סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

צורתא דשמעתא - ניתוח סוגיות בכלים צורניים                           לרקע וביאור שיטת הלימוד - לחץ כאן
אברהם ליפשיץ

 

בדין מי חטאת שנטמאו


א. בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: ניתז על בגד טמא, מהו? אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מדקמיבעיא ליה הכי, ש"מ: היתה לה שעת הכושר ונפסלה - אין דמה טעון כיבוס, ה"מ בזה אחר זה אבל בבת אחת לא, או דלמא לא שנא? א"ל: פלוגתא דר"א ורבנן אליבא דרבה וכדקא מתריץ אביי
ב. דתניא, ר' אלעזר אומר: מי חטאת שנטמאו מטהרין, שהרי נדה מזין עליה, ואמר רבה: ר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה, דאמר: העברת כלי על גבי מקום טמא כמונח דמי, דתנן: היה עומד חוץ לתנור ושרץ בתנור, והושיט ידו לחלון ונטל את הלגין והעבירו ע"פ תנור - ר"ע מטמא, וחכמים מטהרין, ובהא פליגי, דר' עקיבא סבר: כמונח דמי, ורבנן סברי: לאו כמונח דמי ואיתיביה אביי: מודה רבי עקיבא בהזאה שהעבירה על כלי חרס טמא על גבי משכב ומושב טמא - שהיא טהורה, שאין לך דבר שמטמא למעלה כלמטה אלא כזית מן המת, ושאר כל המאהילין, לאיתויי אבן המנוגעת!
ג. אלא אמר אביי: דכ"ע - לאו כמונח דמי, והכא בהא קמיפלגי, דרבי עקיבא סבר: גזרינן שמא ינוח, ורבנן סברי: לא גזרינן; ומודה רבי עקיבא בהזאה כיון דנפק נפק. ורבי אלעזר ורבנן במאי קמיפלגי? אמר אביי: בדנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה קמיפלגי, מ"ס: דנין, ומ"ס: אין דנין.
ד. רבא אמר: דכ"ע אין דנין, והכא בהא קמיפלגי, דר"א סבר: הזאה צריכה שיעור ומצטרפין להזאות, ורבנן סברי: הזאה אין צריכה שיעור. 

 

סעיף א
הנדון כאן הוא דין דם חטאת שנתזו על בגד טמא, האם מצריך כבוס או לא. הרקע לספק הוא הדין שדם חטאת שלא ראוי להזאה כגון שנטמא קודם שנגע בבגד אין הבגד טעון כבוס. הספק הוא במצב שהדם נטמא באותה שעה שהוא נגע בבגד, האם מצב זה זהה לדם שנטמא קודם שנגע ולא טעון כבוס, או לדם שנטמא אחר שנגע וטעון כבוס. נדון זה עומד במוקד מחלוקת התנאים במסכת פרה לגבי מי חטאת, אלא שמחלוקת זו זכתה לשלושה פירושים, ורק לפי פירושו של אביי היא אכן עוסקת באותו נושא. לפי שני ההסברים האחרים, של רבה ושל רבא אין קשר בין מחלוקת זו לבין הספק שבסעיף זה.

סעיף ב – ד, מחלוקת התנאים בדין מי חטאת
הברייתא מציגה את שיטתו של ר"א, שמי חטאת שנטמאו כשרים להזאה, ואף את נימוקו, שהרי נדה מזין עליה, דהיינו מזים על נדה (קודם שטבלה לטהרה מטומאת נדה) מי חטאת. משמעות הנמוק הוא, שלשיטת ר"א מי החטאת שהגיעו לנדה נטמאו מטומאת הנדה, ולמרות זאת ההזאה כשרה, ומכאן שמי חטאת שנטמאו עדיים כשרים. הגמרא מניחה שחכמים שחולקים על ר"א, וסוברים שמי חטאת שנטמאו אינן כשרים להזאה, יסברו שאין להביא ראיה מנדה כיוון שבמקרה של נדה מי החטאת אינן נטמאים.
לפי זה יוצא שמחלוקת ר"א ורבנן אם מי חטאת שנטמאו כשרים או לא, תלויה בשאלה אם מי חטאת שהוזו על נדה נטמאו או לא: לפי ר"א נטמאו ומכאן ניתן להביא ראיה שמי חטאת שנטמאו כשרים, ולפי רבנן לא נטמאו ואין להביא מכאן ראיה. מכאן נחלקו שלושת האמוראים הנ"ל בשרש מחלוקתם של התנאים לגבי מי חטאת שהוזו על מי נדה.

סעיף ב, הסבר המחלוקת לפי רבה
רבה תולה את מחלוקתם בשאלה אם העברת כלי ע"ג מקום טמא כמונח דמי או לא. לר"א כמונח דמי, ולכן מי החטאת נטמאו מהנדה כשהיו באויר מעליה, עוד קודם שנגעו בגופה; לרבנן לאו כמונח דמי, ולכן מי הנדה לא נטמאו.
רבה מביא ראיה להסברו מדברי ר"ע במשנת פרה לגבי לגין של מי חטאת, שעברו על טומאה, שלפי רבה אף דברי ר"ע (שמטמא) נובעים מכך שכלי העובר כמונח דמי, וממילא הוא רוצה להשוות בין שיטה זו של ר"ע לשיטת ר"א תלמידו. ברם, אביי מוכיח שלא זו הסברא העומדת בבסיס שיטתו של ר"ע (אלא גזירה משום הינוח), וממילא אין ראיה להסברו של רבה בשיטתו של ר"א.

סעיף ג, הסבר המחלוקת לפי אביי
לאור הדחייה בסעיף הקודם מציע אביי הסבר אחר למחלוקת ר"א ורבנן בענין הזאת מי חטאת על נדה: לכו"ע העובר (ב צרויה) אינו כמונח, וסיבת הטומאה לר"א היא, שדנין טומאה קדומה מטומאה באותה שעה, דהיינו למרות שכשמזים על נדה המים נטמאים באותה שעה שהם נוגעים בנדה (ולא כשהם באויר כרבה לעיל) ניתן ללמוד מהם גם על מי חטאת שנטמאו בטומאה קדומה, שאף הם כשרים להזאה; לעומת זאת לשיטת רבנן לא לומדים זה מזה, ולכן מי חטאת שנטמאו פסולים להזאה. יש להטעים את הסבר זה ולומר, שלר"א ניתן ללמוד מטומאה באותה שעה כיוון שלשיטתו מצב זה נחשב כאילו מי החטאת היו טמאים קודם שטמאו את הנדה, ואילו לרבנן מצב זה נחשב שהמים עדיין לא נטמאו ולכן ההזאה כשרה.
לפי הסבר זה למחלוקת נוכל לפשוט גם את הספק שבתחילת הסוגיא: לפי ר"א מי חטאת שנתזו על בגד טמא, כאילו נטמאו קודם שהגיעו לבגד, ואינו טעון כבוס, ולפי רבנן כאילו נטמאו לאחר שהגיעו לבגד והבגד טעון כבוס.

סעיף ד, הסבר המחלוקת לפי רבא
לכו"ע עובר לאו כמונח, וכמו כן לכו"ע לא דנים טומאה קדומה מטומאה באותה שעה, אלא שסיבת הטומאה של ר"א היא, שהזאה צריכה שיעור, ולכן כשהגיעו המים מההזאה הראשונה (שהיתה פחות מכשעור) לנדה עדיין לא טיהרו אותה מטומאת מת, אך כבר נטמאו מגופה בטומאת נדה, ואעפ"כ הם מצטרפים אח"כ למי ההזאה השניה כדי לטהר את הנדה, ומכאן שמי חטאת טמאים כשרים הזאה. לעומת זאת לרבנן הזאה לא צריכה שעור, ולכן ההזאה הראשונה טיהרה את הנדה עוד קודם שנטמאו המים מגופה.
 

סכום הפרשנויות למחלוקת התנאים במי חטאת שהוזו על נדה

משלוש הפרשנויות עולה, שלשיטת ר"א הסובר שמי החטאת נטמאו מהנדה קודם שטיהרו אותה יכולות להיות שלוש סיבות שונות:
א. עובר כמונח דמי
ב. טומאה באותה שעה נחשבת כטומאה קדומה
ג. הזאה צריכה שיעור, וההזאה הראשונה היתה פחות מהשעור
כאמור, מכל אחת משלוש ההנחות הללו יוצא שמי החטאת נטמאו קודם שטהרו את הנדה (וממילא ניתן ללמוד שכל מי חטאת שנטמאו כשרים להזאה).
לעומת זאת לפי שיטת רבנן צריכים לשלול את כל ההנחות הללו גם יחד:
עובר לאו כמונח דמי, וגם טומאה באותה שעה אינה נחשבת כאילו היתה קדומה, וגם הזאה לא צריכה שיעור, ולכן מי החטאת לא נטמאו קודם הכשרת הנדה, ולכן הם מטהרים אותה (ולא ניתן ללמוד מכאן על מי חטאת שנטמאו קודם ממש שהם כשרים להזאה).
 
 

 

כתב: אברהם ליפשיץ  © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר