|
יום טוב שני של גלויות | 2 / ביצה ויהודה רוזנברגדף יומי ביצה (תשפ"א-תשפ"ב), תורת הר עציון
בעיוננו לדף ד' עסקנו באופי תקנת יום טוב שני של גלויות, והעלינו שלוש אפשרויות:
א. מדובר בספק יום טוב, ואדם היודע מתי חל יום טוב באמת אינו צריך לחוג יום שני.
שתי האפשרויות הראשונות עשויות להסביר את דעת רב, הסובר שביצה שנולדה ביום טוב ראשון מותרת ביום טוב שני, ואילו האפשרות השלישית עשויה להיות אחת משתי האפשרויות שביניהן הסתפק רב אסי, הסובר שביצה שנולדה ביום טוב ראשון אסורה גם ביום טוב שני.
בסוגייתנו מובא דין נוסף הקשור לעניין זה – "מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה". היתר זה מבוסס על ההנחה שקדושתו של יום טוב שני היא רק מספק, ולכן אדם ששכח להניח עירוב תבשילין בערב יום טוב ראשון (כאשר יש רצף של שני ימים טובים ושבת) יכול להניחו ביום טוב הראשון עצמו, שהרי ממה נפשך – אם היום יום טוב אין צורך בעירוב תבשילין כדי לבשל מחר לצורך שבת, ואם מחר יום טוב – הוא מניח את העירוב בערב יום טוב, כראוי. היתר זה מנוגד לכאורה לגישה שלפיה חכמים תיקנו שהיום השני יהיה קדוש גם אם על פי האמת הוא אינו יום טוב, שהרי על פי גישה זו שני הימים קדושים, וממילא אי אפשר לערב ביום הראשון לצורך היום השני.
הרמב"ם, שפסק כדעת רב שביצה שנולדה ביום הראשון מותרת ביום השני, אכן הלך בעניין זה לשיטתו ופסק שאפשר לערב ביום הראשון לצורך היום השני. אולם בהמשך דבריו סִייג קביעה זו:
"כל הדברים האלו שאמרנו היו בזמן שהיו בית דין של ארץ ישראל מקדשין על פי הראיה והיו בני הגליות עושין שני ימים כדי להסתלק מן הספק לפי שלא היו יודעין יום שקדשו בו בני ארץ ישראל, אבל היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו אין יום טוב שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד".
לדעת הרמב"ם כיום דין יום טוב שני הוא "מנהג אבותיכם", כפי שקבעה הגמרא לעיל (ד ע"ב), כלומר מעין תקנת חכמים שאינה נובעת רק מן הספק. אך לכאורה היה ראוי שהרמב"ם יציין את הסייג לגבי מעמדו של יום טוב שני בימינו גם לגבי ביצה שנולדה ביום הראשון, ולא רק ביחס לתנאי בעירוב. מדוע שייך סייג זה רק ביחס לעירוב?
אפשר שהרמב"ם סובר כאפשרות השנייה שהצענו לעיל, שלפיה שני הימים קדושים, אך מדובר בשתי קדושות נפרדות. לצורך איסור הביצה יש להניח ששני הימים הם קדושה אחת, כפי שקבע רב אסי, אך כדי שלא ניתן יהיה להתנות על העירוב די בכך ששני הימים קדושים, ואין צורך להזדקק לאופי הקדושה.
ר' חיים מבריסק העלה הסבר שונה, המבוסס על הנימוק ההיסטורי שהעלה הרמב"ם – מנהג האבות:
"דמנהג אבותינו בידינו אינו מועיל לאשוויי ספיקא, ואמרינן דדין נהיגתו כדמעיקרא בתורת ספק יש בו גם צד דין ודאי, אבל אכתי מכל מקום אזלינן בתר עיקר תקנתו דהא מיהא דלא חלה דין יום טוב על שניהם ביחד, וכל אחד נידון בדין יום טוב ודאי בפני עצמו, ואמרינן על כל אחד בשעתו שהוא היו"ט, אבל לא שיהיו שני ימים של יום טוב".
לטענת ר' חיים, הכלל "היזהרו במנהג אבותיכם" אינו יוצר תקנה חדשה ממש, אלא רק משמר את הספק המקורי אף כשהוא כבר אינו קיים. כלל זה אכן הופך כל אחד מן הימים ליום טוב ודאי, שהרי סוף סוף הוא קדוש על אף שאין ספק לגביו, אך מכיון שיסודו בספק – אי אפשר לנהוג תרתי דסתרי וליצור דין המבוסס על כך ששני הימים קדושים. לעניין העירוב די בכך שכל אחד מן הימים נידון כוודאי בפני עצמו – היום הראשון משום שהוא אכן יום טוב, והיום השני בגלל המנהג. אולם לצורך איסורה של הביצה ביום השני לא די בהנחה שכל אחד מהימים קדוש בפני עצמו, ויש להניח ששניהם קדושים יחדיו, ודרישה זו אינה מתקיימת על פי המנהג.
|