גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשמ"ח, מדור "עלי הדף"
מסכת זבחים
דף פ ע"א
האם בביטול מצות עשה - יש גם משום איסור "בל תגרע"?
אחת מתרי"ג המצוות היא האזהרה לבל לגרוע ממצוות התורה, כדכתיב בפר' ואתחנן (דברים ד, ב): "לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו" וגו', והוכפלה שוב בפר' ראה (שם יג, א): "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם וגו' לא תסף עליו ולא תגרע ממנו" (ראה אדרת אליהו בפסוקים אלו). דוגמא לאיסור זה מבוארת במתניתין (פ ע"א): הניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין במתנה אחת, ינתנו במתנה אחת. מתן ארבע במתן ארבע, ינתנו במתן ארבע. מתן ארבע במתנה אחת, רבי אליעזר אומר, ינתנו במתן ארבע, רבי יהושע אומר, ינתנו במתנה אחת. א"ל רבי אליעזר, הרי הוא עובר על בל תגרע. א"ל רבי יהושע, הרי הוא עובר על בל תוסיף. א"ל רבי אליעזר, לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו. א"ל ר' יהושע, לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו. ועוד א"ר יהושע, כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך, כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך (ראה ספר החינוך מצוה תנה שהביא משנה זו בביאור איסור זה, וסיים בדבריו: "ידענו מזה, שבדרך זו וכל כיוצא בה - הוא לאו דלא תגרע").
והנה, הטורי אבן (ר"ה כח: ד"ה הרי הוא עובר) מקשה בסיום הלשון: "ועוד א"ר יהושע, כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך, כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך", דמשמע, שגם אם נאמר שבנתינת מתנה נוספת יש בה משום בל תוסיף, וכן באי-נתינת מתנה שחייבים בה יש בזה משום בל תגרע, שלא כדברי ר"א ור"י שלא נאמרו "אלא כשהוא בעצמו", עדיף לעבור על בל תגרע מלעבור על בל תוסיף, ולכן כאשר מתערב מתן ארבע במתנה אחת, אומר רבי יהושע שינתנו במתנה אחת, כי "כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך, כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך", וקשה, אם כן לא ינתנו שום מתנה כלל, ואזי לא יעבור לא על בל תוסיף ולא על בל תגרע. ויסוד קושייתו הוא, שבמניעת האדם מלקיים מצוה אין בה אלא משום ביטול מצות עשה, ואין בה משום "לא תגרע", ולכן אם דעת ר"י היא שאנו בוחרים את הרע במיעוטו, א"כ מוטב שלא ליתן כלל, ולא לעבור גם על בל תגרע (ע"ש תי' בארוכה).
אכן, בענין זה יש להעיר מדברי רבינו יונה (שע"ת שער ג אות יא) בענין ביטול מצות עשה: "ויש על כל מצות עשה אזהרת לאו כוללת, שנאמר 'לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו'", מפורש יוצא מדבריו שבביטול מצות עשה - בנוסף לעצם החטא של ביטול המצוה - יש בו גם לתא דאיסור "ולא תגרע ממנו", ולכאורה יתורץ בזה קושית הטו"א, כי גם במניעת נתינת הדם יש משום לא תגרע, א"כ מוטב ליתן לפחות מתנה אחת, ואז נקיים לפחות את מצות נתינת הדם של הקרבן שחייבים בו מתן אחת בשלימותה.
בענין זה - אם בביטול מצות עשה יש גם משום "בל תגרע" - האריך עוד הטו"א בספרו (ר"ה טז. ד"ה ותוקעין), והסיק גם כן כדבריו הנז' שבביטול מצות עשה אין משום בל תגרע, ודבריו מוסבים על דברי הרשב"א (שם ד"ה למה) שכתב, שאיסורי בל תוסיף ובל תגרע אינם אלא כאשר הוסיף או גרע האדם מדעת עצמו, אבל לא במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך, וכיסוד לכך כתב הרשב"א: "והוא הדין בבל תגרע לצורך, כגון יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, אע"ג דאמרה תורה תקעו, עמדו וגזרו שלא לתקוע, וכל זה לצורך, וה"נ לצורך ראו לתקוע ולחזור ולתקוע (-דבריו מוסבים לענין תקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד), ומצוה לשמוע לדברי חכמים מלא תסור".
והעיר הטו"א: "גם עיקר דברי הרשב"א תמוה לי, דמשמע מדבריו דהמבטל איזה מ"ע פעם אחת עובר בבל תגרע, והא דאינו עובר בר"ה שחל בשבת - הואיל ותקנת חכמים הוא, נמצא לדבריו - המבטל איזה מ"ע - מלבד שעובר בעשה עובר נמי בל"ת דבל תגרע, א"כ למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, המבטל איזה מ"ע שבתורה ילקה משום לאו דבל תגרע שעמה, והא לא מצינו לאיזה תנא או אמורא דנימא הכי". והאריך בזה עוד (בדף כט: באבני שוהם ד"ה ה"ה) וכתב בגדר איסור בל תגרע, ש"אין לשון גירעון נופל אלא שלא שהיכא שעשה מצוה אלא שלא עשה בשלימותה ובמילואה, וחיסר קצת מטכסיסי המצוה", אבל ביושב ובטל ואינו מקיים את המצוה כלל - אין לזה שייכות לבל תגרע (עי' מנ"ח מצוה תנה).
זאת ועוד, כתב הטו"א, שבאופן כשגרע אדם וחיסר חלק מחלקי המצוה תתבטל המצוה לגמרי, כגון בחיסר פרשה אחת מן התפילין, או מין אחד מד' מינים שבלולב, או המטיל ג' ציציות בד' כנפות, שבכל אלו קיי"ל שמעכבין זה את זה, ונמצא שהמצוה מתבטלת לגמרי, אין בכך משום בל תגרע, כי לא שייך בזה לשון 'גירעון', שהרי לא קיים את המצוה כלל, ואין כאן אלא משום ביטול מצות עשה לבד. וציין לכך את דברי רש"י בפר' ואתחנן (ד, ב): "'לא תוסיפו' - כגון חמש פרשיות בתפילין חמשת מינין בלולב וחמש ציציות, וכן 'לא תגרעו'", משמע ש'לא תגרעו' הוא כענין זה במגרע פרשה מתפילין ומין אחד מלולב וציצית אחת מארבע ציציות, וזהו להיפוך מדבריו (ע"ע שו"ת בית שלמה סי' טז; בית הלוי ח"א סי' מב; קה"י ר"ה סי' טז).
בעיקר דברי הרשב"א מובא בשם האבני נזר זי"ע (בס' חמדת ישראל בהקדמה. וע"ע שפ"א ר"ה כח: ד"ה עי' בטו"א), שאין דבריו אמורים כשמבטל אדם איזו מצוה באקראי בעלמא, כי אין הדבר נחשב לגירעון כלל, וכלשון הטו"א, ודברי הרשב"א מוסבים כשאחד בא ועוקר איזו מצות עשה לגמרי, וכגון זה נחשב לגרעון כלפי כללות התורה כולה, שהרי מגרע בזה מצוה אחת ממצוות התורה, ולכן העיר הרשב"א מר"ה שחל להיות בשבת, שתקנו חכמים שלא לתקוע בו, שהרי הבי"ד עקרו המצוה לעולם, ודבר כגון זה שפיר נחשב לגירעון, וכאמור.
