צורתא דשמעתא - ניתוח סוגיות בכלים צורניים                                   לרקע וביאור שיטת הלימוד - לחץ כאן
אברהם ליפשיץ

בדין הבדיל בחטאת העוף

לא הסיר את המוראה כו'. מתני' דלא כרבי אלעזר בר"ש; דתניא, א"ר אלעזר בר"ש: שמעתי שמבדילין בחטאת העוף.
א. מאי בינייהו? אמר רב חסדא: מיצוי חטאת העוף מעכב איכא בינייהו, ת"ק סבר: מיצוי חטאת העוף מעכב, וכיון דמצוי דם, קעביד מעשה עולה בחטאת העוף; ור' אלעזר בר"ש סבר: מיצוי חטאת העוף לא מעכב, ומחתך בשר בעלמא הוא.
ב. רבא אמר: שהייה בסימן שני בעולת העוף מעכב איכא בינייהו, תנא קמא סבר: שהייה בסימן שני בעולת העוף לא מעכב, ואע"ג דשהייה, קא עביד מעשה עולה בחטאת; ורבי אלעזר בר"ש סבר: מעכב, וכיון דשהייה, מחתך בשר בעלמא הוא.
ג. אביי אמר: רוב בשר מעכב איכא בינייהו. ובפלוגתא דר' זירא ור' שמואל בר רב יצחק, חד אמר: שהייה בסימן שני בעולת העוף מעכב איכא בינייהו, וחד אמר: רוב בשר מעכב איכא בינייהו. 
 

רקע

נחלקו ת"ק וראב"ש אם חטאת העוף שהבדיל שני סימניה פסולה (ת"ק) או כשרה (ראב"ש). בחלק זה של הסוגיא הנחת הגמרא היא, שגם לראב"ש מצוה לכתחילה להבדיל רק סימן אחד, אך מכל מקום בדיעבד הוא סובר שלא פסל. על פי זה מציעה הגמרא שלוש אפשרויות לשרש המחלוקת. אפשרויות אלו נגזרות מהחילוק בין עולה לחטאת. כדי שחטאת העוף תהיה כשרה צריך שלא יהיו מעשיה כמעשה עולה. הבדלת שני סימנים בחטאת הוא מעשה עולה, שכן עולת העוף צריכה הבדלה בשני סימנים.
 

מהלך הסוגיא

מטרת הסוגיא היא למצוא, לשיטתו של ראב"ש, חילוק נוסף בין חטאת לעולה, כך שגם אם הבדיל בחטאת בשני סימנים עדיין אין מעשיה כמעשה עולה. שתי אפשרויות עולות בסוגיא זו לחילוק הנוסף: מיצוי ושהיה. 

מיצוי: בניגוד לעולות העוף שאחר המליקה צריכה מיצוי, הרי שבחטאת העוף אחר המליקה יש הזאה, ונחלקו אם גם המיצוי שאחר ההזאה מעכב או לא (שלב א). אם לראב"ש הוא אינו מעכב, מוסברת שיטתו שגם אם מלקה בשני סימנים כשרה, שכיוון שלא קיים מיצוי עדיין יש חילוק בינה לבין העולה. 

שהיה: בחטאת העוף יש לחתוך את רוב הבשר (היקף הצואר) בין הסימן הראשון לשני. כאן צריך להניח שתי הנחות כדי שיהיה חילוק הין מעשה חטאת למעשה עולה. ההנחה האחת (בגמרא היא מופיעה שניה, דהיינו שלב ג) שחיתוך זה של רוב בשר מעכב (דהיינו פוסל אם הוא לא קיים!) בחטאת. ההנחה השניה (בגמרא שלב ב): אם שהה כך בחיתוך הבשר בין שני הסימנים בעולת העוף – הרי זה מעכב (דהיינו פוסל אם הוא קיים!) את העולה. אם ראב"ש מקבל את שתי ההנחות הללו – מוסבר מדוע הוא מכשיר בחטרת שהבדיל שני סימניה. 
 

תיאור השיטות בעזרת המשתנים 

לסיכום, המשתנים (הבלתי תלויים) שבסוגיא (לפי סדר השלבים לעיל):
א. מיצוי חטאת העוף [מעכב / לא מעכב]
ב. שהייה בסימן שני בעולת העוף [מעכב / לא מעכב]
ג. חיתוך רוב בשר לאחר הסימן הראשון בחטאת [מעכב / לא מעכב]
המשתנה התלוי הוא: 
ד. הבדיל בחטאת העוף [כשר / פסול]
כל אחד מהערכים הימניים במשתנים הבלתי תלויים נוטה יותר לערך הימני במשתנה התלוי, דהיינו להכשיר אם הבדיל בחטאת העוף, והייפך, כפי שנבאר. 

כעת נתאר היחס בין המשתנים הבלתי תלויים למשתנה התלוי:

שיטת ראב"ש:
(א) מעכב    או    [(ב) מעכב   וגם   (ג) מעכב]    =>    (ד) כשר

שיטת ת"ק
(א) לא מעכב    וגם    [(ב) לא מעכב   או   (ג) לא מעכב]    =>    (ד) פסול

ניתן לראות שהקשרים בין המשתנים מתהפכים מ'או' ל'גם' וההיפך באופן סימטרי בין שתי השיטות. נסביר:

לשיטת ראב"ש יש שתי אפשרויות אלטרנטיביות: או שהוא סובר שהחילוק הנוסף בין עולה לחטאת נעוץ במיצוי (משתנה א) או שהוא סובר שחילוק זה נעוץ בשהיה. לפי האפשרות האחרונה הוא צריך לסבור שגם משתנה ב וגם משתנה ג מעכבים. 

שיטת ת"ק הפוכה בתמונת ראי: הוא צריך לסבור שגם במיצוי אין חילוק וגם בשהיה אין חילוק. לפי האפשרות האחרונה הוא צריך לסבור או שמשתנה ב לא מעכב או שמשתנה ג לא מעכב. 

אמנם למסקנת הסוגיא רבי ירמיה מחדש שראב"ש לא סובר שבדיעבד אם הבדיל כשר אלא שלכתחילה אין כלל מצוה שלא להבדיל בחטאת העוף ('ולא יבדיל' שבפסוק משמעותו - אין צריך להבדיל), דהיינו שאם הבדיל בחטאת העוף אין כאן כלל מעשה עולה, וממילא אין צורך לחפש חילוק נוסף בין חטאת לעולה לשיטת ראב"ש, וניתן לומר, שאף הוא סובר כת"ק שמשתנים (א-ג), כל אחד בנפרד או כולם יחד, אינם מעכבים. 
 

נספח – הצורך במשתנה ג

לכאורה צריך עיון מדוע צריך את התוספת של משתנה ג. בהנחה שמשתנה ב מעכב, שהיה בעולה פוסלת, הרי שאפילו אם משתנה ג לא מעכב, דהיינו שאין צורך לחתוך רוב בשר בחטאת העוף, הרי שעצם האפשרות לחתוך רוב בשר בחטאת העוף מאפשרת לעשות חילוק בין החטאת לבין העולה. והרי כך גם היה החילוק לגבי משתנה א: אין אסור לעשות מיצוי בחטאת העוף, אך כיוון שמיצוי לא מעכב וניתן לא לקיים אותו, הרי שיש אפשרות לחלק בין חטאת לעולה. מדוע אם כן מוכרחים לומר, שלראב"ש חייבים לחתוך בחטאת. נראה שעל קושיא זו בא לענות השיטמ"ק באות כז, ושני תירוצים עולים מדבריו. כיוון שהלשון שם קצרה מאד יש מקום לבאר כיצד דבריו שם מתרצים את הקושיא הנ"ל: 

התירוץ ראשון: אם נניח שחיתוך אינו מעכב בחטאת, גם אם יחתוך עדיין ייחשב שעשה מעלה עולה כיוון שהחיתוך לא מעכב (וצריך לומר שאין זה דומה למיצוי שאם לא עשה אותו אין זה מעשה עולה כיוון שסוף סוף החסיר עבודה שמעכבת בעולה, ולכן לא חשיב מעלה עולה, משא"כ בחיתוך שרק הוסיף עבודה שפוסלת בעולה, ולכן עדיין חשיב שעשה מעשה עולה). לפיכך חייבת הגמרא להניח שראב"ש סובר שחיתוך בשר בחטאת מעכב, ולכן לא הוי מעשה עולה וכשרה. 

התירוץ השני: אם נניח שחיתוך אינו מעכב בחטאת אמנם נכון שאם בפועל כן יחתך לא הוי מעשה עולה, ואז אף אם הבדיל בחטאת כשרה, אך מכל כיוון שאם לא יחתך, יהיה זה מעשה עולה, ובאופן כזה אם גם הבדיל בחטאת הרי שהחטאת פסולה מדין מעשה עולה, לכן גזרינן שאם הבדיל בחטאת תמיד פסולה, שמא לא יחתך בבשר. כל זה אם היינו מניחים שחיתוך בשר לא מעכב. לפיכך חייבת הגמרא להניח שראב"ש סובר שחיתוך בשר מעכב, ולכן אף אם הבדיל אין כאן מעשה עולה וכשרה. 
 
 

כתב: אברהם ליפשיץ  © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.