סיום סדר נזיקין
דבר תורה של ד"ר רחמים מלמד כהן
ברשות כבוד הרבנים
הרב ריסקין – מרא דאתרא בסעודת מצווה
מר עודד רביבי - ראש המועצה
לסיום סדר נזיקין, דף יומי אפרתה, ד' בכסלו ה'תשע''א
ברשותכם תושבי אפרת, תושבי שדרות , גבירותיי ורבותיי השלום והברכה, החיים והשלום לכולכם.
ראשית, ברצוני להודות לדייב, הפיסיוטרפיסט המטפל בי זה 10 שנים, ולוועדה המארגנת סעודת מצווה זו, על שהזמנתם אותי לשאת דברים.
אמנם ערב זה מוקדש לסיום לימוד הדף היומי של סדר נזיקין, אך הרשו לי לשוחח על הדף היומי שלמדנו היום, הדף האחרון במסכת הוריות דף יד עמ' א, וכך כתוב:
פליגו בה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן, חד אמר: סיני עדיף, וחד אמר: עוקר הרים עדיף.
סיני – הוא כינוי לתלמיד חכם בעל ידע בהלכות, והוא נקרא גם ''בקיא'',
ועוקר הרים – הוא כינוי לתלמיד חכם בעל יכולת שכלית גבוהה והוא מכונה גם ''חריף''.
יש פה מחלוקת תנאים שהיא אקטואלית גם בימינו. לאיזה כיוון רצוי ללמוד, לחנך ולהורות: האם לכיוון 'סיני' – לבקיאות, או בשיטת 'עוקר הרים' שהיא פלפול וחריפות? רש''י מסביר מדוע הבקיא נקרא סיני ? מי שמשנה וברייתא סדורין לו כנתינתן מהר סיני. ועוקר הרים - דחריף ומפולפל בתורה, אע"פ שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך.
במילים אחרות, מה עדיף? האם ללמוד וללמד ידע רחב ובצורה כללית, או לקחת סוגיה מסויימת ולהעמיק בה? ברור שלכל שיטה יש יתרונות וחסרונות. אך המחלוקת היא: איזו שיטה עדיפה בהוראה ולמידה, בקיאות או חריפות , סיני או עוקר הרים?
והגמרא ממשיכה: רב יוסף - סיני, רבה - עוקר הרים.
אנו עוברים לתקופת האמוראים. רב יוסף טוען שסיני עדיף לתלמידים. אגב, רב יוסף בזקנותו היה סומא, עיוור, סגי נהור, בקיאותו הייתה רבה מחריפותו. אולי משום כך סבר שבקיאות עדיפה, שנוח לעוורים לקלוט אינפורמציה ולזכור אותה. אם כי אני מכיר עיוורים בעלי כושר פלפול עמוק. למרות עוורונו נשאר רב יוסף דיין. ההגיון בשיטת רב יוסף הוא שההוראה בשיטת הבקיאות מהווה בסיס מוצק בתחילת הלימוד, ואחר כך ניתן לבנות על בסיס זה העמקה.
לעומתו, רבה בר נחמני, שהיה מפורסם בחריפותו, סבור ששיטת ההעמקה והפלפול הממולח , חשובה יותר בראשית הלמידה, כי היא מפתחת את החשיבה. ואחר כך כל נושא הנלמד מושתת על הבנה עמוקה.
מה דעתכם קהל נכבד? על איזו שיטה הייתם ממליצים?
מה עשו רב יוסף ורבה ? שלחו לשאול את בעלי חיטים. בעלי חיטים הוא כינוי לבעלי שמועות, כמו עורכי סקר דעת קהל, כי כולם צריכים וזקוקים לבעלי חיטים, והללו השיבו: סיני עדיף, כדעת רב יוסף!
הנה איפוא, רב יוסף שהמשניות והברייתות היו מסודרות במוחו – ניצח במחלוקת. רבה המפולפל הפסיד. לכאורה, רב יוסף שטען, סיני קודם, כי הבקיאות היא אבי ההלכה, היה צריך לקבל את השררה שהייתה עד כה בידי רבה ולהיות ראש הישיבה. אך רב יוסף שהיה אדם עניו לא קיבל על עצמו את המנהיגות. בסופו של דבר רבה ''מלך'', במרכאות, בהתחלה עשרים ושתים שנים, ואחר כך מלך רב יוסף.
אמרנו שרב יוסף וויתר משום שהיה עניו. אך ישנה סיבה נוספת מעניינת, והיא נמצאת במסכת ברכות דף ס'ד עמוד א'. שם מופיעה אותה מחלוקת בין רב יוסף לרבה בר נחמני בשינויים קלים. אך יש תוספת מוזרה, שאמרו לו הכלדאים, הם הכשדים החוזים בכוכבים, לרב יוסף: אתה תמלוך רק שתי שנים – אמר לעצמו : אם אמלוך תחילה לפני רבה, אמות בעוד שנתים ! לכן לא רצה למלוך בהתחלה. כך יצא שרבה שלט עשרים ושתיים שנים, ואחריו שלט רב יוסף העיוור שנתיים וחצי.
הגמרא מוסיפה שם הערה פיקאנטית. רב יוסף היה זקוק להקזת דם מדי פעם, אולם משום שהיה שקוע וטרוד בלימוד בבית רבה, הזמין א ת המקיז ישר לבית רבה, כדי לא לבזבז זמן לימוד. ויש המפרשים שלא הזמין בכלל את מקיז הדם, כי היה שקוע כל הזמן בלימוד תורה.
הדילמה שאנו דנים בה: הוראת בקיאות או חריפות – מה עדיף, או ליתר דיוק מה קודם, הטרידה גם אותי בהיותי מפקח במשרד החינוך על תוכניות הלימודים בחינוך הדתי. לא רק בגמרא אלא גם במקצועות אחרים, כגון : משנה, הסטוריה, מחשבת ישראל, ספרות ועוד.
השיקולים שעל פיהם הנחיתי את הצוותים כותבי התוכניות וספרי הלימוד היו:
א. ללמד בדרך של התפתחות הדרגתית מן הבקיאות להעמקה.
ב. לשלב בפרופורציות נכונות, בין לימוד בקיאות לרוחב ובין עיון והעמקה מדי פעם בפעם.
ג. להכיר באופן כללי את חומר הלימודים, ואחר כך להתמקד בנושאים נבחרים, כמו זום במצלמה, מזווית רחבה לתמונה מקרוב.
ד. לכוון את ההוראה בבקיאות ובהעמקה לפי יכולת התלמידה והתלמיד בגיל הרך, בביה''ס היסודי, בתיכון ובחינוך הגבוה בישיבות ובאולפנות.
פעם ביקרתי בישיבה תיכונית שם למדו תלמוד בכיתות ט' י' בשיטת הבקיאות, בעלעול כמרחפים על פני כל הש''ס, כדי להתמצא ולטעום במה מדובר. ובכיתות י'א י''ב הוסיפו את שיטת ההעמקה ופלפול במסכתות או סוגיות מסוימות.
לעומת זאת ישנם בחורי ישיבה שסגורים במחזוריות של בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, קידושין, גיטין. יש אפילו שלא שמעו על מסכת הוריות. ואם שמעו לא ידעו תוכנה, האם מדובר בדינים להורים או בדיני הריון, או בריקודי הורה... ולא ידעו שמסכת הוריות עוסקת בהוראות בית דין.
כיוון שמחלוקת רב יוסף ורבה היא פדגוגית ודידאקטית, הבה נראה את עמדת החכמים, הרבנים והמחנכים לאורך הדורות
על בן עזאי נאמר שהיה דורש בשוקי טבריה. אביי וגם רבא אמרו ''הרי אני כבן עזאי' (קדושין כ, א) . ידוע שהוא היה בקיא במדרש ובאגדה וכנראה היה רטוריקן מעולה. הוא ז זה שאמר: ''כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מהקרח הזה'' (בכורות נח, א) , והתכוון לר' עקיבא.
לעומתו על ריש לקיש שהיה פושע בצעירותו וחזר בתשובה, נחשב חריף. אמרו עליו הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה (סנהדרין כד, א) .
רש''י, הרמב''ם, הגאון מוילנא הידוע בבקיאותו, ובמיוחד המהר''ל מפראג - המליצו ואפילו חייבו ללמוד בקיאות תחילה. גם הרב עובדיה יוסף כאשר נשאל אם יש 2 מועמדים לדיינות אחד בקיא והשני חריף במי לבחור, לאחר דיון ארוך בו הרב עובדיה מציג עשרות מקורות, מנתח אותם, מגיע להכללות – פוסק שהבקיא עדיף (יביע אומר, חלק ז חושן משפט, א,ז).
לעומתם בעלי התוספות ורבים מן הראשונים והאחרונים, ובמיוחד רבני מזרח אירופה והליטאים בתוכם – הדגישו את הפלפול והעיון המעמיק והעדיפו זאת על חשבון הבקיאות. לדאבוננו, בגלל בקיאות דלה, אנו שומעים לעיתים בדרשות ובשיעורים, ציטוטי פסוקים משובשים.
הרב קוק במאמרו ''לשני בתי ישראל'' (מאמרי הראי''ה א' עמ' 45), סבור שהספרדים לומדים בקיאות וביקורת, ואילו האשכנזים פלפול והעמקה, ולשתי השיטות יש מקום. דומני שבדורנו גם הספרדים וגם האשכנזים משלבים במינון נכון שיטות סיני ועוקר הרים.
בסיס הבקיאות הוא הזיכרון. עד המצאת הדפוס לפני כ-550 שנה היה צורך לזכור בע''פ תנ''ך, משנה, ברייתות ועוד, זו הייתה נחלתם של יחידים. רק במאה ה-18 החלו בהדפסת כמויות גדולות של ספרים לקהל הרחב. הנגישות למקורות מידע הוקלה עם חיבור אנציקלופדיות. בכך פחת הצורך בזכירה ובקיאות.
ועכשו בעידן המחשב ומאגרי המידע הדיגיטליים, מרכז הכובד יעבור אל היצירתיות וההעמקה. אעפ''כ אני סבור שיש ידע בסיסי שאדם חייב לזכור ולשלוף אותו תוך חצי שניה. למשל בדיון, שיחה או ויכוח וכדומה.
מה היחס בין זיכרון והבנה?
אני מוכרח לספר לכם מעשה שהיה:
פעם אחת ביקרתי עם תלמידותיי מהמכללה בכפר השבדי בו חיים בעלי פיגור שכלי. את פנינו קיבל סגן המנהלת, גבר נאה. הלכנו אחריו לחדר המנהלת וחיכינו לה. בינתיים פתח הסגן בהרצאה על הכפר, תושביו, האידיאולוגיה, שיטות השיקום, נתונים סטטיסטיים, וסיים בניתוח מקצועי של המצב הפוליטי בישראל. ישבנו מרותקים. ואז נכנסה המנהלת ביקשה מסגנה ללכת לאיזשהו מקום והסבירה לנו:
הגבר הזה הוא לא סגני ולא בטיך... הוא בעל פיגור עמוק. אבל יש לו זיכרון מופלג, פנומינלי. המוח שלו כמו מכשיר הקלטה. הוא שומע דברים פעם אחת, זוכר, ומשמיע אותם בדיוק. ההרצאה ששמעתם זו כנראה ההרצאה שנתתי אתמול, הניתוח הפוליטי שהשמיע באזנכם, הוא בודאי שמע ברדיו. ישבנו נדהמים.
אני מניח ששמעתם על בעלי זיכרון שאינם מבינים. למשל זוכרים כמות אדירה של מספרי טלפון, יש הזוכרים תוצאה של מכפלות עד 4 ספרות ב-4 ספרות. אוטיסט אחד צייר את ירושלים לפרטי פרטים רק מהזיכרון. הכרתי בחור ישיבה שכאשר נעצו סיכה בדף גמרא ידע מה כתוב בדפים הבאים באותה נקודה אך התקשה בהבנת סוגיה פשוטה.
זכירה ושינון הם חשובים כשלב ראשון לקראת הבנה, אבחנה, הכללה, הפשטה ושיפוט.
מאידך יש אנשים בעלי הבנה אך הידע שלהם מצומצם. אינני מתכוון רק לחברי כנסת מסויימים, אלא למצליחנים רבים שהגיעו בכח האינטואיציה והמניפולציה להישגים. משל למה הדבר דומה? ל-2 ילדים, לאחד חדר מלא צעצועים חשמליים והוא זוכר את כולם ומפעילם בלחיצת כפתור. ולילד השני יש רק משחק לגו אחד, אך הוא בונה בו ארמונות והיכלות, מטוסים ואניות ועוד כיד הדמיון והיצירה שלו. ההורים שביניכם עודדו את ילדיכם לשחק במשחקי זיכרון, חשיבה ויצירה, כי אלו מפתחים את רשת התאים במוח והקשרים ביניהם.
אפרופו המוח. ישנם מחקרים מעניינים בקשר לזכירה והבנה. השערת מחקר אחד היא שלבעלי אונה שמאלית במוח יש זיכרון טוב לפרטים, ולבעלי אונה ימנית מועדפת יש הבנה ותפיסה תבניתית ומרחבית. אז אולי נשים על ראש כל תלמיד EEG ונאבחן אותו אם לבקיאות או לחריפות, לסיני או לעוקר הרים? ... אני סתם צוחק.
המחקר השני מניח שאדם נוטה לשכוח עובדות כלליות אוביקטיביות, אך זוכר היטב עובדות אישיות, חווייתיות, סוביקטיביות. למשל הפגישה הראשונה עם בן או בת הזוג, מורה כריזמטי, וכדומה. אני, למשל, אזכור היטב ערב זה.
במשלי פרק א פסוק ה' כתוב: יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח, וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה:
רש"י מפרש : חכם - זה בעל השמועה. ונבון - מוסיף על ידיעת חכם שיודע להבין דבר מתוך דבר ומוסיף על שמועתו.
אתם, רבותיי, ואנחנו, לומדי הדף היומי, נהנים מחכמה ונבונות, מבקיאות ופילפול, מסיני ועוקר הרים וזאת בזכות תלמידי חכמים המתרבים ומרבים לימוד תורה, בזכות מגידי שיעור בעלי שיעור קומה, בזכות גמרות עם תרגום כשטיינזלץ, שוטנשטיין, עלונים ועיתונים, ובזכות אמצעים דיגיטליים המביאים בפנינו בראיית העין שהיא זכירה, ובשמיעת האוזן שהיא גם הבנה, את הגמרא דבר דבור על אופניו. כך נוח לנו לשחות על פני התלמוד ולצלול לתוכו. יהי רצון שגל לומדי הדף היומי ילך ויגבר להגדיל תורה ולהאדירה.
ניתן לסכם את השאלה סיני או עוקר הרים מה קודם, במשפט אחד אינסופי:
סיני מוביל את הלומד להיות עוקר הרים שמוביל לסיני ברמה גבוהה שמוביל את התלמיד להיות עוקר הרים בהעמקה רבה שמוביל לסיני בקיא מאוד שמוביל לעוקר הרים וטוחנם זה בזה שמוביל.... שאין לדבר סוף , כזוטו של ים, ואידך זיל גמור.
עגנון משעשע את הקורא בקלשונו בק', כלשונו בכ' אודות פלפלן אחד:
שהוא לא היה מתכוון לחריפות של הבל, של אותם בעלי הפלפול העושים מפול פיל ומפיל פול. ובאותו סיפור על שני תלמידי חכמים מתאר עגנון את בעלי הפלפול כך:
תופסי התורה מהלכים כפופים ומפלפלים עם עצמם. אומר אחד לעצמו: אם ר' שלמה יאמר כך, אני אשאל כך, ואם ישיב כך, אני אשאל כך. כשם שזה אומר, כך אומר חברו, וכן כל אחד ואחד.
הרשו לי לסיים בשבח דייב הפיסיוטראפיסט המטפל בי ומגיד שיעור בדף היומי פה באפרתה. הוא מקיים בי מצוות עשה ומעסה את גופי. לעולם לא תראוהו במצב של שב ואל תעסה כי גדול המצווה ועושה. ובטיפול כשמרים רגלי אנו דנים בעליה לרגל, ואת ידי - משוחחים על היד החזקה. וכשמניע לי הראש מתווכחים על סוגיא במס' ר''ה, וכשהוא ניגש לקחת מכשיר מן המדף שואלים זה לזה על הדף היומי. דייב עבר מארה"ב ארצות וימים כדי ללמוד ימים ולילות. נסע מהגולה ונשא את מלי הגדולה, ותודה לאל, התנחל עימנו בא"י.
ואתם מוריי ורבותי, עורו נא אחים, כי ממחר בבוקר נאכל ממסכת זבחים.
תודה לאכסניה לוועד המארגן ולכל אוהביו, כי חן המקום על יושביו.
חן חן לכולכם מלב חמים
ממני
רחמים
האח של רוחמה דוד וגיס ליהודה
האב של רחל צור וחמיו של אודי
תושבי אפרת
מקור
