החינוך הנכון
זבחים כו ע"א
"בעא מיניה אבוה דשמואל משמואל... אמר ליה אישתבשת... אישתבשת... אישתבשת... אישתבשת...".
וקשה, וכי כך צריך לנהוג בתלמידים ובבנים, להכשיל אותם בטעויות, ולהכריז על הציון הלא מחמיא: אישתבשת!?
אדרבה, אמר רבא במסכת תענית דף ח ע"א: "אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל - בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים, שנאמר והוא לא פנים קלקל".
ואמרו במסכת ראש השנה דף יז ע"א:
"אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים, אמר רב חסדא: זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. אמר רב יהודה אמר רב: כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים - אינו רואה בן תלמיד חכם, שנאמר (איוב לז) לכן יְרֵאוּהוּ אנשים לא יִרְאֶה כל חכמי לב".
לשון הפסוק כולו ביחזקאל פרק לב, כד: שָׁם עֵילָם וְכָל הֲמוֹנָהּ סְבִיבוֹת קְבֻרָתָהּ כֻּלָּם חֲלָלִים הַנֹּפְלִים בַּחֶרֶב אֲשֶׁר יָרְדוּ עֲרֵלִים אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים וַיִּשְׂאוּ כְלִמָּתָם אֶת יוֹרְדֵי בוֹר.
לפי דברי הגמרא מתפרש הפסוק בחללים הרבים שנפלו בשדה קרב החנוך, יען היו המחנכים סתומי וערלי לב, והפילו פחד ומחיתה על התלמידים בעודם דבוקים עדיין בארץ חיי התורה. לכן בושתם היתה שירדו שאולה במיתתם בלא להשאיר אחריהם יורש בן תורה.
ומקרא מלא (בראשית כ, יב) כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע - הרוצה שיתקיים לו זרע בתורה, אחת היא עצתו – כי ביצחק יקרא לך זרע – בפנים צוחקות.
בימי האבל על הרב מרדכי אליהו שמעתי אדם שבא לנחם, וסיפר שבילדותו אביו היה מביא אותם להבחן אצל הרב. שאל אותו הרב שאלות על מספר דפי הגמרא שהכין היטב. שאלה אחת הוא לא ידע, מיד אמר הרב: אני הוא שטעיתי, זה שייך לדפים הבאים. אחר כך כשחיפש את התשובה בביתו הוא גילה שהתשובה היתה באותם הדפים, אלא שהרב חשש שהילד יעלב ואהבת התורה תצטנן בליבו...
(הבן שלי אומר שהמעשה הובא בספר אביהם של ישראל חלק א' עמוד 63).
אלא שאין כל המידות שוות. יש תלמיד ויש תלמיד, יש תלמוד ויש תלמוד.
כדברי רבי חנינא בר פפא בפסיקתא דרב כהנא פרשה יב, כה [ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת יתרו סימן יז] ובקיצור במסכת סופרים פרק טז הלכה ג:
"פנים זועמות [זעומות] למקרא, כשאדם מלמד את בנו תורה צריך ללמדו באימה [ביראה]. פנים בינונית למשנה. פנים מסבירות לתלמוד. פנים שוחקות לאגדה".
כאשר רואה הרב שהתלמיד כבר קנה בטחון, יש לו מעתה דוקא לנסותו – תרתי משמע, להרימו ולהעלותו כְּנֵס, דוקא מתוך הנסיונות. כדברי הפרשנים על הפסוק (שמות כ, טז) כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים.
וכן פסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה ד, ו:
"ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה בפניהם כדי לחדדן".
והביאו המפרשים מקור לדבריו: "ורבה - לחדודי לאביי הוא דבעי" (מסכתות ברכות דף לג ע"ב, מגילה דף כה ע"א, חולין דף מג ע"ב, נדה דף ד ע"ב).
ובהלכה שלפני כן כתב הרמב"ם:
"אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן ולפיכך לא הבינו חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדם, וכענין זה אמרו חכמים זרוק מרה בתלמידים".
וכן עשה רבה עצמו (יש גורסים רבא) במסכת הוריות דף יד ע"א:
"חזייה רבה לאביי דגבה רישא, א"ל: נחמני, פתח ואימא".
והובא ברש"י פירוש: "איכא דאמרי דבלשון גנאי קרי ליה נחמני כלומר עדיין אתה תלמידו של רב נחמן".
לאמור: מה לך כי תגביהּ ראשך כל כך, עדיין אתה נחמני הקטן.
