טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  

אע"פ שמפרכסין טמאים כזנב הלטאה – שממית בתים

"תנן התם: הותזו ראשיהן אע"פ שמפרכסין, טמאים, כזנב הלטאה שמפרכסת. מאי הותזו? ריש לקיש אמר הותזו ממש, ר' אסי אמר רבי מני כהבדלת עולת העוף" (חולין, כא ע"א).  

שם עברי: שממית בתים   שם באנגלית: Mediterranean House Gecko    שם מדעי: Hemidactylus turcicus


נושא מרכזי: מדוע אין פירכוס מעיד על חיים? מדוע היה צורך להוכיח מלטאה?


הגמרא מצטטת את המשנה באהלות (פ"א מ"ו) האומרת שבעלי חיים שראשם נערף ("דעשויין גיסטרא") מטמאים גם כאשר עדיין מפרכסים משום שהם נחשבים כבר מתים. לדעת רש"י ההלכה כך גם כאשר הראש לא הופרד לגמרי. קיימת מחלוקת ראשונים לגבי זהותם של בעלי חיים אלו. רש"י סובר: "הותזו ראשיהן - בשמנה שרצים קמיירי בסדר טהרות". התוס' חולקים על פירושו: "הותזו ראשיהן - גבי בהמה חיה ועוף מיתניא במסכת אהלות ולא גבי שרצים כדפירש בקונטרס". המשנה מדמה את פירכוס בעלי החיים לפירכוס זנב הלטאה שלגביו מוסכם שאין תנועתו מהווה סימן לחיים. כך נוכל למצוא בדברי רע"ב על המשנה: "כזנב הלטאה - כלומר למה פרכוס זה דומה, לזנב הלטאה". הרמב"ם בפיהמ"ש כותב: "הלטאה. הוא שם השרץ וזה הבעל חי יתנועע זנבו מאד מאד אחר חתוכו, ואמנם יקרה זה לקצת מיני בעלי חיים כאשר לא יהיה הכח המתנועע מתפשט בכלל האיברים משורש והתחלה אחת אבל תהיה מתפרדת בכל הגוף". אם נתרגם את דברי הרמב"ם ללשון ימינו הרי שכוונת הדברים היא שתנועת בעל החיים איננה תלויה במרכז עצבי אחד בלבד (מערכת העצבים המרכזית) אלא קיימים מוקדים נוספים של פעילות עצבית בחלקי גוף נוספים. 

רש"י בסוגייתנו מדגיש את תכונה זו אף יותר: "כזנב הלטאה שמפרכסת - כלומר דאע"פ שמפרכסת אין זה חיות שהרי זנב הלטאה חותך אותה לגמרי והיא מפרכסת חיתוך הזנב מפרכס". ההוכחה היא מתוך כך שזנב הלטאה מתנוענע גם כאשר איננו מחובר ליתר הגוף. תכונה זו של זנב הלטאה מופיע בהקשר דומה גם בגמרא בבא בתרא (קמב ע"ב): "למימרא דהוא מיית ברישא, והא הוה עובדא ופרכס תלתא פרכוסי? אמר מר בר רב אשי: מידי דהוה אזנב הלטאה שמפרכסת".(1)

יכולת הלטאות להשיר את זנבן מאפשר לנו להבין ביטוי נוסף המופיע בגמרא: "הנהו תלתא כהני, חד אמר להו הגיעני כפול, וחד אמר הגיעני כזית, וחד אמר הגיעני כזנב הלטאה. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול" (פסחים, ג ע"ב). זנב הלטאה המנותק עשוי היה להוות מדד גודל מכמה סיבות: א. התופעה של ניתוק הזנב נפוצה יותר בהשוואה לאיברים אחרים. ב. הזנב המתפתל לאחר ניתוקו בלט לעין האדם וכך הפך לסמל. ג. זנב הלטאה המנותק בעל גודל קבוע, פחות או יותר, בניגוד לאיברים אחרים שאין להם נקודת ניתוק קבועה ולכן יש צורך לציין במפורש היכן נחתכו. ד. הביטוי "זנב לטאה" מדגיש היטב את אכזבת הכהן מגודל מנתו שהרי הזנב שנשר הוא רק חלק מתוך הזנב כולו שגם הוא איננו גדול.

הלטאה נזכרת רק פעם אחת במקרא ברשימת השרצים הטמאים: "וְהָאֲנָקָה וְהַכּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת" (ויקרא, י"א ל'). בתרגום יונתן במקום מפורשת הלטאה כשממית: "ומינקת חיויא וכוחא ושממיתא וקיצונא וסלמנדרא". בתרגומים לועזיים שונים מתורגמת הלטאה Lacerta שממנו נגזר השם של משפחת הלטאיים. תכונה זו של השרת הזנב בשעת מצוקה מאפיין את רוב מיני הלטאיים וייתכן וההבדלים הקטנים שבין המינים לא היה בהם די על מנת לקבוע שמות נפרדים למינים השונים. מתרגום יונתן שהבאנו עולה ששממית היא תרגום המילה לטאה וכמוה גם היא כוללת מינים שונים, ולפחות על פי הפירכוס, המתואר בגמרא לא נוכל לבחור במין ספציפי. בחרתי בשממית הבתים לייצג את ה"לטאה" אך ורק משום שהיא נפוצה יותר בבתים בהשוואה למיני לטאות אחרות אך ייתכן וכוונת הגמרא לכל המינים משירי הזנב כמו למשל המניפניות. 
 

שממית בתים    צילם: ZooFari

הרחבה

שממיות, חומטים, לטאות וכמה מיני סלמנדרות הנתפסים בזנבם מסוגלים להשיר חלק ממנו ועל ידי כך להשתחרר ולברוח. מנגנון זה נקרא אוטוטמיה (Autotomy) והוא קשור לאנטומיה והפיזיולוגיה של הזוחל ואיננו רק תוצאה של כוח המופעל על הזנב. הראיה לכך היא שבחלק מהמינים הזנב נושר גם כאשר הלטאה נתפסת באיבר שונה כמו למשל בגפים. הזנב המנותק ממשיך להתפתל ויוצר רושם מוטעה של מאבק מתמשך המסיח את דעת הטורף מטרפו הנמלט. בעל החיים שהשיר את זנבו עשוי לחדש אותו באופן חלקי במשך כמה שבועות. הזנב המחודש מכיל סחוס במקום עצם ועורו חסר צבע ושונה באופן ברור משאר הגוף. השרת הזנב מתאפשרת על ידי איזורי חולשה הנמצאים במרווחים קבועים לאורך החוליות מאחורי פי הטבעת. השרת הזנב מתבצעת בעיקרה על ידי כיווץ שרירים הגורמים לשבר בחוליה ולא על ידי ניתוק בין שתי חוליות. התהליך כמעט לא כרוך בדימום משום ששרירים סוגרים מתכווצים סביב עורק הזנב ובכך מונעים את איבוד הדם. בתקופה שבה לשממית אין זנב, שרידותה נפגעת, משום שאינה יכולה להשתחרר אם תפסו בזנבה. לזנב גם תפקיד ביציבותה בעת התנועה והטיפוס ומצויים בו מאגרי שומן.
 

(1) פירוש: לְמֵימְרָא [האם לומר] שברור שהוּא העובר מָיֵית בְּרֵישָׁא [מת תמיד בראשונה]? וְהָא הֲוָה עוּבְדָא [והרי היה עובר] שמתה אמו, וּפִרְכֵּס העובר תְּלָתָא פִּרְכּוּסֵי [שלושה פרכוסים] אחרי מות אמו! אָמַר מָר בַּר רַב אַשִׁי: זו אינה ראיה, מִידֵּי דַּהֲוָה [כמו שקורה] בזְנַב הַלְּטָאָה שֶׁמְּפַרְכֶּסֶת, שאין זה אומר שיש בה חיים, אלא הם תנועות של שרירים בלבד. (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

 

רשימת מקורות:

מ. דור, החי בימי המשנה המקרא והתלמוד (עמ' 165-166).
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה. עמ' 192-193.

לעיון נוסף:

פורטל הדף היומי:
והעלה שממית על גבי המזבח
 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן    © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.