אהבות, שנאות וקנאות / חנן חריף

הוריות יד ע"א

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

לעתים מובאים בתלמוד תיאורים עזי-צבע על אודות מערכות יחסים מתוחות בין מנהיגים וענקי רוח, אשר לעומתם נראים הסכסוכים הרבים בין אישי הציבור בזמננו (רבנים, פוליטיקאים, אנשי צבא וכו') כדבר טבעי וצפוי. לקראת סוף המסכת מופיעה ברייתא המבדילה בין הכבוד שיש לחלוק לנשיא כאשר הוא נכנס – "כל העם עומדים... עד שאומר להם: שבו!" - לבין הכבוד שיש לחלוק לאב בית הדין - "עושים לו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן עד שישב במקומו"; ולבין הכבוד שיש לחלוק לחכם – "אחד עומד ואחד יושב עד שישב במקומו". הרקע להבדלים הללו, על פי המסופר, היה רצונו של הנשיא – רבן שמעון בן גמליאל (נשיא הסנהדרין בדור שאחרי מרד בר כוכבא) – להבדיל בין כבודו, כנשיא הסנהדרין, לבין כבודו של ר' מאיר, המתואר כ"חכם", ולבין כבודו של ר' נתן, אב בית הדין. על כן שנה רשב"ג את הברייתא הנ"ל ביום שבו (במקרה או שלא במקרה) נעדרו ר' מאיר ור' נתן מהדיון. לאחר שנודע להם הדבר פנה ר' מאיר לר' נתן והציע לו ליזום 'הפיכה' (כפי שאירע לסבו, רבן גמליאל דיבנה), שבמסגרתה יתקפו השניים את רשב"ג בהלכות עוקצים, שבהן הוא אינו בקיא, ולאחר מכן ידיחו אותו מכהונתו הרמה. ר' נתן ייקח את מקומו ור' מאיר יהיה לאב בית הדין.

אך התוכנית לא יצאה אל הפועל. ר' יעקב בן קרשי, שנבהל מהצפוי להתרחש, רמז לרשב"ג על המזימה וכך הגיע רשב"ג למחרת מוכן לפנייתם של השניים - "יבוא מר ויעסוק בעוקצין". לאחר שסיים את לימודו פקד רשב"ג להוציא את שני 'המורדים' מבית המדרש. אך בכך לא חוסל המרד לחלוטין; השלב הבא היה שליחת קושיות כתובות אל תוך בית המדרש. במקרה שנמצאו קושיות שלא הצליח רשב"ג לפתור הם שלחו את התירוץ פנימה, וכך השיבו אותם לבית המדרש, אך בצירוף סנקציה חדשה, מתונה יותר – שלא ייאמרו 'שמועות' (הלכות וכדומה) בשמם. כך הפך ר' נתן ל"יש אומרים" ור' מאיר נקרא "אחרים".

עמדתו של ר' מאיר, יוזם המרד, לא התרככה גם לאחר שנאמר לשניהם בחלום – "לכו ופייסו את רשב"ג". את הפנייה הזו יישם ר' נתן, אך ר' מאיר דחאה בטענה "דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים". לאחר מכן מדלג הסיפור דור ומתאר את רבי יהודה הנשיא השונה לבנו, רבן שמעון, "אחרים אומרים" מבלי להזכיר את שמו של ר' מאיר. לשאלתו רבת-המשמעות של ר' שמעון "מי הם הללו שמימיהם אנו שותים ו[את] שמותיהם אין אנו מזכירים?", ענה רבי: "[אלו הם] בני אדם שביקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך!". על כך השיב ר' שמעון בפסוק שנפסק על ידי קהלת למתים ש"אינם יודעים מאומה... כי נשכח זכרם": "גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה..." (קהלת ט, ו). התעקשותו נשאה לבסוף פרי ורבי חזר להזכיר את שמו של ר' מאיר.

לא במקרה שימש פסוק זה כשם לספר הנפלא שבו תיאר חיים באר את מערכות היחסים המורכבות והטעונות בין שלושה 'ענקי רוח' אחרים – ח"נ ביאליק "הבנאי הגדול", ש"י עגנון "האמן הגדול" וי"ח ברנר "הצדיק הגדול".