אקפח את בניי
זבחים יג ע"א
"אמר רבי טרפון: אקפח את בניי, אם לא שמעתי להבחין הפרש בין קבלה לזריקה, ואין לי לפרש. אמר רבי עקיבא, אני אפרש...
אמר לו רבי טרפון: העבודה, אם הטית ימין ושמאל! אני שמעתי ואין לי לפרש, אתה דורש ומסכים לשמועה.
בלשון הזה אמר לו: עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מחייו!".
במקומות רבים מתואר שרבי טרפון היה רגיל לומר את הביטוי "אקפח את בניי" כאשר היה נשבע לחזק את דבריו.
וקשה, הכיצד היה מזכיר דבר תקלה שתקרה חלילה לבניו, והלא אמר רב יהודה אמר רב: קללת חכם, אפילו על חנם היא באה (מסכתות סנהדרין דף צ ע"ב ומכות דף יא ע"א). ואמרו "לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן". ומעשים רבים תוארו בתלמודים ובמדרשים בהם הזכיר חכם אפשרות של אסון, והיה זה כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט (קהלת י, ה) וכך אכן אירע. וכמו שקרה לרחל אמנו לאחר דברי יעקב: עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה (בראשית לא, לב).
אלא שזה עצמו שנוי במחלוקת התנאים אם יש חשש בדיבור כזה.
רבי טרפון סובר שאין חשיבות לדיבור שאינו נאמר מתוך ידיעה מוחלטת.
והוא לשיטתו במסכת סנהדרין דף כה ע"א, שהאומר הריני נזיר כאדם זה העובר כאן - איננו נזיר, גם אם נתגלה לבסוף שהעובר היה נזיר. כיון שעל הספק אמר דבריו תחילה, ואין זו הפלאה, דכי יפליא איש (ויקרא כז) - יפרש משמע.
וכן סובר רבי טרפון שם שכאשר תולה אדם תנאי בדבר שאינו בידו נחשב הדבר לאסמכתא ואינו קונה, כי מספק הוא אינו חושב להקנות.
ובר פלוגתו הוא רבי יוסי.
הוא זה שדרש בבראשית רבה פרשת ויצא פרשה עד:
"על דעתיה דר' יוסי לא מתה אלא מן קללת הזקן עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (בראשית לא, לב) והוה כן כשגגה היוצא מלפני השליט".
ובשמו אמרו במסכתות ברכות דף יט ע"א ודף ס ע"א וכתובות דף ח ע"ב:
"תנא משמיה דרבי יוסי: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן".
ועליו אמרו במסכת בבא מציעא דף מח ע"ב: "רבי יוסי לטעמיה, דאמר: אסמכתא קניא".
ואמרו במסכת בבא מציעא דף פה ע"א:
"איקלע רבי לאתריה דרבי טרפון. אמר להו: יש לו בן לאותו צדיק שהיה מקפח את בניו? אמרו לו: בן אין לו, בן בת יש לו".
ביקש רבי לבדוק האם צדק רבי טרפון בקולתו ובקללתו. ונתברר שהוא ניזוק.
האם הוכרע כאן שכדברי רב - קיללת חכם, אפילו על חנם היא באה?
לא בהכרח. במקום אחד מצאנו שלא היתה זו לגמרי קיללת חינם. רבי טרפון התבטא באופן דומה מאוד לסוגייתנו, אך לבסוף התברר שהוא טעה.
בירושלמי מסכתות יומא פרק א הלכה א, מגילה פרק א הלכה י, והוריות פרק ג הלכה ב:
"תני ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות - תמימים ולא בעלי מומין דברי רבי עקיבה. אמר לו רבי טרפון: [בספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא עה יש כאן תוספת: עד מתי מגבב ומביא עלינו עקיבא איני יכול לסבול], אקפח את בניי אם לא ראיתי את שמעון אחי אימא חיגר באחת מרגליו עומד בעזרה חצוצרתו בידו ותוקע אמר לו רבי עקיבה שמא לא ראיתה אלא בשעת הקהל ואני אומר בשעת קרבן. אמר לו רבי טרפון אקפח את בניי שלא היטיתה ימין ושמאל! אני הוא שראיתי את המעשה ושכחתי, ואתה דורש ומסכים לשמועה. הא כל הפורש ממך כפורש מחייו".
ועדין, אין קללה בטעות שכזו נחשבת לקללת ודאי. שכך אמרו במסכת שבועות דף כו ע"א: "אמר מר: האדם בשבועה - פרט לאנוס. היכי דמי? כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמי דרב, מר אמר: שבועתא דהכי אמר רב, ומר אמר: שבועתא דהכי אמר רב. כי אתו לקמיה דרב, אמר כחד מינייהו. אמר ליה אידך: ואנא בשיקרא אישתבעי? אמר ליה: לבך אנסך".
