סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון עת"ר, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף לז עמוד א 

 

"יהא מונח עד שיבא אליהו" - ענינו וגדרו

שנים שהפקידו אצל אחד - זה מנה וזה מאתים, זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים, נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. אמר רבי יוסי, אם כן מה הפסיד הרמאי, אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו. וכן שני כלים אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז זה אומר יפה שלי וזה אומר יפה שלי, נותן את הקטן לאחד מהן, ומתוך הגדול נותן דמי קטן לשני, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו, אמר רבי יוסי אם כן מה הפסיד הרמאי אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו (דף לז ע"א).
הגאון החיד"א זצ"ל העיר בספריו (פתח עינים כאן ובשבת קח.) על פסק זה - "יהא מונח עד שיבא אליהו" - מדברי הרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ט ה"ד) בדיני נבואת הנביא: "וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה, או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא, והלכה כדברי פלוני, הרי זה נביא השקר - ויחנק, אע"פ שעשה אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה (דברים ל, יב) 'לא בשמים היא", ולכאורה, כשיבא אליהו ויאמר בנבואה למי שייך המנה או הכלי, מדוע נכריע ע"פ דבריו בדיני התורה, הלא "לא בשמים היא".
וכתבלהוכיח מזה כדברי המשנה למלך (פ"ט מהל' אישות ה"ו), וז"ל: "דבספק דמציאות שייך לומר 'אם יבא אליהו' וכו', אבל בספקא דדינא לא שייך לומר 'אם יבא אליהו'...". והיינו, שיש חילוק בין ספק במציאות לספק ומחלוקת בדין והלכה, ולא נאמר הכלל של "לא בשמים היא" אלא בבירורי הלכה ודין, וכגון כשנחלקו חכמי ישראל באחד מדיני התורה כיצד להתנהג בו, ובא הנביא לומר בנבואתו שהלכה כאחד הצדדים, אין סומכים עליו. משא"כ כשאינו בא לברר כי אם את מציאות הדברים - סומכים עליו, ובכגון זה לא נאמר תורה "לא בשמים היא", שהרי אין עצם הנבואה מכריע בגופה של תורה. והביא הרחיד"א בכמה מקומות (שם; שה"ג מע' י אות רכד; ביכור"י או"ח סי' לב סק"ד; פני דוד פר' בשלח אות יח) להוכיח כיסוד זה, וכתב שמדברי מהר"ם בן חביב בספרו 'תוספות יום הכיפורים' (יומא עה.) מפורש יוצא שהכלל של "תורה לא בשמים הוא" נאמר בין בבירור המציאות ובין בבירור הדין וההלכה, ובכל ענין אין סומכים על דברי הנביא.
דברי ה'תוספות יום הכיפורים' מוסבים על מאמרם ז"ל (שם) לענין המן שנאמר בו (שמות טז, לא): "והוא כזרע גד", וכן (במדבר יא, ז): "והמן כזרע גד הוא", ואמרו בגמרא: "'גד' - שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון", ופירש"י: "לפי שנאמר (שמות שם, יח) 'וימודו בעומר', בין שליקט הרבה בין שליקט מעט מוצא עומר לגולגולת, ואם נמצא יתר בבית הראשון בידוע שבן תשעה לראשון הוא, ואם בבית האחרון בידוע שבן האחרון הוא". עוד אמרו שם: "תניא, רבי יוסי אומר, כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין. כיצד, שנים שבאו לפני משה לדין, זה אומר עבדי גנבת, וזה אומר אתה מכרתו לי, אמר להם משה 'לבוקר משפט', למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו. וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין, זה אומר היא סרחה עלי, והיא אומרת הוא סרח עלי ('ותובעתו כתובתה', רש"י), אמר להם משה 'לבקר משפט', למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו, נמצא עומרה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה".
וכתב הגאון הנז': "ומיהו קצת תימה, איך ספק זה דבן ז' לראשון - דהוא ספק לכמה ענינים חמורים, כגון אם הכה את אביו שחייב סקילה, ולענין ערות אשת אביו, היו פוסקים אותו ספק על ידי עומר של מן שנמצא בבית הראשון או השני, והלא אפילו נביא גמור שיאמר 'אני ידעתי בנבואה שפלוני הרג את הנפש או חילל שבת', או בענין הספיקות - 'פלוני הוא בן פלוני' - מסתברא שלא יעשו על פיו, כי 'על פי שנים עדים יקום דבר' (דברים יט, טו). ודוגמא לזה בענין ספיקות התורה לא יוכל הנביא לומר נאמר לי בנבואה שכך הלכה, ו'הרי זה נביא השקר ויחנק', כמ"ש הרמב"ם פ"ט מיסוה"ת... וכן נראה לי שהוא לענין הדין, דאין הולכין אחר נביא שיאמר בענין ספק בן ז' לראשון פלוני הוא בן פלוני וסקלוהו, או פלוני מכר עבדו לפלוני, ד'על פי שנים עדים יקום דבר' כתיב, ואמרינן סופ"ק דר"ה (כא:): "'בקש קהלת למצוא דברי חפץ', בקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה יצתה בת קול ואמרה לו 'וכתוב יושר דברי אמת' - 'על פי שנים עדים או שלושה עדים יקום דבר'".
בענין זה תמה גם במה שמצינו אצל רשב"י שטיהר את עיר טבריה שהיה בה ספק טומאה, כמאמרם ז"ל (שבת לד.): "אמר איכא איניש דידע דאיתחזק הכא טהרה, אמר ליה ההוא סבא כאן קיצץ בן זכאי תורמסי תרומה, עבד איהו נמי הכי, כל היכא דהוה קשי טהריה, וכל היכא דהוה רפי צייניה", וכתב רש"י: "עבד איהו נמי הכי, היה מקצץ תורמסין ומשליכן שם, ונעשה נס וצף המת במקום שהוא שם, וציינו למקום הקבר...", ועל כך תמה: "וקשה לי עלה, היאך סמך רשב"י על הנס, לטהר מקום ספק טומאה" (עי' תוס' שם ד"ה כל).
בהמשך יישב את הענין עפ"מ דאיתא במדרש (ב"ר עט, ו) שרשב"י נשבע ואמר: "יבא עלי (-מיתה) אם אין בידי הלכות כשער ראשי, על טבריה שהיא טהורה...", נמצא "דעיקר מה סמך רשב"י לטהר טבריא - היה על ההלכות שהיו לו על אותו ספק טומאה שהיה שם, אלא שהכהנים היו מחמירים בדבר ומפקפקים על סברת רשב"י, ולהוציא מלבם עשה אותות ומופתים... ואע"ג דקי"ל לא בשמים היא ואין משגיחין בבת קול, מ"מ היכא דהנס או הבת קול מסייע לקרא או להלכה עבדינן כותיה".
וכמו כן כתב שיש לומר לענין המן, "דמכח ההוכחות וההלכות היה פוסק הדין משה רבינו ע"ה אם הוא בן ז' לראשון או בן ט' לאחרון, או אם אותו עבד היה של ראובן או של שמעון וכו', והיו מפקפקים בדין ההוא, ולהוציא מלבם עשה להם אות ומופת של עומר...".
והנה לפי דעת מהר"ם בן חביב שגם לענין בירור המציאות אין סומכים על דברי הנביא, כי "על פי שני עדים או שלשה עדים יקום דבר", מצוה עלינו ליישב את קושיית הרחיד"א ממשנתנו שבספק ממון אמרו חז"ל בכמה מקומות "יהא מונח עד שיבא אליהו", ומה תועיל לנו ביאת אליהו לדבריו, הלא אין סומכין עליו גם לברר את המציאות, ולכל היותר לא יהא כי אם כעד אחד - שאין מוציאין ממון על פיו.
ועל כך יש להביא דברי הרה"ק רבי ברוך ממעזיבוז זי"ע (הובאו בס' בוצינא קדישא, ירושלים תשסז, שער ערכי עבודה אות כב) כלפי משנה זו, וז"ל: "והקשה, הגם שיאמר אליהו שהמאתים של זה, הלא כתיב 'על פי שנים יקום דבר', ולא חלקה התורה בין משה רבינו ע"ה ובין הדיוט, ותירץ, כי בביאת אליהו ז"ל יהיה רק אמת, ויבוטל השקר מהעולם, ויודה כל אחד כמה שהפקיד, ויתברר האמת ממילא, ולא יצטרך הוא ז"ל לומר כלל", והיינו, שבירור הדברים בביאת אליהו הנביא במהרה בימינו לא יהיה על ידי נביא כלל, כי אם על ידי הבעלי דינים עצמם (ראה קובץ שעורים ח"א, מסכת ב"ב אות תרמ שדן והאריך בענין זה, וכתב כעין זה: "ויש לדחות, דהכונה דכשיבא אליהו יודה הבע"ד בעצמו שיתבייש לכפור בפני אליהו", וע"ע קונטרס דברי סופרים סי' ה).


עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר