אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה"
ספר תורה שנכתב על ידי סופר קל ופוחז
בעיר גאנידז שבליטא אירע מעשה נורא. יהודי פלוני מסר את התפילין שלו לבדיקה ואז נתגלה כי בתוך תפילין של יד שלו מונח היה קלף ריק, ואילו בתוך התפילין של ראש מונחות היו פרשיות פסולות. הלך אותו יהודי אל בית הדין שבעיר שגבו ממנו עדות, ועם אותה גביית עדות פנה היהודי אל רב העיר הגאון רבי אברהם כ"ץ, שמצידו החל לבדוק תפילין נוספים שמסר הסופר ממנו קנה אותו יהודי את תפיליו. בתוך הדברים הגיע יהודי אחר וסיפר כי לפני כשנה ביקש מהסופר הנידון שיכתוב לו תפילין, אך זה דחאו באומרו שהוא טרוד כעת בכתיבת ספר תורה. כעבור ימים מספר שב אותו יהודי והפציר בסופר שיכתוב עבורו תפילין. כיון שכך, הוציא הסופר תפילין מהארון, מסרם לאותו יהודי ואמר לו שאלו התפילין שלו עצמו. "הנח אותן עד שאתפנה לכתוב עבורך תפילין" – אמר הסופר. אותו יהודי אכן עשה כן, אבל משעה שהתעורר הפקפוק על הסופר, פנה זה אל רב העיר לשואלו מה לעשות. הרב ביקש שיביאו לפניו את אותן תפילין, ומשאלו נפתחו, התגלה כי גם בהם אין פרשיות כי אם רק קלפים ריקים שלא כתוב בהם מאומה.
שלח הרב לקרוא לאותו סופר לשואלו ולברר אם יש תשובה בפיו על הממצאים החמורים. אך הסופר העמיד פני תם. על התפילין שעוררו את המהומה השיב כי הקונה שקנאם ממנו החליפם ולפיכך לא ממנו יצאו תפילין כאלו שאין בהם פרשיות. ואילו על התפילין שלו עצמו – שכאמור נמצאו בלא פרשיות בתוכן, השיב הסופר כי לא הוא שטיפל בהכנתם – ובעצמו קנאם מסופר בעיר אחרת.
ברם, היו כמה יהודים שהעידו בפני אותו רב כי הם מכירים בטביעות עין שהתפילין של הסופר בעצמו – נעשו על ידו. (כפי הנראה הרי שבאותה תקופה הסופרים שימשו גם כ'בתים מאכערס').
עתה התעורר אצל רבי אברהם ספק הלכתי רציני. אותו סופר חשוד, נתון היה בעיצומה של כתיבת ספר תורה. אלא שלאחר שנתגלה כי לכאורה סופר זו הוא מפושעי ישראל שהם קרקפתא דלא מנח תפילין, אם כן יתכן שלא ניתן לסמוך עליו במאום, ויש לחשוש שאינו כותב את ספר התורה לשם כתיבת ספר תורה, ובודאי שאינו מקדש את האזכרות ( - שמות ה') לשמן.
לרוב הספיקות החליט רבי אברהם כ"ץ לשטוח את השאלה בפני חד מגדולי אותו דור הוא הגאון רבי יצחק אייזיק חבר מנכבדי תלמידי תלמידיו של הגר"א מוילנא., שכיהן באותה העת כרבה של העיר וואלקאוויסק.
הגרי"א חבר קיבל את השאלה והחל דן בה ארוכות (שו"ת "בנין עולם" יורה דעה סו), כאשר בפתח דבריו הוא מעיר כי יתכן שאף אם אותו סופר כן עיבד את העורות, וכתב את ספר התורה והאזכרות לשמה, עדיין יש לחשוש שכיון שהתברר לכאורה שהוא קרקפתא דלא מנח תפילין, אם כן אינו כשר לכתיבת ספר תורה ועל פי דברי הגמרא (גיטין מה, ב) שכל שאינו בקשירה – אינו בכתיבה.
כדרכו לא ניכנס לכל המשא ומתן הארוך בדיני 'לשמה' אותו עורך הגרי"א חבר ונעלה רק את הראיה בה דן מסוגייתנו.
נקודת השאלה היא כמאור שאם נתייחס אל הסופר כאל פוחז וריק, כזה שבעצמו הניח תפילין פסולים, אם כן שמא לא ניתן לסמוך עליו שעשה את ספר התורה לשמה. ברם, אף על פוחז וריק ניתן לסמוך שכן עשה דברים שלא כרוך בהם טורח רב. והנה, בסוגייתנו למדנו שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, ולפיכך עתה יש לדון בכתיבת ספר התורה והאזכרות לשמה. שכן אם ניתן לסמוך על גילוי הדעת הראשון של אותו סופר בתחילת כתיבת ספר התורה שעשה כן לשמה, אם כן בדיעבד – נסמוך על כך גם לגבי כתיבת האזכרות (אף שלכתחילה יש לקדש לשמה כל שם ואזכרה), ונאמר שאנו סומכים על גילוי הדעת הראשון של סופר זה בעת התחלת כתיבת ספר התורה אף לגבי כל האזכרות וכך נחשיב את סתם כתיבתן כאילו נכתבו לשמן – ונכשיר את הספר.
בסיכומה של התשובה הסיק הגרי"א כי נאות שלא להשתמש בספר זה, אך מאידך לא ניתן לתבוע את הסופר על הקלפים שכבר כתב עליהם בטענה שקלקלם והזיקם (כיון שעתה כבר לא יוכלו לכתוב עליהם מאומה), ויותר מכך אם כבר קיבל חלק משכרו – לא ניתן אף להוציאו ממנו, ומשום שיש צדדים רבים שכן להכשיר ספר כזה.
