|
טבילת כלים בשבת וביום טוב / ביצה יחיהודה רוזנברגדף יומי ביצה (תשפ"א-תשפ"ב), תורת הר עציון
בעקבות המשנה לעיל (יז ע"ב), שאסרה טבילת כלים בשבת, עוסקת הגמרא בסוגייתנו בסיבות לאיסור זה. האמוראים מעלים ארבעה הסברים אפשריים, ובמסגרת זו נתמקד בטעמו של רבא, הקובע שיסוד האיסור הוא "מפני שנראה כמתקן כלי".
הגמרא מביאה ברייתא המבחינה בין סוגים שונים של טומאה:
"כלי שנטמא באב הטומאה – אין מטבילין אותו ביום טוב, בולד הטומאה – מטבילין אותו ביום טוב".
רש"י מסביר זאת על פי הטעם שהזכרנו:
"בולד הטומאה – אין כאן תקון, דמדאורייתא טהור מעליא הוא, שאין כלי טמא אלא באב הטומאה".
על פי הסבר זה, טבילת כלי שטומאתו מדאורייתא נחשבת כתיקונו, ואילו טהרת כלי שטומאתו מדרבנן בלבד אינה תיקון.
דין נוסף הקשור להיקף האיסור על פי טעמו של רבא מופיע בספר 'עבודת הקודש' לרשב"א (עבודת הקודש בית מועד ג, ד). הרשב"א פסק שלא רק טבילת כלים טמאים נאסרה ביום טוב, אלא גם טבילת כלים שנקנו מנוכרים, הטעונים טבילה קודם השימוש בהם:
"כלי תשמיש חדשים הנלקחים מבית היוצר, שצריכין טבילה, אין מטבילין אותן לכתחילה ביום טוב, לפי שנראה כמתקן כלי".
המגיד משנה (הלכות יום טוב ד, יח) תמה על פסק זה, שהרי כפי שראינו – טהרה מטומאה דרבנן אינה נחשבת תיקון, וטבילת כלים שנקנו מנוכרים אינה אלא מדרבנן, ותירץ:
"שאפילו מאן דלית ליה טעמא דמחזי כמתקן כלי, הני מילי גבי טבילת טומאה, שאפילו קודם טבילה היה הכלי ראוי להשתמש בו בטומאה לטמא ולמי שאין אוכל חוליו בטהרה, ומשום הכי לא חשבי הטבילה תקון, וכולן שוין בטומאה של דבריהם שאין זה תקון, אבל כלים הנקחין מן הנכרי, דקודם טבילה לא חזו, ודאי טבילתן מחזיא כמתקן כלי ואסירא לכולי עלמא".
לדעת המגיד משנה, הטבילה עשויה להיחשב כתיקון משתי סיבות:
א. שינוי מעשי באופן השימוש בחפץ ויצירת אפשרויות שימוש חדשות, כגון באמצעות טבילת כלים חדשים. שינוי כזה נחשב תיקון גם לדעת החולקים על רבא.
ב. שינוי מהותי במעמדו של החפץ – מטומאה לטהרה, אף שאין לו השפעה מעשית משמעותית (שהרי מותר להשתמש בכלים טמאים, אלא שהאוכל שבתוכם נטמא). השינוי במעמדו של הכלי נחשב משמעותי דיו רק כשמדובר בטומאה מדאורייתא, וטומאה מדרבנן אינה נחשבת כמשנה את החפץ עצמו (הסבר זה מתאים לדבריו המפורסמים של בעל ה'נתיבות', שלפיהם איסורי התורה משפיעים על החפץ עצמו, ואילו איסורי דרבנן אינם אלא איסור הרובץ על ה'גברא' ומונעו ממעשים מסוימים. הרוצה להרחיב בכך יעיין ב'אתוון דאורייתא' כלל י').
הבחנה זו עשויה להתקשר לשתי הבנות אפשריות בדבריו של רבא בסוגייתנו. כאמור, לדעת רבא סיבת האיסור היא "שנראה כמתקן כלי". אפשר להבין (וכך נראה מלשונו של רש"י על אתר) שמדובר בגזירה – אם יתירו לאדם לעשות דבר הדומה לתיקון כלי, הוא עלול להרחיב את ההיתר, לתקן כלים ממש ולעבור על מלאכת מכה בפטיש. לחלופין, אפשר להבין שלא מדובר בחשש שמא אדם יתקן כלים, אלא שהטבילה עצמה נחשבת כתיקון כלי. זוהי מעין הרחבה של מלאכת 'מכה בפטיש': עיקר המלאכה הוא תיקון כלים ממש, ומדרבנן אסור גם תיקון הלכתי, שאינו כרוך בשינוי פיזי בחפץ.
אפשר ששתי ההבנות הללו מתאימות לשני הדינים שהביא המגיד משנה. שינוי באופן השימוש בחפץ, שהאדם חש בו ומודע אליו, עלול להביאו לידי תיקון כלים ממש, ולכן הוא אסור גם אם יסודו באיסור דרבנן בלבד, כגון טבילת כלים חדשים. לעומת זאת, תיקון הלכתי, שאינו ניכר לעין האדם, נחשב מעין מלאכת מכה בפטיש (אף שמדרבנן בלבד), ולכן הוא אסור גם אם אינו כרוך בהיתר מעשי, הפותח בפני האדם אפשרויות שימוש חדשות. אולם תיקון כזה נאחשב תיקון רק אם מבחינה הלכתית אכן מדובר בתיקון משמעותי, כלומר תיקון מדאורייתא.
[להרחבה בעניין זה עיינו במאמרו של מו"ר הרא"ל 'שבות מתקן בשבת ויום טוב' (מנחת אביב עמודים 223–231). הוא מעלה שם הבחנה דומה, אך מיישם אותה באופן שונה ומבחין לא רק בין איסורי דאורייתא לאיסורי דרבנן אלא גם בין סוגים שונים של טומאות ובין שבת ליום טוב, ואכמ"ל.]
|