כוונה בקודש / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

הסדר העוסק בהלכות הפולחניות ביותר, פותח דווקא בבירור הכוונה הנדרשת במעשה הקרבן – ובהבחנה בין כוונה סתמית, מפורשת או מפריעה. פתיחתא לסדר קדשים

כניסתם של לומדי הדף היומי לסדר קדשים מסמנת את תחילת השלב האחרון במחזור הנוכחי של לימוד ה"דף" שסיומו יחול בע"ה בעוד כשנה וחצי. כבר בדף הראשון של מסכת זבחים אנו מתוודעים לכך שלימוד סוגיות "קדשים" לא הפסיק כתוצאה מחורבן בית המקדש השני והפסקת העבודה בו. האמורא רבא, אחד מהדוברים המרכזיים של התלמוד הבבלי, הוא המוביל את המהלך ההולך ונבנה בסוגיית הפתיחה. אותו מאמץ של בירור, דיוק והעמקה שמאפיין את הבבלי בסדרים שבהם הדיון הינו רלוונטי באופן ישיר לחיים ונחוץ להטמעה במעשה היהודי, אותו המאמץ ניכר גם לאורך כל סדר קדשים.

יתר על כן, אין אנו חשים שהעיסוק הינו בחינת "זכר למקדש" או "הילכתא למשיחא". הבירורים ביסודות ההלכה והעמדת האיכויות התורניות על דיוקן הם חלק מעבודה קיומית שהשלכותיה לעבודת האדם בהווה מיידיות, זאת מתוך תרגום שפת העבודה במקדש לשפת העבודה בחיים. דוגמא מובהקת לכך אנו פוגשים בסוגיה הראשונה בסדר החדש.

כוונה קובעת

מקובל להניח שעבודת בית המקדש בכללה ותהליך הקרבת הקרבן למזבח בפרט מגלמים את המוחצן והמקובע בדת, את הטקסיות לשמה, גוף ללא נשמה. והנה, המשניות הראשונות במסכת זבחים מדגישות את הפן הפנימי, את ההתכוונות, את חובת ה"לשמה" שחייב ללוות את הקרבת הקרבן.
נקרא:

כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן – כשרים
אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה;
חוץ מהפסח והחטאת.

הקרבן (|הזבח, בלשון המשנה) הוקדש למטרה מסוימת - למשל לשם חובת כפרה על חטא. אם הוא נשחט (נזבח, בלשון המשנה) כאשר השוחט התכוון למטרה אחרת – למשל, שהקרבן יהיה נדבת קרבן עולה – הוא אינו יוצא מכלל קדושה, אך אין המביא אותו יכול לצאת בו ידי חובתו. זאת, מלבד קרבן פסח וקרבן חטאת – שבהם כוונה לא נכונה פוסלת את הקרבן מלעלות על המזבח.

נפתח בכמה שאלות, שיסייעו לנו לפצח את היסודות הקיומיים הטמונים בשפת עבודת הקרבנות.
1. יש ממפרשי התלמוד שהבינו שחובת הכוונה בשחיטת קרבן "לשם מטרת הקרבן" הינה חובה מן התורה, ושמחשבה שאינה "לשמן" נאסרה במצוות התורה – זאת למרות שאין למצוא מקור מפורש לכך. אם כן מהו שורשה של קביעה זו, ומהו מקור חומרתו? איזו תנועה נפשית מתחייבת בשעה שאדם מקריב קרבן לה'? מתוך איזו פנייה כלפי הקודש מתקרב האדם לנקודת כפרתו?
2. אם מחשבה שאינה ראויה אינה פוסלת את הקרבן מלעלות על המזבח (כתוב במשנה – "כשרים"!), למה היא פוסלת אותו מלמלא חובת האדם שהקריב אותו ("אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה")? ולמה אם אין האדם יכול לצאת ידי חובתו בקרבן זה, איך נשאר הקרבן ראוי להקרבה? מה פשר הפרדוקס הזה?
3. למה קרבן הפסח הינו יוצא מן הכלל? כך שאם אדם שוחט קרבן פסח בזמנו, ביום יד ניסן אחר חצות היום, ואינו מתכוון בשחיטה לשם פסח, הקרבן נפסל לחלוטין ואסור להעלותו על המזבח? ומדוע הדין כך בקרבן חטאת?

שאלות אלו מתחדדות מול שיטה אחרת המובאת במשנה הנראית פשוטה יותר בהבנת חובת ההתכוונות:

שמעון אחי עזריה אומר:
שחטן לשם גבוה מהן – כשרין;
לשם נמוך מהן – פסולין.

הקירבה והריחוק מן הקודש היא מציאות דינאמית בנפש האדם, המשתקפת ברמות השונות של הקרבנות: דרגות הקירבה או הקדושה הללו מתבטאות במקום במקדש שבו עושים את העבודות הקשורות בקרבן, במקום במזבח בו נעשית זריקת הדם – הלא היא הכפרה, ובשאלה מי הם האוכלים – אם בכלל – את הקרבן.

כלל גדול נקבע ביחס לדרגות הקרבה והריחוק בענייני הקודש – "מעלין בקודש ולא מורידין". התנועה אל הקודש הינה תמיד מתוך שאיפה של עליה והתקרבות, על אף שהיא מלווה לעתים בהתרחקות ונסיגה לאחור. שאיפה זו מתבטאת בין היתר בחובה שלא לזלזל בכוונה בכל דבר שנקשר לקודש על ידי הורדתו מדרגה גבוהה של התקרבות לדרגה נמוכה יותר.

ההיגיון הישר שבשיטה זו מחדד את תחושת המורכבות והעדר ההיגיון בשיטה הפותחת את המשנה. אלא כפי שמוכר לא פעם בדרשותיהם של חכמי התלמוד, היגיון מפתיע הוא לעתים זה שמאחוריו מסתתר הרז שבקיום.

שגרה בכוונה

על פי הגמרא יש לעמוד על דיוק לשוני במשפט הפתיחה של משנה: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן – כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה". המילה "אלא" באה להדגיש עיקרון באבר הראשון שבמשפט. התחביר מבליט את העיקרון המפתיע שלמרות המחשבה הלא ראויה, "שלא לשמן", הקרבן נשאר במעמדו כמוקדש למזבח - בלשון הגמרא, "בקדושתייהו קיימי ואסור לשנויי בהו" (הוא נשאר בקדושתו ואסור לשנות בו כל פרט במסגרת עבודת המקדש הקשורה אליו). ניתוח התחביר איננו משמש מטרה בפני עצמה; ההערה הלשונית מכשירה את הקרקע לטענה שתהווה מפתח לתובנת העומק שנבחרה לפתוח את סדר קדשים על אודות מהות ההתכוונות בהתקרבות האדם אל הקודש.

האמורא רבא (חי כ-280 שנה לאחר חורבן בית המקדש השני) קבע הלכה שעוררה עניין רב אצל תלמידיו. במשנה נאמר, "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן" – ומה אם קרבן נשחט בסתמיות, ללא מחשבה, ללא כל התכוונות – האם הוא ממלא את חובת בעל הקרבן או לא? האם יש לדון מחשבה סתמית כמחשבה לשמה או כמחשבה שלא לשמה? על פניו הדגש שהושם במשנה הוא שרק התכוונות ראויה תמלא את חובת בעל הקרבן. אלא שרבא מסביר שהמילים "שלא לשמן" במשפט הפתיחה מלמדות שרק במקרה ששוחט הקרבן מתכוון במפורש שלא לשם הקרבן המיועד, פוסל הוא את הקרבן עבור בעליו. ב"סתם", ללא כל מחשבה והתכוונות, הקרבן ימלא את חובת בעליו ללא כל עוררין.

רבא מכיר בפער בין השאיפה לכוונה בהתקרבות לקודש לבין המציאות של השגרתיות בעבודת ה'. המודעות להבדל שבין חיוניות האידיאל לבין הצורך להכיל גם את דרכי העבודה שביום יום נראית כבסיס לפסיקה בקטע מרכזי בסוגיה:

לשם ששה דברים הזבח נזבח:
לשם זבח, לשם זובח (=הבעלים), לשם שם (=ה'), לשם אישים (שיעלה על המזבח), לשם ריח, לשם ניחוח; והחטאת והאשם לשם חטא.
אמר יוסי: אף מי שלא היה בליבו לשם אחת מאלו – כשר, שתנאי בית דין הוא.

אלא שרבא ממשיך להפתיע. בשיעור שעורר עניין רב אצל תלמידיו הוא הבחין בין "מחשבה סתמית" בשחיטת קרבן לבין מחשבה סתמית בגירושין של אישה. כידוע, פעולה של הבחנה נעשית על בסיס שורשים משותפים. וכי מה בין גירושין של אישה לבין הקרבת קרבן? ומה בין הבחנה זו לבין מחשבה סתמית בעבודת ה'?

יש קשר בין הקרבת קרבן ליחסי איש ואשה. שתיהן מהוות תנועה אל שורש החיים: האחת, תנועה אל הנקודה הפלאית של ההפריה ברחם, והשנייה, תנועה אל הגילוי הפלאי של השכינה בקודש הקדשים. מתוך כך, הלכות טומאה וטהרה - המתווכות בין גילוי שורש החיים לבין ההתבלות וההתכלות בבשר הגוף - תקפים בכניסה וביציאה מהמקדש ומהרחם.

נוסף על כך, הנודר להקריב דבר מה מרכושו לגבוה דומה למעשה הקידושין. גם בהקדש וגם בקידושין נוצרת מציאות של קודש על ידי דיבור, "הרי את מקודשת לי". על רקע זה נוצר דמיון גם בין המגרש את אשתו לנודר להקריב מרכושו לגבוה. שניהם מוותרים על דבר שהיה קרוב אליהם, הם שולחים דבר מה שהיה בביתם חזרה לשורשו - נדמה, אף חזרה לשורש קדושתם המקורית. הקרבן עולה באש לריח ניחוח כעדות להווייתו של כל ייצור כקינינו של הבורא; האישה היוצאת מביתה-ביתו של המגרש חוזרת למקור קיומה לפני שייחדה את עצמה אליו.

גירושין זה עניין אחר

על בסיס המשותף המפתיע שבין מין לכשאינו מינו, נוצרת הבחנה, מרתקת עוד יותר. השולח את אשתו מקרבתו מבטל את הקדושה שהייתה קיימת בהתקשרות אתה. הגירושין אינם העלאת המציאות אל הקודש, גם אם הם נחוצים מבחינת בני הזוג, אלא עמעום הפוטנציה של מילואה בחיי האדם. וכמובן, קדושת הזוגיות היא אינדיבידואלית: ברכת החיים הנוצרת מהתייחדות בין שני אנשים אלו אינה דומה למה שמתרחש בין בני זוג אחרים. הופעת הקדושה קשורה לביטוים של יסודות העצמיים של שני בני הזוג תוך כדי יצירת יחסי אמון ואינטימיות ביניהם.

אם כן אין לבטל קדושה המתהווה מתוך התקשרות והתייחדות, אם עולה צורך שכזה, במחשבה סתמית, אלא בהתכוונות אישית וממוקדת כלפי האישה. לכן קבע רבא שהקרבת קרבן שונה מגירושין למרות הבסיס המשותף ביניהם. ההתקשרות בין אדם לרכושו הינה בדרך כלל של חולין. כאשר הוא מנתק את הקשר שלו עם רכושו כדי להביאו לשם קרבן, הוא אינו פוגע בקדושה כבגירושין, אלא מעלה את רכושו כלפי מעלה בדרגות הקדושה.

ועוד, כל היצורים הם קניינם של בורא העולם גם כאשר הם מהווים חלק מרכושו של אדם. כל פניה של אדם כלפי הקודש הינה הכרה בתובנה זו. גם אם אדם אינו מבטא בצורה ממוקדת ומפורשת את פנייתו אל הקודש, עצם פנייתו המעשית מקיימת את רצונו בנדר שנדר להקריב מרכושו. רק כאשר ישנה התכוונות מפורשת שונה נוצר ניתוק בין מטרת ההתקרבות המקורית לבין המעשה. גם אז הקרבן מצד עצמו כבר הועלה כלפי מעלה וימשיך בדרכו אל המזבח.

היוצאים מן הכלל בהם קרבן הפסח וקרבן החטאת. בשני המקרים הללו רצון המקריב-מתקרב איננו רק בהתקרבות אל הקודש, אלא גם כלפי האדם. בהקרבת קרבן הפסח בעל הקרבן בקש לחדש את חיבורו לכלל העם; הבאת החטאת הינה לשם כפרה על מעשה מוגדר שבקיומו הפרטי של בעל הקרבן. המקריב פונה אל תוך עצמו לתיקונו. במקרים אלו מחשבה "סתמית", איננה מספיקה, בלי התכוונות מפורשת "לשמן", אין הקרבן יכול להמשיך את דרכו למזבח.