צורתא דשמעתא - ניתוח סוגיות בכלים צורניים                                   לרקע וביאור שיטת הלימוד - לחץ כאן
אברהם ליפשיץ

בדין טומאה בדברים שאינן נאכלים

נומי ר' שמעון מחייב את שדרכו לאכול כו'. 
א. איתמר: רבי יוחנן וריש לקיש, רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא, חד מהאי זוזא וחד מהאי זוזא, חד אמר: מחלוקת בטומאת בשר, אבל בטומאת הגוף - דברי הכל אינו לוקה; וחד אמר: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו. מאי טעמא? כיון דקרינא ביה +ויקרא ז+ והבשר אשר יגע בכל טמא, קרינן ביה +ויקרא ז+ וטומאתו עליו. רב טביומי מתני הכי. 
ב. רב כהנא מתני הכי, חד מהאי זוזא וחד מהאי זוזא אסיפא, חד אמר: מחלוקת בטומאת הגוף, אבל בטומאת בשר - דברי הכל לוקה; וחד אמר: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו. 
ג. אמר רבא: מסתברא כמ"ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, מאי טעמא? כיון דלא קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה, לא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל.
 

רקע

שלוש מחלוקות בסוגיא:
מחלוקת בין התנאים, רבנן ור"ש.
מחלוקת בין האמוראים הקדומים, ר"י, ר"ל, ר"א וריב"ח.
מחלוקת בין האמוראים המאוחרים, רב טביומי, ורב כהנא.

כל אחת מהמחלוקות נסובה על המחלוקת הקודמת לה. כדי להגדיר את היחס בין המחלוקות נתאר שלוש שיטות אפשריות:
א. לוקה בין בטומאת הגוף ובין בטומאת בשר.
ב. לוקה רק בטומאת בשר ולא בטומאת הגוף.
ג. אינו לוקה כלל.

ממחלוקת התנאים שבמשנה עולה כי רבנן מחמירים יותר מר"ש. האמוראים הקדומים נחלקו האם מחלוקת התנאים היא קיצונית ([א] או [ג]) או לא קיצונית. על האפשרות האחרונה, שהמחלוקת לא קיצונית, נחלקו האמוראים המאוחרים מי הוא התנא ש'התפשר' וסובר [ב]: האם רבנן 'מתפשרים' וסוברים [ב], ואז המחלוקת היא ([ב] או [ג]), או שר"ש 'מתפשר', ואז המחלוקת היא ([א] או [ב]).

כעת נגדיר את נושא המחלוקת בכל אחת מהמחלוקות:
מחלוקת התנאים היא האם האוכל דברים שאינן ראוין לאכילה לוקה או לא.
מחלוקת האמוראים הקדומים היא האם המחלוקת היא קיצונית או לא.
מחלוקת האמוראים המאוחרים היא (לפי האפשרות שהמחלוקת לא קיצונית) מי הוא המתפשר.

ניתן לנסח את החילוק בין שתי מחלוקות האמוראים באופן הבא:
האמוראים הקדומים נחלקו רק בדעת אחד התנאים אם הוא קיצוני או לא, אך בדעת התנא השני אין מחלוקת שהוא קיצוני.
האמוראים המאוחרים נחלקו רק בדעת אחד האמוראים הקדומים (הסובר שיש תנא שמתפשר), ונחלקו בדעתו מיהו התנא שמתפשר. בדעת האמורא השני (הסובר שהמחלוקת היא קיצונית) לא נחלקו.
 

מהלך הסוגיא

סעיף א
שיטת רב טביומי: האמוראים הקדומים נחלקו אם התנאים חלוקים במחלוקת קיצונית ([א] או [ג]) או לא קיצונית, כיוון שרבנן 'מתפשרים' וסוברים [ב], ואז המחלוקת היא ([ב] או [ג]).

סעיף ב
שיטת רב כהנא: האמוראים הקדומים נחלקו אם התנאים חלוקים במחלוקת קיצונית ([א] או [ג]) או לא קיצונית, כיוון שר"ש 'מתפשר' וסוברים [ב], ואז המחלוקת היא ([א] או [ב]).



ניתן לראות שהשורה התחתונה זהה בשתי הטבלאות: אין מחל' שלמ"ד ב מחלוקת התנאים היא קיצונית. אין גם מחלוקת שבשורה העליונה מחלוקת התנאים אינה קיצונית. ההבדל בין הטבלאות הוא מי הוא זה הסובר [ב].

סעיף ג
רבא מכריע במחלוקת האמוראים הקדומים, שהמחלוקת היא קיצונית. אמנם, כאן יש נקודה מחודשת: למרות שעל שיטה זו באמוראים הקדומים אין מחלוקת באמוראים האחרונים, בכל זאת מלשונו של רבא עולה שהכרעה זו היא לפי שיטתו של רב כהנא. כיצד? לפי רב טביומי מחלוקת האמוראים הקדומים היא בשיטתו של רבנן אם הם קיצונים [א] או לא [ב]. לעומת זאת לפי רב כהנא המחלוקת היא בדעת ר"ש אם הוא קיצוני [ב] או [ג]. על כך אומר רבא, שכיוון שר"ש סובר וודאי שבטומאת הגוף לא לוקה (לא קרינן ביה וטומאתו עליו ונכרתה) לכן גם בטומאת בשר לא לוקה (לא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל).
אמנם לכאורה מסברא ניתן לומר שה"ה בשיטת רב טביומי, שהספק הוא בדעת רבנן האם הם קיצונים [א] או לא [ב], יש להכריע שהם קיצוניים, שהרי כנגד דין [ב] יש את החידוש של רבא, שמי שלא נאמר טומאת הגוף גם לא נאמר בו טומאת בשר. דהיינו שעיקר חידושו של רבא הוא שלא ניתן לומר דין [ב], בין אם לדעת רבנן שוודאי מחייבים בטומאת בשר, ובין לדעת ר"ש שוודאי לא מחייב בטומאת הגוף.
אלא שלפי זה יקשה על הרמב"ם (פסוה"מ יח:כד) שבפשיטות פסק כדין [ב] (ראה כס"מ שם), והרי לפי הכרעתו של רבא דין זה לא מתאים לאף שיטה. אמנם הגר"ח הלוי בספרו (שם) מחדש לומר, שסברתו של רבא אינה השוואה בעלמא בין שני הדינים אלא יחס של למד ומלמד, דהיינו שטומאת הגוף מלמדת פטור על טומאת בשר, ולימוד זה שייך רק לפטורא, דהיינו בשיטת ר"ש שפוטר בטומאת הגוף. משא"כ בשיטת רבנן המחייבים בטומאת בשר אין הכרח לומר שהם יחייבו גם בטומאת הגוף. לכן הכרעתו של רבא נכונה ללישנא של רב כהנא המסתפק בשעת ר"ש, משא"כ ללישנא של רב טביומי המסתפק בדעת רבנן לא הכריע רבא מה סוברים רבנן, וממילא ניתן לומר שהרמב"ם פסק כלישנא זו.

כתב: אברהם ליפשיץ  © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.