תנא אקרא קאי
זבחים נג ע"ב
"גמ'. עולה – מאי טעמא תני ליה קדשי קדשים? {רש"י: מאי דלא תני גבי חטאות ואשמות דהוו נמי קדשי קדשים}
– משום דלא כתיב בה (לה') קדשי קדשים היא". {רש"י: איצטריך לאשמועינן דאפילו הכי קדשי קדשים היא}.
הגמרא הראשונה בש"ס פותחת בשאלה: "תנא היכא קאי דקתני מאימתי?" – על איזה "שמע" התחילה המשנה לפתע לעסוק אימתי זמנה?
ותירצה הגמרא: "תנא אקרא קאי, דכתיב (דברים ו, ז) וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ".
כלומר, הנער בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, רק לאחר שהיה בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, והמשנה עוסקת בהמשך הדברים שנלמדו מן המקרא.
דברי הגמרא "תנא אקרא קאי" הם כלל הנאמר בתחילת הש"ס עבור הש"ס כולו, כמבואר גם בגמרתנו: ניסוח המשנה אם להזכיר "קדשי קדשים" אם לאו, תלוי בידוע לנו כבר מהמקרא.
וכן אמרו במסכת חגיגה דף יא ע"א:
"נגעים - מקרא מרובה והלכות מועטות, אהלות - מקרא מועט והלכות מרובות. ומאי נפקא מינה? - אי מסתפקא לך מילתא בנגעים - עיין בקראי, ואי מסתפקא לך מילתא באהלות - עיין במתניתין".
כיון שקיים מקרא מרובה, ההלכות במתניתין מועטות, וצריך לעיין במקרא.
מכאן, שלא יתכנו בעלי משנה ובעלי תלמוד, אם אינם גם בעלי מקרא. (הביטויים במסכתות עירובין דף כא ע"ב ודף נד ע"ב, בבא מציעא דף לג ע"ב, בבא בתרא דף ח ע"א, סנהדרין דף קא ע"א).
