יום טוב שני של גלויות | 1 / ביצה ד

יהודה רוזנברג

דף יומי ביצה (תשפ"א-תשפ"ב), תורת הר עציון

הגמרא בדף ד ע"ב מביאה מחלוקת אמוראים בנוגע לביצה שנולדה ביום טוב ראשון – לדעת רב אסי ביצה זו אסורה גם ביום טוב שני של גלויות, משום ששני הימים הם 'קדושה אחת', ואילו לדעת רב היא מותרת, משום שמדובר בשתי קדושות נפרדות.

רש"י מסביר שהאמוראים נחלקו בנוגע ליסוד דין יום טוב שני של גלויות:

א. לדעת רב "הן עשאום מאליהן מספק, וחד מנייהו חול" – יום טוב שני אסור משום שאיננו יודעים מתי היה ראש החודש, וייתכן שהיום השני הוא יום החג האמיתי. על פי הבנה זו מי שיודע בוודאות מתי חל יום טוב באמת אינו צריך לנהוג אלא יום טוב אחד.

ב. לדעת רב אסי "חוק חכמים הוא שהוטל על הגליות לדורות, ואפילו ירבו בהם חכמים יודעי העתים יהיו עושין אותן שְׁנַיִם" – אומנם יסוד התקנה היה החשש מפני חוסר הבקיאות בתאריך, אך בסופו של דבר החובה לשמור יום טוב שני מבוססת על תקנת חכמים, העומדת בפני עצמה גם בלא הספק.

אם דין יום טוב שני של גלויות מבוסס על הספק – מצד האמת רק יום אחד משני הימים הוא יום טוב, וממילא לא ייתכן שקדושה אחת כוללת את שני הימים. לעומת זאת, אם מדובר בתקנת חכמים – התקנה 'הרחיבה' את קדושת היום האחד, וכעת יש קדושה אחת לשני הימים.

בהתאם להבנה זו הסביר רש"י את דברי הגמרא בהמשך, המקשה על הטענה שרב אסי רואה את שני הימים כקדושה אחת ממנהגו לערוך הבדלה במוצאי יום טוב ראשון. רש"י מפרש שרב אסי היה מברך "המבדיל בין קודש לחול", ומשמע שההבדלה מבוססת על כך שהיום השני עשוי להיות יום חול, כלומר היום השני אסור מספק בלבד.

אולם בשיטה מקובצת בסוגייתנו מופיע דעה שונה:

"...ולא שיהא חותם כן, דאם כן אתי לזלזולי ביה, אלא היה חותם המבדיל בין קדש לקדש או בין קדש חמור לקדש הקל, ומכל מקום שמעינן דשתי קדושות הן וכאלו הראשון קדש גמור מן התורה והשני חול אלא דקדשוה רבנן משום ספקא דבני גולה, ולא חשיב ליה קדושה אחת וכיומא אריכתא".

על פי הבנה זו רב אסי היה אומר "המבדיל בין קודש לקודש", ולכל הפחות "בין קודש חמור לקודש קל", אף על פי שההבדלה עצמה מבוססת על כך שהיום הראשון והיום השני אינם קדושה אחת. בעל השיטה מקובצת מסביר שלפי דעה זו היום השני אכן קדוש מכוח תקנת חכמים ולא רק מכוח הספק שמא הוא יום טוב, אך גם חכמים הבחינו בין קדושת היום הראשון לקדושת היום השני: בעוד היום הראשון קדוש "כאילו הוא קודש גמור מן התורה", על היום השני הטילו חכמים קדושה פחותה. נראה שלדעתו חכמים גזרו שתי גזירות: על היום הראשון, שהסיכוי שהוא אכן יום טוב גבוה, גזרו חכמים שייחשב יום טוב ממש, ואילו על היום השני גזרו רק מכוח חשש רחוק יחסית, ולכן קדושתו קלה יותר.

[אפשר גם שכוונתו לומר שהיום הראשון אכן קדוש מן התורה ולא מכוח תקנת חכמים, והלשון "כאילו" אינה מתייחסת לקדושת היום הראשון, המוזכר בסמוך, אלא לקדושתו של יום טוב שני, הנזכר בהמשך המשפט, ואכמ"ל.]

אם כן, לפנינו שלוש אפשרויות להבנת איסור המלאכה ביום טוב שני:

א. ספק שמא זהו יום טוב באמת.

ב. תקנת חכמים המרחיבה את דין יום טוב וכוללת בו גם את שני הימים.

ג. תקנה כפולה, המקדשת כל אחד משני הימים בנפרד בקדושה שחומרתה משתנה בין שני הימים.

הבנות אלו משפיעות על שאלות נוספות, ועוד ניזקק להן בהמשך, בעיוננו לדף ו'.