ברכת הזבח / הרב יעקב לויפר
פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה
בשנים תנ"ז-תנ"ט הודפסה בפרנקפורט דאודר מהדורת תלמוד בבית הדפוס של המדפיס (הנוצרי) מיכל גוטשאלק, במימונו של הנגיד ר' יששכר בערמן סג"ל מהאלברשטט, וברשיון מיוחד מאת ליאופולד קיסר גרמניה. רשיון שהושג בהשתדלותו של הפרופסור יוחנן בֶּקְמַן. קוריוז מעניין נמצא בסוף מסכת מקוואות שבמהדורה זו: כתוב שם שההדפסה בוצעה "על ידי הפועל במלאכת הקודש באמונה, הזֶעצִיר ישראל בן לא"א כהר"ר משה שלי"ט, וע"י אחותו עֶלָה בת כהר"ר משה שלי"ט".
ר' יששכר ברמן היה כנראה אדם מיוחד מאוד. לא רק שהוזיל מכיסו חמישים אלף רייניש טאלר להוצאות ההדפסה וכנראה לא הרויח הרבה מאחר שחילק חינם יותר ממחצית העותקים לת"ח עניים שידם לא השיגה, אלא שגם הרשה למדפיסי פרנקפורט ד'מיין להדפיס את הש"ס שלהם – למרות שהיו לו זכויות שאסרו להדפיס את הש"ס למשך תקופה מסויימת.
מהדורה זו היתה קפיצת דרך רצינית בהשבחתו של דפוס התלמוד: ישב שם צוות של תלמידי חכמים גדולים שהשקיעו הרבה בהגהה, הם היו הראשונים שהתחילו לתקן את הנזקים שחוללה הצנזורה במהדורת באזל, הם הדפיסו את מסכת עבודה זרה שלא הודפסה כלל בבאזל, ואף השמיטו הרבה מ'הגהותיו' של הצנזור, בעיקר הגהות שלא היה להם קשר לפגיעה בנצרות, כגון 'הגדה זו יש לה סוד' שהיה נוהג הצנזור לכתוב כל אימת שענין מסויים בתלמוד לא מצא חן בעיניו [אחת מ'הגהות' אלו שרדה עד מהדורות ימינו במסכת מועד קטן (יח.) שם אומרת הברייתא 'שלשה דברים נאמרו בצפרניים, הקוברן צדיק וכו' ועל זה יש הגהה בצד הגליון 'הגדה זו יש לה סוד'. הגהה זו היא מהצנזור דבאזל שהיה גם 'מומחה' לתורת הסוד, ונחשבה בטעות כהגהה משלנו].
אחד מהחידושים שלהם היה הטיפול בסדר קדשים שהעלה חרולים וקמשונים כבר מאז שהודפס לראשונה בונציה. הם השקיעו רבות בהגהת הנוסח, ובמיוחד השתמשו בהגהותיו של ר' שמואל קוידאנובער (המכונה 'מהרש"ק'), בעל 'ברכת הזבח', שעשה מלאכה כבירה בסילוק המעקשים שבסדר קדשים. נאה הוא השם 'ברכת הזבח' שבחר לספרו, כפי שהוא כותב בהקדמתו "וגם לענ"ד לא יוכלו בני גילי ותלמידי לקרב אל לימוד הסדר הזה עד שיעיינו בחיבורי זה, ונאמר בשמואל 'כי לא יאכל העם עד בואו כי הוא יברך הזבח' ".
השימוש בהגהותיו של בעל 'ברכת הזבח' היה לתועלת גדולה, אך קרו מקרים שדווקא הגהתו גרמה לשיבוש, מכיון שהמדפיסים לא הבינו אותה כראוי. נביא דוגמא אחת:
בזבחים דף קג,ב איתא "תלמוד לומר 'עור העולה אשר הקריב לו יהיה' – פרט לטבול יום (ומחוסר כיפורים) ואונן". המחיקה תמוהה וחסרת פשר, ובצד הגליון נכתב שתיבות 'ומחוסר כיפורים' נמחקו על פי הגהת רש"ק. מהי הסיבה שרבי שמואל מחק את המילים האלו?
האמת היא שהוא לא התכוון אלא למשפט הבא שם: "שיכול לא יזכו בבשר שהוא לאכילה, יזכו בעור שאינו לאכילה, ת"ל 'לו יהיה' - פרט למחוסר כיפורים וטבול יום ואונן". במקום זה היתה טעות בדפוס לובלין שעליו כתב רבי שמואל את הגהותיו, והיה כתוב שם 'ומונן' במקום 'ואונן'. רבי שמואל רק תיקן את המלה המוטעית ותו לא, וכתב "וטבול יום ואונן". אבל מדפיסי פרנקפורט, שכנראה לא עמד לפניהם טופס של דפוס לובלין, לא הבינו מה הוא רוצה. לפיכך שיערו שהגהתו מכוונת לקטע הקודם והוא מוחק את תיבות 'ומחוסר כיפורים', שכן הוא ציטט רק את 'וטבול יום ואונן'. וכך נמחקו התיבות 'מחוסר כיפורים' עד דפוסי ימינו [הדבר תוקן רק במהדורת 'עוז והדר' החדשה לסדר קדשים, עיין במבוא שם].
