת בֻּשּלָה וּמֹרַק וְשטַּף בַּמָּיִם (ויקרא ו, יח-כא).

המשנה בפרק יא במסכתנו דנה בדין הכלים שהתבשלו בהם קודשים (זבחים יא, ז):

אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח, אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים, טעונין מריקה ושטיפה. רבי שמעון אומר: קדשים קלים אינן טעונין מריקה ושטיפה.

מה הדין כאשר הדם נוגע רק בחלק מן הבגד או הכלי? לגבי בגד כבר שנינו במשנה קודמת (ובתלמוד שעליה, צד ע"א) שיש לכבס רק את מקום המגע, אך לגבי כלי אין הסוגיה יודעת את דינו, ואת זאת היא מבררת בדף צו ע"ב. שאלה טיפוסית לפנינו; אם יודעים את הדין בבישול בכל הכלי, מה דין הבישול בחלקו? האם צריך למרק ולשטוף את כולו או רק את החלק שנגע בקודשים? אלא שכאן מובלעים השאלה וניסיונות התשובה במעשה מרתק המגלה הרבה מעבר לפרט הלכתי כזה או אחר. וזהו סיפורו (בתרגום הארמית):

רב יצחק בר יהודה היה רגיל ללמוד לפני רמי בר חמא. עזבו רב יצחק והלך ללמוד אצל רב ששת. יום אחד פגע רב יצחק ברמי בר חמא, רבו הקודם. אמר לו רבו: 'שר גדול אחזני בידי, וריחו (של השלטון) נקלט בידי' (רש"י: משל הוא על גסי הרוח משתדלין לעמוד במקום גדולים)?! משום שהלכת לך לפני רב ששת, נהיית כמו רב ששת? אמר לו: לא משום כך עזבתי את אדוני. כאשר הקשיתי על דבר מסוים פשטת לי אותו מסברה, וכאשר מצאתי משנה כנגדה – הופרכה הסברה. בניגוד לכך, כאשר אני מקשה לרב ששת, הוא פושט לי ממשנה, וגם אם אני מוצא משנה אחרת – משנה כנגד משנה היא.
אמר לו רמי בר חמא: שאל ממני משהו, ואפשוט לך גם כן ממשנה. שאלו רב יצחק בר יהודה: בישל במקצת כלי טעון כולו מריקה ושטיפה או אין טעון? אמר לו: אינו טעון, כמו במקרה של הזאת דם על בגד שבו נדרש רק כיבוס מקום הדם. השיב לו רב יצחק: והרי לא מצאנו משנה על כך? אמר לו רמי בר חמא: מסתבר להשוותו לבגד; מה בגד אינו טעון כיבוס אלא מקום הדם, אף כלי אינו טעון מריקה ושטיפה אלא במקום בישול. אמר לו: אין הדבר דומה, דם לא מפעפע, בישול מפעפע. ועוד, שנינו בברייתא: חומר בהזאה (על בגד) ממריקה ושטיפה (בכלי), וחומר במריקה ושטיפה מבהזאה... בישל במקצת הכלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי, מה שאין כן בהזאה?! אמר לו רמי בר חמא: אם שנויה – שנויה.
ומהו הטעם להבדל? אמרה תורה: "ואם בכלי נחשת בושלה", ואפילו במקצת כלי.

 

חסרון הסברה

פרטים מרובים מכיל סיפור זה, וכל אחד טעון יותר מחברו. ראשית, נתאר לעצמנו את הסיטואציה האנושית. להחליף מורה זו תמיד טראומה – גם לרב וגם לתלמיד. אלא שעד כמה שהדבר קשה, בה במידה הוא נחוץ; התלמיד זקוק להיחשף למגוון השפעות ודרכי לימוד כדי להתפתח בצורה הטובה ביותר, ובעיקר כדי להעמיק את מורכבותו. בין אם מדובר במורה לפסנתר, לציור או לתלמוד, דרכי הלימוד והביצוע השונות תורמות לעיצוב אישיות התלמיד כדי שבסופו של תהליך יוכל לעמוד בזכות עצמו ולא כנסמך על כתפי קודמיו. במקרה דנן, רמי בר חמא לא היה יכול לתת את שרב ששת נתן, ולכן עזבו רב יצחק בר יהודה. הפגישה החוזרת בין התלמיד לרבו הקודם הייתה בלתי נמנעת, ובד בבד מאוד לא נעימה. רמי בר חמא מאשים את רב יצחק בעצם בנטישה לטובת קידום עצמי תועלתני. האם חושב אתה, כך מטיח בו הרב, שקרבתך לאחד מגדולי האמוראים בדור הקודם (השלישי בבבל) תסייע לקידומך במעלות ההנהגה? רב יצחק מנסה להרגיע את רבו, ולהסביר לו את סיבת המעבר. כאן עובר מעמד הפגישה לפסים אחרים, ומבחינות מסוימות נעימים פחות.

רב יצחק מסביר לרבו הקודם כי לדרכי הסברה שבהן הוא נוקט חסרון אינהרנטי; לסברה יש תשובה כאשר מובא כנגדה מקור בעל סמכות גדולה משל בעליה. היינו, אם כנגד הסברה האמוראית מובא מקור תנאי, יבטל האחרון את זו הראשונה. לפני העיון בעניין, נמשיך עם הסיפור עצמו. רמי בר חמא לא מכיר מקור תנאי המברר את שאלת תלמידו, ובצר לו הוא פונה, כהרגלו, לסברה; מדוע שלא נשווה דם בחלק מהבגד לבישול בחלק מהכלי? כמו שבבגד צריך לכבס רק את הכתם, נאמר כך גם בכלי! כאן בעצם היה צריך להסתיים המעשה, שהרי רמי בר חמא כבר נכשל במבחן שהוא הביא על עצמו. הוא לא הצליח למצוא 'מתניתא' לשאלת תלמידו. אלא שכאן רב יצחק בר יהודה מכה ברבו – ולא אחת, אלא שתיים. ראשית הוא עונה לו בלשונו: יש תשובה עניינית לסברה שהעלית; בבגד הכתם נשאר מקומי, ואילו בכלי הדם מפעפע בכולו. שנית, הוא מביא ברייתא המבחינה מפורשות בין בגד לכלי בדיוק בעניין זה – בגד דורש כיבוס חלקי בעוד כלי זוקק מירוק בכולו. זהו ממש coup de grace, ולרמי בר חמא לא נותר אלא לומר: 'אי תניא – תניא'.

אין ספק, המעמד רחוק מלהיות מלבב. הרב הפגוע מנסה להוכיח לתלמיד הפוגע כי עזיבתו אותו טעות הייתה. התלמיד נענה לרב ומציג בפניו שאלה, שאת תשובתה הוא יודע, ומן הסתם למדה בבית רבו החדש, רב ששת. רמי בר חמא נופל בבור שהוא כרה לעצמו, ומרים את ידיו בכניעה. ומי אמר שבאקדמיה כולם ג'נטלמנים?...
 

מעבר בין תקופות

בסיפור המעשה יש עניין נרחב מעבר לפן האישי ולמתח האכזרי שבין הרב ותלמידו. רמי בר חמא חכם חריף היה, וכנראה שבינו לבין עצמו החשיב את הסברה ביותר. אך ברור שבכללי הדיון התלמודי המשנה היא מקור הסמכות, ועליה (ועל הברייתות שלא נכנסו אליה) אין לאמורא אפשרות לחלוק. לאמתו של דבר כל תלמיד בשלב לימודו הראשוני סופג כלל זה, והוא הופך לו לטבע שני לכל השנים שבהן יעמיק בספרות התלמודית והרבנית – בין אם בצדדיה הפרשניים ובין אם באלה ההלכתיים. אלא שכרגע כבר איננו בגיל הינוקא, וחובה עלינו לתהות על התהליך שהביא למצב זה ועל תוצאותיו.

למרבה הפליאה, דרך היווצרותו של כלל יסוד זה, שלפיו אמורא אינו רשאי לחלוק על תנא, עלומה היא. יודעים אנו מעט מאוד על תחילתו של קו פרשת המים המפריד בין תקופות התנאים והאמוראים. התבוננות בשתי סוגות הספרות, המשנאית והאמוראית, מעלה בבירור את ההבדלים ביניהן - בעוד עיקרה של ספרות המשנה הוא בהצגת ההלכה על דעותיה השונות, זו האמוראית עוסקת בפרשנותה ובהרחבתה של יריעת המשנה. אלא שאף הבדל זה אינו מבורר מבחינת הזמן. אם נצמצם עצמנו למימרות האמוראים מן הדור הראשון, רב ושמואל, נגלה שרב הדמיון בינן לבין אלו של המשנה. עד כדי כך הוא הדבר, שכנראה, כפי שהראה פרופ' יעקב זוסמן, בימי רב ושמואל למדו כסדרם את כל נושאי הלימוד בבית המדרש, כפי שהם ערוכים בששת סדרי המשנה. רק למן הדור השני סדרי זרעים וטהרות כבר לא נלמדו בישיבות בבל. מסתבר שזה הרקע לכלל הידוע 'רב תנא הוא ופליג'. זאת ועוד, ידוע לנו גם על 'משניות בבליות', אפילו בדור השני והשלישי של אמוראי בבל.

הנה כי כן, קו פרשת המים אינו ברור ודק. תהליך המעבר בין שתי התקופות היה הדרגתי ונמשך ככל הנראה לאורך הרבה יותר משנות דור.
 

יצירתו של קאנון

בתמונת סוגות הספרות – התנאית והתלמודית – בולטת היא משנת רבי יהודה הנשיא. חיבור זה, הכולל את כל מקצועות התורה בסידור מופתי של שישה סדרים ושישים מסכתות, הביא לשיא את קבצי הברייתות שנפוצו בעולמם של חכמים במאה השנים שבין מחצית המאה השניה לשלישית. כאמור, מעט מאוד יודעים אנו על דרך סידורו של רבנו הקדוש את חיבורו הגדול, ואף קשה לנו מאוד להתחקות אחר מקורותיו. בניגוד לכך, השפעתה של המשנה על עולם התלמוד ועל ההיסטוריה היהודית כולה אינה מוטלת בספק.

דוק, רמי בר חמא 'אִתגר' את תלמידו לשאול אותו שאלה שתשובתה נמצאת במשנה, ואילו ההוכחה של רב יצחק בר יהודה אינה ממשנת רבי, אלא מברייתא (שמקבילה קרובה לה ניתן למצוא בתוספתא). רמי בר חמא כנראה אינו מחויב בעיני עצמו לדעת כל ברייתא וברייתא. רק כאשר הוא נתקל באחת, אין לו ברירה אלא לומר ''אי תניא – תניא'. מאידך, תוצאותיה של משנת רבי עצומות הן בזמן ובמקום. כך כותב א"א אורבך בספרו 'ההלכה – מקורותיה והתפתחותה' (עמ' 191):

הקובץ של רבי נעשה למשנה בה"א הידיעה ושאר כל הקבצים ל'ברייתות' – למשניות חיצוניות. נוצר 'קאנון' – מידה שעל פיה וביחס אליה הוכרעו כל המשניות האחרות. ...[המשנה] הייתה לחיבור ששימש בסיס אחד משותף ומוצק ללימודה של ההלכה ולהתפתחותה. ספר המשנה של רבי זכה להסכמה ולסמכות שכמותן לא הוקנו לשום ספר לפניו מחוץ לספר התורה.

ומוסיף עליו י' זוסמן, במאמרו הגדול על תורה שבעל פה (מחקרי תלמוד ג, עמ' 339, הע' 43):

חשיבותה ההיסטורית של משנת ר' יהודה הנשיא כגורם מלכד בתולדות עם ישראל, כמדומני שלא הוערכה עדיין כראוי... חשיבותו של המפעל הגדול היתה יצירת מוקד סמכותי אחד סביבו הצליחו להתלכד ציבורים שונים בעם ישראל. הפיכתן של המסורות המגוונות, ש'כל אחד ואחד משנה לתלמידו באיזה דרך שירצה', לחיבור מרכזי אחד שינתה את מהלכה של תורה שבעל פה. מכאן ואילך היה חיבור אחד 'דגרסין להון רבנן כולהון פה אחד'... ואכן, חיבור אחיד זה פתח תקופה חדשה, מ'תנאים' ל'אמוראים', מחכמים יוצרי 'חיבור' לחכמים יוצרי 'פירוש'... [המשנה] הצליחה ללכד את שני המרכזים היהודיים הגדולים שבארץ ישראל ובבבל, ציבורים בעלי מנטליות שונה ורקע תרבותי שונה.

אכן, לא לחינם העדיף רב יצחק בר יהודה את משניות רב ששת על סברות רמי בר חמא.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר