מדוע אין טומאת "שני" בכלי / פסחים כ

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בדיני העברת הטומאה קיים הבדל משמעותי בין כלים לבין אוכלים ומשקים. אוכלים ומשקים יכולים לקבל טומאה הן מאב הטומאה (ולהיות 'ראשון') והן מוולד הטומאה (ולהיות 'שני'), ואילו כלי יכול לקבל טומאה רק מאב טומאה ולא מוולד. את הדין המונע מכלי לקבל טומאה מוולד אפשר להבין בשתי דרכים (להרחבה עי' במאמרי 'ההיגיון שבכללי העברת טומאה', בתוך מעלין בקדש כה):

א. רמת הטומאה של "שני לטומאה" היא רמה קלושה שלא יכולה לחול על כלי, וכפי שניסח זאת ר' אלחנן ווסרמן (קובץ הערות יט, ו): "בכלי אי אפשר להיות טומאת שני".

ב. אין בעיה מהותית בכך שתהיה טומאת שני בכלי, אלא שאין אפשרות שכלי יקבל טומאה מוולד, וממילא לא ייתכן בפועל שתהיה בו טומאת שני.

אפשר לברר חקירה זו מתוך המקור לכך שאין טומאת 'שני' בכלי, המובא בסוגייתנו (כ.-כ:):

דתניא: יכול יהו כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס - תלמוד לומר 'כל אשר בתוכו יטמא' וסמיך ליה 'מכל האכל' - אוכל מטמא מאויר כלי חרס, ואין כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס.

מקור זה דן רק באפשרות של כלי לקבל טומאה מאויר כלי חרס, ובשלב מוקדם יותר בסוגיה נידונה האפשרות שכלי יקבל טומאה ממשקים (יח.):

וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא...
ואימא לטמא את הכלים!
ולאו קל וחומר הוא? ומה כלי שמטמא משקה - אין מטמא כלי, משקין הבאין מחמת כלי - אינו דין שלא יטמאו את הכלים?

שני המקורות הללו דוחים רק את האפשרות שכלי יקבל טומאה מאויר כלי חרס וממשקים, אך רש"י (כ: ד"ה תלמוד) מתמודד גם עם אפשרויות אחרות והופך את הדינים הנקודתיים במובאים בגמרא לעיקרון כללי:

ואין אוכלין ומשקין מטמאין כלי, כדיליף לעיל מקל וחומר, ואדם נמי שאינו אב הטומאה, כגון נוגע בטומאת נבלה ובשרץ - לא מטמא כלי, דכתיב והנוגע בנבלתם יטמא ולא כתיב כבוס בגדים...

אלמא: ולד הטומאה לא מטמא כלי, חוץ מטמא מת שהוא אב הטומאה, וכן אדם לא מצינו לו טומאה בכל התורה אלא מאב הטומאה.

רש"י מבצע מהלך אינדוקטיבי, ומסיק מכך שכלי חרס, אוכלים, משקים ואדם לא מטמאים כלי שכל וולד הטומאה לא מטמא כלי. מתוך ריבוי הפרטים והמקורות המובאים ברש"י אפשר ללמוד על מהותו של הכלל, כפי שהעיר הפני יהושע על אתר:

ממה שהאריך רש"י כאן נראה דהא דקי"ל בפשיטות דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה לאו מכללא ילפינן להו אלא בכל חד צריך קרא באפי נפשיה.
כלומר, אין עיקרון מהותי שמונע מכלי להיות "שני לטומאה", אלא שבפועל יש מיעוט מיוחד לכל אחד מן הוולדות שלא יוכל לטמא כלי, וממילא אין שום אפשרות טכנית שטומאת שני תגיע אליו. אמנם הפני יהושע מסיים בסוף דבריו שלאחר שיש בידינו את כל המקורות הללו "הדרינן לכללא דכלל גמור הוא שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה", אך נראה בבירור שכלל זה אינו נובע מדין מהותי באדם וכלים שלא מאפשר לטומאת "שני" לחול עליהם אלא מכך שאין שום וולד טומאה שיכול להעביר להם את טומאתו.