מקום הזיעה
זבחים יח ע"ב
"מאי (יחזקאל מד) לא יחגרו ביזע? אמר אביי: לא יחגרו במקום שמזיעין, כדתניא: כשהם חוגרין, אין חוגרין לא למטה ממתניהן ולא למעלה מאציליהן, אלא כנגד אצילי ידיהן".
פירש רש"י: "במקום שמזיעין - במקום שהבשר נכפל על הבשר ומתחמם ומזיע".
וכן משמע ברמב"ם הלכות כלי המקדש פרק י הלכה ב: "ועל האבנט מפורש בקבלה ולא יחגרו ביזע במקום שמזיעין". אמנם הרמב"ם רק העתיק את לשון הגמרא, אבל מפשטות לשונו משמע כרש"י.
לדבריהם רק במקומות אלו מצויה זיעה מגונה, ולא בכל המקומות המכוסין.
הם חולקים אם כן על דברי שו"ת הרשב"א חלק א סימן קצג:
"ומה ששאלת אי זה מקום יקרא מקום טנופת לדבר זה?
מסתברא שלא מקום טנופת ממש אלא אפילו שוק וירך ומקומות המכוסין שבאדם לפי שיש שם מלמולי זיעה וכן מחכך בראשו. אבל מקומות מגולין בפניו ומקום מגולה שבזרועותיו אין זה מקום טנופת שאין שם מלמולין צואה וזיעה. וכך אנו נוהגין".
והרשב"א יפרש כרב האי גאון, שפירוש "לא יחגרו במקום שמזיעין" – במקום שהחגור יכול לזוז ממקומו. כמו (קהלת יב, ג) בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת. ופירש אבן עזרא: "מלת יזועו כמו ולא קם ולא זע ממנו".
ורש"י שם פירש: "שיזועו – ירתיחו" וכשיטתו, שהזיעה באה מהחום.
על פי שני פירושים אלו מבואר הפסוק בבראשית פרק ג, יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם.
וקשה, הרי ישנם מנהלים בכירים שכל מלאכתם בחדרים ממוזגים, ודוקא הם משתכרים הרבה למעלה משאר אדם, ואיה קיללת בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם?
אלא שהפסוק כפשוטו מתקיים בפועלים הפשוטים, המכונים בעלי "הצוארון הכחול".
ואילו אצל בעלי המלאכות המכובדות, המכונים בעלי "הצוארון הלבן" מתפרש הכתוב כמו באסתר פרק ה, ט וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ, ופירש האבן עזרא: "כמו (קהלת יב, ג) בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ [שֹׁמְרֵי הַבַּיִת] - כטעם פחד ותנועה". סבלם אינו במאמץ הגוף, אלא בפחדים וטרדות שאינם מניחים מרגוע לנפשם.
לאחר ששמע פירוש זה, שאלני קצין בכיר בחילות השדה, ומה בדבר בעלי הצווארון הירוק?
המפקדים גם נזקקים לאחריות רבה וללחץ, וגם מתאמצים בגופם ומגיעים למקומות הנדחים בכל תנאי מזג האויר, עניתי. לדידם מתפרשת הברכה בשני האופנים.
