הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
מזבח העולה - הגבול בין יהודה ובנימין
אחת הסוגיות שלמדנו השבוע עוסקת בשאלת מיקומו של מזבח העולה, והגבול שבין שבט יהודה ובין שבט בנימין. הגמרא אומרת שהמזבח נמצא בדיוק על הגבול שבין שני השבטים האלה, ולכן לפינה הדרום מזרחית של המזבח - שהיתה בחלקו של יהודה - לא היה יסוד:
1. תלמוד בבלי מסכת זבחים דף נג, ב
וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד. מאי טעמא? אמר ר' אלעזר: לפי שלא היתה בחלקו של טורף. דאמר רב שמואל בר רב יצחק: מזבח אוכל בחלקו של יהודה אמה. אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי חמא ברבי חנינא: רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסה בחלקו של בנימין, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לנוטלה, שנאמר: "חופף עליו כל היום". לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן להקב"ה, שנאמר: "ובין כתפיו שכן".
בדף שלאחר מכן מספרת הגמרא כיצד ידעו בכלל לבנות את בית המקדש בחלקו של בנימין, וכיצד ידעו היכן בחלקו של בנימין הוא יהיה:
2. תלמוד בבלי מסכת זבחים דף נד עמוד ב
דרש רבא, מאי דכתיב: "וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה"? וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא, שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם, אמרי, כתיב: "וקמת ועלית אל המקום", מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות, לא הוו ידעי דוכתיה היכא, אייתו ספר יהושע, בכולהו כתיב: "וירד" "ועלה הגבול" "ותאר הגבול", בשבט בנימין "ועלה" כתיב "וירד" לא כתיב, אמרי: ש"מ הכא הוא מקומו. סבור למבנייה בעין עיטם דמדלי, אמרי: ניתתי ביה קליל, כדכתיב: "ובין כתפיו שכן". ואיבעית אימא: גמירי, דסנהדרין בחלקו דיהודה ושכינה בחלקו דבנימין, ואי מדלינן ליה מתפליג טובא, מוטב דניתתי ביה פורתא, כדכתיב: ובין כתפיו שכן.
בכל גבולות נחלת יהודה, אומרת הגמרא, ישנם פעלים שונים המתארים את הגבול, אבל רק בחלק הגובל עם שבט בנימין כל הזמן כתוב 'ועלה', וממילא מסתבר ששבט בנימין הוא זה שעליו כתוב 'וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'':
3. יהושע פרק טו, פסוקים א-יב
וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם אֶל גְּבוּל אֱדוֹם מִדְבַּר צִן נֶגְבָּה מִקְצֵה תֵימָן: וַיְהִי לָהֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח מִן הַלָּשֹׁן הַפֹּנֶה נֶגְבָּה: וְיָצָא אֶל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְעָלָה מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעָבַר חֶצְרוֹן וְעָלָה אַדָּרָה וְנָסַב הַקַּרְקָעָה: וְעָבַר עַצְמוֹנָה וְיָצָא נַחַל מִצְרַיִם וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב: וּגְבוּל קֵדְמָה יָם הַמֶּלַח עַד קְצֵה הַיַּרְדֵּן וּגְבוּל לִפְאַת צָפוֹנָה מִלְּשׁוֹן הַיָּם מִקְצֵה הַיַּרְדֵּן: וְעָלָה הַגְּבוּל בֵּית חָגְלָה וְעָבַר מִצְּפוֹן לְבֵית הָעֲרָבָה וְעָלָה הַגְּבוּל אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן: וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה מֵעֵמֶק עָכוֹר וְצָפוֹנָה פֹּנֶה אֶל הַגִּלְגָּל אֲשֶׁר נֹכַח לְמַעֲלֵה אֲדֻמִּים אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לַנָּחַל וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל מֵי עֵין שֶׁמֶשׁ וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל עֵין רֹגֵל: וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלִָם וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גֵי הִנֹּם יָמָּה אֲשֶׁר בִּקְצֵה עֵמֶק רְפָאִים צָפֹנָה: וְתָאַר הַגְּבוּל מֵרֹאשׁ הָהָר אֶל מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ וְיָצָא אֶל עָרֵי הַר עֶפְרוֹן וְתָאַר הַגְּבוּל בַּעֲלָה הִיא קִרְיַת יְעָרִים: וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה אֶל הַר שֵׂעִיר וְעָבַר אֶל כֶּתֶף הַר יְעָרִים מִצָּפוֹנָה הִיא כְסָלוֹן וְיָרַד בֵּית שֶׁמֶשׁ וְעָבַר תִּמְנָה: וְיָצָא הַגְּבוּל אֶל כֶּתֶף עֶקְרוֹן צָפוֹנָה וְתָאַר הַגְּבוּל שִׁכְּרוֹנָה וְעָבַר הַר הַבַּעֲלָה וְיָצָא יַבְנְאֵל וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה: וּגְבוּל יָם הַיָּמָּה הַגָּדוֹל וּגְבוּל זֶה גְּבוּל בְּנֵי יְהוּדָה סָבִיב לְמִשְׁפְּחֹתָם:
בהמשך, אגב, מתואר ששבט יהודה היה צריך לכבוש גם את ירושלים, אך לא הצליח לעשות כן, וממילא ישבו היבוסים בקרב יהודה:
4. יהושע פרק טו, פסוק סג
וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה
ואולם, העיר ירושלים מופיעה גם כאחת הערים שבנחלתו של שבט בנימין:
5. יהושע פרק יח, פסוקים יא-כח
וַיַּעַל גּוֹרַל מַטֵּה בְנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם וַיֵּצֵא גְּבוּל גּוֹרָלָם בֵּין בְּנֵי יְהוּדָה וּבֵין בְּנֵי יוֹסֵף... וְתָאַר הַגְּבוּל וְנָסַב לִפְאַת יָם נֶגְבָּה מִן הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בֵית חֹרוֹן נֶגְבָּה וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל קִרְיַת בַּעַל הִיא קִרְיַת יְעָרִים עִיר בְּנֵי יְהוּדָה זֹאת פְּאַת יָם: וּפְאַת נֶגְבָּה מִקְצֵה קִרְיַת יְעָרִים וְיָצָא הַגְּבוּל יָמָּה וְיָצָא אֶל מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ: וְיָרַד הַגְּבוּל אֶל קְצֵה הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גֵּי בֶן הִנֹּם אֲשֶׁר בְּעֵמֶק רְפָאִים צָפוֹנָה וְיָרַד גֵּי הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי נֶגְבָּה וְיָרַד עֵין רֹגֵל... וְהָיוּ הֶעָרִים לְמַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם יְרִיחוֹ וּבֵית חָגְלָה וְעֵמֶק קְצִיץ... וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם גִּבְעַת קִרְיַת עָרִים אַרְבַּע עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם:
יתרה מזו: בספר שופטים ישנו פסוק דומה מאוד לזה שראינו בספר יהושע על היבוסים שלא הצליחו בני ישראל להוריש אותם, אבל שם כתוב שהיבוסים שבירושלים ישבו בקרב בנימין ולא בקרב יהודה:
6. שופטים פרק א, כא
וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
רואים אנו, אם כן, שירושלים נמצאת בגבול שבין יהודה לבין בנימין, ולפי מה שראינו בסוגייתנו, הגבול עובר בדיוק בבית המקדש, בצלעו של המזבח. ואולם, במסכת יומא מובאת מחלוקת האם ירושלים אכן מחולקת לשבטים כפי שמשמע פה, או שהיא איזור אקס-טריטוריאלי, שאינו בנחלה של אף אחד מהשבטים:
7. תלמוד בבלי מסכת יומא דף יב עמוד א
אחזתכם - אחזתכם מטמאה בנגעים, ואין ירושלים מטמאה בנגעים. אמר רבי יהודה: אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד... במאי קא מיפלגי? תנא קמא סבר: ירושלים לא נתחלקה לשבטים, ורבי יהודה סבר: ירושלים נתחלקה לשבטים. ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: מה היה בחלקו של יהודה? - הר הבית, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין? - אולם, והיכל, ובית קדשי הקדשים. ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי. ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום, שנאמר "חופף עליו כל היום". לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה, שנאמר "ובין כתפיו שכן". והאי תנא סבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים, דתניא: אין משכירין בתים בירושלים, לפי שאינה שלהן. רבי אלעזר בר' שמעון אומר: אף לא מטות. לפיכך, עורות קדשים - בעלי אושפזיכנין נוטלין אותן בזרוע.
(החלק האפור באיור הוא נחלתו של יהודה, ואילו החלק הבהיר הוא נחלת שבט בנימין)
בסוגייתנו, אם כן, ראינו שהמזבח נמצא בגבול שבין יהודה לבנימין, כאשר החלק שיש בו יסוד נמצא בחלקו של בנימין, ואילו החלק שאין בו יסוד נמצא בחלקו של יהודה. ואולם, במסכת יומא ראינו דעה שירושלים כולה אינה שייכת לאף אחד מהשבטים הללו. מדוע, אם כן, לפי הדעה הזו, לא היה יסוד לצלע הדרומית והמזרחית של המזבח? מסבירים התוספות שלפי הדעה הזו מדובר בגזירת הכתוב שאין לה טעם:
8. תוספות מסכת יומא דף יב עמוד א
ירושלים לא נתחלקה לשבטים - תימה דבפרק איזהו מקומן (זבחים דף נג, ב) אמרינן דקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד לפי שלא היה בחלקו של טורף, וא"כ למ"ד לא נתחלקה מאי שנא דשאר מקומות של המזבח היה להם יסוד ומזרחית דרומית לא היה לה יסוד? ואין לתרץ דלדידיה היה להם יסוד מכל צדדיו דאם כן אל יסוד מזבח העולה מאי עביד ליה דמשמע שיש ליתן אותו במקום שיש לו מכלל דאיכא דוכתא דלא היה לו יסוד! וי"ל הכי גמירי שלא לעשות יסוד למזרחית דרומית כדכתיב "הכל בכתב".
ואולם, לענ"ד נראה שאין הכרח לומר שהסוגיה שלנו מסתדרת רק לפי הדעה הסוברת שירושלים נתחלקה לשבטים. יכול להיות שגם הדעה שסוברת שירושלים לא נתחלקה לשבטים מודה שבשלב הראשון היא אכן נתחלקה לשבטים, שהרי כשכבשו את הארץ טרם נתקדשה ירושלים, והמשכן היה בכלל בשילה. כשאומרים שירושלים לא נתחלקה לשבטים הכוונה היא שמרגע שקבעו שזה יהיה מקום המקדש הפקיעו את האיזור הזה מנחלתם של יהודה ובנימין והפכו אותו לאיזור אקס-טריטוריאלי. כך משמע גם מדברי רש"י על התורה שאומר שהגורן היה בחלקו של בנימין, אבל דוד המלך גבה כסף מכל ישראל כדי לקנות אותו, וממילא זה הפך להיות רכוש של כלל ישראל:
9. רש"י דברים פרק יב פסוק יד
כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ. באחד שבטיך - בחלקו של בנימין. ולמעלה הוא אומר (פסוק ה) מכל שבטיכם. הא כיצד? כשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי גבה הזהב מכל השבטים, ומכל מקום הגורן בחלקו של בנימין היה.
ראינו, אם כן, שהמזבח היה ברובו בנחלתו של בנימין, ומיעוטו בחלקו של יהודה. (אם כי יכול להיות שהשטח של כל ירושלים הופקע לטובת כלל ישראל). הגמרא אמרה שרק חלק המזבח שנמצא בחלקו של בנימין יש לו יסוד, ואילו החלק הנמצא בחלקו של יהודה אין לו יסוד. שמעתי הסבר לכך, שמכיון שיהודה גרם למכירתו של יוסף, אשר נקרא צדיק, ומידתו היא מידת היסוד, לכן לצד שלו במזבח לא יכול להיות יסוד.
הגמרא מנמקת את זה בכך שהיסוד צריך להיות 'בחלקו של טורף'. מדוע בנימין נקרא טורף? מסביר רש"י שהכוונה היא לברכתו של יעקב לבנימין:
10. בראשית פרק מט פסוק כז
בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל:
ואולם, כאן צריך לשאול: הרי גם יהודה קיבל ברכה אשר בה הוא נקרא טורף:
11. בראשית פרק מט פסוק ט
גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ:
מה ההבדל, אם כן, בין יהודה, שנמשל לאריה - שגם הוא חיית טרף - לבין בנימין, שנמשל לזאב? הרי שתי החיות האלה הן חיות טורפות, ואם היסוד חייב להיות דוקא בחלקו של טורף, מדוע הוא לא יכול להיות בחלקו של יהודה? התשובה היא שחז"ל מלמדים אותנו שאריה אינו טורף אלא דורס:
12. תלמוד בבלי מסכת תענית ח, א
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "אם ישך הנחש בלוא לחש ואין יתרון לבעל הלשון"? לעתיד לבוא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש, ואומרים לו: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אמר להם: ואין יתרון לבעל הלשון.
אגב, יש לכך גם השלכה הלכתית, שאם אריה טורף זה נקרא שלא כדרכו, וממילא יהיה זה תולדה של קרן ולא תולדה של שן. ומקשה הגמרא מפסוק בספר נחום, ומסבירה שאריה אינו טורף (שומר את הבשר כטריפה) לעצמו, אלא רק לסמוכים על שולחנו:
13. תלמוד בבלי בבא קמא טז, ב
אמר שמואל: ארי ברשות הרבים, דרס ואכל - פטור, טרף ואכל - חייב; דרס ואכל - פטור, כיון דאורחיה למידרס הוה ליה כמו שאכלה פירות וירקות, דהוה ליה שן ברשות הרבים ופטור, טרף - לאו אורחיה הוא. למימרא, דטריפה לאו אורחיה הוא, והכתיב (נחום ב, יג): "אַרְיֵה טֹרֵף בְּדֵי גֹרוֹתָיו"! - בשביל גורותיו. "וּמְחַנֵּק לְלִבְאֹתָיו"! - בשביל לבאותיו. "וַיְמַלֵּא טֶרֶף חֹרָיו"! - בשביל חוריו. "וּמְעֹנֹתָיו טְרֵפָה"! - בשביל מעונותיו.
זהו, אם כן, ההסבר לכך שהיסוד חייב להיות דוקא בחלקו של בנימין: הזאב, בניגוד לאריה, שומר את הבשר ואינו אוכל אותו מיד. אצל הזאב ההריגה של הבשר אינה רק לעכשיו, אלא לתועלת עתידית. האריה אוכל מיד את מה שהוא הורג, בעוד הזאב הורג עכשיו, אבל כוונתו לתועלת עתידית שתצמח לו מהבשר. זריקת הדם על המזבח צריכה להיות כמו הטרף של הזאב - בראיה של כפרה עתידית, ולא כהנאה רגעית שחולפת מהעולם, ולכן היסוד נמצא דוקא בחלקו של בנימין ולא בחלקו של יהודה.
ואולם, בניגוד למה שכתבנו, המהרש"א סבור שכל הסוגיה הזו היא רק למאן דאמר שירושלים נתחלקה לשבטים. הוא מסביר שהמיקום של המזבח בגבול שבין יהודה לבנימין אינו מקרי, והוא רמוז כבר בברכת משה בסוף ימיו:
14. מהרש"א (ר' שמואל איידלס, המאה ה-16, פולין) חדושי אגדות זבחים נג, ב
סוגיא זו אתיא כמאן דאמר בפ"ק דיומא ירושלים נתחלקה לשבטים. דתניא מה היה בחלקו של יהודה? העזרות והר הבית והלשכות. ומה היה בחלקו של בנימין? אולם והיכל וקדשי קדשים ורצועה יוצאה וכו' כדמסיק נמי הכא. וכן משמע קצת בספר שופטים בקרא דיד שניהם היו בירושלים דכתיב "וילחמו בני יהודה בירושלים וילכדו אותה" וגו' וכתיב "ואת היבוסי יושב ירושלים לא הורישו בני בנימן" וגו' וכן משמע בספר יהושע גבי חלוקי גבולי יהודה ובנימן ובברכות, דמשום הכי נמי נסמכו ברכותיהם, אלא שלוי מפסיק ביניהם מפני ששבט לוי היה לו שם ויד בין שניהם כדכתיב בההוא ענינא "יורו משפטיך ליעקב" וגו' דהיינו בלישכת הגזית שהיה בחלקו של יהודה, "וישימו קטורה באפך וכליל" וגו' היה בחלקו של בנימן, דהיינו בהיכל שהיה שם הקטורת "וכליל על מזבחך" כדמסיק הכא באחסנתיה יתבני מדבחא ולפי הטעם דכתר כהונה לחוד וכתר מלכות לחוד ולכך המקדש שהוא כתר כהונה לא היה בחלק יהודה אשר לו המלוכה אבל לשכת הגזית ששם המשפט היה בחלקו כמ"ש "מלך במשפט יעמיד ארץ". וזהו שאמרו שלא היה אותה אמה שאין לה יסוד בחלקו של טורף שהוא בנימן שנאמר ביה "זאב יטרף" כיון דלא נמשכה מלכותו של שאול דימה אותו לזאב שהוא טורף כדאמרינן סוף פ"ק דבבא קמא, אבל יהודה שמלכות בית דוד נמשכת דימה אותו לארי שהוא דורס והוא מלך בחיות וכיון שהמזבח שהוא כתר כהונה אינו ראוי להיות במקום מלכות ע"כ אותה אמה שלא היה בחלקו של טורף אלא בחלקו של דורס לא היה לה יסוד ודו"ק:
כך מסביר המהרש"א את סדר הברכות של משה, שלוי נמצא בין יהודה לבנימין:
15. דברים פרק לג, ז-יב
וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה: וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה: הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ: בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן: לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן:
המהר"ל מסביר באופן מעניין את החיבור שבין יהודה לבנימין ואת הרצועה שיוצאת משטחו של יהודה לשטחו של בנימין:
16. חדושי אגדות (המהר"ל - ר' יהודה ליואי בן בצלאל, המאה ה-16, פראג), זבחים נג, ב
יש לך לדעת כי בנימין הוא האחרון בשבטים, ויהודה הוא הראשון. אע"ג שראובן היה בכור, מכל מקום כתיב "יהודה יעלה בתחילה" והוא ראש בכל מקום, ולפיכך נחשב יהודה ראשון. והיה דגל יהודה במזרח, והוא תחילה, ובנימין היה במערב שהוא האחור, כשם שנקרא מזרח קדמה. ואע"ג שדגל דן צפוני מאסף כל המחנות, דבר זה ענין אחֵר שדן היה מאסף כל המחנות, אבל לעניין הרוחות נחשב בנימין אחרון כשם שהוא אחרון בשבטים.
ומפני כי ההתחלה והתכלית יש להן המעלה כאשר ידוע, כי ההתחלה יש לו חשיבות בפני עצמו והתכלית יש לו חשיבות בפני עצמו, ומפני כן יש לדעת כי ארץ ישראל שהיא באמצע העולם, והארץ שהיא כדורית מתקשר ההתחלה עם הסוף, ולכך היה גבול יהודה שהוא התחלה ובנימין הוא הסוף מתחברים ביחד בארץ ישראל, והיה בחלק יהודה שהוא התחלה מקצת מן המקדש, ובחלק בנימין מקצת, רק בשביל כי התכלית שהוא השלמה יותר ראוי לקדושה, לכך היה עיקר המקדש בחלק בנימין.
וזה שאמר שהיה רצועה יוצאה מחלקו של יהודה לחלקו של בנימין, מפני שצריך שיהיה מתקשר זה בזה לגמרי, ואי אפשר רק אם רצועה יוצאת מחלקו של יהודה לחלק של בנימין.
הקשר בין יהודה ובנימין אינו רק בנחלת המקדש. אלו הם גם שני השבטים היחידים ששרדו ולא גלו ע"י אשור עם עשרת השבטים (זה קשור, כמובן, גם לקרבה הגיאוגרפית שלהם). אבל ההסטוריה שבין השבטים הללו מתחילה עוד הרבה לפני כן: עוד בימי יעקב אבינו יהודה ערב את בנימין, ובראשית ימי המלוכה, ניתנה המלכות לשאול - שהוא משבט בנימין - ואחריה לדוד - שהוא משבט יהודה. ומי שנקרא להעביר את המלכות מבנימין ליהודה הוא שמואל - משבט לוי - אשר נמצא בין שני השבטים האלה. חז"ל אומרים שגם לפני קריעת ים סוף היה מאבק בין שני השבטים הללו, ובעקבותיו נתן הקב"ה לכל אחד מהשבטים פרס:
17. מדרש תהלים מזמור סח
ר' מאיר אומר: כשעמדו שבטים על הים, זה אומר אני ארד תחילה, וזה אומר אני ארד תחילה. מתוך שהיו עומדין וצוהבין, קפץ שבטו של בנימין תחילה לתוך הים, שנאמר "שם בנימין צעיר רודם", אל תקרי רודם, אלא רד ים. התחילו שרי יהודה מרגמין אותם באבנים, שנאמר "שרי יהודה רגמתם", אמר להם הקב"ה: בניי, שניכם כיוונתם לדבר מצוה ולכבודי, אף אני לא אקפח שכרכם, שנאמר "לבנימין אמר ידיד ה'", "בנימין זאב יטרף", שזכה שתשרה שכינתו בחלקו, ושבט יהודה זכה למלכות.
שבט בנימין מתאפיין בתכונותיו של הזאב. רש"י (בראשית מט, כז) על הברכה 'בנימין זאב יטרף' אומר שהכוונה שהם יהיו חטפנים, והדבר בא לידי ביטוי בסיפור פילגש בגבעה. מכיון שהזאב מפחד מחיות אחרות, הוא חוטף את האוכל שלו. כך גם בנימין רץ לים לפני שהוא יתחיל לדון עם אחיו בשאלה מי צריך לקפוץ ראשון לים.
יהודה, לעומת זאת, הוא המלך. הוא אינו צריך לחטוף ולטרוף, אלא יכול לבוא מתי שהוא רוצה, לדרוס ולאכול. הוא אינו מפחד מאף אחד. במדרש אחר אומרים חז"ל שהשילוב של יהודה ובנימין התחיל עוד מימי יעקב, והמשיך לדוד ולשאול במלחמת דוד וגלית - ומשם עבר לבית המקדש, ולגלות אשור - שממנה ניצלו רק שני השבטים האלה:
18. מדרש תנחומא פרשת ויגש סימן ח
אמר ישי לדוד בנו: הרי השעה לקיים אותו הערבות של זקינך שערב את בנימין מיד אביו, שנאמר "אנכי אערבנו", אלא לך והוצא אותו מערבותו, שנאמר "ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח", ואין ערובתם אלא ערבות. מה עשה דוד? הלך וקיים את הערבות, והרג את גלית. א"ל הקב"ה: חייך, כשם שנתת את נפשך על שאול, שהוא משבטו של בנימין, כשם שעשה יהודה זקינך על בנימן, שנאמר "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני" וגו', כך אני נותן בית המקדש בגבולך, ובגבול בנימין. ומנין שהיה בית המקדש בחלקו של בנימין ובחלקו של יהודה? שכתוב אחד אומר "בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד" - זה תמיד של שחר, "ולערב יחלק שלל" - זה תמיד של בין הערבים, וכתוב אחד אומר "יפה נוף משוש כל הארץ", ולא עוד אלא חייך שכל השבטים גולים, ושבט יהודה ובנימין אינן גולים עמהם, למה ששני השבטים האלו הם האמינו בי וקדשו את שמי בים עם משה. אמר ר' אבא בר כהנא בשם ר' לוי כיון שנבקע הים לישראל היה בו טיט והיה שבט ראובן אומר לשבט שמעון מטיט יצאת ולטיט אתה בא, שנאמר "סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל" וגו' (הושע יב א), מה עשו שבט יהודה ובנימין? - קדשו שמו של הקב"ה, שנאמר "שם בנימין צעיר רודם שרי יהודה רגמתם" וגו'.
