הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"רבי" פוסק בניגוד לדעתו האישית

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה]

זבחים צב ע"ב

"בעא מיניה לוי: ניתז מבגד לבגד, מהו? מבגד קמא אידחי ליה לכיבוס, או דלמא לא? א"ל: זו שאלה, טעון כיבוס ממה נפשך, אי אוספו וכשר - הא כשר, ואי אוספו ופסול - אנא כרבי עקיבא ס"ל, דאמר: היתה לו שעת הכושר ונפסלה - דמה טעון כיבוס.."

1.
משנתנו מתאימה לשיטת רבי שמעון [שחולק על רבי עקיבא], שסובר שאף אם היתה לה שעת כושר אין דמה טעון כיבוס.

2.
בכל אופן רבי [ראה הגירסה ב"מסורת הש"ס שמדובר ש"לוי" שאל את "רבי"] עונה ללוי [תלמידו] שהוא - "רבי" - סבור כרבי עקיבא.

3.
מכאן ניתן ללמוד כלל גדול: רבי יהודה הנשיא סותם את המשנה - משנתנו - כתנא מסויים שרבי יהודה הנשיא עצמו חולק עליו. והלכה תהיה כאותה משנה "סתמית" על פי הכלל של "הלכה כסתם משנה". [ראה גם "שוטנשטיין", הערה 37, וב"מתיבתא", הערות לז-לח].

3.1
וכפי מסוכם שם, בהערה לז:

שיטת רבי עיקבא תתבאר להלן [זבחים דף צג]. ואף שרבי סתם את משנתנו כשיטת רבי שמעון החולק על רבי עקיבא וסובר שאף בהיתה לה שעת הכושר אין דמה טעון כיבוס, כך היה דרכו של רבי לסתום לפעמים את דברי המשנה כשיטת תנאים שאינו סובר כמותם, כפי שכתוב בראש השנה דף יט "מתניתין דלא כרבי", וכפי שמובא בכתובות דף צג בברייתא על דברי המשנה שנכתבו בסתם, "זו משנת רבי נתן, אבל רבי אומר אין אני רואה את דברי רבי נתן". [זבחי אפרים ד"ה בעא].

4.
הסבר לתופעה שהובאה לעיל: חידושי הריטב"א מסכת שבועות דף ד עמוד א :

לא תימא וכו' אלא רבי טעמא דנפשיה קאמר. והא דלא נקט, אלא נסיב לה וסבר לה, משום דבעי לאשמועינן כדמפרש ואזיל דלא נסיב לה וסבר לה מאחריני אלא דאזדא לטעמיה ולסברא דנפשיה, ומיהו מסקנא דסוגיין דבשבועות נסיב ולא סבר לה, ואפשר דאף רב כהנא לא נתכוין אלא משום משנה דידיעות דאמר סברא דנפשיה, ולא נחשוב דבההיא נמי לא סבר לה כדלא סבר לה במשנה דשבועות, ואם תאמר וכיון דלא סבר לה אמאי נסיב לה, י"ל לפי שרוב בני הישיבה הסכימו עליה.
ויש מקשים כיון דזימנין דעביד רבי סתם משנה ממאי דלא סבר, מאי האי דאמרינן בפרק כיסוי הדם (חולין דף פ"ה א') ראה רבי דבריו של רבי מאיר ושנאם בלשון חכמים, ויש מחלקים דשאני התם ששנאה בלשון חכמים, אי נמי דהתם הכי גמר לה רבי חייא בר אבא דנסיב וסבר לה, ויותר נכון דודאי כיון דסתם לה רבי הכי, עביד בה הלכתא, ולא אמרינן אלא דאיהו לא סבר לה מנפשיה אלא שנטה אחרי רבים דהוו סברי לה כסתמא.

הריטב"א מסביר שחכמים רבים [מבית דינו של רבי יהודה הנשיא] הכריעו כדעה מסויימת, ובעקבותם רבי יהודה הנשיא "סתם" את המשנה כאותה דעה, למרות שדעתו האישית של רבי יהודה הנשיא היתה בעמדת מיעוט שלא התקבלה.