גושפנקא מאוחרת / יעקב מאיר
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
פרק 'כל התדיר' נחתם בסוגיית נסכים שנטמאו: "אמר רב הונא: נסכים שנטמאו עושה להם מדורה בפני עצמן ושורפן משום שנאמר "בקודש באש תישרף". תניא נמי הכי, הדם והשמן והמנחות והנסכים שנטמאו עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן. אמר ליה שמואל לרב חנא בגדתאה, אייתי לי בי עשרה ואימא לך קמייהו, נסכים שנטמאו עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן'.
שלושה מקורות מביאה הגמרא להלכה שאם נטמאים הנסכים בעזרה יש לעשות להם מדורה מיוחדת על רצפת העזרה ולשורפם בנפרד. הראשון הוא לימוד מפסוק, השני הוא מקור תנאי והשלישי – מימרא משם שמואל. על כך יש לתהות - אם ישנם שני מקורות מוסמכים כל כך מדוע מתעקש שמואל ואומר לתלמידו רב חנא בגדתאה 'צא והבא לי בית דין של עשרה ואומר לך לפניהם'? הרי משמעותו של ביטוי זה היא 'אני מוכן לעמוד מאחורי ההלכה גם לפני עשרה מומחים', ולפיו נראה שמדובר בהלכה קשה שאין לה מקור ולכן יש לקבעה ביתדות חזקות במיוחד הנשענות על סמכותו של שמואל בלבד!
אלא שסוגיה קצרה זו בנויה מן הסוף אל ההתחלה ולכן יש ללמדה על פי סדר הדורות. ראשון היה שמואל, חברו של רב וראש הישיבה הראשון בישיבת נהרדעא. הביטוי החריף שבו הוא משתמש מלמד שאין לפניו מקור תנאי. אחריו בא רב הונא, ראש ישיבת סורא בדור השני וממלא מקומו של רב. רב הונא פעל דור אחד אחרי שמואל ומסר הלכות רבות משמו. הוא מצטט את דבריו של שמואל ומוסיף לו סמך מפסוק. הפסוק המלא הוא "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף' (ויקרא ו, כג). בדרשתו מצמיד רב הונא את המלים 'בקדש' אל 'באש תשרף' ולומד שגם השריפה צריכה להיות בתוך הקודש. כלומר, אם כבר הוכנסה החטאת אל הקודש, עליה גם להישרף שם, וממנה נלמד גם לנסכים.
אז מביאה הגמרא – ואולי זהו עדיין רב הונא – את ה'תניא נמי הכי' ומאמתת סופית את שמועתו של שמואל. שמואל ודאי לא הכיר את המקור התנאי המצוטט ב'תניא נמי הכי' (אותו נמצא בניסוח שונה בתוספתא תמורה ד, ד), אחרת לא היה נצרך לביטוי 'אייתי לי בי עשרה'. ייתכן שגם רב הונא לא הכירו, שהרי טרח ודרש את ההלכה מן הפסוק.
הביטוי 'אייתי לי בי עשרה' מאפיין את המדבר התורני (היחסי) שבו פעל שמואל בדורו, מדבר שבו לא נמצאו מעבירי שמועה סביבו שיכולים היו לעזור לו ולחזק את ההלכה שאמר. רק בדור שלאחריו נמצא רב הונא שדרש את הפסוק ואף 'תניא נמי הכי' נמצא לאשרר בדיעבד את העובדה ששמואל לא המציא את ההלכה ושיש לה סמך בתורתם של תנאים.
