כפרת בגדי הכהונה / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

בגדיהם של הכהן הגדול וההדיוט מכפרים כל אחד על עוון מצוי אחר. מה לזה ולסוגיית התיקון של כלי שרת מקולקלים? ומדוע דווקא מעיל התכלת נוגע בלשון הרע? המפתח נתון בעשירות

לומדי הדף היומי קיבלו מתנה מיוחדת השבוע. פרשת תצווה, הנקראת בבית הכנסת השבת, עוסקת במחציתה הראשונה בבגדי כהונה – והנה בדף פח במסכתנו, הנלמד בתחילת השבוע, נמצאת שמועתו של רבי עיניני בר ששון הפותחת: "למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין – אף בגדי כהונה מכפרין".

אחת המטרות החשובות בהקרבת הקרבנות היא מעשה הכפרה של זריקת הדם – כל קרבן כדרכו. הסמיכות של הלבשת אהרון ובניו בבגדי כהונה לפרשיות אלו מתאימה לדרשה על אודות כוח הכפרה של הבגדים. רבי עיניני מפרט שמונה בגדים לפי החטא המתכפר:
 

איברים ועבירות

כתונת – מכפרת על שפיכת דמים;
מכנסיים – על גילוי עריות;
מצנפת – על גסות הרוח (בגמרא – "אמר רבי חנינא: יבוא דבר שבגובה ויכפר על גובה" – כלומר, על גבהות הנפש);
אבנט (חגורה רחבה המגיעה עד החזה) – על הרהור הלב;
חושן – על הדינין (עשיית עוול במשפט);
אפוד – על עבודה זרה;
מעיל – לשון הרע ("אמר רבי חנינא: יבוא דבר שבקול ויכפר על הקול הרע");
ציץ - עזות פנים (עזות מצח).

קיימת זיקה ברוב הבגדים בין האבר המכוסה בבגד מסוים לבין החטא המתכפר בו. למשל, בין מכנסיים לגילוי עריות, בין מצנפת לגאווה, בין אבנט להרהור הלב ובין הציץ לעזות הפנים. ייתכן שהכתונת נכתמת בדם הנשפך. לעומת זאת, החושן והאפוד מכפרים על חטאים הקשורים להם בגין עניינם המיוחד. החושן מכונה "חושן המשפט" היות שדרכו גדולי האומה היו פונים לא-להים בשאלות לאומיות נוקבות; האפוד מוזכר כבגד של עובדי עבודה זרה.

רק ביחס למעיל אין קשר ברור בין מקום הבגד בגוף ועניינו המיוחד לבין החטא המתכפר על ידו. מקומו של המעיל בגוף אינו רלוונטי לחטא "לשון הרע" שמקורו בפה. היו בין מפרשי התלמוד שביקשו להתמקד בצווארונו הנקרא "פה", אך הצעה זו איננה מתאימה לדברי הגמרא עצמה המדגישים את הפעמונים שבשולי המעיל. אין גם קשר ענייני בין המעיל ללשון הרע. אם כן, למה קבעה התורה להתקין פעמונים על שולי המעיל, מה שמהווה בסיס עבור רבי עיניני לזיקה שבין המעיל לבין לשון הרע?
 

מעשירות עד צרעת

נפתח בשאלה איך התגלגלה סגולת הכפרה של בגדי הכהונה לסופו של הפרק התשיעי במסכתנו.

הפרק פותח בכלל שהמזבח מקדש קרבן שהועלה עליו, למרות שהוא פסול. המשנה מרחיבה את הכלל וקובעת: "כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו... כך הכלים מקדשין" (דף פו). מהו הקשר בין הדיון על אודות כלי המקדש המקדשים את תכולתם הפסולה לבין בגדי הכהונה?

בסוגיה האחרונה בפרק נמצאים שני קטעי מעבר בין הדיון על אודות כלי השרת לבין שמועתו של רבי עיניני בעניין כוח הכפרה של בגדי כהונה. בראשון שבהם נפסק שאין מתקנים כלי שרת שהתקלקלו. אם נוקבו או נשברו אין מתיכים או משחיזים אותם, אלא מכינים חדשים.

על פניו עניין זה מהווה המשכו-הרחבתו של הדיון המקורי, אלא ש'קפיצה' קטנה זו מולידה 'קפיצה' גדולה: כמו בכלי שרת כך בבגדי כהונה. אם הבגדים התלכלכו אין לכבסם, אלא לעשות חדשים. על פי הגמרא העיקרון המכונן הלכות אלו הוא "אין עניות במקום עשירות". המקדש מבטא את נקודת השיא והשלמות בעבודת האדם את הא-להים. אין לפעול במקדש כאדם עני המוכרח לתקן ולשפץ את מה שהתקלקל לו, אלא לדאוג לכלים ללא פגע, כמו בביתו של עשיר.

ומיד, קפיצה נוספת. אם בבגדי כהונה עסקינן, יש להרחיב בעניינם. הקפיצה המשמעותית בסוגיה הנה הבאת ברייתא המתארת בפרוטרוט את המעיל של הכהן הגדול. על פניו, המניע להבאת הברייתא נראה אסוציאטיבי לחלוטין; אין בברייתא כל זכר לתיקון המעיל או לכיבוסו. לעומת זאת האריכות שבה בוחרת הסוגיה לטפל בעניין המעיל הנה משמעותית מאוד. הזכרתי שבכל הקשור לכוח הכפרה של בגדי הכהונה המעיל הוא הבגד היחיד שאין בו כל התאמה בינו לבין החטא המתכפר בו.

אם כן - למרות שלא ברור המניע העריכתי שהביא להרחבה המשמעותית בעניין תיאור המעיל, הקשר בין הפעמונים שבשולי המעיל – שפרטיהם מובלטים בברייתא - לבין הזיקה של המעיל לחטא לשון הרע הוא המהווה באופן מובהק את החוליה המקשרת את הסוגיה לעניין כוח הכפרה של הבגדים.

זוהי לשון הברייתא המדגישה את השוליים של המעיל:

תנו רבנן: מעיל כולו של תכלת היה, שנאמר "ויעש את מעיל האפוד מעשה אורג כליל תכלת" (שמות לט כב); שוליו כיצד? מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין, ועושה אותן כמין רימונים שלא פתחו פיהן... ומביא שבעים ושנים זגין שבהן שבעים ושניים ענבלין (הפעמונים) ותולה בהן (רש"י ורמב"ם - תולים את הרימונים בין הפעמונים; רמב"ן - הפעמונים עצמם בצורת רימונים), שלושים ושישה בצד זה (רמב"ם – על כנף המעיל היורד לצד ימין) ושלושים ושישה בצד זה (בצד שמאל). רבי דוסא אומר משום רבי יהודה: שלושים ושישה היו, שמונה עשר מצד זה ושמונה עשר מצד זה.

למחלוקת בעניין מספר הרימונים אין הסבר בברייתא. אך דווקא רבי עיניני הוא המציע הסבר: "כמחלוקת כאן, כך מחלוקת במראות נגעים (בנגעי הצרעת שכהן חייב "לראותם"). רבי דוסא בן הרכינס אומר: שלושים ושישה; עקיבא בן מהללאל אומר: שבעים ושניים". בנקודה זו בסוגיה יכולת ההכלה שלנו כמעט פוקעת... אם הצלחנו לעקוב אחר מהלך הסוגיה מהדיון בכלי שרת המקדשים את "הראוי" עד תיאור עשייתו של המעיל, כאן אנו תוהים בקול: וכי למה לחבר את עשיית המעיל המבטא את "עשירות" המקדש – המעיל כליל התכלת עם 36 או 72 רימונים שזורים תכלת, ארגמן ותולעת שני התלויים בשוליו – לעניות זו של נגעי צרעת?
 

עשירות וכלי שרת

מקובל במקורות רבים שנגעי צרעת באים על לשון הרע. אם כן הדמיון שרואה רבי עיניני בין שולי המעיל לבין נגעי צרעת הנו ניסוח ראשוני למה שיובא בשמו בהמשך - המעיל בא לכפר על לשון הרע - ולדברי רבי חנינא - "בא דבר שבקול ויכפר על קול הרע". אלא שבכך לא נפתרה חידת המעיל עצמו. למה להתקין פעמונים דווקא על שולי המעיל ולא על בגד אחר? מהו הקשר המהותי בין המעיל ללשון הרע המחייב את התקנתם?

הפתרון לחידה זו יסייע להבין מה בין כפרה לבגדי כהונה - ולפענח את המבנה הקשה של הסוגיה.
כפתח לפתרון, ראוי אולי לקרוא את סוגייתנו כפי שהיא – סוגיית "אין עניות במקום עשירות". העשירות היא קדושת המקדש וכליו, והעניות הנה דבר מה שהובא לתוך הכלים במצב של פסול.

על רקע זה יש להבין את קביעת הכלל המכונן את פרקנו שכלי שרת מקדשים את הראוי להם למרות הפסול באופן חדש: העשירות שבקדושה מכילה את העניות שבפסול ומתקנת אותה.

האיסור לשפץ, לכבס ולתקן כלי מקדש בגלל ש"אין עניות במקום עשירות" הנו השתקפות חיצונית של היחס בין כלי שלם לכלי שבור.

לעומת זאת הדיון בתחילת הסוגיה קבע שלושה יסודות הפוכים המלמדים שקדושה מתקנת עניות כאשר מדובר בהשתקפות הפנימית ביניהם.

- בכלי מדידה שבמקדש, כלי המודד רק את היבש מקדש תכולת יבש, וכלי המודד את הלח מקדש רק את הלח; לעומת זאת, כלי הקשור למעשה כפרה מקדש את כל מה שנכנס לתוכו.

- כלי מקדש את הפסול שבתוכו (העשיר מתקן את העני) רק כשהוא עצמו שלם, כאשר הפסול ממלא את כולו, וכאשר המגע בין הקודש לבין הפסול הנו מהפנים של הכלי ולא מהחוץ.

- אם הפסול אינו ממלא את כל הכלי אבל יש ברצונו של אדם להשלים ולמלא את כולו, הכלי אכן מקדש את הנמצא בתוכו גם לפני השלמת מילואו.

אין די מקום להסביר איך כללים אלו הנאמרים בשפה של הלכה פסוקה בעניין כלי שרת המקדשים את "הראוי להם" מפרטים דינמיקה שבנפש, איך בעבודה פנימית העשירות שבקדושה מתקנת את הפסול. אשאיר לכם לחבר את הדברים.
 

המעיל הוא הבגד

על בסיס זה אפשר להבין את האופן שבו בגדי הכהונה מכפרים כאשר דווקא המעיל הוא המודל לכולם. המעיל היה כולו תכלת – כלומר, כולו השתקפות של "העשירות" שבמקדש. לא חוט אחד של תכלת כבציצית, בבואה קטנה של תכלת השמים, אלא כולו שמים, כולו ביטוי של הוויית הקודש.

הרימונים בשולי המעיל, פיותיהם סגורים, סימלו את יכולת השתיקה של אדם שפנימיותו מלאה עושר כרימון. והפעמונים? הם השמיעו את קולו של דבר מה בעולם הזה שהיה "כליל תכלת". כאשר היה הכהן הגדול נכנס למקדש היה הוא משמיע לפני הבורא את האופן שבו דיבור העולם, קולותיהם של יצורי הבריאה, ובמיוחד נזרה, האדם, אינם כ-36 או 72 נגעי צרעת אלא כ-36 או 72 תיקונים של אותם נגעים.

ועוד – המעיל סימל את כל הבגדים שהרי המעיל הוא הבגד המובהק; אין בכל בגדי הכהן הגדול בחינת בגד יותר ממנו. הוא החיצון ביותר ומתוך כך גם המהודר ביותר. כך בין בני האדם, לפחות בין הגברים, המעיל מבטא את כבודו ותפארתו של האדם, הביטוי השקוף לרצונו להנכיח את עוצמת קיומו האישי בתקשורת בין בני אדם.

המהר"ל מסביר בספרו 'נתיבות עולם', נתיב הלשון פרק יא, כך:

החטאים לאדם הם נחשבים גם כן מלבוש, שהאדם מתלבש בחטאים והם נקראים "בגדים צואים" (זכריה ג, ג) ... והמצוות והמידות הטובות גם כן הם מלבוש לאדם והם מלבוש כבוד לאדם. וכאשר הכהן הגדול לובש בגדי קדושה אשר דבר זה הוא סילוק מלבוש החטאים, ובפרט כאשר החטאים הם הפך זה (כמו המצנפת והגאווה)... ולכך המעיל שהיו בו פעמונים שהוא השמעת קול של קדושה הוא הסרת הבגדים הצואים של לשון הרע.

המהר"ל מבין גם את הדגשת הברייתא שהרימונים חייבים להיות במצב "שלא פיתחו את פיהן" כביטוי ל"קול של קדושה". זאת ללמד שהשתיקה מהווה חלק מהותי מעבודת האדם על ידי שימת גבולות לדיבורו.

אצל רבים הידור המעיל מבטא התנשאות והאדרה עצמית, שורש "הקול הרע" העוטף את החברה. לעומת זאת הפיכת המעיל לשורש גילוי התכלת בעולם, והשמעת קולה בקדושה, מלמדת שאפשר להמתיק את העוצמה והחיות שבשורש הדיבור בלי לבטלו ולהדחיקו, ליצור התקשרות מתוך היענות כמימוש רצון א-להים באדם.

כל אחד מבגדי הכהונה מבטא, כל אחד בדרכו, את העיקרון שהעשירות שבקדושה מתקנת את העניות שבחטא. שהרי כל חטא יונק מרובד כלשהו בחיות הא-להית שבאדם. כמו במעיל, כליל תכלת, כל אחד מבגדי הכהונה משקף כוח חיות מסוים שבחטא ומכפר עליו, על ידי הכנסתו לעשירות שבבגד.