אין עירוב ללא עירוב / אלכס טל
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
נחלקו האמוראים לגבי מקור כוחו של העירוב, אם ממוני הוא או תפיסתי; לא נחלקו שמדובר בעירוב, כלומר בהפיכת רשויות נבדלות לרשות אחת. המנהג והטקס ערערו גם על זה
שלשה 'עירובין' הם: עירובי תחומין, עירובי חצרות ועירובי תבשילין. הראשון מרחיב את תחום הילוכו של האדם בשבת, השני מאפשר לו טלטול בין רשויות שונות והאחרון מתיר לו לבשל מיום טוב לשבת כאשר שני הימים צמודים. בשלושת המקרים מדובר על ישויות שונות המופרדות ע"י גבולות ברורים: העיר ומה שמעבר לה; רשות היחיד ומה שאינה כזו; יום טוב ושבת. תפקידו של מעשה ה'עירוב' הוא טשטוש גבולות אלו עד כדי ביטולם הזמני. על-ידי כך שני התחומים שהיו מופרדים עד עתה 'מתערבים' וממילא אין מקום לאיסור. מעתה, ניתן לטלטל בין רשויות שונות, מותר לצאת מתחום שבת ומותר לבשל מיום טוב לשבת שאחריו.
עקרון זה מובע לראשונה ע"י שמואל (מראשי הדור הראשון של אמוראי בבל) בבואו לפסוק במקרה של אדם שהניח את פתו כעירוב חצרות, אך אין רצונו שאחרים יאכלו הימנה (מ"ט ע"א): 'המקפיד על עירובו אין עירובו עירוב. מה שמו? עירוב שמו!' נטילת השיתוף מן העצם המשתף בין החצרות, מחזירה את הגבולות המפרידים ביניהן למעמדן הקודם ואת איסור הטלטול למקומו. על כך חולק ר' חנינא, אולם להלכה נפסק כשמואל.
דעתו על פתו
אלא, שהדברים אינם כה פשוטים וברור שמעשה זה של טשטוש גבולות בעייתי הוא. וכי הנחת פת יכולה למחוק – אפילו זמנית – גבול בין חצרות השייכות לאנשים שונים? במילים אחרות, מה טיבו של מעשה הנחת הפת המאפשר, במקרה של עירובי חצרות, לבני החצר לטלטל בינה לבין דירותיהם ובין אלו לבין עצמן? בהמשך הסוגיה ניתנות לשאלה יסודית זו שתי תשובות. שמואל סובר ש'עירוב משום קנין' ואילו דעת רבה היא ש'עירוב משום דירה'.
ראשית לטעם ה'קנין'. הנחת הפת ושיתופם של בני החצר בה, גורמת לכך (בלשונו של רש"י) 'שמקנה להו בעל הבית רשותו, ונמצאו כולם בעלים בבית זה שהעירוב מונח בו, וכל חצר משועבדת לרשותם זו, ואחת היא.' הגדרת ההפרדה בין הדירות השונות בחצר היא ממונית – רשויות שונות נמצאות בבעלות שונה. כדי להסיר הפרדה זו יש לעשות מעשה באותו מישור. מעשה השיתוף הממוני של בני החצר בפת אחת, מקנה לבני החצר את דירותיהם השונות ובכך הופכת לרשות אחת גדולה שניתן לטלטל בכולה. השאלה המיידית על טעם זה היא כמובן על הדרך: מדוע בפת? הרי זה אינו המדיום הטבעי לביצוע מעשה קנין! כך אכן שואל התלמוד ומשיב את מה שמשיב.
טעם שונה מביא רבה, בן הדור השלישי וראש ישיבת פומבדיתא. הפת מעידה (שוב בלשונו הזהב של רש"י) 'שדעתו של אדם על פתו, והוו להו כאילו דיירי בההוא ביתא. ואין בחצר זו אלא דירה אחת...'. אין מדובר כאן על מעשה קנייני-פורמלי, אלא על 'דעתו של אדם'. להבנתו של רבה, הבסיס להפרדת הרשויות הגורם לאיסור הטלטול ביניהן, הוא תפישתו של האדם כי מקומו הוא בדירתו. הביטוי הברור ביותר לכך הוא האכילה – האדם אוכל בדירתו ולא בדירת חברו. כמו שמואל, סובר רבה כי הדרך לביטול הגבולות היא עשיית מעשה באותו מישור מנטלי שגרם להצבתם. ולכן, משהשתתפו בני החצר באוכל אחד, הם שינו את תפישתם-דעתם לגבי מקומם. עתה, אין הקירות המפרידים בין הדירות מעידים כי מדובר ברשויות נפרדות, שהרי ארוחת כולם נמצאת במקום אחד. ברור גם מדוע מעשה העירוב נעשה דווקא בפת, שכן דווקא היא המסוגלת לשנות את תפישת הרשויות השונות שבחצר – 'דעתו של אדם על פתו'!
ההבדל בין שני ההסברים למעשה העירוב לא יכול להיות בולט יותר. שמואל נמצא במישור המשפטי-ממוני ולכן מדובר לדעתו במעשה אמיתי של קנין, ואילו לרבה העיקר היא התודעה התפישתית של הרשויות ומכאן שתפקידו של העירוב הוא לשנות תפישה זו. אכן, התלמוד עומד על הבדלים אלו. עירוב בפחות משוה פרוטה או שיתוף של קטן אינם יכולים להיות מקובלים על שמואל, שהרי אין להם מעמד משפטי-עצמאי, אך לרבה אין לכך כל משקל ועירוב כזה יעשה את תפקידו. מאידך, טעמו של שמואל מאפשר החלפת הפת בכלי, שכן יש לו מעמד ממוני. רבה מחייב פת דווקא שכן היא זו שמשנה את תפישת האדם על גבולות דירתו.
חלוקת העירוב
להלכה נפסק כרבה – עיקרו של העירוב הוא ה'דירה'. אלא שכאן ניצבת בפנינו בעיה. כיון שמדובר בשינוי תפישה, אין קריטריונים משפטיים ברורים לגבי טיבו של העירוב, בודאי לא כאלה לו היינו רואים אותו כמעשה ממוני. מכאן קצרה הדרך להפיכתו של העירוב למעין טקס, וכדרכם של טקסים, הוא עלול לעיתים להביא למעשה ההפוך למטרתו המקורית. כך היה בקהילת המבורג במחצית השניה של המאה ה-17, כאשר הגיע לשם ר' צבי הירש בן יעקב אשכנזי, בעל ה'חכם צבי'. וכך הוא כותב בתשובותיו (סימן קי"ב): '...ראיתי והנה יש בתי כנסיות הרבה בעיר, ובכל בית מבתי הכנסיות היו מניחין חלת לחם אחת עירוב ושיתוף כנהוג להניח העירוב בביהכ"נ'.
הבעיה כמובן היתה חלוקת העירוב למקומות שונים, בעיה שכבר שמואל עמד עליה בסוגייתינו: 'אמר רב יהודה אמר שמואל: החולק את עירובו אין עירובו עירוב'. כאשר העירוב מחולק במקומות שונים, ניטל ממנו מיד תפקידו המאחד, שכן הוא עצמו כבר אינו יחידה אחת. ניתן לומר כי מה שקרה בקהילת המבורג הוא, שהממד הטקסי שבעירוב השתלט על ביצועו. כיון שניתן לפת מעמד מקודש, מה יותר טבעי מלהציבה בכל אחד מבתי הכנסת המרובים שבעיר? כנגד מנהג זה יצא ר' צבי חוצץ:
...ובשני בתים, הוא דבר ברור לתינוקות שאין עליו שם עירוב כלל, בין למ"ד עירוב משום קנין בין למ"ד עירוב משום דירה. שהרי כל עיקר ענין העירוב אינו אלא שלא תהא רשות החצר או המבוי חלוקה לשני בתים, או לשתי חצרות. ואם מניח עירובו בשני בתים הרי היא חלוקה לכל בית ובית שהעירוב מונח בו ...והרי הם לאחר העירוב כמו קודם שהיו – אסורים לטלטל בעיר ובחצרות העירוב. והברכות שמברכין על העירוב הן לבטלה ועוברים על לא תשא...
כדרכם של טקסים, הם תופשים מעמד משל עצמם וזה עצמו מקדשם. רב הבא לקהילה ייתקל בהתנגדות עזה בבואו לשנות או לבטל מנהגים הסותרים את ההלכה – בימים ההם כבזמן הזה. נראה, שרבות התאמץ החכם צבי בשירוש המנהג, וכמצופה עורר עליו כעסם של אחדים: 'ולפי שהיו איזה אנשים שאינם מודים על האמת המפטפטים כנגדי בדברי הבאי לא בחכמה, נזקקתי לכתוב כל מה שהיה אפשר לחתור ולמצוא כדי לישב מנהג גרוע הנזכר, ולבטלו בטוב טעם...'. וכאן הוא ממשיך לדון במה שהיה צריך להיות 'ברור לתינוקות'.
הנה כי כן, ראינו כי שתי אפשרויות יש להסבר מעשה העירוב, האחת בממד המשפטי-קנייני והשניה בממד התודעתי-תפישתי. עם זאת ברור, כדברי החכם צבי שלעיל, כי עקרון אחד עומד בבסיסם. עקרון זה מובע ע"י שמואל בארבע מילים קצרות: 'מה שמו? עירוב שמו!', וכן הלכה.
