|
גבייה מקורבן תודה / בבא קמא יגהרב ברוך וינטרוב
בגמרא בסוגייתנו מובא דינו של רבא, הקובע שאם בהמה שהוקדשה לקורבן תודה הזיקה, הניזק גובה את נזקו מִגופהּ באכילת חלק הבעלים לאחר ההקרבה, אך את לחמהּ מביא המזיק, שכן הוא המתכפר. והקשה החזון איש (בבא קמא ג, טו): וכי איזו הווה אמינא הייתה שהניזק יביא את הלחם? סוף סוף המזיק הוא שנדר להביא קורבן תודה!
דומה שהתשובה לקושייתו נעוצה בהבנת דין לחם בקורבן תודה. ההלכה היא שאין בשר התודה מותר באכילה בלא לחם. אפשר להבין שהלחם אינו חלק מן הכפרה אלא מתיר שצריך בעל הקורבן להביא כדי לאכול אותו. ברם אפשר גם שהלחם הוא חלק מן הכפרה, כמו הקורבן, אלא שאחד מדיני הקורבן הוא שאין לאוכלו קודם שיוקדש הלחם. מאחר שכאן בעל הקורבן איננו המתכפר, מתעוררת נפקא מינה בין ההבנות: אם הלחם הוא חלק מן הכפרה – צריך המזיק להביאו, אך אם הוא מתיר שבעל הקורבן צריך להביא כדי לאכול את הבשר – הרי הוא חובתו של הניזק. מדינו של רבא מוכח שהלחם הוא חובת המתכפר ולא חובתו של בעל הקורבן.
האחרונים ניסו להוכיח מכאן הלכה נוספת, שבה הסתפקו אליבא דרבי יוסי הגלילי. כפי שראינו בעמוד הקודם, לדעת רבי יוסי הגלילי קודשים קלים נחשבים ממונו של המקדיש. האחרונים התלבטו אם כאשר המקדיש מוכר את הקורבן הוא מוכר גם את הכפרה או רק את אכילת הבשר, ורצו להוכיח מדינו של רבא שרק האכילה נמכרת, ולא הכפרה, ועל כן הבאת הלחם נותרת חובתו של המזיק.
ואולם החזון איש דחה ראיה זו והסביר כי במקרה שבו עוסק רבא הניזק אינו יכול לגבות את הכפרה, משום שנזקי שור תם אינם נגבים אלא מגופו. החזון איש מדגים את טענתו באמצעות הגמרא להלן צא ע"א, שבה נאמר שניזק אינו יכול להשהות אצלו שור תם כדי ליהנות מחסכון דמי השכירות, שכן גבייה כזו חשובה גבייה מעליית הבעלים. באופן דומה, טען החזון איש, אין הניזק יכול לגבות את הכפרה מהמזיק, שכן הכפרה היא חיצונית לבהמה ונחשבת כעלייתו של הבעלים.
|