"בין השמשות כהרף עין" / הרב דוב ברקוביץ
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
המשנה בדף לד. עוסקת בגבול בין החול לבין הקודש בכניסת השבת. בהקשר זה ישנן כמה משמעויות שונות להלכה במשנה, "ג' דברים צריך אדם לומר (בגמרא – "בניחותא!") עם חשיכה: עישרתם? ערבתם? הדליקו את הנר!". ראשית, חייבים ראשי המשפחה בשעות האחרונות לפני שבת לבדוק אם הושלמו כיאות כל ההכנות לשבת, ובמיוחד ההכנות הכרוכות בחילול שבת כמו הפרשת תרומות ומעשרות וקביעת הערוב. שנית, לאחר שאכן בוצעו ההכנות אלו כראוי, תפקידה של הדלקת הנר לסמן את המעבר המובהק מהחול אל הקודש, אל הזמן בו יהיה אסור לעשות שום מלאכה. גם לאורך הברייתא בדף לה: מודגשת העובדה שלהדלקת נר שבת תפקיד זה שתוחם את גבולות החול והקודש, בנוסף ליצירת "שלום בית" ("במקום שאין נר, אין שלום, שהולך ונופל באפילה" - רש"י בדף כה: בד"ה הדלקת נר שבת).
לעומת המעשה הברור והחותך של הדלקת הנר, כמו בנר ההבדלה במוצאי שבת, המעבר בין החול לקודש, כמעט תמיד, הינו מעבר הדרגתי. למשל, העלייה לרגל לירושלים ולמקדש הייתה, ככל הנראה, דרך של התעצמות הקדושה הולכת וגוברת בהתאמה להתקרבות להר הבית ולמתחם הפנימי של המקדש. בפרק ראשון במסכת כלים מתוארת מסגרת של "עשר קדושות", כאשר ה"קדושות" מהוות מרחבים של תעצומות קדושה מקדושת ארץ ישראל המשתקפת בכך שמביאים דווקא מארץ ישראל את העומר, הביכורים ושתי הלחם, ועד קדש הקדשים עצמו, "שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכיפורים בשעת העבודה". לכל דרגה ב"עשר הקדושות" ביטוי הלכתי מובהק, וגם הגבולות במרחב הפיזי מסמנים באופן ברור את המעבר בין דרגת קדושה אחת לשנייה – חומות ירושלים, החיל וכו'. המשנה במסכת מגילה מתארת, במקביל, שבע דרגות בקדושה במרחב בית הכנסת מ"רחובה של עיר" ועד ספר התורה שבהיכל.
שעת התקיעות
המנהג בתקופת התנאים המתואר בברייתא בדף לה: היה לתקוע שוב ושוב לאורך שעות אחר הצהריים בערב שבת לסמן את בואה של השבת – "להבטיל את העם ממלאכה שבשדות, להבטיל עיר וחנויות, הכנת האוכל של שבת על ידי הטמנה, ובסוף, התקיעה לקרוא את העם להדליק את הנר - מעבר בזמן שהיה מקביל להתקרבות האדם למקדש. גם הכנות המעשיות שלנו בערב שבת מהווים מעין תהליך דומה, תהליך המאפשר לאדם להכין את עצמו להכיל את קדושת היום. גם הדימוי של הליכה לקראת שבת בפתיחת התפילה, "לכו נרננה", והדימוי שבמרכזו של "לכה דודי", דימוי המבוסס על אמירתו של רבי חנינא המובאת בדף קיט., "בואו ונצא לקראת שבת המלכה", מחייב אותנו לחוש את ההתקרבות לקודש כתהליך הדרגתי ולא כמעשה חד וחותך כמו הדלקת הנר.
מה שמעמיק מגמה זו הנו השינוי המשמעותי מאוד של לשון המשנה, "ספק חשיכה, ספק אינה חשיכה" ללשון הגמרא, "בין השמשות". הביטוי הראשון מדגיש תופעה טבעית חזקה וברורה, החושך, ומגדיר את שעת הספק שלפניה ביחס אליה. לעומת זאת הביטוי "בין השמשות" מתייחס לפרק זמן אוטונומי – זמן שאינו אור ואינו חושך – משהו הקיים מצד עצמו, עם כינוי והגדרה שאינם תלויים ביום או בלילה. אלא שאותו פרק זמן מיוחד הוא כולו בחינת מעבר, מוטל ב"בין" שיש בו. כלומר, פרק זמן זה כולו מציאות חיה ודינאמית המתאפיין במהותו בלא ידוע בלא מובחן, בדגש על פן ה"מעבריות", במציאות שכולה תנועה והשתנות הדרגתית בין ידוע אחד, היום, לידוע אחר, הלילה. זאת ועוד, עצם הביטוי מעורר תהייה. בין איזה שמשות אנו נמצאים בשעה מיוחדת זו – בין שקיעת החמה להופעת הלבנה? בין התחלת ירידת כדור השמש מתחת לאופק לבין ירידת כדור השמש כולו? ואולי בין שקיעת השמש לשקיעת אור השמש?
מתאים לפרק זמן שמהותו הנה בעצם תהליך המעבר שבו, שנמצאות בסוגייתינו לא פחות מחמישה סוגים שונים של אפיונים במסגרת הדיון להגדרתו.
רבי יהודה – תהליך שינוי צבע האור בחלקים שונים של השמים.
רב יהודה אמר שמואל – העצמת אור הכוכבים בהתפשטות החשיכה ממזרח למערב.
רבי נחמיה – מרחק שאדם יכול ללכת מהשקיעה עד שחשיכה.
רבי חנינא המפרש את שיטת רבי נחמיה – מעשה הטהרות של אדם הטובל בים, מה שמזכיר את פתיחתו של מסכת ברכות ששקיעת השמש מטהרת, בחינת "ובא השמש וטהר".
שיטתו המופלאה של רבי יוסי – "בין השמשות כהרף עין".
המתבונן באפיונים אלו מבחין במעברים טבעיים, בשינויים החלים בהתנהגות האדם כתוצאה מהשינויים הטבעיים, ובצומת הטומאה והטהרה הנוצרת באבם. המעברים הללו העוברים בנו ובסביבתנו מצביעים על דרכי הנהגת המציאות כולה.
פנים בפנים
ידוע שיסוד ההבדלה הוא בדעת ועל כן נתקנה ברכת ה"הבדלה" בתפילת מוצאי שבת בברכת "חונן הדעת". האדם נתבע להבחין באופן ברור ומובהק בהבדלות של "בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה" - לעמוד תוך כדי בהירות של ראייה על מקור ההבדלות, על הביטוי המעשי שהם מחייבים בהלכה ובאורח חיים ועל הגבולות התוחמים אותם. יש גם צורך חיוני, מעשי ואידיאי כאחת, למעשים נוקבים, כמו הדלקת הנר, שיקבעו באופן חד את הגבול בין החול לקודש. מאידך, נדמה שהשינוי המכוון בסוגייתינו מלשון המשנה לשימוש בביטוי "בין השמשות", שינוי שאינו עוסק באופן ישירות בעניין הנוגע בשבת, בא להדגיש שדקויותיהם של המעברים המשמעותיים שבמציאות אינם ברי הבחנה. הם אינם ברורים כגבולות המפרידים בין מרחב קודש למשנהו בעלייה לרגל למקדש, עוברים בנו כ"הרף עין".
ברור לנו כשמש ההבדל התהומי שבין שעות החולין של יום שישי בבקר לבין החלת הקדושה בסעודת המשפחה בליל שבת, בין קדושת עם ישראל לבין המציאות האנושית הכללית. אבל מי יוכל לעמוד על נקודת התפנית של מעגלי הקיום של הבורא, ועל המקום המדויק בו עובר הגבול בין היום והלילה, בין החול והקודש? כמו בכבש העולה למזבח, שתמיד נמצאים בו במעבר, ואי אפשר לעמוד בו באופן סטטי, או שעולים בו או שיורדים בו, ההתקרבות אל השבת, כמו ההתקרבות אל הקודש, היא תמידית, רצופה, מעבר של התעצמות. כהרף עין אנו מוצאים את עצמנו, ללא משים, שוב בתוך מרחב הקדושה, והיא בתוכנו.
בשעת בין השמשות בערב שבת בראשית, כשצבעי אור השמים הלכו והשתנו וההיטהרות בעולם הלכה וגברה לאחר חטא האדם, הקדוש ברוך הוא ברא "עשרה דברים"(אבות ה) שאי אפשר היה לבוראם קודם, עשרה דברים שחיברו בין השמים והארץ, מהויות שהיו מופרדים זה מזה מאז יום השני של הבריאה. גם הזוהר מתייחס לכוח החיבור ההולך ומתעצם ב"מעלי שבתא" עד אשר מתחברים ה"דכורא"(הזכר) וה"נוקבא"(הנקיבה), במפגש מיוחל ומיוחד, פנים בפנים, בו הקדוש ברוך הוא מקשיב לשירת קודש שכנסת ישראל מסוגלת להשמיע רק בקבלת שבת.
בואו ונצא לתוך ה"הרף עין" של קבלת השבת המלכה.
