ברכת הטוב והמטיב על נכד
ברכות נט ע"ב
"אמרו ליה: ילדה אשתו זכר, אומר ברוך הטוב והמטיב".
ומה בדבר לידת נכד?
כתב בספר חסידים סימן תתמג:
"זקן אחד היה בעיר אחת, ובנו בעיר אחרת, כשנולד לבנו בן וכן כשנולד לבתו בן, היה מברך הטוב והמטיב. אמרו לו: הלא לא אמרו אלא אם נולד לו בן לעצמו!
אמר: אפילו נולד לצדיק בן, ואני אוהבו מפני צדקותיו, אם נולד לו בן אני מברך".
בספר אליה רבה על שו"ע או"ח סימן רכג הביא את דברי הספר חסידים הללו.
בביאור הלכה בסימן רכג הביא את דברי האליה רבה, אך כתב עליו שמוכח בתשובת הרשב"א שחולק על זה.
זה לשון שו"ת הרשב"א חלק ד סימן עז:
"ולענין שאמרת: ברואה את חבירו, אם יש אחרים שנהנים גם הם בראייתו, אם מברך הטוב והמטיב כדרך שמברכים בירידת הגשמים ואית ליה לדידיה ארעא, ובילדה אשתו זכר, דאשתו נהנית ממנו.
תשובה: לא בכל דבר שנהנה הוא ואחרים עמו, מברך הטוב והמטיב. שאם כן, אפילו אקרא חדתא יברך הטוב והמטיב. אלא בדבר שיש לו תועלת והנאה בו, ולאחרים עמו. כגון: ירידת הגשמים וירושת הקרובים. ואפילו בריבוי יין, ואחרים נהנים ושותים ממנו עמו. אבל בהנאה לבד בראיית פירות חדשים, לא מצינו. שא"כ למה שאלו בילדה אשתו זכר: מאן איכא אחרינא בהדיה? ואמרו: דהתם נמי, איכא אשתו בהדיה. תיפוק ליה משום בני ביתו ובניו, דנהנים ושמחים עמו. ואפילו הכל נהנין בילידת הזכרים. אלא שהנאת תועלת קאמר. ובלידת אשתו זכר, יש לאב ולאם הנאת תועלת. חדא: דהוה להו חוטרא לידה ומרא לקבורה. ועוד: שהוא כירך האב והאם. ומדת כל אדם תאבין לו ליורשן".
וסיים הביאור הלכה:
"ובהני שזכר הספר חסידים לא שייך טעם זה, וגם ביתר הפוסקים לא נזכר דבר זה, וטוב למעט בברכות אלו בדבר שלא נזכר בהדיא".
ביאור דברי הרשב"א:
בשותפות בשמחת לידת בן מברכים הטוב והמטיב.
שואל הרשב"א למה אם כן על פרי חדש מברכים רק שהחיינו? למה שמחת האחרים על אותו הפרי אינה משתפת אותם לברך הטוב והמטיב?
והוא עונה ששותפות קיימת רק בהנאת תועלת. ואילו בשמחה גרידא, כל אחד שמח לעצמו.
מסיק הרשב"א שהרואה את חבירו מברך שהחיינו, גם אם יש אחרים שנהנים יחד עמו בראייתם.
כך אמנם מפורש במסכת ברכות דף נח ע"ב:
"רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הוו קאזלי באורחא, פגעו ביה ברב חנינא בריה דרב איקא, אמרו ליה: בהדי דחזינך בריכינן עלך תרתי: ברוך אשר חלק מחכמתו ליראיו ושהחיינו".
משמע שהלכו שניהם יחדיו וגם ראו יחד.
הרשב"א הביא גם ראיה מלידת זכר, שנצרכה דוקא אשתו לברכת הטוב והמטיב, למרות שרבים השמחים: בני ביתו ובניו, ואחרים.
אמנם ראיה זו ניתנת לדחיה, הרי יתכן וזוג יגור לבד בלא מכרים, לכן שאלה הגמרא: "מאן איכא אחרינא בהדיה?" – למה סתמו ולא פירשו שמצוי שיברך רק שהחיינו? וענו: "התם נמי, איכא אשתו בהדיה", נקטו אשתו כי היא ודאי שמחה עמו, הרי היא זו שילדה! והוא הדין שיתכן וישנם גם אחרים.
ומסכם הרשב"א מה כלול בהנאת תועלת:
א) סיוע לעת זקנה.
ב) המשכיות המשפחה והירושה.
מדברים אלו עולה שהרשב"א נצרך גם לבאר את החילוק שבין זכר לנקבה.
ואף שגם בת יחידה יורשת, מכל מקום קרינן ביה: וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ (במדבר כז, ח), לשון העברה למשפחת בעלהּ. ולכן "אמר ר' יוחנן משום רשב"י: כל שאינו מניח בן ליורשו - הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה, שנאמר: והעברתם את נחלתו לבתו, ואין העברה אלא עברה, שנאמר: (צפניה א') יום עברה היום ההוא! לענין ירושה - בן עדיף ליה" (מסכת בבא בתרא דף קמא ע"א).
ומכל מקום אם תמצי לומר שטעם חוטרא לידהּ עיקר, הרי שבזמן הזה רגילים לעת זקנה להסתייע בבנות יותר מבבנים.
לטעם זה קשה שאמרו במסכת ברכות דף ס ע"א:
"כגון דאשכח מציאה, אף על גב דרעה היא לדידיה, דאי שמע בה מלכא שקיל לה מיניה - השתא מיהא טובה היא".
משמע שטובה לאחר זמן כמשענת לעת זקנה אינה עניין לברכת הטוב והמטיב שאינה אלא על שמחתו עתה. ואפשר שלרשב"א כבר הוא שמח עתה כי אינו דואג מה יהא לעת זקנה. מה שאין כן צערו של עכשיו אינו קהה משום שמחה שלאחר זמן.
הביאור הלכה כתב: "ובהני שזכר הספר חסידים לא שייך טעם זה". מה הם אותם המקרים שהזכיר הספר חסידים? בן בנו, בן בתו, בן של צדיק אהובו.
אלא שלמרות שהביאור הלכה לא חילק בין מקרים אלו, כוונתו לא יכולה להתייחס למקרה הראשון - בן בנו, שהרי גם בן בנו חייב לסייעו לעת זקנה, כדברי הש"ך בשו"ע יו"ד בהלכות כבוד אב ואם סימן רמ, כד: "כתב הב"ח... דאם אין לו לאב ויש לבן כייפינן ליה לבן הבן כפי אשר יכול".
וכדברי רבי עקיבא איגר שם: "באליהו זוטא בסוף הספר בת' (ס"א) כתב דהיינו דוקא לענין אם יש לו לכבד לאביו ולאבי אביו, אבל בלאו הכי חייב בכבוד אבי אביו בכל מילי כמו שחייב לאביו".
וכן אמרו בבראשית רבה: "רבי יוחנן אמר שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקינו". משמע שמכל מקום חייב הוא גם בכבוד זקנו, אלא שאביו קודם.
וגם לעניין ירושה והמשכיות המשפחה, בן הבן הריהו כבן.
אם כן גם לרשב"א מברכים על שמועת לידתו הטוב והמטיב.
ואילו בבן הבת למשל, לרשב"א מברכים שהחיינו, שהרי השווה את שמחת הכל בלידת זכרים לשמחת הראיה וקרא חדתא, שמברכים עליהם שהחיינו.
לשון הרמב"ם בהלכות ברכות פרק י סעיף ג:
"שמע שמועה טובה, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הטוב והמטיב".
ושם בסעיף ז:
"קצבו של דבר, שכל טובה שהיא לו ולאחרים, מברך הטוב והמטיב; וטובה שהיא לו לבדו, מברך שהחיינו".
הרמב"ם סָתַם והכליל כל שמועה שהיא טובה עבורו. ובכלל זה גם אותם שכתב הספר חסידים.
יתר על כן, הספר חסידים דייק לומר דוקא זכר, אך לרמב"ם הוא הדין נקבה, אם שמח בכך.
לדבריו לא הזכירו זכר אלא משום שהוא מילתא פסיקא עבור כולם, כי קיימים אנשים שאינם שמחים בלידת נקבה. כגון "רבי שמעון ברבי איתילידא ליה ברתא, הוה קא חלש דעתיה" (ממסכת בבא בתרא דף טז ע"ב), רבי מאיר שם ובדף קמא ע"א, בן סירא במסכת סנהדרין דף ק ע"ב. אולם יש אחרים ששמחים בלידת נקבות, כמבואר שם ובעוד מקומות.
וגם הספר חסידים אפשר דאיירי בזכר מאותם טעמים.
לדעת הרמב"ם מעשה רב דספר חסידים ופסק האליה רבה, מברך שהחיינו בלבד רק על ברכת הראיה, כגון רואה את חברו ופרי חדש, כי כל אדם רואה בעיניו הוא.
סימן לדבר: רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם (דברים יא, כו) – רְאֵה בלשון יחיד, ראיית כל אחד היא מנקודת מבטו בלבד. נֹתֵן לִפְנֵיכֶם – בלשון רבים, בנתינה שייכת שותפות המקבלים.
