אקפח את בניי
זבחים יג ע"א
"אמר רבי טרפון: אקפח את בניי, אם לא שמעתי להבחין הפרש בין קבלה לזריקה, ואין לי לפרש. אמר רבי עקיבא, אני אפרש...
אמר לו רבי טרפון: העבודה, אם הטית ימין ושמאל! אני שמעתי ואין לי לפרש, אתה דורש ומסכים לשמועה.
בלשון הזה אמר לו: עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מחייו!".
במקומות רבים מתואר שרבי טרפון היה רגיל לומר את הביטוי "אקפח את בניי" כאשר היה נשבע לחזק את דבריו.
וקשה, הכיצד היה מזכיר דבר תקלה שתקרה חלילה לבניו, והלא אמר רב יהודה אמר רב: קללת חכם, אפילו על חנם היא באה (מסכתות סנהדרין דף צ ע"ב ומכות דף יא ע"א). ואמרו "לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן". ומעשים רבים תוארו בתלמודים ובמדרשים בהם הזכיר חכם אפשרות של אסון, והיה זה כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט (קהלת י, ה) וכך אכן אירע. וכמו שקרה לרחל אמנו לאחר דברי יעקב: עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה (בראשית לא, לב).
אלא שזה עצמו שנוי במחלוקת התנאים אם יש חשש בדיבור כזה.
רבי טרפון סובר שאין חשיבות לדיבור שאינו נאמר מתוך ידיעה מוחלטת.
והוא לשיטתו במסכת סנהדרין דף כה ע"א, שהאומר הריני נזיר כאדם זה העובר כאן - איננו נזיר, גם אם נתגלה לבסוף שהעובר היה נזיר. כיון שעל הספק אמר דבריו תחילה, ואין זו הפלאה, דכי יפליא איש (ויקרא כז) - יפרש משמע.
וכן סובר רבי טרפון שם שכאשר תולה אדם תנאי בדבר שאינו בידו נחשב הדבר לאסמכתא ואינו קונה, כי מספק הוא אינו חושב להקנות.
ובר פלוגתו הוא רבי יוסי.
הוא זה שדרש בבראשית רבה פרשת ויצא פרשה עד:
"על דעתיה דר' יוסי לא מתה אלא מן קללת הזקן עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (בראשית לא, לב) והוה כן כשגגה היוצא מלפני השליט".
ובשמו אמרו במסכתות ברכות דף יט ע"א ודף ס ע"א וכתובות דף ח ע"ב:
"תנא משמיה דרבי יוסי: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן".
ועליו אמרו במסכת בבא מציעא דף מח ע"ב: "רבי יוסי לטעמיה, דאמר: אסמכתא קניא".
ואמרו במסכת בבא מציעא דף פה ע"א:
"איקלע רבי לאתריה דרבי טרפון. אמר להו: יש לו בן לאותו צדיק שהיה מקפח את בניו? אמרו לו: בן אין לו, בן בת יש לו".
ביקש רבי לבדוק האם צדק רבי טרפון בקולתו ובקללתו. ונתברר שהוא ניזוק.
האם הוכרע כאן שכדברי רב - קיללת חכם, אפילו על חנם היא באה?
לא בהכרח. במקום אחד מצאנו שלא היתה זו לגמרי קיללת חינם. רבי טרפון התבטא באופן דומה מאוד לסוגייתנו, אך לבסוף התברר שהוא טעה.
בירושלמי מסכתות יומא פרק א הלכה א, מגילה פרק א הלכה י, והוריות פרק ג הלכה ב:
"תני ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות - תמימים ולא בעלי מומין דברי רבי עקיבה. אמר לו רבי טרפון: [בספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא עה יש כאן תוספת: עד מתי מגבב ומביא עלינו עקיבא איני יכול לסבול], אקפח את בניי אם לא ראיתי את שמעון אחי אימא חיגר באחת מרגליו עומד בעזרה חצוצרתו בידו ותוקע אמר לו רבי עקיבה שמא לא ראיתה אלא בשעת הקהל ואני אומר בשעת קרבן. אמר לו רבי טרפון אקפח את בניי שלא היטיתה ימין ושמאל! אני הוא שראיתי את המעשה ושכחתי, ואתה דורש ומסכים לשמועה. הא כל הפורש ממך כפורש מחייו".
ועדין, אין קללה בטעות שכזו נחשבת לקללת ודאי. שכך אמרו במסכת שבועות דף כו ע"א: "אמר מר: האדם בשבועה - פרט לאנוס. היכי דמי? כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמי דרב, מר אמר: שבועתא דהכי אמר רב, ומר אמר: שבועתא דהכי אמר רב. כי אתו לקמיה דרב, אמר כחד מינייהו. אמר ליה אידך: ואנא בשיקרא אישתבעי? אמר ליה: לבך אנסך".
על פי זה תתפרש המשנה במסכת בכורות דף כח ע"ב: "מעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים; ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירוה שאמר תודוס הרופא: אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכין האם שלה בשביל שלא תלד. אמר רבי טרפון: הלכה חמורך טרפון!".
לא אמר בדרך פסק: "עלי לשלם את חמורי", אלא בדרך צער: "הלכה חמורך"! וקשה, הרי עשיר עצום היה ומה לו להצטער על חמור אחת?
אלא שענין הרכיבה על החמור היא ענין חומריות דרך הטבע כידוע, כמו בגאולת מצרים (שמות ד, כ) וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר, וכמו חמורו של משיח כאשר לא זכו. ובחמור אשר כזה היתה שיטתו של רבי טרפון לסמוך על דרך הטבע, שפתיחת פה לשטן אין בכוחה להזיק. אך כאשר נוכח שדרכו לשגות, נוכח בסכנת קללותיו, כי קללה שאינה של חינם דרכה לבוא בדרך של טבע, ואף בקללת הדיוט, בהיותה נבואה המגשימה את עצמה בידי המתנבאים. וזהו "הלכה חמורך טרפון" נתבטלה סמיכות דעתך על החומר והטבע.
ומה ענהו רבי עקיבא? "אתה מומחה לבית דין וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם". רבי עקיבא סבר שכיון שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, נכון הוא שילך ויורה בשיטתו, ולמה יתן על כך את בדין. אלא שגם את רבי עקיבא עצמו הוכיחו בנפול שיטתו: (סוכה דף כג ע"א) "עמד רבי עקיבא ועשה סוכה בראש הספינה. למחר נשבה רוח ועקרתה. אמר לו רבן גמליאל: עקיבא, היכן סוכתך?". וגם רבי עקיבא עצמו קרא כך לאחרים: (גיטין דף נו ע"ב) "קרי עליה רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא: (ישעיהו מד, כה) מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל".
גם קללת נח היתה קללה המגשימה את עצמה. הרי נח לא נתברך כאברהם "ומקללך אאור" שתהא קללתך מתקיימת, ועדין התקיימה קללתו בשלמותה. כי אין לך בן שאביו מביט בו בבוז, אשר לא יקח את הדברים ללבו.
