ספק מוכן / ביצה יא

יהודה רוזנברג

דף יומי ביצה (תשפ"א-תשפ"ב), תורת הר עציון

הגמרא בדפים י–יא מביאה מקרים שונים שבהם אדם הכין בעלי חיים מסוימים לצורך יום טוב, אך כשבא ביום טוב לקחתם גילה שאירעה תקלה ויש חשש שבעלי החיים שלפניו אינם בעלי החיים המקוריים. מדברי הגמרא לאורך הסוגיה עולה שלצורך ההיתר לאכול את בעלי החיים ביום טוב יש צורך בידיעה ודאית שאלו בעלי החיים שזומנו לצורך החג, ואם יש ספק אם הוכנו – הם אסורים.

אולם לכאורה דין מוקצה הוא דין דרבנן, ואם כן – מדוע אין ליישם כאן את הכלל "ספק דרבנן לקולא"?

התוספות (לעיל י ע"ב ד"ה איכא) הסבירו שבעלי החיים המוקצים נחשבים 'דבר שיש לו מתירין', משום שהם עתידים להיות מותרים למחרת יום טוב, ולכן אינם בטלים ברוב. לכאורה יש בכך כדי לענות גם על שאלתנו – דבר שיש לו מתירין ספקו אסור, וממילא בכל מקרה שבו יש חשש שבעלי החיים התחלפו באחרים יש לאוסרם.

[האחרונים דנו בקביעת התוספות שמוקצה נחשב דבר שיש לו מתירין, שיש בה קושי מסוים: החפץ אמנם עתיד להיות מותר לאחר יום טוב, אך לכאורה מה שנאסר הוא הטלטול של המוקצה ביום מסוים, והטלטול שעתיד להיות מותר הוא טלטול של יום אחר. לשון אחר: אילו היה מדובר באיסור אכילה, היה מקום לומר "עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר", אך כיוון שמדובר באיסור טלטול – הלוא אפשר לטלטל גם היום וגם למחר. מדברי הרשב"א אכן נראה שאין ליישם את דין דבר שיש לו מתירין בענייננו, ואכמ"ל.]

אולם מדברי הרמב"ם (הלכות יום טוב ב, ו) עולה אפשרות אחרת. כך פסק הרמב"ם:

"זימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים הרי אלו אסורים, שאני אומר שמא אותן שזימן פרחו להן ואלו אחרים הן, וכל ספק מוכן אסור...".

הרמב"ם סתם ש"ספק מוכן אסור" ולא פירש, ונראה שדבריו מבוססים על הסוגיה בהמשך המסכת (כד ע"א), הקובעת כלל זה. לא ניכנס במסגרת זו לכל פרטי הסוגיה שם, ונסתפק בכך ששוב עולה שאלתנו: מה יסוד הכלל הקובע שספק מוכן אסור?

המגיד משנה על אתר הציע שני הסברים לדברי הרמב"ם:

"ודע שכל דין מוקצה ונולד בכלל זה, והטעם מפני שהוא דבר שיש לו מתירין, או שרצו חכמים להחמיר בספק זה".

ההסבר הראשון דומה לדברי התוספות שהזכרנו, אך ההסבר השני מותיר מקום לעיון – מדוע "רצו חכמים להחמיר" בספק איסור מוקצה?

אפשר שהתשובה לכך נעוצה בלשון "ספק מוכן" שנקט הרמב"ם (בעקבות הסוגיה להלן בדף כ"ד) – לשון זו מרמזת לדבריו של רבה לעיל (ב ע"ב), שהסביר את יסוד איסור ביצה שנולדה ביום טוב בכך שיש צורך בהכנת סעודת יום טוב מערב החג. חובה זו מבססת את כבוד היום ואת החובה להתכונן אליו כראוי, ואפשר שאף האמוראים שלא קיבלו את עמדתו שיש בכך איסור דאורייתא מקבלים את קביעתו לגבי חשיבותה של ההכנה המוקדמת ליום טוב.

חז"ל אמנם תיקנו את איסורי מוקצה מתוך התייחסות לאיסורי הוצאה או טרחה בשבת וביום טוב, אך בתוך הדברים הבליעו גם את הצורך להתכונן ליום טוב מבעוד יום. אפשר שהדבר מיוחד דווקא ליום טוב, כפי שקבעה הגמרא לעיל (ב ע"ב): "שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה סתם לן כרבי שמעון דמיקל, יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה סתם לן כרבי יהודה דמחמיר" – דווקא ליום טוב נצרכת הכנה מראש, כדי שלא יהפוך ליום שבו 'מאלתרים' סעודה, אלא יישאר יום שמתכוננים אליו מראש ובוחרים את המאכלים הטובים והמשובחים.

ר' יחזקאל אברמסקי, בחיבורו 'חזון יחזקאל' על התוספתא, העלה הסבר דומה והוסיף שבשל הצורך בהכנה מוקדמת לא די בכך שבעלי החיים לא יהיו מוקצים מדעתו של האדם, ויש צורך לייחדם באופן חיובי לכבוד יום טוב. לכן גם אם בקרבת שובכו של האדם יש יוני הפקר, שאינן מוקצות מדעתו של איש אלא שאינן מיוחדות ליום טוב, החשש שמא התחלפו היונים שזימן לכבוד יום טוב ביונים אחרות אוסר אותן.

ייתכן שזוהי גם הסיבה לכך שספק מוכן אסור משום ש"רצו חכמים להחמיר בספקו": בסופו של דבר, אף שאפשר שאלו היונים שהאדם זימן לסעודתו, הספק שהתערב בהזמנה זו הופך אותה להזמנה שאינה מיוחדת לצורך יום טוב. מדובר בדרישה חיובית של הכנה לכבוד יום טוב, ולא רק באיסור של שימוש בחפץ שלא הוכן מבעוד יום, ודרישה זו אינה מתמלאת עד שתהיה ודאית.