סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

המזבח מקדש את הראוי לו / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

מהו היסוד העיקרי שמאחורי ה'עבודה', המקום שבו פונה אדם לבוראו? אפשר שזו ההכרה במה שמעבר לו, אפשר שזו מסירות הנפש ואפשר שזו עצם העבודה. על התקרבות ופסול


את האמירה הידועה "תפילות כנגד תמידין תיקנום" (ברכות כו ע"ב) אין להבין במובן מצומצם. חכמי ישראל תיקנו, לאחר חורבן בית שני, שעבודת הלב והפה תחליף את קרבנות התמיד שעלו על המזבח כעבודה הציבורית הקבועה והיום-יומית. העמקה בסוגיות במסכת זבחים מגלה שמהותן ותוכנן של דרכי פניית האדם לא-להיו לא השתנו כלל וכלל – רק המלבוש, צורת ההבעה של החבוי בנפש וההמחשה במעשים, הוא שהשתנה.

אשר על כן, חשיפת היסודות הקיומיים שבשפת עבודת המקדש, העולה מתוך ההבחנות המדויקות שבפרטי ההלכה בדיונים התלמודיים, מעצימה את תודעת האדם המבקש את א-להיו.


כל הנוגע

דוגמה לכך נמצאת בתחילת פרק תשיעי במסכתנו.

המשנה פותחת את הפרק בניסוח אירוני של פסיקת הלכה – "המזבח מקדש את הראוי לו". כוונת המשנה היא שקרבן שחלקיו הועלו למזבח אך התגלה אחר כך כפסול - אינו יורד מעל המזבח למרות פסולו. הפרדוקס בניסוח בולט – וכי איך אפשר לכנות קרבן פסול, שאינו מוציא את בעליו ידי חובתו, כ"ראוי" למזבח? ואיך אפשר להסביר את הפסיקה שהמזבח קולט קרבן שכזה?

במקומות שונים בתלמוד מוכר הכלל ש"מעלין בקודש ולא מורידין", אך במקרה של קרבן פסול נראה לכאורה שאין אנו עוסקים בקיום ה"קודש" אלא בחילולו! הלכה זו מחייבת, אפוא, לימוד מיוחד.

בתיאור חנוכת המשכן על ידי משה נאמר: "שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּש" (שמות כט, לז). בגלל מעמדו המיוחד של המזבח כ"קדש קדשים", כל קרבן שיעלה עליו, על אף פסולו, ייקלט בחללו, וכפי שהגמרא תתבטא – יהפוך ל"לחם א-להיו". נדמה ששמעו החכמים במילים "כל הנוגע" שכל דבר הבא במגע עם כלי השייך לקדושת המקדש כמו 'נדבק' באותה הוויה מיוחדת ששרתה שם.

האירוניה המכוונת בביטוי "הראוי לו" מדגישה את המיוחד שבהלכה שנפסקה. למרות שמדובר בקרבן "פסול" שאינו מוציא את בעליו ידי חובה, המשנה קובעת שהוא הפך להיות "ראוי" למזבח מעצם "הנגיעה" בו. כלומר, גם מה שאינו עונה לכל דרישות העבודה המדויקות נחשב כמתקבל לפני הקדוש ברוך הוא. עצם ההזדקקות של האדם המקריב, וההקרבה של דבר מה מחיות העולם לבורא, מעידה שכל היש שייך לו. זהו שורשה של כל פנייה של האדם לא-לוהיו. על כן גם מה שאינו ראוי – יתקבל כ"לחמו".


זה שיורד וזה שלא

אלא שחלקו חמישה חכמי המשנה ביישומה המעשי של הלכה זו וממילא במשמעותה המדויקת. שלוש שיטות מובאות במשנה, והגמרא מוסיפה שתיים נוספות מהתוספתא. שורש המחלוקת הינו בקביעת העיקרון המכונן שבכלל של המשנה: מה בפניית האדם לשולחן ה' יקבע שמתנת האדם, גם אם נפסלה מלהיות קרבן מן המניין, לא תרד? אציג את חמש הדעות לפי סדר הופעתן:

- רבי יהושע בן חנניה: רק קרבן הראוי להישרף באש על המזבח לא ירד מעליו למרות פסולו.

- רבן גמליאל השני, נשיא הסנהדרין: גם העולה על המזבח אך לא נשרף באש לא ירד (דוגמת יין שנוסך לתוך ספל הקבוע באחת מפינות המזבח או דם הנזרק עליו לכפרה).

שני החכמים מסתמכים על אותו פסוק אך מייחסים חשיבות מכרעת למילים שונות המופיעות בו: "צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה [האש הבוערת תמיד על המזבח – המילה המועדפת של רבי יהושע] על המזבח [המילה המועדפת של רבן גמליאל] כל הלילה עד הבקר" (ויקרא ו, ב).

ההקשבה של חכמים לסגנון הפסוק דקה מאוד. החזרה בפסוק על המילים "על מוקדה על המזבח" נראית לא הכרחית. למה יש להדגיש שקרבן העולה, המוכר כקרבן הנשרף כליל, יעלה על האש שעל המזבח? החכמים הבינו הדגש זה, כל אחד לפי הבנתו, כמשקף את נקודת השורש של קדושת המזבח – אש "התמיד" שעל המזבח או המזבח עצמו.

- רבי שמעון בר יוחאי: כל המוקרבים על המזבח "הבאין בגלל עצמן" לא ירדו גם אם יש בהם פסול; כל דבר המוקרב בגלל דבר אחר ירד. הסבר: יחד עם חלק מהקרבנות הובאו יין וקמח ("נסכים") כדי להעשירם ולבטא בכך את תחושת השלמות והרוויה של המקריב. מטבע הדברים הנסכים לא באו מחמת "עצמם" אלא מחמת "דבר אחר". לפי רשב"י הם יורדו מעל המזבח אם היו פסולים או שהקרבן שליוו היה פסול, אך הקרבן עצמו, גם אם היה פסול, לא ירד היות שהוא מוקרב "בגלל עצמו".

על פי הגמרא (דף פג ע"ב) שלושת החכמים מסכימים שקרבן לא יֵרד מעל המזבח למרות פסולו רק אם מה שפוגע במעמדו כקרבן מן המניין הינו רק אותו הפסול, אבל אם הפסול נגרם מכך שחסרה פעולה המהווה חלק הכרחי מתהליך העבודה עצמה אין הכלל שבמשנה תקף לגביו. למשל, אם הוקרבו חלקי קרבן למזבח לפני שנזרק דם הקרבן לכפרה - מה שפוסל את הקרבן מבחינת המטרה שלשמה הוקרב - ההקרבה נחשבת "ראויה למזבח" היות שלא חסרה עבודה כלשהי בהקרבה. לעומת זאת, אם מנחה לא הוכנסה כמחויב לכלי שרת לפני הקרבתה, הפסול של המנחה נובע מכך שחסרה פעולה הכרחית בעצם תנועת ההקרבה. במקרה זה המנחה תורד מהמזבח לכל הדעות. מסתבר שאדם חייב להקפיד הקפדה יתרה בגינוני ההתקרבות לקודש; הפגיעה בהם תחסום את הדרך אליו. לעומת זאת, פגיעה בדרישות של חלות הקודש אינה פוסלת את הפנייה מלהתקבל בדיעבד.

- רבי יוסי הגלילי: רק זבחי בהמה לא יורדו מעל המזבח אם היו פסולים; כל דבר אחר שפסול יורד – דוגמת מנחות, עופות ונסכים.

- רבי עקיבא: כל בעלי החיים, כולל קרבנות עוף, לא יורדו – ואילו מנחות ונסכים יורדו.

כל חמשת החכמים יסכימו שכלל המשנה מתייחס רק לקרבן הפסול בגין ההלכות המתחייבות ממסגרת עבודת המקדש עצמה. סוגי פסולים שאינם קשורים לעבודה, והמבטאים פגיעה ביסוד הקודש, ירדו מהמזבח – לדוגמה, בהמה שריבעה אישה או שנרבעה לאיש, שהוקצתה לעבודה זרה או שנעבדה, שניתנה כתשלום לזונה או שנולדה מאיסור כלאיים.
 

מהו שורש הקרבן

למרות שהמשנה והגמרא אינן מסבירות את שורשי השיטות, אציע כמה הסברים, ואשמח לקבל מקוראי הטור הצעות משלהם.

נפתח בר' יהושע. לפני שלושה שבועות כתבתי כאן על יסוד האש שעל המזבח. מקורה היה בירידת השכינה למשכן שנבנה על ידי משה ולאחר מכן שוב בחנוכת מקדש שלמה. גילוי שכינת ה' הינו תמיד מתוך אש, השתקפות של המוחלט ביש המצטיירת לאדם כמציאות המאיימת עליו על אף שלאמתו של דבר הוא המחיה אותו – כאותה אש בוערת שלא כילתה את הסנה. רבי יהושע הבין את הדגש שהושם על "המוקד שעל המזבח" כמבטא את מהותו של קרבן העולה - את יסוד עליית כל היש הנברא לה'. לדעתו המשנה באה לקבוע שבכל קרבן שחלקיו הוכנסו לאש המזבח יש בחינה של קרבן עולה.

רבן גמליאל. גם מה שלא מיועד לאש, אבל עולה על שולחן ה' כ"לחם א-להיו", לא ירד. עבור רבן גמליאל לא האש המסמנת את הגבול המוחלט שבין החיים בעולם לבין מי שמחיה אותם היא המגלמת את מהות הכרת האדם בא-להיו בפנייתו אליו. המזבח עצמו, רצונו לתת משלו לבורא, הוא שמגלם זאת. עצם מעשה ההקרבה מהווה ביטוי להכרת האדם ששורש כל חיות היש ושורש חיותו עצמו נעוצים בחסדי עליון.

ר' שמעון בר יוחאי. כדרכו בתחומי הלכה רבים, רשב"י קובע את עמדתו מתוך הגדרה של נקודת מיצוי כלשהי, הבנה תמציתית מחודדת של המקרה הנידון. כאן רשב"י קובע שכל דבר המהווה "תוספת" והעשרה, דבר מה שתפקידו רק "ללוות" את עיקר תנועת ההקרבה ולא דבר הבא בגלל עצמו, יורד מהמזבח אם יהיה פסול. הבורא מקבל את פניית האדם אליו, גם הפסולה, רק אם זו תבוא "מצד עצמה", ולא כתנועה נספחת הבאה לפניו בגין "דבר אחר".

בשיטותיהם של רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא ברורה שימת הדגש על כך שהקרבן שלא יורד מעל המזבח למרות הפסול שבו חייב להיות קרבן מן החי ולא מן הצומח. נדמה ששיטות אלו מדגישות שהקרבן מהווה תמורה לנפש האדם. רק פנייה של אדם לא-להיו מתוך מוכנות לוותר על חייו ככפרה על עצמו וכביטוי לאמונתו – היא אשר תביא להתקבלותה לפני הבורא.

נשמע כאן הד של דברי רבי עקיבא בשעה שקידש שם שמים כשסרקו הרומאים את בשרו, כאשר הכריז: "כל ימיי הייתי מצטער על פסוק זה, "בכל נפשך" - אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי - מתי יבוא לידי ואקיימנו. ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! היה מאריך ב'אחד' עד שיצתה נשמתו באחד" (מסכת ברכות דף סא ע"ב).

רבי יוסי הגלילי מדגיש את חובת המוכנות לוויתור על החיים כביטוי לצד הבשרי והחומרי שבחיי האדם, ועל כן קבע שהכלל במשנה תקף רק לקרבן בהמה. רבי עקיבא סובר ש"עד שנוטל נפשך" מבטא מעשה שיש בו גם העלאת הרוח שבאדם כלפי מעלה, מה שמשתקף בהקרבת העוף, דימוי לנשיאה על כנפי הרוח.


ויתר על הראשונים

מעניינת העובדה שרבי יהודה הנשיא הביא במשנה רק את שלוש השיטות הראשונות – של רבי יהושע, רבן גמליאל ורשב"י. על שיטותיהם של מי שהיו מורי רבותיו, רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי, שיטות שבודאי הכיר, ויתר. רבי ביקש להשמיט את היסוד של תמורת האדם בקרבן החי, כביטוי של מוכנותנו לוותר על עצם החיים. הוא בחר להתמקד בפנייה של האדם לא-להיו – של אדם חי הפונה מתוך חיוניות חייו לבוראו, על הגוונים השונים של הבנת שורש פנייה זו אצל חכמי המשנה.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר