אם למקרא או אם למסורת / אלכס טל

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

עיון בשתי סוגיות אמוראיות מלמד על מגמתם של החכמים לצמצם ככל שניתן את הפערים בין מסורת הכתיבה ובין מסורת הקריאה של המקרא

שנינו בבבלי סוטה כ ע"א:
אמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' מאיר: כשהייתי למד תורה אצל ר' עקיבא, הייתי מטיל קנקנתום (צבע שחור הגורם לדיו להידבק לקלף) לתוך הדיו ולא אמר לי דבר. כשבאתי אצל ר' ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני, הוי זהיר שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא תחסיר אות אחת או תתיר אות אחת – נמצאת אתה מחריב את כל העולם כולו.

מקובל לראות במעשה זה, שתקופתו כחמישים שנה לאחר חורבן הבית, עדות ליחס חז"ל לטקסט המקראי ולקביעותו. אם כל אות וכל תג חשובים, הרי שהתנאי המקדים לכך הוא שנוסח המקרא יהיה מוסכם וקבוע. אכן, העדויות הטקסטואליות תומכות ברובן במציאות זו. אמנם, ישנן חריגות לא מעטות מאחידות זו, למשל בנוסח המקרא המשתקף בכתבי היד של התלמוד - וכבר התמודד עם בעיה זו רב האי גאון בתשובה ידועה, ואחריו גם חכמי ישראל בימי הביניים ובעת החדשה. עם זאת, האחידות היא הבולטת, בייחוד על רקע מגוון הנוסחים העולה מן הממצא הקומראני, שבו קיימות זו לצד זו גרסאות שונות של פסוקי המקרא. ברור שבתקופה שבין נקודות ציון אלו, כ-120 שנה (כדבריו של פרופ' י' פרנקל בספרו הגדול על דרכי האגדה והמדרש), התגבשה בקרב חכמי ישראל ההכרה כי ישנה נחיצות לקיבוע נוסח המקרא בצורה קיצונית ומדוקדקת, עד כדי חסרות ויתרות, תגים ותגי תגים.

מעבר חד זה העסיק ומעסיק את חוקרי המקרא וספרות חז"ל רבות, ודעות שונות נאמרו בו, למן ימי הביניים ועד ימינו אנו. אלא שלא בכך עיסוקנו כאן. פנֵינו למחלוקת תנאים ידועה על היחס בין מסורת הכתיבה של מילות פסוקי המקרא למסורת קריאתן – 'אם למסורת' או 'אם למקרא'. מקור ביטויים אלו הוא בתלמוד הבבלי, אך ייחוסם קדום בהרבה. להלן נעסוק בשתי סוגיות העוסקות בנושא, האחת במסכת סנהדרין ג ע"א – ד ע"ב, והשנייה במסכתנו, זבחים לז ע"ב – לח ע"א. בשורות אלו נפתח פתח להבנתן, אך, כמובן, הרוצה להעמיק בהן עצמן יצא נשכר שבעתיים ויעלה בחכתו פנינים מרובות.
 

שילוב של מסורות

תחילת העניין הוא במחלוקת הבתים הבאה, במשנת זבחים ד, א:

בית שמאי אומרים: כל הניתנין על מזבח החיצון, שאם נתנן מתנה אחת – כיפר. ובחטאת שתי מתנות.
ובית הלל אומרים: אף חטאת שנתנה מתנה אחת – כיפר.

את דם החטאת יש לתת על ארבע קרנות המזבח, כפי שיפורש בפרק הבא: 'חטאות הצבור והיחיד... דמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות'. משנתנו דנה בנותן על קרן אחת או שתיים בלבד; לבית שמאי נדרשות לפחות שתי מתנות כדי שהקרבן יכפר על בעליו, ואילו לבית הלל די באחת. האמורא הבבלי בן הדור השני, רב הונא, תולה מחלוקת זו בשאלת עליונותה של מסורת הקריאה או הכתיבה של הפסוקים. במקרה דנן מדובר על המילה 'קרנות', המופיעה בשלשה פסוקים, למשל (ויקרא ד, כה): "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה".

בפסוק זה יש הבדל בין מסורת הכתיבה לקריאה; הקריאה היא ברבים (נון חלומה) ומיעוט רבים שניים, והכתיבה ביחיד. כך הוא המצב בשניים מן הפסוקים, ואילו בשלישי שתי המסורות מסכימות, שכן גם הכתיב הוא מלא – 'קרנות'. רב הונא תולה את מחלוקת הבתים בהבדלים אלו. וכך הוא מהלכה של הסוגיה, בתרגומה לעברית, על חלקיה:

[1] אמר רב הונא:
מה טעמו של בית שמאי? "קרנות" "קרנות" "קרנות", הרי כאן שש, ארבעה למצווה ושתים לעכב.
ובית הלל, "קרנת" "קרנת" "קרנות", הרי כאן ארבע, שלש למצווה אחת לעכב.
ונאמר שכולם למצוה (ואף אחת לעכב)? כפרה בחינם (ללא זריקת הדם) לא מצאנו.
[2] ואם תרצה אמור, זהו טעמו של בית הלל: מועילה הקריאה ומועילה המסורת; מועיל המקרא להוסיף אחד ומועילה המסורת לגרוע אחד (מקרא = 6; מסורת = 4, האמצע הוא חמש, ארבע למצווה ואחת המעכבת).
1. אלא מעתה (בעניין מספר הבתים בתפילין) "לטטפת" "לטטפת" "לטוטפות", הרי כאן ארבע. (אם) מועילה הקריאה ומועילה המסורת, חמישה צריך לעשות?
סבר לה כר' עקיבא שאמר 'טט' בכתפי שתים, 'פת' באפריקי שתים (בשפות שנקראות 'כתפי' ו'אפריקי' 'טט' ו'פת' הם שתיים והרי ארבע).
2. אלא מעתה (לגבי מספר דפנות הסוכה), "בסכת" "בסכת" "בסוכות", (אם) מועילה הקריאה ומועילה המסורת, חמש דפנות יש לעשות?!
שם כתוב אחד נדרש לגופו (שצריך לישב בסוכה), ואחד לסכך בא (ונשארו שלוש, ובאה) ההלכה וגרעה את השלישית והעמידתה על טפח.
3. אלא מעתה (לגבי תקופת טוהר האישה לאחר לידת נקבה) "וטמאה שבועים" "שבעים" (הקריאה היא שני שבועות, והכתיבה עשרה – 70 יום). (אם) מועילה הקריאה ומועילה המסורת נקבל ארבעים ושניים ימי טוהר (קצת אריתמתיקה...: 70-14/2=28← 14+28=42)?
שם הדין שונה שכן כתוב 'כנידתה' (תוספות: כשיעור נידתה יש לך להוסיף על הנקבה יותר מן הזכר).
[3] ויש הלומדים את דעתו של בית הלל בצורה שונה...

כאמור, רב הונא תולה את מחלוקת הבתים בכתיב המלא והחסר של המילה 'קרנות'. בית הלל מחשיבים את הכתיבה ולכן מגיעים למינימום של זריקה אחת של דם החטאת, ומנגד, בית שמאי מחשיבים רק את מסורת הקריאה, וכך מגיעים למינימום של שתי זריקות. עד כאן ברור ופשוט. אלא ששלבה השני של הסוגיה מעלה אפשרות מעניינת: דעתם של בית הלל אינה תלויה רק במסורת הכתיבה, אלא גם בזו של הקריאה – 'אם למסורת' ו'אם למקרא'! מתוך שילובן של השתיים מתבארת דעתם המסתפקת בזריקה אחת בדיעבד. בשלב השלישי של הסוגיה, שאינו מובא כאן כלל, התלמוד הולך לכיוונים שונים לחלוטין בניסיון להסביר את דעת בית הלל.
 

המחלוקת עוד עומדת

אם להודות על האמת, הסבר השלב השני המשלב את שתי הדעות הבסיסיות של מקרא ומסורת נראה מלאכותי משהו. ואכן, הסוגיה מקשה עליו משלושה עניינים אחרים, שבהם יישום העיקרון המשלב מביא לאבסורדים הלכתיים: חמש טוטפות בתפילין, חמש דפנות בסוכה, ארבעים ושניים ימי טוהר לאישה לאחר הולדת בתה. את כל שלוש הקושיות מצליחה הסוגיה לתרץ, כך שפורמלית לפחות הצעה זו אינה נדחית.

לפני שננסה לרדת לסוף דעתם של בעלי הסוגיה התלמודית, ניעזר בסקירה מהירה של סוגיית סנהדרין ג ע"ב. סוגיה זו עוסקת במספר הדיינים המינימלי הנדרש, ובמחלוקת חכמים ורבי יהודה הנשיא: "דיני ממונות בשלשה, רבי אומר בחמשה כדי שייגמר הדין בשלשה". גם כאן מקשר התלמוד את המחלוקת לאופן הקריאה והכתיבה של המילה (שמות כב, ח), "ירשעון/ירשיען (אלהים)". אגב כך מובאים חמישה עניינים נוספים שבהם התַנאים סוברים 'אם למסורת', וביניהם הסברו של רב הונא לדעת בית הלל על נתינת הדם. אלא שבסוגיית סנהדרין שלב [2] דנן אינו מובא, עובדה המלמדת שהוא אינו מדברי רב הונא עצמו אלא מאוחר לו. במקום זאת מנסה הסוגיה להראות כי בעצם 'כולי עלמא' סוברים שיש אם למקרא ולא למסורת. חמש הדוגמאות שהובאו מקודם מתורצות בדרכים מדרכים שונות, אולם לבסוף הצעה זו, כמו גם הצעה נוספת המנסה לצמצם באופן פחות דרסטי את מחלוקת המקרא והמסורת, נדחית. סופה של הסוגיה עומד על קיומה של מחלוקת מהותית ובסיסית לגבי עליונותה של 'אם למקרא' או זו של 'אם למסורת'.
 

צמצום פערים

לאחר חורבן הבית, היו קיימות בו זמנית נוסחאות מנוסחאות שונות לפסוקי המקרא – חלקן זוטות, וחלקן משמעותיות ביותר. עם התגבשותן של מתודות מדרש ההלכה, נדרש לקבע את הנוסח באופן שייווצר מצע משותף לחכמים העוסקים בו – בייחוד ר' עקיבא ור' ישמעאל ובתי מדרשם. עיסוקנו מאוחר מאוד לשלבים אלו, ומלמד על נטייתם של האמוראים בתלמוד – לאחר קיבועו היחסי של נוסח המקרא. נטייה זו אינה סובלת את קיומם של הבדלי הקריאה והמסורת, והיא מנסה לבטל או למצער לצמצם את השלכתם. שתי הסוגיות שסקרנו עוסקות בכך, וחלק משמעותי ממרכיביהן משותפים. בסוגיית סנהדרין מועלות שתי הצעות הבאות לבטל או לסייג את המחלוקת – הצעות שעל אף שהן נדחות הן בסופו של דבר מלמדות על המגמה. סוגיית זבחים מנסה לפשר באופן מלאכותי בין הדעות, ומצליחה לדחות את הקושיות הנובעות מפישור זה.

סוגיות אלו, המאוחרות לכל הפחות לדור השני של האמוראים (רב הונא בזבחים, ורב אחא בריה דרב איקא בן הדור החמישי בסנהדרין), מלמדות על הצורך הקיומי כמעט באחדות נוסח המקרא, אחדות המחויבת ונדרשת לנוכח קיומו של קורפוס הלכתי משוכלל ומפורט הנשען, פורמלית, ובמידה מסוימת גם מדרשית, על כתובי המקרא. מסתבר שאין זה מקרה שדברי ר' ישמעאל לר' מאיר שפתחנו בהם, 'בני, הוי זהיר שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא תחסיר אות אחת או תתיר אות אחת – נמצאת אתה מחריב את כל העולם כלו', מובאים דווקא על ידיו של רב יהודה, בן הדור השני של אמוראי בבל – תקופה שבה הורגש יותר מכול הצורך לאחד את נוסח המקרא.