דוגמא לאפשרויות הלימוד של תוספות זבחים / יעקב מאיר

מיוחדים הם התוספות דמסכת זבחים שהן תוספות משל ר' ברוך מוורמייזא בעל ספר התרומה. ר' ברוך היה תלמידו הישיר של ר"י הזקן, יחד עם הר"ש משאנץ. ברוב שאר המסכתות נדפסו על הדף התוספות הידועות כ'תוספות טוך' או 'תוספות רבנו פרץ', שנערכו – בהתאמה - על ידי ר' אלעזר מטוך או על ידי רבנו פרץ בד"כ מתוך תוספותיו של הר"ש משאנץ, שניהם מאחרוני בעלי התוספות שחיו כמאה שנה אחרי ר"י הזקן. התוצאה היא שהתוספות למסכת זבחים מביאים לפנינו תמונה אחרת, קרובה ולעיתים נאמנה יותר, של המתרחש בבית המדרש של ר"י הזקן. במקומות רבים נשתמרו לנו גם התוספות טוך על זבחים וזאת ב'שיטה מקובצת' שנדפס במסכת זו על הדף. ההשוואה בין דיבורי המתחיל הדומים שבתוספותיו של רבי ברוך לבין המופיע בתוספות טוך שבשיטה מקובצת היא השוואה מאלפת היכולה ללמד על המתרחש בבית המדרש של ר"י הזקן ודוגמא נאה לכך ישנה בדף ח:.

הברייתא ח: אומרת 'תנו רבנן פסח בזמנו לשמו כשר, שלא לשמו פסול. ובשאר ימות השנה לשמו פסול שלא לשמו כשר' כלומר, המקריב את הפסח בערב פסח מתוך כוונה שקרבן זה יהיה קרבן פסח, כשר. אך אם טעה ולא כיוון לשם הפסח הקרבן פסול. קל וחומר שאם הקריב את הפסח שלא בזמנו שפסול. אבל, אם הקריבו שלא בזמנו וגם שלא לשמו, הקרבן כשר ונחשב כקרבן שלמים רגיל. זהו חידוש עצום, פסח מחוץ לזמנו יכול להיות כשר!

על כך אומרת הגמרא 'מנא הני מילי אמר אבוה דשמואל אמר קרא "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה' [זכר או נקבה תמים יקריבנו]" דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים'. אבוה דשמואל, מחשובי ראשוני אמוראי בבל, מוצא סמך לברייתא זו מן התורה. הפסוק שבויקרא ג' דן בקרבן שלמים מן הצאן. אומר אבוה דשמואל, מלשון הפסוק משמע שכל קרבן צאן הוא זבח שלמים לה', ומכאן שפסח הבא מן הצאן שלא בזמנו (אם אינו מוקרב לשם פסח) נקרא שלמים ולכן הוא כשר.

האם זהו פשט הפסוק, או שאבוה דשמואל השתמש בשיטת 'קרא יתירא', כלומר מצא מילה מיותרת בפסוק ותלה בה את ההלכה שפסח שלא בזמנו יכול להיות שלמים? אומר רש"י 'לאו קרא יתירא קא דריש, אלא משמעותא דקרא משמע ליה', על פי רש"י אבוה דשמואל איננו דורש 'קרא יתירא' אלא קורא את הפסוק כמשמעו (סתם 'דרש' ברש"י – פשט מקרא): 'הכי- "ואם" דבר הבא "מן הצאן", דהיינו פסח שאינו בא אלא מן הצאן, היה "קרבנו" הרי הוא "לזבח שלמים". ועל כרחך שלא בזמנו קאמר, דאי בזמנו הא ילפינן ליה לעיל – פסול'. רש"י מבין שהפסוק עצמו מדבר על פסח שנשחט שלא בזמנו, שהרי נאמר 'מן הצאן' והפסח בא רק מן הצאן ולכן אין זו דרשת 'קרא יתירא'.

על כך מזדעק ר"י הזקן ודבריו הגיעו אלינו בשני צינורות, האחד דרך התוספות שעל הדף, הוא התוספות של ר' ברוך בעל התרומה והשני הוא התוספות טוך שבשיטה מקובצת.

לא יכול להיות שפשט הפסוק עוסק בפסח, אומר ר"י בתוספות ר' ברוך, הרי הפרשיה היא פרשיית קרבן השלמים היכול לבוא מן הבקר, מן הצאן או מן העז. אין צורך לקשור את הזכרת קרבן השלמים מן הצאן דווקא לפסח שלא בזמנו, פסח שלא בזמנו הוא רק דוגמא לקרבן שלמים מן הצאן. התוספות טוך מוסיף קושיא נוספת נגד רש"י אותה הוא מעתיק מתוך תוספותיו של רבינו פרץ ('זה לשון הר"פ') – הרי המשך הפסוק הוא 'זכר או נקבה', והרי הפסח חייב להיות זכר ולכן לא יכול להיות שפשט הפסוק עוסק בפסח.

כתוצאה משתי קושיות אלה חייב להיות שאבוה דשמואל דרש 'יתורא דקרא' ולא הבין את הפסוק כמשמעו. תירוצו של ר"י הוא כזה - כותרת הפרשיה בפסוק ו' היא 'אם מן הצאן קרבנו' ואחר כך מגיע הפירוט 'אם כשב הוא' (ז) 'ואם עז קרבנו' (יב). לכן, אומר ר"י, מיותר היה להקדים ולהכליל 'ואם מן הצאן קרבנו'. את המילים המיותרות 'מן הצאן' דרש אבוה דשמואל ל'יתורא דקרא' אפסח.

הקושיא איננה מנוסחת באותן המילים אך משמעותה שווה בתוספות דרבי ברוך ובתוספות טוך, ההבדל ביניהן טמון בקושיא. בתוספות דרבי ברוך הקושיא היא קושיא בסיסית 'וזהו תימה, דאי לא מייתי קרא יתירא מנא ליה לאוקומי בפסח?' והתוספות טוך מוסיף עליה את הקושיה (הטובה) מן המילים 'זכר או נקבה'.

התוספות דר' ברוך מציגים לפנינו נוסח תמציתי של קושית ותירוץ ר"י, בעוד התוספות הערוכים של ר' אלעזר מטוך, המועתקים במקרה זה מתוספות רבינו פרץ, מציגים שאלה כפולה, עשירה יותר ואף מדוייקת יותר, המיתתרצת באותו התירוץ בדיוק. יש להניח שהקושיא השניה התווספה על ידי לומד מאוחר יותר, הר"ש משאנץ, רבינו פרץ, או אחד מבעלי התוספות דרכם עברה הקושיא בדרך. אך התוספות דר' ברוך מעידים לנו על המהלך הגרעיני שיצא מבית מדרשו של ר"י.

זוהי דוגמא בלבד לגניאלוגית הקושיות והתירוצים המשתרעת על פני כ100 שנות לימוד בבתי המדרש האשכנזיים בימי הביניים הנפרשת לפנינו במלאו היקפה מתוך השוואת התוספות של מסכת זבחים.